חג המשק

chag_hameshek-4

פרולוג

1994

"לאן את צריכה?"

"לעכו, בית הספר לקציני ים." מהאופן שבו התרוממו משקפי השמש מדגם רייבאן מעל הגבות שלו, יכולתי לראות שהוא לא ציפה לתשובה הזאת. הוא חייך חיוך רחב ונד בראשו רק ניד אחד, של הבנה, ואז ענה, "היכנסי בבקשה," ואני נכנסתי, ואמרתי, "תודה," והתיישבתי במושב שלידו, והידקתי עלי את חגורת הבטיחות, ושתקתי. תורךָ, אמרתי לעצמי בלב.

"כל כך צעירה וכבר במדים? אין לך מה לעשות בחיים?" הוא לא איכזב ואני חייכתי, אבל המשכתי להסתכל קדימה, אל הכביש שנבלע במהירות תחת הרכב. מזווית העין הצלחתי לראות שהאף שלו קצת סולד, ושהידיים שלו האוחזות בהגה חזקות ושזופות. שהשערות הבהירות שעליהן זורחות בשמש ושהוא נראה בערך בגילי, אף שהיה ניתן להניח שהוא כבר אחרי צבא, נוהג בנינוחות ברכב בגוון פיסטוק בוהק מניקיון, מדגם שכמותו לא נראה מעולם במגרש החניה הגדול של הקיבוץ. הוא הדיף ניחוח של ניקיון גברי, וכשתופף ביד אחת על הברך, לקצב מוזיקה שלא הכרתי, הוא נראה לחלוטין שבע רצון מעצמו.

"איזה יורם! מה אתה עושה בחיים המשעממים שלך?" התנערתי ועניתי במהירות. הוא צחק צחוק גדול תוך שהוא זורק את הראש לאחור, ויכולתי לראות שיש לו גומות עמוקות וארוכות שמגיעות כמעט עד העיניים. רציתי שהשיחה תימשך, אבל בתשדיר השירות ששנינו ציטטנו, הדיאלוג נקטע ברגע הזה בדיוק, ואני לא ידעתי איך ממשיכים, כי לא ידעתי איך מפתחים שיחה עם אנשים שלא מכירים. זה לא משהו שלימדו בקיבוץ. אז המשכתי לפזול אליו בזהירות ולהתעסק בדיסקית שלי.

הוא לבש מכנסי דגמ"ח בצבע חאקי בהיר, ואני ניחשתי שלרגליו הוא נועל טימברלנד זהובות, כבדות, של גברים מפרסומות לסיגריות קאמל. הסריג שלבש נראָה רך ויקר. אני לא באמת מבינה משהו במחירים של סריגים, ובכלל בבגדים שקונים בחנויות. מרבית הבגדים שלי לוקטו באהבה בסלסילות היד־שנייה שניצבות תמיד במחסן הבגדים מתחת למכונת הסימון. המראה המסודר למשעי שלו היה שונה מאוד מגדודי הפלאנלים שהיינו אנחנו, מג'ינס הליווי'ס המרופט ומגופיות הכותנה הלבנות שלבשנו כולנו בקיבוץ. השיער שלו היה חום בהיר עם נגיעות של זהוב, וכשהוא צחק, העיניים שלו נהיו קצת סיניות.

אם הייתי יחיעם צביאלי, כבר הייתי פוצחת בשיחה. כבר הייתי מתחבבת עליו בחיוך כובש, כבר הייתי שואלת מי הוא ומה הוא עשה כאן בקיבוץ, ושל מי הוא ומה הוא הביא. אנשים לא סתם נכנסים אל הקיבוץ ויוצאים ממנו. אם הייתי אבא שלי, כבר מזמן הייתי מוצאת איזה קצה חוט לאחוז בו מתוך פקעת החוטים המבולגנת, כבר מזמן הייתי מושכת בעדינות פיסה שתתיר קצה של קשר מסורבל. איזה מישהו שמכיר מישהו ששנינו מכירים, איזה דוד שלו שבטח היה עם אבא שלי בחטיבה שבע או במילואים, ואז הייתי מצליחה אולי להמשיך את השיחה הזאת, שאפילו לא התחילה. התרמיל העצום הכביד לי על הברכיים ודחק את הגב שלי אל משענת המושב, ואני ניסיתי לנשום וגם לחשוב על משהו טוב להגיד.

