בן החמאס 2: המסע אל החופש
מסעב חסן
ג'יימס בקט
₪ 48.00 ₪ 25.00
תקציר
מסעב חסן, בנו הבכור של מנהיג החמאס הבכיר השייח’ חסן יוסף, ולימים אחד מסוכני השב”כ הבכירים ביותר של ישראל, גוֹלל בספרו הראשון (שראה אור ב־2009) את סיפור חייו הלא־ייאמן, שגם עוּבּד לסרט תעודה מצליח בשם “הנסיך הירוק”.
במהלך פעילותו בשב”כ הצליח מסעב חסן להביא ללכידתם של מבוקשים רבים, מנע מספר רב של פיגועים ופעולות טרור וסיפק מידע מודיעיני אמין ואיכותי ביותר. “תובנה אחת של מסעב הייתה שווה לי אלף שעות מחשבה של טובֵי המומחים”, סיפר המגייס והמפעיל שלו, קפטן לואי (גונן בן יצחק).
בספרו המסע אל החופש חולק איתנו מסעב חסן את מסעו הכואב אל החירות, החיצונית והפנימית — החל מימיו כסוכן בשטח (מִבצעים וטקטיקות של השב”כ); דרך המסע לארצות הברית והבקשה למקלט מדיני (שנענתה רק בזכות המפעיל שלו, שנפשו נקשרה בו, והחליט להיחשף ולהעיד במשפט לטובתו); וכלה בחיים הפשוטים והמבודדים של יוגה, טבעונות וספורט.
“זוהי הזדמנות בשבילי לחלוק עמכם הקוראים משהו מהמסע שלי לאורך ארבעים שנה. נדמה לי שעשיתי את המיטב שיכולתי בהתחשב בנסיבות, אך הֱיוּ אתם השופטים. זה שנים אחדות שאני גר באי השלֵו הזה… עלה בידי להשיג מידה של סיפוק ושל חופש. כן, סוף־סוף חופש… הדרך שהלכתי בה הרחיקה אותי שנות אור מאותו עולם, שבו לא מצאתי לא אמת ולא חופש.”
מסעב חסן הוא מרצה ומרואיין מבוקש בסוגיה הישראלית־פלסטינית ברחבי העולם. “ישראל היא לא הבעיה, ישראל היא הפתרון… יש למוטט את שלטון החמאס”, הוא מסביר לשומעיו. ספרו המסע אל החופש הוא המשכו האישי, החושף, של סיפורו, הממשיך לרתק מיליוני קוראים וצופים בעולם.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 336
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (1)
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 336
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
כצעיר פלסטיני שחי בגדה המערבית, אף פעם אינך יודע כשהשמש מעירה אותך בבוקר, אם תזכה לראות אותה שוקעת. והדבר נכון יותר מתמיד היום, 29 במרץ, 2002.
במדֵי הסוואה מנומרים, רובה אם־16 ביד, אני עוטה את דמות לוחם החירות, המחבל המבוקש בידי השלטונות הישראליים. אני שם פעמיי אל כיכר אל־מנארה, הכיכר המרכזית של רמאללה, שם נאספים לוחמים משתי המיליציות הפלסטיניות העיקריות, פת"ח וחמאס. הפרסונה האחרת שלי, מלבד היותי בנו הבכור של חסן יוּסֶף, ממייסדי חמאס ומנהיג פוליטי־דתי פלסטיני, היא של מרגל עבור סוכנות ביטחון הפנים של ישראל, השב"כ. מטרתנו המשותפת היא למנוע פיגועי טרור ולשים סוף לתופעת המחבלים המתאבדים, שבאופן טרגי נעשתה שכיחה בקרב פלסטינים מקומיים. מבחינתי, השאיפה הייתה מאז ומעולם להפסיק את ההרג האינסופי של שני הצדדים, בידי שני הצדדים, הפלסטינים והישראלים.
המתח כעת בשיאו בעקבות פיגוע התאבדות בסעודת סדר פסח, שבו נהרגו שלושים ישראלים. למעשה, הלכתי לכיכר אל־מנארה בניסיון נואש לאסוף מידע על פיגועי התאבדות שעומדים לצאת לפועל. שהִייה במחיצת אנשי המיליציות הללו עשויה לספק מידע מועיל, שכן הם אולי ידברו על יעדים פוטנציאליים. צעירים רבים מדי מוכנים לחגור לגופם חגורת נפץ ולהפוך ל"שאהידים", וכך לזכות בכרטיס לגן עדן ולהבטיח למשפחותיהם ביטחון כלכלי ויוקרה.
כך קרה אפוא שמצאתי את עצמי בליל 29 במרץ בקומה השנייה של בניין משרדים שמשקיף על כיכר אל־מנארה. טעות. טעות גדולה. מה שלא ידעתי הוא שהישראלים החליטו שנמאס להם, וצה"ל ביצע פלישה מאסיבית לשטחי הגדה המערבית, שכללה תקיפה של שני יעדים עיקריים ברמאללה — המתחם הנשיאותי של יאסר ערפאת, המוקטעה, וכיכר אל־מנארה. מהחלון זה נראה אזור מלחמה. ממש לא משחק וידיאו.
זהו תרחיש האימה שלי, שכדי למנוע אותו עשיתי כל מה שביכולתי המוגבלת. להבות והבזקי פיצוצים האירו את הזירה שכמו נלקחה מחלום בלהות. קליעים נותבים פילחו את ענני העשן והאבק שעלו מבניינים שקרסו. נורא מכול היה הרעש, טרטור בלתי פוסק של אש אוטומטית ממקלעים ונשק קל, רעם תותחי ה־105 מ"מ של טנקי המרכבה ופיצוצי הפגזים שפגעו במטרתם, ירי מגבוה של מסוקי קרב מסוג אפאצ'י, ונהמת מטוסי אף־15 שצוללים למשימות הפצצה. פצצות של מטוס כזה יכולות להפוך בניין של שלוש קומות כמו זה שבו הייתי לערימת אבנים בגודל כף היד שלכם. האוזניים שלי מצלצלות בעודי נאבק לנשום בחלל המחניק מעשן ואבק ומצחנת קרב חריפה. הבניין רועד לאחר שספג פגיעה ישירה, ואני נופל לרצפה. אני קולט שאני בבניין שבו שוכנים משרדים של ארגוני התנגדות פלסטיניים, אשר מהווה מטרה ראשית.
יחד איתי בחדר החשוך נמצאים חוסיין א־שייח ושומר ראשו. חוסיין הוא אישיות חשובה בממשל הפלסטיני, ממונה על התיאום עם הרשויות הישראליות. התיאום היחידי שהוא עושה עכשיו עם ישראלים הוא לצוץ, לירות כמה כדורים מהאם־16 שלו ולהשתטח בחזרה. אם במקרה הוא יצליח לפגוע בשריון פלדה של טנק, אני בספק אם יושביו ישמעו בכלל את המענה הפתטי שלו. רובה קלשניקוב נגד טנק מרכבה. לוחמה א־סימטרית? אפילו לא זה. יש לו תרמיל מלא תחמושת, והוא מציע לי ממנה. לא תודה, יש לי.
חיילי צה"ל וטנקי מרכבה תפסו עמדות במרחק 200 מטרים מהכיכר, מכתרים אותה וחוסמים את כל שבעת הרחובות המובילים אליה. אין שום נתיב מילוט מהמלכודת הזו. כשהם יקבלו את הפקודה לנוע פנימה, קפיץ המלכודת ייסגר עלינו. זה יהיה טבח. לוחמי צה"ל יבקשו לשפוך דם ערבי. איזו דרך מטופשת למות! אהיה עוד גופה פלסטינית מוטלת בערימה של גופות לוחמי מיליציה. עוד "שאהיד" אחד. נתון סטטיסטי של פולחן המוות. כל מה שעשיתי, כל מה שהשגתי, לא ייוודע לעולם, לא יזכה להערכה ולא לגינוי. השב"כ יאבד נכס אחד, אבל מה לעשות, הוא נפל במלחמה צודקת. משפחתי תבַכה את בנה הבכור, אבל מה לעשות, הוא נפל במלחמה צודקת. כל אדם שנלכד בצבת הברזל הזו, ושהתאבדות אינה שאיפת חייו, משתוקק להסתלק מהגיהינום הזה כדי לחיות עוד יום.
הסיכוי היחיד שלי לצאת משם בחיים היה באמצעות השב"כ, ולהם לא היה מושג היכן אני. אצטרך להתקשר מהטלפון המיוחד שלי בקו הישיר אל המפעיל שלי. פחדתי לא רק מחיילי צה"ל, אלא גם מ"חבריי לנשק" — אם מישהו ישמע אותי, די בחשד בלבד לדון אותי למוות בו במקום מכדור בראש. מהעמדה שלי ליד החלון המשקיף לכיכר אני רואה את גופתו הדוממת של משתף פעולה, תלויה במהופך על עמוד תאורה. הגופה המתנדנדת מוארת לסירוגין בהבזקי התפוצצויות. רק אללה יודע אם הוא חף מפשע. יכולתי להיות שם במקומו. בכל רגע, עם אורח חיים כמו שלי, זה יכול להיות אני.
עליי למצוא מקום בטוח להתקשר ממנו, אז אני הולך למסדרון חשוך ומגשש את דרכי אל חדר אחר. אור פנס מרצד במסדרון ועוצר על הגב שלי. אני עוצר את הנשימה. צה"ל? לפתע נשמעים מאחוריי צעדי ריצה. חמישה־שישה חמושים חולפים על פניי בעודי נצמד לקיר. בן רגע האור נעלם, ובחשכה אני שומע את הלמות הצעדים יורדים במדרגות. לבי הולם בחזה. אני פוחד. ממש פוחד. אני מריח את ריח הזיעה והפחד שליווה אותם כשחלפו כמו משב רוח מבוהל. אני יודע טוב מאוד, שהחמושים האלה שמסתובבים בעיר כמו טווסים עם רובים תלויים על הכתף, מבינים עכשיו שזהו יום מותם. יום מותנו כולנו.
אני מגיע לחדר שיש בו די אור מהחלון כדי לוודא שאני לבד. אני מוציא את הטלפון. אבל מה אם מישהו ייכנס בזמן שאדבר? אני פותח דלת, מזהה שזה ארון תחזוקה. אם ימצאו אותי פה, יוציאו אותי להורג בגלל פחדנות! עכשיו או לעולם לא. תתקשר. הדלת נפתחת בסערה, ושלוש דמויות פורצות פנימה. צוות חדשות של סי־בי־אס עם קסדות ואפודי מגן שעליהם מתנוסס הכיתוב עיתונות. הם ניגשים היישר לחלון וממקמים את המצלמה בזווית שתתפוס את ההתרחשויות מלמעלה. גם באור הקלוש אני מזהה את המלווה/מתורגמן שלהם ממסיבות העיתונאים הרבות של אבא שלי. הוא איש פת"ח, מדווח להם הכול. עינינו נפגשות לרגע, אני לא בטוח שהוא מזהה אותי, אבל זה לא טוב, ואני חומק בחזרה למסדרון.
אני נכנס לחדר האחרון. ריק. אני מביט למטה מהחלון ורואה דמויות חוצות בריצה שטח פתוח בין שני בניינים בחיפוש אחר מחסה טוב יותר, או נס. בעקבותיהם מגיע צוות צילום, חוצה בריצה את שטח ההפקר. אבל האחרון שבהם נפגע ונופל. שני האחרים חוזרים, מרימים אותו בעודם מנופפים לשווא אל מי שזה לא יהיה שיורה עליהם. עיתונות. לא־לוחמים. אני מתקשר, המפעיל שלי שאותו אני מכיר בשם לואי, עונה מיד.
"תציל אותי! אני לכוד בכיכר אל־מנארה. תוציא אותי מפה!"
אני מקרב את הטלפון לחלון כדי שישמע את ההתפוצצויות.
"מה, לעזאזל, אתה עושה שם?"
"את העבודה שלי. לא הזהרתם אותי..."
"אמרנו לך להישאר במקומך. בסדר, בסדר, אני אבדוק מה אפשר לעשות."
הוא מנתק. מה עכשיו?
אחרי עשר דקות ארוכות הטלפון מצפצף.
"טוב, הם יפתחו לך מעבר, אבל רק לרגע. תצא אחרי שהטנק יזוז."
"לאן?"
"רחוב פלסטין. זה ייקח שעה־שעתיים, אודיע לך מתי לצאת."
הוא מנתק.
אלוהים אדירים, שעתיים. הבניין נרעד פתאום. ידעתי שטנקי המרכבה המפלצתיים האלה צריכים עשרים דקות כדי לחמם מנועים. רחוב פלסטין צר, אני מכיר אותו מצוין, אבל הוא בצד הנגדי של הכיכר. אצטרך להגיע לשם. לצאת עכשיו או לחכות פה עד הרגע האחרון?
הסבלנות שלי מחזיקה מעמד עשר דקות. אני עומד בפתח הבניין ומשקיף על מאה מטרים של שטח הפקר, שמפריד ביני לבין רחוב פלסטין. פה ושם נחשולי עשן מפצצות מציעים מחסה רגעי. מה לעשות עם הרובה שלי? להיפטר ממנו? צה"ל יורה על כל מה שזז, ואם אתקל בחמושים, הוא יהיה תעודת הזיהוי שלי. עשן שחור מסתיר יותר מחצי הנתיב.
אני נושם עמוק, מוכן לתקוע ספרינט, אבל נתקף פרץ שיעולים. אחרי שאני נרגע, אני מזנק החוצה ורץ כל עוד רוחי בי. איך שאני יוצא מהעשן למקטע של שטח פתוח, קליעים מקעקעים את אבני המרצפת מאחוריי. אני מצליח להגיע לבניין בצד הנגדי ותופס מחסה. פפפף. אני מזהה רמפה שמובילה אל חניון תת־קרקעי ונחפז לרדת ולהיבלע בחשכה. ריח עשן טבק עולה באפי, וכשעיניי מסתגלות לחשכה, אני קולט שאני לא לבד. רעמי הפיצוצים מהדהדים בחלל הסגור, ואף על פי כן אני שומע קול מדקלם פסוק מהקוראן. לעזאזל.
השעה וחצי הארוכות בחיי. אני מעביר את הזמן בחשש מתקיפה של צה"ל, אבל בחלוף שעה מתעודד לשמע מנוע טנק מתניע בסדרת נהמות רועשות. הטנקים האלה עושים יותר רעש ממטוס ממריא. כעבור כמה דקות הטלפון שלי רוטט.
"צא עכשיו!"
"עכשיו?"
"עכשיו!"
אני יוצא אל הרמפה ועולה למפלס הרחוב. קשה לראות בחושך, אבל בהמשך הרחוב אני מזהה טנק שחוסם את הדרך. ניתנה פקודה לטנק לזוז משם, אבל האם החיילים בשטח יודעים? הם עדיין יורים. נדמה לי שאני מזהה מעבר בין הטנק לקיר. הרובה שלי? אני נפטר ממנו. ברור לגמרי שאני לא הולך לירות באף אחד, והרובה לא היה מונע מאף אחד לירות בי. כמי שהמטרה שלו היא להציל חיים, לא ליטול חיים, זה נראה לי הגיוני. אם כי פעמים רבות תהיתי כיצד אפעל אם אקלע לעימות חזיתי של אני־או־הוא.
אני צועד במהירות ברחוב וקולט שכמה חמושים מהחניון הולכים בעקבותיי. אחרי דקה של הליכה כפופה לאורך המכוניות החונות אני מגיע לנקודה שבה טנק המרכבה תימרן כדי לתפוס עמדה — המפלצת הזאת מעכה את כל המכוניות לפניי ברחוב הצר אל המדרכה. אני מדמיין את אנשי הצוות בטנק נהנים מההרס כמו ילדים. רובם אכן ילדים. אני מתקדם לאורך גושי מתכת מעוקמים ושברי זכוכית אפוף ריח דלק חריף. אין נפש חיה. אני פוצח בריצה לתוך הלילה החשוך שהשחר מפציע בשוליו.
דבר ראשון שאני עושה אחרי שאני מגיע בשלום אל דירת המסתור שלי זה לפשוט את המדים ספוגי הזיעה. נשארתי בחיים. השאלה היחידה שמטרידה אותי עכשיו היא מה עלה בגורלו של אבי. כמובן, אבא שלי, האדם הנערץ עליי בעולם, לא נמצא בביתו. כמנהיג בכיר בחמאס העביר שייח חסן יוּסֶף כעשרים וחמש שנה מחייו הבוגרים בכלא או במחבוא, היכן שקיוויתי שהוא נמצא כעת, בריא ושלם. בהיותי האדם שבו הוא הכי בוטח בעולם אכזרי של רמייה ובוגדנות, נטלתי על עצמי את תפקיד העוזר שלו, איש־אמונו ויועצו — למעשה, יד־ימינו — בתקופה שבה שימש כדובר הפומבי הבולט ביותר של הסוגיה הפלסטינית בגדה המערבית. רבים מעמיתיו שנשאו פרופיל ציבורי גבוה כמו זה שלו חוסלו. העסקה שלי עם השב"כ קבעה שלא יהיה דם על הידיים שלי, ושאבי יהיה מוגן. באותו זמן הוא הסתתר במרתף בית בשכונת מגורים, שרוב תושביה היו נתינים זרים. השב"כ ידע היכן הוא והורה לצה"ל לא להיכנס לבית המסוים הזה. אבל לעולם אין לדעת. אני מרגיע את עצביי המרוטים ומטלפן לאבי. צלצול. ועוד צלצול. לבסוף נשמע קולו העבה.
"אתה לא תאמין! החיילים חיפשו בכל הבתים ברחוב מלבד הבית הזה! התפילות שלנו נענו, אללה הגן עלינו. נס!"
ממש. הוא ידע מעט מאוד רגעים שמחים בחייו, רגעים שאיששו את אמונתו המוסלמית, אבל זה היה רגע כזה. אין בעיה, תתכבד. בעיניי הנס האמיתי היה ההיחלצות שלי בחיים מכיכר אל־מנארה.
היעדרותו התדירה והמתמשכת לאורך השנים הייתה קשה מנשוא לאמי, שעשתה מאמצים כבירים כדי לספק מזון לתשעת ילדיה. אנחנו חיים תחת כיבוש, יום־יום אנשים נהרגים ברחובות, חיילי צה"ל פורצים לבתים בכל שעה משעות הלילה, הגדה המערבית הפכה לג'ונגל שאין בו דין ואין דיין. כילדים נשללה מאיתנו נוכחותו הקבועה של אבא שלנו, עם האהבה שלו והדוגמה שנתן למשמעת עצמית וענווה, אדם שלא מפסיק להילחם אפילו למען דבר בלתי אפשרי. משפחתנו מרובת הילדים לא קיבלה תמיכה מחמאס; למעשה, כולם התנערו מאיתנו. עבורי זו הייתה מציאות מרה ולא־צפויה. אנשים הם צבועים. הם מתיימרים להיות לוחמי חירות, או לכל הפחות בעלי ערכים לאומיים המחויבים להגנת האינטרסים החשובים של העם הפלסטיני. אבל במציאות הפחד שולט בחייהם. ההפך מחירות.
בכל פעם שאבא שלי יצא מהכלא, הוא התקבל כגיבור, ואנחנו חדלנו להיות מנודים. אבל לא פעם קרה שהוא שוחרר ונכנס הביתה מהדלת הקדמית בדמעות וחיבוקים, כשבדלת האחורית המתין לו הצבא הישראלי כדי לעצור אותו שוב ולגרור אותו לבית הסוהר.
השאלהכיצד יכולתי אני, בנו הבכור של מנהיג בכיר בחמאס, אני שנעצרתי בידי הישראלים בגיל 17 וכמו כל עצור אחר שנחשד בטרור עוניתי באכזריות וריציתי עונש מאסר — כיצד יכולתי לעבוד עם האויב מטיל המורא והשנוא ביותר שלנו, השב"כ? מה יכול היה להניע אותי לבחירה כה הרת־גורל, בחירה שבמצב המלחמה הקיצוני שאנו מצויים בו ודאי תיראה למשקיף אובייקטיבי לא רק לא־מובנת ובלתי נתפסת, אלא גם מטורפת?
במהלך חיי הדביקו לי תוויות רבות ומגוונות: טרוריסט, מרגל, בוגד, גיבור, מוסלמי, נוצרי, יוגי, בודהיסט, אזרח העולם, פליט, גולה. מרבית הכינויים האלה שירתו אג'נדה של מישהו אחר, לא שלי. מטרת המסע שלי, ואולי מטרת מסעו של כל אחד מאיתנו הבוחר לחיות בצורה מודעת, היא לגלות מי אנו באמת, מהי האמת שלנו.
על מנת להתחיל להבין עד כמה הייתה בחירה זו אובדנית ובלתי אפשרית, חיוני לדעת כיצד עברה עליי ילדותי, להכיר את העולם שבו גדלתי.