ואז הוא התחיל לשרוק. הוא שרק לא רע, זאת האמת. אני יכולה להרוג אנשים ששורקים. זה נשאר לי עוד מההפלגות במסגרת הימייה של הקיבוץ, ששנאתי בכל לבי. גם נפטון, אל הים, שונא ששורקים. הוא חושב ששורקים לאישה שלו ואז הוא מחולל סערה, ובגלל זה אסור לשרוק בים וזה ידוע, וחוקים נכתבים בדם וגם זה ידוע, אבל מי שמכיר אותי, יודע טוב מאוד שגם ליד אלה צביאלי אסור לשרוק. זה עושה לי צמרמורת, מהסוג שקורה כשמגרדים בטעות את הציפורניים בבטון בזמן שמכינים משרוקית מגוגו של מִשמש על המשטח שמחוץ לבית הילדים. אבל הוא שרק לא רע, וזה היה האוטו שלו, אז לא אמרתי כלום, ובכל מקרה — לא מצאתי שום דבר חכם להגיד, אז שתקתי. קצת קיוויתי שהוא ישאל איפה אני משרתת, אבל הוא לא שאל, וחשבתי שבטח אני נראית לו קטנה ועלובה עם המדים האלה שלי, שאני נראית בהם בת שתים־עשרה, ועם מעיל הדובון. ניסיתי להגיד לעצמי שמה אכפת לי ממנו בכלל, עם השריקות האלה שלו, והבגדי־ערב, והזחיחות.

הוא שיחק עם הרדיו, חיפש ודילג מתחנה לתחנה, וכשכל הנחלים הלכו לים ואריק לביא פרץ מרשת ג' כמו הד שעולה מההרים והכריז, "רוצה לדעת למה? כובע!" לא התאפקתי והכרזתי גם אני איתו. ברגע הזה הוא סובב אלי שוב את הראש, ושוב חייך, כי את ה"כובע!" קראנו בקול שנינו יחד, ושוב הוא הרים את הגבות, נדמה לי שהיה שם אפילו מבט של התפעלות. "אבא שלי לא סובל את אריק לביא," אמרתי בשקט. "סבתא שלי היתה פעם מאוהבת בו," הוא ענה. "אז נראה שזה לא יקרה בינינו," החזרתי.

"לאן את צריכה להגיע? איפה את משרתת?"

"רחוק, אזור צפת."

"יב"א?" הוא הפגין בקיאות.

"מודיעין."

"איפה במודיעין?"

"לא יכולה להגיד לך. אני אצטרך להרוג אותך וזה." לא האמנתי שזה יקרה, אבל הוא צחק.

"אז של מי את?"

"של מי אני?"

"מהקיבוץ, את יודעת. מאיזו משפחה?"

"למה, את מי אתה מכיר?"

"מכיר, מכיר," גם הוא היה די חשאי.

"צביאלי."

"מה צביאלי?"

"אני. צביאלי."

"אבא שלך זה יחיעם?"

"אתה מכיר אותו?"

"יש מישהו שלא מכיר את יחיעם צביאלי?" הוא לא חייך כמו שבדרך כלל מחייכים האנשים שמכירים את אבא שלי.

"מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?"

"מכיר, מכיר," הוא הינהן באיטיות ושוב הגביר את הרדיו, ושתק והתרכז מאוד בנהיגה. גם אני התרכזתי מאוד באבזמים של התיק שלי, שפתחתי וסגרתי ופתחתי וסגרתי, וחשבתי מה דפי היתה אומרת עכשיו, כי לדפי בטוח היה מה להגיד, לדפי תמיד יש מה להגיד, ובהיתי ישר בכביש והרגשתי את הים בקצה של עין שמאל ואת רכס הכרמל בקצה של עין ימין, מטושטשים לי בתוך הדרך, ורציתי שתיגמר כבר הנסיעה הזאת, וגם רציתי שתימשך וקיוויתי שיתחיל שוב שיר מצחיק ברדיו, אבל אז אריק איינשטיין התחיל עם שיר השיירה המעצבן שלו, ואני אמרתי בשקט, "מה זה, יום האריק היום?" וראיתי שהוא קצת מחייך וקצת גם לא.

רגע לפני שנחלצנו מהרכב שלו בתחנה המרכזית של חיפה, קודם התרמיל הכבד ואז אני, הוא סובב אלי את מחצית גופו, זרוע שמאל שזופה ומקופלת שרוול חבקה את ההגה. ושוב הוא חייך חיוך מלא גומות ואז שאל, "וזמן לבלות נשאר לך?" ואני נעניתי בחיוך מצועף, ובשתיקה נשאתי מבט מרמז לכיוון הים. קיוויתי ממש שהוא הבחין שהחיוך שלי מצועף ושהשיער שלי טיפה התבדר הודות לרוח הים המלוחה. הוא צחק שוב ודהר משם, ובצחוק הזה שלו, כשראשו מוטה לאחור, הוא נראה בעיני לרגע "שאגו בחורים", ואני דימיתי ששנינו עכשיו בגוונים של שחור ולבן ואפור ובג'יפ פתוח, אני במטפחת קשורה מתחת לסנטר, חמושה במשקפי שמש גדולים, ורוח אלוהים מנשבת על פני הים.