תמהיל רעילהוריי הביאו לעולם תשעה ילדים, וכמו כל אדם אחר עלי־אדמות הוטמעו בנו התניות מצד ההורים שלנו — האמונות וההתנהגויות שלהם — ומצד הסביבה המסוימת שגדלנו בה. סך כל הדברים האלה יצרו את הזהות שלנו ונתנו לנו תחושת שייכות. התרבות קבעה כיצד ראוי שנחשוב, כיצד עלינו להתנהג, ולאֵילו חוקים עלינו לציית. אלה היו הסורגים של הכלא הראשון שלי. כשם שאנחנו הותנינו בידי ההורים שלנו, כך הוריי הותנו בידי הוריהם. אבי היה אימאם כמו אביו לפניו, אנשים מסורים ונאמנים מאין כמותם, שהיוו דוגמה ומופת ומקור השראה לנו הילדים.
העובדה שאבי היה מנהיג דתי מכובד, פוליטיקאי אהוד וממייסדי חמאס יצרה אצלי, בנו הבכור, הן ציפיות מהחברה והן אפשרויות להצליח בה. אם בגלל מגרעותיי ספגתי מלקות קשות כפליים מצד המורה שלי ואחר כך בבית מצד אבי, הרי זה משום שהייתי בנו של אבי החשוב. אבא שלי, שאותו אהבתי וכיבדתי במהלך שנות ילדותי, יהפוך להיות המעצֵב העיקרי של חיי המוקדמים.
התרבות שלנו, בניגוד לזו המערבית, לא העלתה על נס את ערך האינדיווידואליזם. ערכו של אדם נקבע על פי מקומו בהיררכיה החברתית ועל פי מה שאחרים אמרו עליו. המשפחה הייתה היחידה החברתית החשובה ביותר, והזכויות והחובות של כל בן/בת משפחה היו מוגדרים היטב. המערכת נשארה איתנה ותיפקדה חרף כל ליקוייה, משום שמספיק אנשים דבקו בעיקרי האמונה שלה וצייתו לציוויים שלה. מכל הגורמים שעיצבו אותנו עת גדלנו והתבגרנו ברמאללה — הורים, חברים, חינוך, אלימות מקומית, דיכוי מיני, פוליטיקה קיצונית — המשמעותי והמשפיע ביותר בחיינו, זה שחילחל לכל אלה והצטלב איתם, היה הדת.
דת עבורנו הייתה אותו זרם אסלאמי מסוים שבו דגל אבי האימאם. מרגע שבאנו לעולם, נועדנו להשֹביע את רצונו של אללה, לשרת את אללה ולמלא את החובות שהטיל עלינו. הדת קבעה את אמות המידה לחיים הנכונים ואת גבולות המסגרת שבתוכה היה עלינו לחיות: גבולות אתניים, גבולות מיניים ומגדריים, גבולות חברתיים, אפילו גבולות פוליטיים, שכן חמאס נטוע באסלאם ומבוסס על עקרונותיו. סוג האסלאם שלנו לא היה מהנה במיוחד, שכן רשימת האיסורים הייתה ארוכה מרשימת ההיתרים. אלכוהול, סמים, מוזיקה, ריקודים, שירה — כל אלה היו אסורים. ובלוח השנה הדתי שלנו היו שני מועדים בלבד של חגיגה.
מכל מקום, רעיון ה"חגיגה" בא לידי ביטוי בדבקוּת אמיתית, ולא בהיתר לפרוק עול למשך יום ולחגוג כמקובל. עם זאת ייתכן שהציות לציוויים הללו השֹביע בכל זאת את רצונו של אללה. יתרון ברור אחד של העובדה שגדלתי תחת כל האיסורים הללו הוא שזה הכריח אותי, בבגרותי, לעשות חקירה יסודית ומקפת של הכול, כמעט מאפס, במהלך המסע שלי דרך בוסתני החיים.
הפרס עבור "ציון טוב" היה כרטיס לגן עדן. העונש על "ציון נכשל" היה להישרף באש הגיהינום. מִקצה שיפורים לא היה, הציון היה נצחי. לדאבון הלב, משמעות הדבר הייתה שכל בני האדם עלי אדמות שלא האמינו באללה ולא מילאו את חוקותיו, כולל מי שאולי מעולם לא שמעו עליו, נידונו לגיהינום. אני מוכרח להודות שהדבר הזה הטריד אותי כבר מגיל צעיר מאוד. זה לא נראה לי הוגן, למרות שהדת שלי איפשרה לכל אדם להתאסלם וכך להציל עצמו מאש התופת.
גיהינום הוא רעיון מחוכם מאין כמותו, ולראָיָה חיי המדף הארוכים שלו בכמה מהדתות החשובות בעולם. חוויות אחדות בילדותי המוקדמת הביאו לכך, שאני יכול להאמין באמת רק במה שאני תופס ישירות, מכלי ראשון. הייתי בהלוויה בבית הקברות הסמוך לביתנו, והאימאם נשא דרשה חוצבת להבות בשעה שגופת המת נטמנה באדמה. בין היתר הוא אמר, שאחרי שכולנו נלך, יבואו שני מלאכים לקחת את נשמת המת ויחקרו אותו: מיהו אלוהיך? אם המנוח לא יֵדע את שם אלוהיו, הם יענו אותו עינויים נוראיים, ומפלצות מזוויעות יתנפלו עליו בעודו זועק מכאבי תופת.
כילד בן עשר זה הפחיד אותי עד מוות; אפילו גברים בני חמישים לקחו את זה קשה, עד כדי כך משכנע היה איש האלוהים הזה בהחדרת הפחד מאלוהיו בכולנו. כל זה היה עשוי להתרחש בקבר אחרי שנלך, מה שהיה תמריץ חזק להסתלק משם.
אבל בבית סקרנותי גברה עליי, ורציתי לחזור לשם ולהאזין לעינויים. ביקשתי מכל חבריי שיבואו איתי לבית הקברות באותו לילה, אך אף אחד מהם לא היה מוכן. אזרתי אומץ אפוא והלכתי לבית הקברות בגפי. פחדי הלך וגבר עם כל צעד שקירב אותי אל הקבר הרענן, וכריתי אוזן לשמוע את זעקות הייסורים והכאב. אבל שום קול לא נשמע, המקום היה שקט לגמרי. כרעתי על ברכיי והצמדתי אוזן לקרקע כדי לשמוע משהו מהחקירה בעינויים. את השאלות, מיהו אלוהיך, את זעקות האיש, אבל לא־כלום. דממה מלאה. מאז הפך בית הקברות למגרש המשחקים שלי (לא היו לנו מגרשי משחקים). שם חוויתי בחושיי את טיבו האמיתי של המוות.
תפילה (סאלאט) היא אחד מחמשת העיקרים של האמונה המוסלמית. מחמש התפילות היומיות הנדרשות, הראשונה — תפילת השחר (פאג'ר) — מתבצעת בערך בשעה שלפני זריחת החמה. אבי היה מקים אותי אפוא ממיטתי החמה, קוטע את הרגע הכי מתוק בשינה. ואז, אחרי שהתזתי מים קרים על פניי במסגרת הרחצה הטקסית לטיהור הגוף, הייתי פחות או יותר ער. כמובן, מוסלמים אדוקים כמו אבי ואני (מגיל חמש) הלכנו למסגד, כי כפי שידוע לכול, תפילה בקבוצה מרַצה יותר את אללה.
היינו הולכים או נוסעים למסגד, תלוי לאן עבודתו של אבי לקחה אותו — למחנה פליטים, לאחד הכפרים בסביבה או לאחד ממסגדי העיר הרבים. תפקידו כאימאם היה להוביל את התפילה, ולכן היינו צריכים להיות שם בזמן. אם התעצלתי, הוא הלך בלעדיי, ואמי הייתה מעירה אותי מאוחר יותר. אחוז בושה מעצלותי ומחוסר המשמעת שלי, נהגתי ללכת למסגד הקרוב כדי להתפלל. לעתים הוא היה שם, לעתים היה במקום אחר.
כשאבא שלי היה בכלא, ניסיתי להמשיך לקיים את שגרת הבוקר. הליכה לבד דרשה כוח רצון ואומץ לב; היה עליי לקום מהמיטה החמה בבוקר קר, ואז להעז ללכת לבד בדרך החשוכה העוברת לאורך בית הקברות המאוכלס בשדים, רוחות רעות ומפלצות ובטורפים בשר ודם. הפעמים הראשונות היו מבעיתות.
מנהיגי חמאס נהגו להיפגש לפני או אחרי תפילות הבוקר. הכול הניחו שהם נאספים לתפילה, אבל הם ניצלו את מיעוט האנשים במסגד כדי לדון בעניינים פוליטיים. מאחר שמוסלמים מעטים הגיעו למסגד בין ארבע לשש בבוקר, וממילא הם היו אותם אנשים קבועים ומוּכּרים, אם זר שנשלח מטעם ישראל היה מופיע פתאום כדי לרחרח — זה היה מתגלה מיד.
כילד זו הייתה בשבילי הרפתקה. רק ילדים מעטים הגיעו. הרגשתי חשוב — להיות עם המבוגרים, בהם פעילי חמאס כבדים וקשוחים. כשהצעתי לחבר שלי סמיר לבוא איתי להתפלל במסגד, הוא שאל אם מחלקים שם שוקולד כפרס. הוא גדל במשפחה חומרנית, וההתניה שלו הייתה — מה אני מקבל בתמורה. אני לא חשבתי ככה. כמובן, למדתי להבין את כוחו של הכסף וידעתי להסתדר בעולם הגשמי, אבל אילו זאת הייתה הגישה שלי לחיים מגיל אפס, הצמיחה שלי הייתה פוסקת.
לפעמים הארכתי בשינה והתעוררתי בבהלה כשהשמש כבר זרחה. או־אז, בוש ונכלם התפללתי בבית עם אמי ואחיי ואחיותיי.
קרוואן הקבצןנדירים האנשים ברמאללה שהעזו להפר את האיסורים הדתיים והתרבותיים הרבים, שכן לא רק הסורר והמורד עצמו היה משלם את מחיר הנידוי, אלא משפחתו כולה. זה לא היה שונה, לדוגמה, מהרס בית משפחתו של "מורד" בידי הישראלים; שמה הטוב של משפחה נחרב בעיני החֶברה שאליה השתייכה. עונש קולקטיבי. הפחד לחרוג מגבולות המותר שימש מכשיר לשמירה על הסדר החברתי. לא ראית קבצנים ברמאללה חרף העובדה, שצדקה היא מצווה חשובה בתורת הנביא. אדם שאימץ אורח חיים של פושט יד המיט קלון על עצמו ועל משפחתו. הוא ומשפחתו המורחבת נחשבו שפלים ובזויים. ואולם, אדם אחד היה כנראה היוצא מהכלל שלימד על הכלל. שמו היה קרוואן.