אי אפשר היה ממש לראות משם את הים, שהיה חבוי מאחורי תחנת דלק מטונפת. האוטובוס האדום של אגד נשף על הפנים שלי אוויר חום רוגז, כשלרגע עוד עמדתי שם, מבולבלת. פתאום הבנתי שהזר הזה, שבאופן שאי אפשר להסביר במילים נדמה שהוא קצת מכיר אותי, נסע משם עם הרכב החדש והמצוחצח בירוק פיסטוק שלו, ואין לי שום מושג מי הוא. שאין לי מושג בכלל מה הוא עשה בקיבוץ, ושבטח בחיים לא אראה אותו שוב, כי מה הסיכויים, ושאם הייתי מפטפטת איתו קצת יותר מלצטט בנוסטלגיה תשדיר שירות מהטלוויזיה של ילדותנו בשנות השמונים, אולי, רק אולי, אבל אני הרי לא ידעתי בכלל איך לדבר עם זרים, כלומר אנשים שהם לא מהקיבוץ, גם לא מהמשפחה שלי וגם לא בני הכיתה שלי. אלה, את מטומטמת, סיכמתי לעצמי, אבל כשהגעתי לבסיס, אחרי שלוש שעות של בחילה עמוקה באוטובוס שהתפתל בעליות לצפת, כבר כמעט שכחתי איך התחיל לי היום הזה, וכשדפי קפצה עלי ואמרה שקורסיסטים חדשים אמורים להגיע ושכדאי שנעבור ביחד על הרשימה, כבר כמעט לא היו לו פנים, לנהג מהטרמפ.

2002

תלמה אומרת שבסוף בסוף הכול יושב לי על חרדת נטישה, ושהכול כמובן, איך לא, הוא תולדה של הלינה המשותפת. כשהיא אומרת את זה, תלמה נאנחת עם הגבות ומהנהנת לאיטה, כאילו היא לבד שם ושוב יורד לה איזה אסימון, ופורשת כף יד על מפתח הצוואר, מעל החזה. זאת תנועה שהיא סיגלה לעצמה מאז שגדלו לה שם קמטים. פעם היא לא היתה עושה את זה. אמא שלי תמיד אמרה לנו שאם נמשיך להתמרח בשמן תינוקות כשאנחנו יורדות לים, ככה בדיוק ניראה כשנהיה מבוגרות. "צ'וקומוקו כומו תלמה." תלמה בגיל של אמא שלי, ולפעמים אני חושבת שאמא שלי קצת מקנאה בה בגלל הקשר שלה איתי. היא אומרת שתלמה נראית "מבוגרת לגילה". תלמה היא המטפלת הפרטית שלי מכיתה ב' בערך. אני אוטוטו סוגרת עשרים ותשעה אביבים.

ביציאה מהמקלחת, כמו משה בתיבה בחדר האוכל, נעמדתי כרוכה בתוך מגבת, שפעם היתה לבנה והיום היא אפרפרה בגוון שאין לו אופי. חשופת כתפיים, דימיתי כדרכי את המגבת לשמלה נטולת כתפיות, מהדגם שפעם לבשו כל נשות הקיבוץ. שמלות מתפירת בית, שנתפרו במתפרת הקיבוץ לפי דגמים מחוברת "בורדה", שיצאה קרוב לוודאי בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". על הראש שלי, יציבה כטורבן, נכרכה מגבת שפעם היתה אדומה ועכשיו צבעה ורוד עתיק. מהסימונים בפינות המגבות הישנות אפשר בקלות לזהות אותי. אני 314 כחול. בחדר שלי, מתחת לבלטות המרוטות של רצפת השומשום האפורה, עבד הקירור התת־רצפתי בעוצמה מלאה. "אולי יום אחד, כשתתבגרי," ערבה אומרת, "תביני שבחורה שהיא עוד מעט בת שלושים ועדיין גרה בחדר מצ'וקמק של חיילים בקיבוץ, אם היא רוצה שדברים יקרו לה — היא צריכה לעשות שהדברים יקרו לה. ואת יודעת למה אני מתכוונת." ערבה תמיד מוסיפה משפטים כמו "ואת יודעת למה אני מתכוונת". היא מאלו שיודעים הכול ומרגישים תמיד שמחובתם לחדד נקודות לטובת האחרים שברור שלא הבינו.

דלת הבית של ערבה ואיתן מרוטה. היא מוכתמת ומשופשפת מהשריטות שנצח חורט בה, מתחנן לצאת כחץ שלוח אל העולם. כשמישהו מעז להתקרב אל הבית, נצח קופץ נרגש, הראש שלו נחבט בצרור המפתחות של ערבה הנעוץ בחור המנעול. הצרור של ערבה כבד, מלא וגדוש במפתחות לכל הקיבוץ, ומעוטר בלב פלסטיק ישן, שקוף, שבתוכו פתק ירוק מקומט, כתוב בעיפרון בכתב יד מתאמץ של ילדה: "לאימה, יום האם סמאח, מיגוני".

נכנסתי בלי לדפוק, ונצח זינק עלי. התלתלים שלו מתחילים להאפיר, אבל הוא עדיין מתחזק אנרגיות של זמר תימני ברגע הפריצה לבמה. כשגוני היתה קטנה היא קראה לו מצח והיתה מתגוששת איתו על הרצפה הקרה, היא והוא, שני הגורים של איתן וערבה, עד שערבה היתה צועקת על איתן שהכלב יפסיק כבר ללקק לה את הילדה, ומרימה אותה ומנגבת ממנה במהירות את סימני הלשון הצוהלת שלו. לפני שגוני נולדה, ערבה עוד היתה פנויה לשלוח מבט אוהב ומתפעל אל התלתלים השחורים של הכלב שלה ואל דילוגיו הנרגשים. עכשיו אין לה זמן לדברים כאלה, כי יש מיליון ועדות ונושאים לטפל בהם בקיבוץ, ויש לי מזל שהיא חברת מזכירות בכירה, ואולי אני עדיין לא מבינה את זה, אבל לה זה ברור מאוד כמה חשוב שמישהו במשפחה הזאת יהיה תמיד בעניינים, ושאני אגיד תודה שהיא דואגת לי איפה שרק צריך, כי מי כמוני יודע שצריך. ערבה היא החברה הכי טובה שלי. היא גם האחות הגדולה שלי.

אני בכלל הייתי אמורה להיות בן, ואבא שלי, שהיה אז בתקופה הפטריוטית שלו, הציע לקרוא לי ישראל ולהצדיע בכך למדינה שכל כך יקרה ללבו, במיוחד עכשיו, רגע אחרי המלחמה ההיא, שבה יותר מדי חברים שלו נהרגו ושאחריה השתנה הכול. אמא שלי אמרה שזה מוזר ממש, הרעיון הזה, כשהוא מגיע דווקא מאבא שלי הקיבוצניק, ושעל גופתה היא תיתן לו לקרוא לילד שלה בשם של אמא שלו, ושלא יחשוב שהיא לא מבינה שהוא חותר לשם, וזה ממש לא קשור לסבתא ישראלה, מי כמוהו יודע שהיא אוהבת אותה מאוד. וחוץ מזה, איזה מין רעיון זה לקרוא לילד שעוד לא נולד על שם מישהו שעוד לא מת? ועוד יותר מזה, אולי זאת בכלל תהיה בת? ואם זאת תהיה בת, היא חשבה אולי לקרוא לה יעל, כי זה שם שאין לאף אחת בקיבוץ, וזאת יכולה להיות יופי של הזדמנות לבת שבטח תיוולד לה, להיות קצת פחות כמו כולם. זה היה בתקופה שאמא שלי כבר פחות רצתה להיות "כומו כולן..." אבא דווקא הסכים בשמחה, כי יעל זה שם שהוא מחבב במיוחד, עוד מאז שפעם, שנים לפני שאמא שלי עלתה לארץ מארגנטינה והגיעה לקיבוץ בגרעין של "הבונים דרור", הוא הכיר איזו יעל אחת יפה מעין חרוד בטיול של התנועה. אבל אז, אחרי שאמא ראתה שהוא מסכים בכזאת התלהבות, היא נזכרה בעין חרודית הצעירה והיפה מהסיפור הישן ההוא, והבהירה שעל גופתה הם יקראו לתינוקת שלה בשם של מישהי שאבא שלי פעם היה מאוהב בה, ואולי אני בכלל איוולד בן. "וחוץ מזה," אמא אמרה לאבא אחרי שנולדתי והתברר שאני בת, "חוץ מזה, אחרי שאתה תעבור את מה שאני עברתי, רק אחרי זה תהיה לך זכות להיות זה שבוחר כאן משהו." אבל היא אמרה את זה כשהיא עדיין מתנשפת וגם די כועסת, כי "לידה זה מייררררדה אחד גדול," אמא שלי אומרת עד היום. הרבה אנשים בקיבוץ חוששים מאמא שלי בגלל הפה הגדול שלה. במיוחד כשהיא מתחילה עם הספרדית, כי אז באופן מיוחד היא לא מסננת מחשבות ויורה בצרורות לכל הכיוונים. גם אני כזאת, וערבה אומרת שבגלל זה אני כנראה בחיים לא אמצא בן זוג, כי מי יסכים להסתבך איתי. בתוך תוכי אני חושבת שערבה צודקת.

בסוף הם קראו לי אריאלה, מין וריאציה מתפשרת בין יעל וישראל, כי אמא כבר היתה עייפה מאוד ומטושטשת מהלידה, ואבא אמר שחייבים להודיע בקיבוץ מה השם, כדי שבמחסן הילדים יספיקו לסמן את כל הבגדים של התינוקת לפני שהיא חוזרת מבית החולים, ואם לא אכפת לאמא, נעשה איזה שילוב בין השם שהוא חשב עליו, ישראל, ובין יעל, "השם שאת אוהבת," ככה הוא אמר לאמא, שבאמת היתה עייפה ומטושטשת וכבר לא צעקה עליו. אמא גם ידעה שאם היא לא תבחר מהר איך לקרוא לי, עלולות לחכות לה בבית ערמות מסומנות של בגדים עם שם שהיא לא בחרה ולא רצתה, כמו שקרה לרמה, החברה הכי טובה שלה.