הברנש הזה בבגדיו הבלויים התמקם באותה פינת רחוב במרכז רמאללה משעת בוקר מוקדמת עד שקיעת החמה. שום חוק לא אסר זאת. ריחמתי עליו, וכשחלפתי על פניו בדרך כלל נתתי לו מטבע או שניים. מרבית הנדבות שלו התקבלו מכפריים שחשו הקלה להיווכח, שלפחות הם לא הגיעו לשפל המדרגה. לא היה ברור אם הוא חירש או עיוור או גם וגם, הוא מעולם לא הוציא מפיו מילה מובנת. מדי פעם בפעם פלט מין נהמה מצמררת שעצרה את כל האנשים בסביבה. איש לא ידע מה סיבתה או פִּשרָה. אבל בעיניי משמעותה הייתה, שקרוואן אינו חירש ואינו עיוור ואינו מטורף. הוא מה שבחברות אחרות נחשב מקצוע מכובד מאוד — יַזם. הוא זיהה נישה עסקית עם פלח שוק לא ממומש. בתום כל יום ב"משרד" היה חוזר לביתו באחת השכונות הטובות בעיר לסעוד ארוחת ערב עם משפחתו. מסתבר שקרוואן נמנה עם המיעוט שבמיעוט, שהתעשר מישיבה סבלנית בקרן רחוב במקום ליד שולחן משרדי. הוא היה בעליו של בית־דירות בן ארבע קומות שאותו בנה. אולי אפשר לראות בזה סוג של הארה, שכן לא היה אכפת לו כהוא זה מה חושבים עליו. חוץ מזה, הוא יהיה זה שיצחק אחרון, כשפלסטין תאמץ (והיא תאמץ) את השיטה האמריקאית, שלפיה אדם נשפט על פי ממונו ולא על פי מידותיו המוסריות־דתיות.
מסעות בעולם אכן מרחיבים אופקים, כמו שנהוג לומר. ולא רק במובן הפשוט של טעימת מאכלים חדשים, אלא בזיהוי הבדלים בין תרבויות. מה שבתרבות אחת נחשב דבר אלוהים חיים, בתרבות אחרת אסור בתכלית האיסור בצו האלוהים המקומי. לדוגמה, תרבות המקום שבו אני כותב כעת את הדברים האלה היא בודהיסטית, ומדי בוקר עובר כאן נזיר נושא קערת נדבות. קיבוץ נדבות כאן מקובל לגמרי, חלק מהתרבות. קרוואן לא היה מצליח פה. המודל העסקי שלו נסמך על כך, שקיבוץ נדבות הוא עיסוק בלתי מקובל בעליל.
כסף ומוסר דתיבעודי כותב דברים אלה אני נעשה מודע יותר ויותר לדילמה, שכותב סיפור־חייו מתחבט בה: כיצד לתאר את עצמך, כקדוש או כחוטא? או פשוט להיות כן ככל האפשר ולבחור תמהיל מאוזן של סיפורים על הדרך שעברת. קדוש או חוטא? אניח לכם, הקוראים, להחליט. מכל מקום, חבריי הנוצרים (שאותם רכשתי לימים) רואים בי חוטא שראה את האור והפך לקדוש. איני רוצה ליצור את הרושם שהייתי מועמד מוביל לפרס הילד הטוב של השנה. ממש לא. הייתי מה שנקרא פרחח, ולפעמים אפילו מפלצת קטנה.
דתות, כמובן, דוגלות באמונות מסוימות וקובעות חוקים (שלרוב נועדו להיות מנוגדים לטבע האנושי, ובשל כך מאתגרים מאוד וקשים למימוש, ועקב כך עשויים לעורר רגשי אשם ובושה). לא יכולתי להעריך דת כזאת. לא היה חוק שלא הפרתי. למעשה, מעולם לא נשמעתי לחוקי הדת. עבדתי קשה במסגד, השגחתי על המסגד כולו, על השטיח ששטחו 300 מ"ר, צעקתי ברמקולים את תפילת הבוקר, האזאן, לפעמים אפילו הובלתי את התפילה. היו מי שעשו את הדברים האלה תמורת שכר. לא אני.
בתום תפילת יום שישי נהוג שאנשים תורמים כסף למסגד. מדי פעם האימאם הטיל עליי את המשימה הזאת, גביית התרומות. מתפללים תרמו אלפי שקלים, ואפילו שטרות של דולרים הונחו על שטיח שנשא את תמונת העיר מכה. הכסף היה תרומה לבית האלוהים. הוא מימן את שכרם של האימאם ועובדי המסגד, והיתרה הייתה אמורה לשמש לתחזוקת המסגד, לשיפוצים ולהרחבה שלו כדי שיכיל את מספרם ההולך וגדל של המתפללים. אבל המסגד היה גם שלוחה של החמאס. האימאם שם היה איש חמאס. למעשה, היה קשה למצוא אימאם שאינו משויך לחמאס. לתורמים לא היה אכפת מה האימאם או ועד המסגד עושים עם הכסף, הם רק רצו שהנתינה שלהם תיראה בציבור בתום תפילת יום שישי. הכסף נשמר בכספת, ולי לא היה מושג מי מחזיק במפתח שלה. בבית, אמי בקושי הצליחה להשיג מספיק אוכל למשפחה, כי אבי היה כלוא רוב הזמן.
כן, מסכנים שכמותנו... זה נשמע כאילו אני מנסה לתרץ את מעשיי בסיבות מוצדקות, כמו עבודה בהתנדבות במסגד ורעב ללחם בבית. קצת כסף בפירוש היה יכול לעזור. וחשבו על כל העבודה הקשה שעשיתי. הייתי זקוק לבגדים חדשים, לנעליים חדשות... אולי גם לפלייסטיישן חדש. זה לא נשמע צדיקוּת מופלגת. בכל אופן, כשהאימאם היה מטיל עליי לאסוף את התרומות, החלקתי כמה מאות שקלים לכיס; הענקתי לעצמי "שי". מעולם לא נתפסתי, למרות שעשיתי את זה תחת עיניו הפקוחות של אלוהים הרואה־כול. זה מטורף. מי מעז לגנוב מאלוהים? אני העזתי.
אם זה לא שיכנע אתכם במוסר הקלוקל שלי — שוודאי לא נולד באשמת הוריי, שלהשקפתם הדתית הרביצו בי מוסר — מה תגידו על גנֵבה מאמך יולדתך? מדי ליל שלישי התכנסו בביתנו נשים לאירוע בעל אופי חברתי ודתי. אמי הייתה נושאת באוזניהן דרשה קצרה, הן התכבדו בדברי מתיקה, ולבסוף תרמו את תרומתן.
אמי שמרה את הכסף במדף הגבוה בארון הבגדים שלה. מדי יום שלישי הסכום גדל, ולמרות שהיינו קשי יום, היא מעולם לא נגעה בכסף הזה. לא ידעתי מה בדיוק תיכננה לעשות בו. לתת אותו לארגון נשות החמאס? לפעילי חמאס? האם הייתה זו בעצם שיטת איסוף כספים של החמאס? וגם, לְמה היא חיכתה? הכסף שכב אצלה חודשים. שקלים, דולרים, דינרים. וזה בשעה שנזקקנו לכסף נואשות. בעל הבית שלנו היה טיפוס גס רוח, שנהג להעיר אותנו בחמש בבוקר ולדרוש בקולו הכועס והמכוער שנשלם את שכר הדירה, ולקלל את אבא שלי, את פלסטין ואת אללה. אז חשבתי שזה ממש לא נורא אם אקח קצת מהכסף הזה. ידעתי שזהו כסף לתרומות, ידעתי שזוהי מעילה באמונם של רבים, כולל אמא שלי! אבל קצת כסף לא יזיק, ולעזאזל המוסר. וזה הצליח. מעולם לא נתפסתי. אלא שאי־אפשר לברוח מקארמה. אמא שלי הכתה אותי על כל שטות כדי לפרוק את התסכול והכעס שלה בגלל נסיבות חייה הקשות. מה שכן, גם היום, לאחר מסעותיי הרבים בעולם, טרם נתקלתי בתרבות שבה גנֵבה מאלוהים ומאמך הורתך נחשבת מעשה מוסרי.
דיכוי מיני ומגדרי שלט כמעט בכל היבט של חיינו. בחברה הפטריארכלית הזו הייתה הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. לעתים נדירות נראו גברים ונשים יחד. אסור היה לגבר להיות לבד בחדר אחד עם אישה, אלא אם כן היא קרובת משפחה, או שהייתה לכך סיבה טובה. אפילו בבית האלוהים, המסגד, נשים וגברים התפללו בנפרד. חגיגות חתונה התקיימו בנפרד, ולעתים קרובות היו לעצרות פוליטיות, שהרי איך נוכל לשמוח כאשר אנו מדוכאים תחת כיבוש?
זרם האסלאם של אבי החשיב עצמו מתון וליברלי יותר, שכן נשים לא חויבו לכסות את פניהן בבורקה, אם כי היה עליהן לכסות את שערן וללבוש בגדים שיסתירו את הגזרה הנשית, ובעיקר את השדיים. מרגע שאחיותיי הגיעו לגיל ההתבגרות, לא הורשיתי לראות שום חלקת עור חשופה שלהן מצוואר עד ברכיים, למעֵט הידיים. אותו הדבר חל ביחס לאמי. כיסוי הגוף הנשי נועד להפחית את תאוות הבשרים הגברית.
הערכים האלה הוחדרו בנו בגיל צעיר מאוד; הייתי ילד בן שמונה כשאמי ואני ביקרנו בבית של חברתה. האישה לחצה את ידה של אמי ואז חייכה ולחצה את ידי. הצעד הזה היה מוקצה בעיני אמא שלי, שהבהירה לי אחר כך שגבר מוסלמי לא לוחץ יד של אישה. כמו בכל מקום, ילדים לומדים לאורך שנות התבגרותם מה נחשב נורמלי ונאות בתרבות שלהם. וכמובן, אין לערער על שום ציווי; זו דרך החיים הנכונה והמוסרית ואין בלתה.