כשרמה ילדה את דורי שלה, היא חזרה הביתה אחרי שלושה ימים בבית החולים, וחוץ ממיטה קטנטונת מברזל בפינת החדר שלה ושל עמוס, חיכו לה שם גם ערמות מקופלות בריח של תינוקות, חיתולי בד לבנים ורכים, מצעים ובגדים קטנטנים, כולם מסומנים בשם "דור". כשרמה שאלה מי זה דור ולמה כל הכביסה של התינוק שלה מסומנת בשם הזה, אמרה לה דבורה מנור, המחסנאית, שאלעד, הבן הגדול שלה ושל עמוס, סיפר בחדר האוכל לכל הקיבוץ שנולד לו אח ושקוראים לו דור, וזהו, מבחינתה אין על זה ויכוח, כי עכשיו כבר אי אפשר לסמן מחדש את הכול. רמה, שקצת פחדה מדבורה מנור עוד מאז השטיפה שהיא קיבלה ממנה לפני שנים, כששכחה עט אדום בכיס החולצה של עמוס וזרקה אותה לכביסה וכל חולצות הדיאולן של חברי המשק יצאו ורודות מהמכונה ההיא, ניגבה במהירות את העיניים האדומות שלה וקינחה מהר את האף ואמרה שיש לה קצת נזלת כי היא כנראה התקררה מהחלון הפתוח בבית החולים, ומאז לבן שלה קוראים דור, וכולם מכירים אותו בשם דורי.

אבל אף אחד, אף אחד לא עצר את יחיעם ומרתה צביאלי, ההורים שלי, רגע לפני שהיה מאוחר מדי, ברגע שבו הם בחרו לקרוא לי אריאלה. וזה היה ברור, איך הם לא ראו את זה לבד? זה היה ברור שמישהו בקיבוץ, מהר מאוד, יקרא לי צביאלה, והיום כמעט אף אחד לא זוכר שקוראים לי אריאלה. במקרה הטוב אני אלה.

ערבה דחפה בכוח את כף הרגל שלה לתוך נעל בלנדסטון משופשפת. היא נשענה לאחור על הספה השקועה, מכניסה את הבטן וסוגרת במאמץ רב את רוכסן הג'ינס. כשנעמדה, אפשר היה לראות את פס התחתונים מחלק את הישבן שלה לארבע גבעות דחוסות, שאיימו להתפוצץ אם רק תיקח צעד. ממשענת כיסא העץ שליד שולחן האוכל היא הסירה מעיל פליז ישן בגוון בז' נטול אישיות, ולבשה אותו. המעיל כיסה את התחת שלה, אבל אפשר היה עדיין לראות בתוך הג'ינס הדחוסים שגם אם ערבה ממש תתחנן, הרגליים שלה יסרבו להיפרד זו מזו.

"ערבונת, את הצהרה אופנתית אמיתית, שתדעי לך," לא התאפקתי.

"סתמי," היא ענתה, "יאללה, אני זזה. בטח אגיע די מאוחר, יש לנו פגישה ראשונה של כל חברי המזכירות עם מנהל הקהילה החדש. אני לא רוצה לחשוב אפילו כמה עבודה מחכה לו כאן, עם כל ענייני ההפרטה והיום הקובע. לא שזה מעניין אותך, אני יודעת, אבל קורים דברים בקיבוץ שלך." ערבה לא לקחה שבויים, רק עצרה לרגע לקחת אוויר ואז המשיכה לירות.

"אספי אכל, גוני לא. אלה, בחיאת, תנסי לדבר איתה, לך היא מקשיבה. אני כבר מתחילה לדאוג. אתמול היא סיפרה שמאיה רובין החצופה, ילדה בת עשר, כן? אמרה לה שהיא צריכה להתחיל לשמור באוכל, וגוני חושבת שלשמור באוכל זה לא לאכול. לא משנה, אני חייבת לרוץ, אני כבר באיחור. אין לי מושג מתי איתן יגיע, הגיעו אפרוחים חדשים ללול. מקסימום, את יודעת, תירדמי על הספה. טוב, מה אני אומרת לך מה לעשות? נצח טייל, אבל אם בא לך לעשות איתו עוד סיבוב, הוא ממש ישמח. אנחנו מקפידים בזמן האחרון לא לתת לו להסתובב לבד בקיבוץ כי התחילו להגיע תלונות מכל מיני חברים. אפשר לחשוב שנצח יכול לנשוך מישהו, הוא בקושי חי. לא משנה, אני זזתי."

בבית של איתן וערבה ערמות של בגדים בשלבי קיפול כאלו ואחרים, תמיד כמו מתנפלות עלייך איך שאת נכנסת, וערבה תמיד טורחת. אבל זאת טרחה נעימה. נגיד, יש להם תמיד ריח של עוגיות בבית, שערבה בדיוק אפתה עם גוני, כי גם לזה היא מקפידה למצוא את הזמן, או שגוני עומדת ליד השולחן עם סינר גדול מדי, של ערבה, ומכינה עוגיות בצורות. גוני תמיד נותנת לכל העוגיות שלה את אותה הצורה. היתה לה תקופה ארוכה של ארנבים, אחר כך כוכבים, בזמן האחרון כל העוגיות שלה הן בצורת לבבות. מדי פעם היא צועקת לערבה שכבר יש לה תבנית מלאה, וערבה עוצרת את הדבר שהיא בדיוק עושה, שזה או לטאטא את הבית תוך שהיא מייעצת בטלפון לחבר קיבוץ והחוט המסולסל של הטלפון משתרך ומסתבך איתה בכל הבית, או לעדכן איזה תקנון, או לשחק משחק קופסה עם אספי. היא מתקרבת אל גוני ונושפת עליה, מעיפה את הקמח מהאף שלה, או מהלחיים, ובדרך מגניבה לה נשיקה, ולוקחת את התבנית ומכניסה לתנור. לפעמים היא לא שמה לב לזמן ואז העוגיות מתחילות להישרף. ערבה קצת כועסת על עצמה, אבל גוני אומרת שלא נורא, זה דווקא טוב שיצא ככה, כי אבא הכי אוהב את השרופות.

הילדים של ערבה ושל איתן תמיד בַּמיטה בצורה מסודרת, בשמונה וחצי גג, מקולחים־שביל־בצד־בפיג'מה, אחרי סיפור וצחצוח, וערבה ואיתן, בתשע בדיוק הם מתייצבים מול מהדורת החדשות בטלוויזיה, אבל רק אם איתן לא בלול וערבה לא באיזו ישיבה חשובה. לפעמים היא קצת מזכירה לי ארנבת. יש לה שמץ חיוך קבוע על הפנים, שתמיד מלווה בהבעה של "בעוד שלוש... שתיים... אחת... החיוך הזה ימהר ויפנה את מקומו למשהו דחוף ממש שצריך לעשות". ערבה נראית תמיד כאילו היא מנסחת בראש תשובה מנומקת עבור מישהו. היא תמיד מעורבת בדברים חשובים. גם אני מעורבת בדברים, אבל לא באמת חשובים. לפעמים אני לא מאמינה שאנחנו אחיות.

"את ממש נודניקית, את יודעת? את זוכרת שיש עדיין כמה דברים שאני יודעת לעשות בלי ההנחיות המפורטות שלך, כן?" מרחתי לי קוטג' על פריכית שנשארה מיותמת על השולחן. כמו בכל יום ראשון, הבוקר שוב פצחתי בדיאטה. אמא שלי אומרת שאפשר לאכול הכול, אבל במידה, וגם שלא צריך להכריז שאני בדיאטה, כי דיאטה זה משהו שמתחילים ואז מפסיקים.

"את פשוט צריכה לשנות אורח חיים, אלה, לסגל לעצמך תזונה בריאה, זה הכול." היא אומרת, ואני רואה שהיא מתאפקת לא להגיד לי שבהזדמנות חגיגית זאת כדאי גם שאני אפסיק לעשן.

"הלכתי, ביי, ואת לא מעשנת לידם!" ערבה צעקה מאחורי הדלת הנסגרת, אבל אני כבר לא שמעתי אותה.

"אספי! תנעל מגפיים, בוא נוציא את נצח לטיול. ראית איזה שלולית יש מול המכבסה?"

"אבל אלה, אני כבר ציחצחתי שיניים ולבשתי פיג'מה, אמא לא תרשה." הוא מתוק הילד הזה, רק אלוהים יודע איך יצא לערבה ואיתן כזה דבר.

"אספי, אתה רואה פה את אמא? אז קדימה, מגפיים ויאללה, לפני שיתפסו לנו את השלולית."

היא אמא טובה, ערבה, אבל אני לא אומרת לה את זה. לפעמים אני מדמיינת איך יכול היה להיות אם גוני ואספי היו הילדים שלי. אני מנסה לדמיין את האמא שהייתי, לעומתה. ערבה אומרת שהיא לא מצליחה לחשוב עלי בתור אמא, "את יותר מדי עסוקה בעצמך, אלה, אמא זה אחריות, לא נראה לי שאת מבינה את זה בכלל."