התניה מהסוג הזה נוקשה מאוד ויוצרת בהכרח תפיסה מעוותת של המין הנגדי. אתה מביט על נשים כאילו הן מגלקסיה אחרת, מה שבמידה רבה נכון. אם כי אולי בכל זאת הן קצת קרובות יותר... כגרסתו של אותו ספר פופולרי שממקם את שני המינים בתחומי מערכת השמש. אנחנו רק מכוכבי לכת נפרדים, מאדים ונגה.
בה בעת הייתי נער מתבגר. טסטוסטרון של גיל הנעורים שפע במערכת הדם שלי בלי קשר לגזע, דת, פוליטיקה או העדפה מינית. קרה שנדלקתי על נערות שראיתי ברחוב, אבל לנו הנערים לא היו הכישורים הנחוצים לעשות עם זה משהו. מתי בתרבות הדכאנית הזו יכולנו ללמוד איך לפלרטט, איך להקסים נערה בעדינות? שיעור בכישורים חברתיים אולי היה מועיל. שיעור חינוך־מיני היה מרעיד את אמות הסיפים של המסגד וגורם להורים להתפלץ מהשפלה. שלא לדבר על המבוכה. הידע שלי על "עובדות החיים" וגוף האישה הגיע מנערים בני גילי, שהיו בּודדים באותה מידה כמוני, וממגזינים גסים שהוסתרו מההורים באותה הקפדה שבה איש מיליציה מסתיר את הנשק שלו מצה"ל.
פחד הכתיב את ההתנהגות בעולם הזה של מיניות. מין היה אפוף בושה. אם נערה נתפסה כחברותית, חרושת הרכילות הייתה עשויה להדביק לה תווית של זונה. זונות לא נראו ברחובות רמאללה, למרות שאני בטוח שזנות התקיימה בעיר בחשאי. זה ניכר היטב כשהרשות הפלסטינית חזרה, ואנשיה הביאו איתם את "עובדות המין" שלהם, זונות ממוצא זר.
הערכים הדכאניים והמעוותים האלה נאכפו באמצעות בושה ופחד — הכלי העיקרי של הפוליטיקאים וכוהני הדת לשימורם של שליטה חברתית וכוח. ההליכה שלהם כנגד המיניות האנושית הטבעית תרמה להתעצמותה של התנהגות אלימה. על פי ניסיוני, ההתנהגות המעוותת הזו כללה מעשי אונס, רצח בגלל כבוד, ואת תופעת המחבלים המתאבדים. על שתיים מתוך שלוש הרעות החולות האלה אני יכול לספר מניסיון אישי. מאיפה להתחיל?
תרבות אונסכשהייתי בן שמונה, יום לא־בהיר אחד יצאה משפחתי עם כמה משפחות נוספות למסוק זיתים במטעים שמחוץ לכפר. זה היה מעין יום חג. ערכנו פיקניק עם מאכלים טעימים, ומצב הרוח היה מרומם. לפנות ערב הציעה אחת המשפחות, שבנם בן ה־22 ילווה אותי הביתה לפני רדת החשכה. כל האחרים נשארו למסוק את שארית הזיתים כדי שלא ייגנבו. הלכנו שנינו במורד השביל, ופתאום הבחור התמקם מאחוריי ונצמד אליי. הרגשתי מאוים וניסיתי לברוח. רצתי מהר ככל יכולתי, אבל הוא השיג אותי. הוא התנפל עליי ותקף אותי בכוח. נאבקתי וצרחתי, אבל הוא התגבר עליי ואנס אותי. באלימות. לא סיפרתי על כך לאיש. ידעתי שלא רק שלא יאמינו לי, אלא שאם הדבר ייוודע ברבים, הוא ימיט חרפה על המשפחה כולה. הטורף יכול היה להמשיך בהתנהגות שעל פי כל אמת מידה הייתה פושעת ואלימה. אני הייתי שבר כלי. זה בלט לעין, אבל אף אחד לא התעניין או שאל אם אני בסדר. אם היו שחשדו שמשהו קרה, אולי הם העדיפו לא לפתוח תיבת פנדורה. בעודי כותב כעת במקום מושבי סמוך לחוף האוקיינוס, החוויה הזו עדיין מייסרת אותי, חורכת את נימי נפשי, ואני נאבק לטהר את עצמי ממאורע שריסק אותי גופנית, ושהיום אני מבין שקרוב לוודאי הכתיב, גם אם לא־במודע, בחירות חשובות שעשיתי בחיי. אני עדיין בתהליך של ריפוי.
אונס הוא, כמובן, עניין כבד משקל בכל חברה, לא רק בזו שבה גדלתי. אישה שהייתה קורבן לאונס בתרבות שבה חייתי, נוסף על הטראומה הקשה שהיא חווה, מסתכנת בהרס חייה אם הדבר ייוודע ברבים. כמו כן, במסורות השבטיות, מעשה כזה עלול להצית שרשרת של נקמות דם. זה קשור גם לְמה שמכוּנה רצח על רקע חילול כבוד המשפחה — רצח בידי בני משפחת האישה בדרך כלל בעוון קיום יחסי מין מחוץ לנישואים. מעולם לא הכרתי באופן אישי אדם שהיה מעורב ברצח מהסוג הזה, אבל התופעה ידועה ומוכרת לכול.
עם זאת, הייתה לי התנסות מקרוב ברצח ששיקף את המנטליות הזו. דודנו של חברי הטוב אבראהים היה נשוי זמן קצר, כאשר נורה סמוך לאתר בנייה בדרכו לעבודה. הכול רצו במהירות אל זירת הפשע, וכמה גברים מהמסגד לקחו את קורבן הירי לבית החולים. הרוצח ירה בו באשכים במטרה להעביר מסר. ראיתי את שובל הדם הטרי, הכהה, לאורך מסלול הזחילה שלו על הרצפה המאובקת. הוא היה בחור נאה שאך זה נישא לאישה יפה, אלגנטית וחברותית, שעזבה את בעלה. נשים בתרבות הזו אינן מתגרשות מבעליהן. העובדה שהיא עזבה אותו ונישאה לגבר אחר פגעה בבעלה הראשון, בגאווה שלו. הוא לא רצה להרוג אותה מפני שכך היא לא תסבול. הרג אהוב לבה יגרום לה ייסורים וסבל גרועים ממותה. כך יושבו סכסוכים רומנטיים בשכונה שלנו. כאשר עזבתי את השטחים, חקירת הרצח שלו טרם פוענחה. גבר מוכן להרוג גבר אחר כדי לשמר את המוניטין שלו, את התדמית הציבורית שלו. אח הורג את אחותו למען כבוד המשפחה. אב הורג את בתו כיוון שביישה את המשפחה. כבוד ובושה הם אבני הבניין של הארץ הזו.
על פי סקר (של מכון פיו), מרבית הפלסטינים בשטחים סבורים שאדם שעוזב את האסלאם ראוי לעונש מוות. לא נתון מעודד לדוגלים בחופש דת. אז עכשיו נוספה התווית "משומד" לשאר הכתמים באישיות שלי, שהופכים אותי לבן מוות. שוב, גם עם מקרה כזה אין לי התנסות ישירה. למזלי.
אמעל בתפקידי אם לא אציין, שלפני האונס המזוויע שחוויתי, הייתה לי התנסות מינית. כן. הייתי ילד תמים בן שמונה כשנערה בת 18 התערטלה בפניי! היא פרשה את חלוק הרחצה שלה לצדדים, וכמו הסיטה מסך תיאטרון לפני הבמה הקדושה הזו, שמעולם לא נחזתה קודם לכן בעיני הקהל הצעיר הזה. חרף כל טראומות הילדות שלי, עדיין הייתי ילד סקרן ושובב. והיא הזמינה אותי לשחק בשדה של ונוס, לתור את הטופוגרפיה של הארץ הלא־נודעת הזו כמו חוקר ארצות צעיר ומגושם, אך נטול פחד. באיזשהו מקום בתוכי הבנתי שזהו ודאי אותו חטא שעליו למדתי ושמעתי, גרוע אפילו מלחיצת יד של אישה.
אבל, רגע... למה, למה נהניתי מזה? נראָה שגם היא נהנית, שמחה להעניק הדרכה ממעמדהּ המבוגר, מבלבל החושים. לא הייתה שום אלימות במעשה הזה. שום כאב. עונג, כן. אולי משום כך אנשים חוטאים. זה יכול להיות מענג. כיפי. הנערה הזו מתויגת לעד במוחי כזיכרון מלבב. אני מאחל לה כל טוב ומקווה שמצאה זוגיות מאושרת בעולמה — עולם של נישואים בשידוך. היא זו שהייתה החתרנית האמיתית בינינו. אם המעשה הזה ייעשה שכיח, הוא עשוי לקעקע את המבנה המיושן כולו.
בילדותי הרפתקה כזו הייתה חריגה. בדרך כלל זה פשוט לא קורה ככה. איני זוכר אם מיהרתי לספר לחבריי. לחלקם היו מגזינים חבויים בסגנון פלייבוי, שמִן הסתם עשו אותם מומחים בתחום, והם בלי ספק היו חוקרים אותי מה בדיוק ראיתי ועשיתי. וממילא הם לא היו מאמינים לי, כשם שבני משפחתי לא היו מאמינים לי לגבי האונס.
גורם חשוב נוסף שאותו חוויתי מכלי ראשון הוא שדיכוי מיני מוביל לאלימות.
מחבלים מתאבדיםמחבל מתאבד במזרח התיכון של ימינו הוא התגלמות הטרוריסט, כזה השואף להרוג כמה שיותר אנשים חפים מפשע בצד שכנגד למען מטרה פוליטית. זה מנוגד לתפיסה, שלכל בן אנוש יש אינסטינקט בסיסי לחיות. אף על פי כן, לאורך ההיסטוריה היו — ועדיין ישנם — בני אדם שמוכנים להקריב את חייהם למען מה שהם תופסים כטובת הכלל.
בהיסטוריה הקרובה ידועים מקרים כמו טייסי הקמיקזה היפנים שהתרסקו על אוניות מלחמה אמריקאיות, והחיילים־הילדים האיראנים שנשלחו לסלק מוקשים וגדרות תיל משדות המוקשים של עיראק כדי לפלס דרך לשריון האיראני. כהגנה, הצעירים האיראנים קיבלו בנדנה עם הכיתוב "סאר אללה", שפירושו "לוחמי אללה", ומפתח מתכת קטן, שלדברי האייטולה הוא הכרטיס שלהם לגן עדן אם ייהרגו במהלך ביצוע משימתם. בשני המקרים מדובר בתערובת של להט לאומני ודתי לצד מספר מתנדבים (מדוּוח) שעלה על הביקוש. הגיבורים המוסרים נפשם למען הקיסר או האייטולה והמטרה הקדושה זוכים לכבוד של מרטירים.