לפעמים אני מדמיינת שערבה ואיתן צריכים לנסוע ממש רחוק, לממש הרבה זמן. הם לא, חלילה, עוזבים את הקיבוץ או משהו, פשוט שאולי, נגיד, מועצת הלול מחליטה לשלוח את איתן לכנס לולנים מצטיינים, נגיד בבורמה, שיש כאלה שקוראים לה מיאנמר בזמן האחרון, ואני לא יודעת אם יש שם בכלל לולים ותרנגולות, אבל זה לא מפריע לי לדמיין. ונגיד שהכנס הזה אמור להימשך שבוע או ככה, לא ארוך מדי, אז ערבה מודיעה במזכירות שהיא תיעדר ממש רק לכמה ימים, בקושי, אפילו לא, שתי ישיבות מזכירות חשובות היא תפספס. והיא מצטרפת אליו, כי זאת ממש הזדמנות, וזה גם בדיוק נופל על יום הנישואים שלהם, ואיכשהו יצא שבקושי ירח דבש היה להם כשהם התחתנו לפני לא מעט שנים, כי גם אז בדיוק הגיעו אפרוחים חדשים, או משהו אחר שהיה חשוב יותר.

הבעיה שכשאיתן וערבה מגיעים לבורמה־מיאנמר, קורה שם משהו גדול. נגיד, מתפרצת איזו מגפה, או אולי מתבצעת שם הפיכה שלטונית, אולי סתם שביתה בנתב"ג של המיאנמרים. וככה הגבולות נסגרים, אין יוצא ואין בא, וערבה ואיתן כבר ממש־ממש דואגים לילדים שלהם, וכבר ממש־ממש רוצים לחזור מהר הביתה, לקיבוץ, מה גם שבדיוק האפרוחים בלול סיימו את תקופת האפרוחות שלהם, ועכשיו הם כבר תרנגולות לכל דבר, ובדיוק בעוד יומיים מתואם לאיתן משלוח עופות, הוא כבר סגר את כל הפינות חודשיים מראש, כולל עם המתנדבת ההיא, מישל, שהוא לא מסתכל עליה, מה פתאום, אבל בזמן האחרון היא התחילה ממש לקפל לא רע בכלל את מכנסי העבודה הקצרים שלה. הוא לא מסתכל לה על הרגליים, ברור שלא, פשוט היא ממש מעולה בכל הקטע הזה של להחזיק ארבע תרנגולות מהרגליים בכל יד, מי היה מאמין שמתנדבת מאנגליה תהיה כזאת מקצועית? ואז, כשהוא ראה את זה, הוא גם שם לב לכל העניין הזה של הקפלים במכנסיים והשרירים ברגליים, והוא שאל את עצמו אם היא משחקת טניס, ונזכר שפעם, כשהיה לו זמן, גם הוא היה משחק לפעמים, וזה הזכיר לו שהוא חייב להתחיל לעשות עם עצמו משהו. ויש לה, למישל המתנדבת הזאת, גם שיער ארוך, חום, כמו שפעם היה לערבה, כשהוא והיא רק התחילו להיות זוג.

ערבה כבר שנים עם שיער קצר. היא תמיד אומרת שאי אפשר לנהל קיבוץ שלם כשכל כך חם וכל השיער הארוך והמתולתל הזה מפריע לה להתרכז וממש מיותרת לה ההתעסקות הזאת בשיער ובמראה, היא גם ככה יודעת שאיתן אוהב אותה, לא משנה בכלל איך היא נראית.

אבל יש לה, לערבה, סרתב"ק שהיא רשומה אליו כבר שנה מראש. "סמינר רכזי תרבות קיבוציים," היא מסבירה בסבלנות לכל מי ששואל, אבל במיאנמר אף אחד לא שואל, כולם עסוקים בלחפש טיסות ובלחשוב איך חוזרים עכשיו הביתה, וערבה כבר לא נושמת מרוב דאגה, היא חוטפת ממישהו ברחוב את הטלפון הנייד השחור הכבד שלו, ובידיים רועדות אוחזת בו וממלמלת לעצמה בקול רם את מספר הטלפון בבית שלהם, מזכירה לעצמה להכניס קידומת של ישראל ולא זוכרת אם צריך להוסיף אפס או לא, בסוף היא מצליחה ומאזינה בהתרגשות לצליל החיוג, ומודה לאלוהים, ההוא שהיא לא מאמינה בו בכלל, על זה שעניתי לטלפון אצלם בבית, ואז היא ממהרת שוב להודיע לי שהם תקועים במיאנמר ושאני עכשיו אחראית על הילדים שלהם כי אמא לא עונה לה, ועכשיו היא נזכרה שאבא ואמא נסעו בכלל לאילת. מצאו להם זמן דווקא עכשיו לנסוע לאילת, מי נוסע לאילת בפברואר? אז שאני אדע שעכשיו אין ברירה ואני אחראית על גוני ואספי, ושאני אתן לה רגע את גוני. לא, בעצם את אספי, היא חייבת להגיד לו שהכול בסדר ושלא ידאג. אבל אספי לא דואג בכלל, הוא רואה טלוויזיה כי אמא שלו לא בבית ודודה שלו, שזאת אני, שומרת עליו, ודודה שלו, שזאת אני, מרשה לו לראות טלוויזיה כמה שבא לו וגם מספרת לו לפני השינה סיפורים מפחידים ואחר כך ישנה איתו כי הוא פוחד, וכשהוא פוחד, הוא מחבק אותי סביב הצוואר חזק ממש עם הזרועות הקטנות שלו.