לימים התברר שלא מעט מאותם טייסים שלכאורה "השיגו רמה גבוהה של התעלות רוחנית", נדחפו בכוח ובעל כורחם לתא הטייס. ושהילדים האיראנים נקשרו יחדיו בחבל על מנת למנוע עריקה. שתי הדוגמאות הנ"ל התרחשו בזמן מלחמה, כאשר הן היפנים והן האיראנים היו על סף תבוסה מידי אויב שמחומש טוב מהם, ולפיכך נאלצו לפנות ל"לוחמה א־סימטרית". עם זאת, האיראנים והיפנים תקפו לוחמי אויב. המחבלים המתאבדים תוקפים אזרחים חפים מפשע במטרה לזרוע אימה.
כפעיל שטח בחמאס, לפעמים נשלחו אליי מועמדים להתאבדות כדי שאכין אותם למשימה. מבחינתי, התפקיד האמיתי שלי היה להניא אותם מלעשות זאת. וכך אכן עשיתי. מדוע אני כולל מחבלים מתאבדים בפרק העוסק בדיכוי מיני? כי ככל שהתוודעתי אליהם יותר, זיהיתי את הקשר הישיר בין תרבות חולה לבין בחור צעיר שמוכן לפוצץ את עצמו. בחברה שלנו הגבר נדרש לשלם את מחיר כלתו — המוהר. איזה צעיר בן 20 וקצת שגדל וחי בעוני יכול להרשות לעצמו לשלם מוהר, ועוד בזהב, זאת בנוסף על בית? אבי החתן צריך למכור את בנותיו הצעירות כדי לגייס כסף לחתן את בניו.
גם דרכן של הבנות אינה סוגה בשושנים. הן נקנות כסחורה, והגבר שרכש אותן, בעל הרכוש, בעלן, רשאי להכות ולאנוס אותן (אונס בנישואים). מדינות אחדות רואות בסוגיית המוהר והצעירים המתוסכלים בעיה של ביטחון לאומי. היא מהווה תמריץ לצעירים וצעירות להצטרף לארגון טרור כדי לממן את עצמם ואת אחיהם ואחיותיהם ולאפשר להם להינשא.
למעשה, מרבית החברות ש"מייצרות" מחבלים מתאבדים הן חברות מוהר. ממשלת ערב הסעודית מעניקה סיוע כספי לקידום נישואים, מתוך הבנה שחיתון גברים זו אסטרטגיה יעילה להגברת יציבות המדינה ולשמירה על הביטחון הלאומי. האסלאם הווהאבי הפונדמנטליסטי שלה דוגל בפיגועי התאבדות נגד כופרים. מתקפת 9/11 נגד ארצות הברית, בהובלת אזרחים סעודים, הייתה פיגוע ההתאבדות האפקטיבי ביותר בהיסטוריה.
ארצי, פלסטין, הייתה צומת דרכים של אימפריות במשך אלפי שנים — הרומאים, הפרסים, הביזנטים, הערבים, הבריטים — וכולם הותירו את חותמם. אמריקה, כמעצמה העולמית הדומיננטית כיום, היא החזקה ביותר לא רק ברמה הצבאית אלא גם בממד התרבותי. סרטים, מוזיקה, רשתות חברתיות — כולם נפוצים בכל מקום. פקטור הוליווד. סגנון החיים של העשירים והמפורסמים. הדרך האולטימטיבית לחיות את החיים הטובים. אולם הצעירים האלה יודעים שבשבילם זה בלתי אפשרי. הוסיפו לזה את הפורנוגרפיה באינטרנט והשפעתה המזיקה על קהל גדול מאוד במזרח התיכון, המעוררת בהמוני גברים תשוקה מינית בוערת. והוסיפו לזה את האסלאם המבטיח 72 בתולות. בתולות לבנות. לבתולות חשיבות עצומה בתרבות שלנו. גן עדן ודאי עדיף על צחנת מחנה הפליטים עם עשרה אנשים מצטופפים בחדר קטן. ואלה הכורכים על גופם את חגורת הנפץ, יזכו לתהילת גיבורים ויביאו כבוד למשפחותיהם. המשפחות יקבלו "דמי מסירות נפש" שעשויים לאפשר לאֶחיו של השאהיד להינשא ולחמוק מאותו גורל אובדני.
ערבבו דיכוי מיני, דת, לאומנות, עוני, יוקר הכלות, הערצה מצד החֶברה (לאחר המוות), ותקבלו מרקחת רעילה המובילה למבוי סתום ולטרגדיה נואלת. בתחומי היכולות המוגבלות שלי בתוך הטירוף הזה, הרגשתי אותה מידה של סיפוק מכך שהצלתי אינספור אנשים חפים מפשע ומחבלים־מתאבדים־בפוטנציה שהיו עשויים להעביר שנים רבות — בחיים — בבתי כלא ישראליים. הם ישרדו את אותה תקופה נואשת בחייהם, ולאחר התבוננות פנימית ידחו, יש לקוות, את משאלת המוות ויחליפו אותה במשאלת חיים. הבנתי אותם כי גם אני נאלצתי לעבור שלב אובדני, שתודלק על ידי שנאה.
התום שעמו באתי לעולם ותחושת הביטחון שממנה נהניתי אצל שדי אמי היו קצרי מועד. מסיבות כאלה ואחרות, אני ובני דורי גדלנו בעולם של אלימות ושפיכות דמים. זה עיצב את חיינו באופן בל־יימחה. בתקופות של סכסוך עמוק ועוצמתי, כשקמנו בבוקר תהינו אם נזכה להגיע בריאים ושלמים אל ערבו של אותו יום. ראינו כל כך הרבה מוות. אנשים שהכרנו. העולם שלנו היה שדה מוקשים. התחלנו כל יום כשאנו עומדים בקצהו האחד של שדה המוקשים, והמשימה שלנו הייתה להגיע בשלום לצדו השני לפני סופו של היום.
זוהי מלחמה, חמה וקרה, בין ישראלים ופלסטינים. ובמקביל לה התקיימה מלחמת קיום בדרגות עצימות שונות, עם סכנות ואיומים ואלימות מכל עבר. קשה לחשוב על יום אחד בילדותי שבו לא חטפתי מכות ממישהו! אבא, מורה, חיילי צה"ל, מתנחלים, חברים ללימודים, יריבים מתנועת פת"ח, לוחמי ארגונים פלסטיניים, מענים של השב"כ, בריוני רחוב. ובטח שכחתי כמה משוכני הג'ונגל שלנו. אם הגעת לביתך בלילה בלי פצעים וחבלות, זה היה יום טוב. פצעי הגוף מתרפאים עם הזמן. פצעי הנפש, לעומת זאת, מוטבעים בתאים שלנו, ואותם אני עדיין מנסה לטהר מגופי ומנשמתי.
חזיתי במו עיניי וחוויתי על בשרי זוועות מחרידות שבני המין שלנו, הומו סאפיינס, מסוגלים לעולל זה לזה. היום, כמבוגר, אני מעלה בזיכרוני את ילדותי וכמו צופה בה ממקום גבוה — הכול נראה כמו טירוף. מגוחך במה אנשים מוכנים להאמין. קִראו לזה המצב האנושי, או אי־שפיות. אין מנוס מלהכיר בכך, שאלימות היא חלק ממי שאנחנו.
כילדים שחזו בכל שפיכות הדמים הזו, היה לנו קל להאשים את החיילים הזרים הלבושים מדי חאקי ונושאים רובי אם־16. הם לא דיברו את שפתנו, הם נראו שונים מאיתנו, והם היו מלאֵי זעם. אנחנו ידינו בהם אבנים, והם ירו עלינו. בעיני הילד של אז, זה נראה הגיוני לחלוטין שהם המדכאים, הם התוקפנים. עולם פשוט של טובים ורעים. הרעים הם אלה שפורצים לבתים שלנו באמצע הלילה, לוקחים אבות ואחים, אלה שהורגים אותנו.
רצה הגורל ובאינתיפאדה הראשונה ב־1989 כשהייתי בן תשע, כל מי שנהרגו בעיר שלנו, בעיר השכנה ובמחנות הפליטים הסמוכים נקברו בבית הקברות העירוני שליד הבית שלנו. נדמה לי שאף ילד באותה תקופה לא היה עד לכל כך הרבה מראות קשים כמוני. השתתפתי בכל הלוויה, עמדתי ליד כל אמא בוכייה, ובכיתי איתן. ראיתי מה מתרחש.
אבל נדמה שאי־אפשר להאשים רק את החיילים. הם ממלאים פקודות. וכשזורקים עליהם אבנים, הם עלולים למצוא עצמם מכותרים במצבים מסוכנים, שנראה כאילו לא יוכלו לצאת מהם בחיים אלא אם יהרגו מישהו. האם אתם יכולים לדעת כיצד תפעלו במצב דומה? אינני יודע איך הייתי נוהג היום אילו היה לי אם־16 ביד, והמון היה מיידה בי אבנים. כבר כילד היו לי שאלות, והיום יש לי הרבה יותר.
עינויים לכולבקצה הספקטרום של האלימות הישראלית נמצא השימוש בעינויים. גרימת כאב גופני ונפשי באמצעים "מדעיים" וב"פיקוח רופא" על מנת לשאוב מידע והודאות ועל מנת להעניש. אף שהפרקטיקה הזו מוכחשת על ידי ישראל הרשמית, בפועל זרועות הביטחון מוודאות שהאִיום בעינויים יטיל מורא בקרב מי שעלול להתפתות ולפגוע במדינה במילים או במעשים. מניסיוני, השב"כ רכש מומחיות בשיטות הקלאסיות שאינן מותירות סימנים גופניים. שיטות פשוטות כמו מניעת שינה יכולות להיות הרסניות. לימים, אבי ואני חלקנו חוויות משהותנו בבית המעצר הידוע לשמצה במגרש הרוסים בירושלים. אחת ממטרות העינוי היא לשבור את רוחו של העציר. אך אבי, גם לאחר חודשים, מעולם לא נשבר.
בספקטרום האלימות של חמאס היה מקום לפרנויה שלהם לגבי משתפי פעולה בשורותיהם. אסירי חמאס בבתי כלא ישראליים ביצעו עינויים נוראיים בחבריהם למאסר, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. שיטת הפעולה הזו שנמשכה שנים נזנחה בסופו של דבר, לאחר שהתברר שעינויים קשים יעילים בעיקר בחילוץ הודאות שווא.
בצד של הפת"ח, ראיתי את זה מקרוב כילד כשהתלוויתי אל אבי בביקוריו במחנה פליטים סמוך שהיה בשליטת הפת"ח. פליטים רבים אהבו את אבי והזדהו עם המסר שלו. למעטים מאוד מאיתנו תושבי העיר הייתה הזדמנות לראות, לשמוע ולהריח את תנאי החיים המזוויעים של אחינו הפלסטינים במחנות הפליטים. אלה היו מקומות נטולי תכנון ותשתיות. מה שהחל באוהלים הפך לצריפונים ולבתי בטון קטנים שאיכלסו עשר נפשות בחדר לצד סמטאות שטופות ביוב. הצלחתי לפתח קשרים עם כמה מהילדים שם, ואף חייתי שם זמן־מה וחוויתי מעט מאורח החיים שלהם, אם אפשר בכלל לכנות זאת חיים. לפעמים טנקי המרכבה המפלצתיים של ישראל פלשו למחנה, וכיוון שהיו רחבים מדי לסמטאות הצרות, פשוט מחצו את הבתים.
במצב הדברים הזה התחולל באופן בלתי נמנע מאבק על השליטה ברחובות. באותו מחנה שלטה תנועת הפת"ח באמצעות דמות שכונתה "הפנתר השחור". אדם זה שהיה מבוקש על ידי השלטונות, הרג יותר מעשרה "משתפי פעולה". את אחד מהקורבנות שלו הוא קשר לעץ ושיסף את גרונו. העוברים־ושבים ראו אותו ואת דמו קולח. איש לא ניגש לעזור לו. וכשאלה היו פני הדברים, הגיע אבא שלי והשתמש במסגד כבסיס הפעולה שלו. ובזכות רהיטות הדיבור והמסרים שלו, בתוך חודשיים המסגד הכמעט ריק התמלא עד אפס מקום, ואנשים אף התפללו ברחוב.
זה לא התקבל יפה בעיניו של הפנתר השחור, שתועמלן דתי מטעם חמאס יבוא מבחוץ וישתלט על הממלכה שלו. מיהו בכלל האיש הזה? אני הפנתר השחור, איש הרובה והחרב, עורף הראשים. הוא הזהיר את אבי שלא יחזור למחנה, אבל אבי ראה בכך שליחות. אי לכך נהגנו להשכים קום, ובחסות החשכה שמנו פעמינו אל המחנה לתפילה הראשונה. מאחר שאלה היו ימיה הראשונים של תנועת החמאס, אבי לא היה מאובטח ולא חמוש. אף פעם לא ידענו אם אי־שם בחושך הפנתר השחור אורב לנו עם חרב בידו.
כילד, התקופה הזו שימשה לי קורס מבוא בסכסוך הפנימי בין פת"ח וחמאס, סכסוך שילך ויחריף עם הזמן. לא יכולתי אז להשוות אותו לשום דבר מלבד הסכסוך החיצוני עם הישראלים. וזה היה גיל מוקדם מכדי להרהר על סוגיות מסוג המצב האנושי, המשיכה האנושית לאלימות, ומה שנראה כמו הצורך, שלא לומר ההכרח, באויב אפילו כשמדובר באחיך.
הסכסוך בין שני הארגונים הפוליטיים זלג אלינו תלמידי התיכון והתבטא בהקמתם של שני ארגוני תלמידים יריבים. התארגנו ופצחנו במלחמות גרפיטי, שנועדו להשיג "שליטה ברחובות" באמצעות הסיסמאות שלנו. איחסנו ציוד צביעה במקומות מסתור במסגדים או בתוך הקרקע מחוץ לעיר. נהגנו לפעול בחצות הלילה. ראשית, מחקנו בזריזות את סיסמאות הפת"ח מעל קירות העיר, ואז ציירנו את שלנו במקומן. למחרת בלילה גדודי גרפיטי של הפת"ח פשטו על הרחובות, מחקו את הסיסמאות שלנו והציבו את המסרים ה"נכונים" על הקירות. שטיפה, מחיקה, צביעה, וחוזר חלילה. משום־מה חשבנו כולנו שזה חלק מההתנגדות לכיבוש! מן הסתם זה נבע גם מהצורך האנושי בכלל, ובגיל ההתבגרות בפרט, לבטא את עצמנו בצורה אמנותית.
לעתים אירעו התנגשויות בין תלמידים משני המחנות, שהגיעו לכדי תגרות רחוב שלא פעם הידרדרו לאלימות קשה. ולא מדובר על רק על קרבות אגרופים, אלא סכינים, גרזינים, אבנים — מכל הבא ליד. ברור שנשפך דם. לא זכור לי שמישהו מהמחנה שלי נהרג, אבל אני יודע שבערים אחרות היו אבֵדות בנפש. מן הסתם רמאללה הייתה "מתורבתת" יותר.
זה לא היה משחק שבסופו שתי הקבוצות לוחצות ידיים. בתרבות של "חובה להתנקם", אם מישהו מחמאס למשל נהרג, נפצע או אפילו הושפל, היה חשבון פתוח מול המבצֵע מהפת"ח, חשבון שיכול היה להתקיים משך שנים. בעימותים האלימים האלה הכרנו את המשפחות במחנה שמנגד, ידענו מי עשה מה, איפה הם גרים, והייתה לנו זכות להגיב בכל עת, בדיוק כפי שהייתה להם. זו הייתה התרבות. מנטליות של "עין תחת עין" כמיטב מסורת השריעה.
הישראלים, שידעו פחות או יותר כל מה שמתרחש, ודאי צפו בזה בהשתאות מסוימת. אם כי לילה אחד, כשמפקד פלוגת הגרפיטי שלי נעדר ואני מילאתי את מקומו, יחידה של הכוחות המיוחדים הישראליים פעלה באזור בעקבות מידע מודיעיני על מבצע גדול שעומד להתרחש. הם צפו בנו נכנסים למסגד ויוצאים ממנו, ובשלב מסוים פשטו עלינו ועצרו כל מי שלא הספיק לברוח. הייתי בן 14, וזה היה המעצר הראשון שלי, טקס החניכה שלי. הוחזקנו ארבעה ימים במעצר. היחס אלינו היה סביר. תורן של השיטות האלימות יגיע בהמשך, כשאהיה בגיל בר־עינוי, ואהיה חמוש באקדח במקום במברשת צביעה.
שתי המפלגות העיקריות שהתמודדו בבחירות בגדה המערבית היו חמאס ופת"ח. לשתיהן יש זרועות צבאיות מזוינות. בפוליטיקה הפלסטינית רצח אמיתי הוא עניין שבשגרה; SOP — נוהל פעולה סטנדרטי. ואם בתנועות הנוער של המפלגות היינו אלימים למדי, הגרסה המבוגרת של הפוליטיקה הייתה בליגה אחרת לגמרי.
האסלאם עצמו נולד באלימות למרות רצונו של הנביא להימנע ממנה. אבל מוחמד לא מינה יורש, מה שהוביל לתחרות על כס ההנהגה. מתוך ארבעת רעיו של מוחמד שאחזו ברסן השלטון, שלושה נרצחו. השסע העיקרי שנוצר בגין טענות סותרות לַזכות החוקית לשלטון נודע כפילוג בין השיעה לסונה. רבבות בני אדם מתו במהלך המאות במלחמות בין שני הפלגים, והקטל נמשך עד עצם היום הזה. זה ממש לא ייחודי לאסלאם — בהיסטוריה מתועדות דתות שששו אלי מלחמה נגד דתות אחרות, או היו להוטות להשמיד כופרים.
ילדותי לא הייתה קלה. נדמה לי שזו קביעה הוגנת. קִראו לה הוגנת, קראו לה מופרכת, קראו לה פלאפל בפיתה — לי לא אכפת. כך או כך, היא הייתה עשירה בהתנסויות. התנסויות קיצוניות. ניסיוני לימד אותי שאנשים צמאים לשמוע על ההתנסויות הללו; על המנעד שבין יצירה והרס, בין זוועה ויופי. אין ספק שעולמנו נוטה במובהק לצד השלילי; צד הזוועות. ידידים שלי בארצות הברית, לדוגמה, לא ראו מעולם גופת מת, על אחת כמה וכמה לא נקלעו למצב של חיים או מוות. יש לי אפוא זיכרונות טראומטיים רבים, ולצדם הרבה זיכרונות יפים. היינו משפחה מלוכדת, ולפי הקריטריונים שלנו משפחה אוהבת. היו לי חברים טובים. לדאבון לבי, נאלצתי לוותר עליהם כשבחרתי לצאת למסע החיפוש אחר האמת והחירות.
האמונות שלנו, ההתנהגות, הבחירות שאנו עושים בחיים — כולן מתעצבות בשנות חיינו הראשונות על ידי ההורים שלנו, החברים, ערכי החברה שבה גדלנו. לימים, כשאַרצה בפני קהלים שונים ברחבי העולם על ההתנסויות והחוויות שלי, אגיד שאם הם היו גדלים כמוני או כמו ה"טרוריסטים" שהם קוראים עליהם, הם היו טרוריסטים, ובעיני עצמם — "לוחמי חופש" או המוציאים־לפועל של רצונו של האל המסוים שלהם. והחברה שלהם הייתה מהללת ומרעיפה כבוד על משפחותיהם, בונה לכבודם אנדרטאות, קוראת רחובות על שמם.
כיצד אפוא בלב המלחמה והקטל האלה, עברתי משנאה ונקמה ורצון לקפד חיי אדם לאהבה, פיוס ורצון להציל חיי אדם? ובכן, זו לא הייתה איזו התגלות בן־לילה, הארה שהתרחשה כהרף עין והעלתה אותי לרמה תודעתית גבוהה יותר. מדובר בהחלטה שהתבססה על ניסיון החיים המתמשך שלי. בהקשר הזה, לא יפתיע אתכם הקוראים שבגיל 17 הצלחנו, חברי אבראהים ואני, לקנות אקדח בשוק השחור. למה אקדח? כדי להרוג את האויב, אלא מה. אבל לא רק שהאקדח היה פגום ולא ירה, אלא שבטיפשותנו התלוננו על כך בטלפון, ועד מהרה נתפסנו ונאסרנו. אחר כך הבנתי שהיה לי מזל גדול. תארו לכם שהאקדח היה תקין והייתי הורג כמה ישראלים. איני יודע אם אל כלשהו משגיח עליי, מה שבטוח — מעשה כזה היה שם קץ לאפשרות שלי לחיות חיים סבירים או בעלי משמעות, שלא לדבר על חייהם של הקורבנות שלי. שום רחוב לא ייקרא על שמי. תודה רבה.
החיילים שעצרו אותי הרביצו לי מכות רצח בהנאה רבה, ובשבועות שלאחר מכן עברתי עינויים נוראיים. חוויות שבאופן טבעי, כפי שהיה קורה לכל אחד, רק הגבירו את השנאה שבי ואת תאוות הנקם. העינויים היו חלק מהחקירה. לא השתייכתי לארגון או לרשת כלשהם, אבי היה בזרוע המדינית של חמאס, לא בצבאית, כך שמלבד לספר להם את האמת על פרשת האקדח, לא היה לי שום דבר בעל ערך להציע למודיעין הישראלי. באופן אירוני, בסופו של דבר התגליתי כנכס שערכו לא יסולא בפז. החוקרים הציעו לכל אסיר לעבוד עם שירותי הביטחון של ישראל. והאמת היא שעצם האפשרות להפסיק את כאבי התופת של העינויים הפכה את ההצעה למפתה מאוד. במוח הנער המתבגר שלי רקחתי תוכנית שניזונה משנאה ומתשוקה בוערת לנקמה; אסכים להצעה, ותוך כדי זה ש"אעבוד בשבילם", אנצל שעת כושר, אחטוף כלי נשק ואהרוג כמה שיותר מהבני זונות. וואו, איזו תוכנית גאונית. אז אחרי שהשב"כ סחט ממני כל פיסת מידע מועילה שיכולתי לתת, השלב הבא בתהליך היה ריצוי עונש המאסר של 16 חודשים שהוטל עליי.
הועברתי לאגף החמאס של בית הסוהר מגידו. האזור שימש זירה לקרבות רבים במהלך ההיסטוריה המתועדת מתקופת המצרים הקדמונים עד מלחמת עולם הראשונה. אולם כיום הוא ידוע בעיקר כאתר קרב ארמגדון, המתואר בספר "חזון יוחנן" בברית החדשה כ"מלחמת היום הגדול ההוא יום אלוהי צבאות... ויאסוף אותם אל המקום הנקרא בעברית הר מגדון." בעיני המאמינים בכתבי הקודש הנוצריים, זהו מאורע ממשמש ובא, המלחמה הסופית והמכרעת בין טוב ורע, שיבתו של ישוע; עתה מערכת האמונות האשלייתית הזו ממלאת תפקיד ברמה המעשית והפוליטית במזרח התיכון. האתר הוא מקום עלייה לרגל לרבבות צליינים נוצרים נלהבים. באופן אירוני התגלה בית תפילה נוצרי תחת בית הסוהר, ובסופו של דבר הארכיאולוגיה גברה על שיקולים ביטחוניים, ובית הכלא הישן נהרס והועתק לאתר סמוך כדי לאפשר ביצוע חפירות באתר.
עם הגיעי לבית הסוהר, פנה אליי "קומיסר" מטעם מנגנון הביטחון של חמאס, גוף ששלט שלטון ללא־מצרים באסירי חמאס בכלא. הייתי גלוי לגמרי איתם ואמרתי שהישראלים הציעו לי לעבוד איתם. אבל יש לי תוכנית, אמרתי, להיענות בחיוב, ולכשתהיה לי גישה אל כלי נשק, להרוג כמה שיותר מהישראלים השנואים. שמעתי על סוכנים כפולים שעשו את זה. ככלות הכול, האין זו מטרת התנועה שלנו? התוכנית שלי הייתה להקריב את חיי למען המטרה. וביקשתי את עזרתם. ידעתי שגילוי לב וכנות זו דרך הפעולה הטובה ביותר, שכן הם ידעו שכל עציר קיבל הצעה לשתף פעולה עם השב"כ. עציר שאמר שלא קיבל, הניחו שהוא נענה להצעה, וגורלו היה רע ומר. מהר מאוד נאמר לי שהתוכנית שלי מטורפת, אנחנו גאים בך והכול, ילד, אבל שב בשקט, תרַצה את תקופת המאסר שלך ותביא תועלת לתנועה.
הוטל עליי תפקיד של כתבן. אסירים העלו על הכתב את חוויות החקירה שלהם, ואלה יחד עם הודאות של משתפי פעולה וחומר סודי מחקירות ביטחוניות הרכיבו ארכיון, שסיפק תמונה של שיטות הפעולה של הישראלים והאופן שבו הם ניהלו את משחק המודיעין. במבט לאחור אני תוהה אם בהצבה שלי שם הם לא טמנו לי פח בעצם בניסיון לתפוס אותי מעביר מידע לישראלים. המטרה המעשית של הארכיון הייתה לחבר מדריך בתפוצה מוגבלת לפעילים שהיו בסכנת מאסר.
האתגר בין כותלי בית הסוהר היה כיצד להפיץ את המידע. הכול היה בכתב יד כמובן, ואני — כמו נזיר בימי הביניים טרם המצאת הדפוס — שקדתי על כתיבת עותקים. כתבנו על נייר דק מאוד בכתב יד זעיר, כך שעמוד אחד היה שקול לעשרה עמודים רגילים. דפי הנייר גולגלו ונעטפו בכמה שכבות ניילון דקות על מנת שיהיה אפשר לבלוע אותם ולהעבירם לבתי כלא אחרים. התוכן נרשם בצופן אלפביתי וספרתי. המפתח לפענוח הצופן נשלח תמיד בידי אסיר אחר. העברות של אסירים ביטחוניים בין בתי הסוהר היו נדירות, וכשנקרתה הזדמנות כזו, אותו אסיר היה בולע כמה שיותר קפסולות כאלה, לעתים לא פחות מעשרים! העברה מכלא מגידו שבצפון לכלא קציעות בדרום ארכה בדרך כלל יומיים.
כמו כן עברו דרכי כמה דוחות שחוברו למען הדרגים הבכירים של חמאס. דוח אחד כזה של כמה מאות עמודים היה סקירה של התנועה הנוצרית־אוונגליסטית בארצות הברית, שתמכה בפרויקט הציוני להשתלט על ארץ ישראל ההיסטורית וכך להאיץ את שיבת המשיח ואת אחרית הימים. הדוחות הללו תויגו בדרך כלל כ"קונספירציות", וכמו כל קונספירציה טובה היה בהן גרעין של אמת. לימים יהיו לי התנסויות עם העולם הזה באזור המכונה "רצועת התנ"ך".
בשלב מסוים התפקיד נלקח ממני, לאחר שמנגנון הביטחון של חמאס בכלא החליט שאין לבטוח בי. הם היו משוכנעים שאני מסתיר מהם מידע וחששו לתת לי גישה לחומר סודי. שוב ושוב שאלו אותי על ה"רשת" שלי. על פי הבנתם את מלאכת המודיעין, סוכנים היו חלק מרשת. לא הייתה לי שום רשת; סיפרתי להם את האמת על המפגש שלי עם השב"כ ועל התוכנית שהגיתי.
למעשה, בכל השנים שעבדתי עם השב"כ, הם מעולם לא הציבו אותי בקשר עם סוכן פלסטיני אחר שלהם. אם הייתי נחשף, לא היה אף בוגד נוסף שיכולתי לשרוף. בשלב הזה הבנתי שאני חשוד בעיני מנגנון הביטחון של חמאס. למה, לעזאזל? הייתי גלוי לגמרי איתם. זה היה השבט שלי. ראיתי את העולם מבעד לעיניים של אבי. ביקשתי את עזרתם, ועכשיו הפכתי להיות חשוד בעולם שבו אתה בחזקת אשם עד שתוכח חפותך. הייתי בן 19, מתבגר זועם ופזיז, והם לא ידעו איך לאכול אותי.
נכון, התוכנית שלי הייתה מטורפת. הייתי בסך הכול ילד נאיבי ששיחק משחק מסוכן מאוד. לא קורצתי מהחומרים של אדם שיכול למלא תפקיד כזה. המעמד של אבי הקנה לי זכויות יתר, אבל מבחינת ביטחון חמאס הייתי גורם בעייתי ולא צפוי. מצד אחד, הם לא רצו להרגיז אותי ולגרום לי לפעול בצורה נמהרת. אבל מצד אחר הם לא חדלו לשאול אותי מה אני לא מספר להם. סיפרתי להם הכול, ולא הייתי מוכן לקראת הירידה הזו ממעמד של נסיך החמאס לדרגת חשוד. אמרתי להם שילכו להזדיין, שאין לי מה לומר להם יותר. בסופו של דבר הם ירדו ממני, אבל הקרע שנוצר במערכת היחסים שלנו לא התאחה. הם לא בטחו בי, ואני ודאי שלא בטחתי בהם.
האשליות שלי התעמתו עתה עם המציאות; התחלתי לראות את פניה האחרות של התנועה. סדק נפער באמונה שלי ובאמון המוחלט שלי בפרויקט של אבי, סדק שבסופו של דבר יביא לחורבנם. אותן "הודאות" של "משתפי פעולה" שתיעתקתי נסחטו תחת עינויים. הודאות? יותר מכול היו אלה וידויים אבסורדיים על קיום יחסי מין עם עיזים וכבשים וכל אישה בכפר. האכזריות של מנגנון הביטחון החמאסי הייתה בל־תתואר. החדרת מחטים תחת ציפורניים וטפטוף פלסטיק שרוף על העור הם רק כמה מהשיטות שלהם. אסירים הודו בכל דבר רק כדי שהעינוי ייפסק. הם מסרו שמות אקראיים של שותפיהם ל"רשת". חייהם של מאות אנשים נהרסו — של האסירים עצמם שחלקם נרצחו בין כותלי הכלא, של אלה שטפלו עליהם אשמת שיתוף פעולה, ושל כל בני משפחותיהם שחיו עם הבושה הנוראית. הרגשתי שאני נתון לרחמיהם. האם הם יענו אותי עד שיוציאו ממני את מה שהיו בטוחים שאני מסתיר מהם? חוויתי על בשרי עינויים בצד הישראלי, ועכשיו חייתי עם הסיוט שמנגנון הביטחון של חמאס יענה אותי. שוב, כנראה בזכות מעמדו של אבי, נמנעו ממני חקירות אכזריות של ממש, אבל זה לא הפיג את פחדיי. מנקודת המבט של ה"מלחמה", חמאס עשה את מלאכתו של השב"כ; צימצם את שורות הפעילים ויצר אווירה של חשדנות הדדית ובוגדנות. השב"כ ידע שכל זה מתרחש בבתי הסוהר שלו. ומבחינתו, אדרבה, תמשיכו ככה.
מן הפח אל הפחת
כלנית הר חורב (בעלים מאומתים) –
ספר מרתק! לא פחות מהראשון