לפעמים, בדמיוני, איתן וערבה, אחרי שהם גומרים להילחץ שם מההפיכה השלטונית או מהמגפה הפתאומית באמצע כנס הלולנים במיאנמר, ואחרי שאיתן גומר להיות בהלם מאשתו הפרועה שפתאום חוטפת לאנשים שהיא לא מכירה את הטלפון שלהם, ובכלל הוא לא מבין מה יש לה לחטוף טלפון למישהו אחר, הרי יש להם טלפון נייד שהוא קיבל במזכירות לפני הטיסה, כי בכל זאת, הוא מרכז ענף והוא חייב להיות זמין, שלא לדבר עליה, שגם היא, לטובת כל הקיבוץ עדיף שתהיה זמינה, אבל מספיק לתת להם מכשיר טלפון אחד, הם הרי זוג, אחרי כל אלו ערבה מתיישבת על שפת הכביש, הג'ינס הצמודים מדי שלה לוחצים לה על הבטן והיא פותחת את הכפתור העליון ומוציאה מהכיס של מעיל הפליז שלה טישו משומש, מיישרת אותו בידיים, מסתכלת אל תוכו ומקנחת ברעש חזק את האף ואת הדמעות. ואיתן, פתאום היא נראית לו קטנה כזאת, כמעט אבודה, כמו פעם כשהם עוד היו לפני גוני ולפני אספי ולפני אלף משלוחי עופות ומסיבות פורים וסילבסטר ותורנויות בשער של הקיבוץ, וגיוסים בגזרייה, בכותנה או בבננות, ותורנויות שישי בערב ושבת בבוקר בחדר האוכל, וכלים גדולים במטבח, וכביסת חיילים, וּועדת חינוך וּועדת תרבות, ואספות וישיבות מזכירות. והוא ניגש אליה ומניח לה יד על הכתף.

"איכס, איתן, נראה לך שאתה שם עלי יד עכשיו, עם כל הריח לול הזה של המעיל שלך?" ערבה מזדקפת ומרימה אליו מבט מהמדרכה, אבל אז היא נזכרת שוב באספי שלה ובגוני, שמסכנים, הם בבית לבד עם אלה הלא־אחראית, ואיפה אמא שלה הזאת המעצבנת שתמיד נוסעת למקומות דווקא כשצריכים אותה? ואז היא מתחילה שוב לבכות, אבל הפעם היא נשענת על איתן, טומנת את הפנים שלה במעיל שלו, והוא מניח לה לנגב את הדמעות והנזלת במעיל. "לא נורא, יפה שלי," הוא מנחם אותה, "גם ככה זה המעיל של הלול." כל כך הרבה זמן הוא לא אמר לה ככה, "יפה שלי." הוא מרים אותה בעדינות מתוך הבכי שלה ואומר לה שהוא מת מרעב ואיך הם לא חשבו להכין סנדוויצ'ים בחדר האוכל של המלון בבוקר, ממש חבל, עכשיו הם צריכים סתם להוציא כסף. "ממש חבל, בחיי. אבל טוב נו, אם אנחנו כבר כאן, בואי נחפש משהו לשתות, ערבונת."

ואיתן מוביל את ערבה אל דוכן רחוב שנראה שאולי יש בו בירה מקומית, וקונה להם שני בקבוקים, לו ולערבונת שלו. "אני לא מצליח להתרגל לכמה שזול פה, בחיי!" הוא אומר, וערבה כבר לא יכולה לשמוע את ה"בחיי" הזה שלו, אבל כבר אין לה כוח לנזוף, אז היא מחייכת אליו מתוך הדמעות והנזלת, והם שותים. ערבה נרדמת רק מלהסתכל על הכוס של אליהו ענבים, אני לא רוצה לחשוב איך היא נראית, זרוקה באיזה מקום שהוא לא הבית שלה ושל איתן, אחרי בקבוק של בירה, ובטח על בטן ריקה כי היא מן הסתם חטפה איזה וירוס־בטן במיאנמר, והיא גם שמחה על הווירוס־בטן הזה, כי בכל זאת, היא אחות שלי, ובכל זאת, אנחנו הבנות של אמא שלנו, וּוירוס־בטן זה משהו שאפשר לרזות ממנו. אבל אחרי שהיא גומרת את הבירה שלה, היא כבר קצת שמחה ומתחילה לשיר את השירים המביכים שלה. מבחינת ערבה אין מקום שהוא רחוק מדי כשזה נוגע לשירים של הגבעטרון, ואני אמנם לא נמצאת שם כדי להצטרף אליה, אבל גם גוני לא נמצאת שם כדי להשתיק אותה כי היא מביכה, ולאיתן לא אכפת כי הוא יודע שכשהיא שרה ככה, יש לו סיכוי.

מפה לשם בדמיוני הערב המיאנמרי של איתן וערבה תופס תאוצה, וערבה מרגישה איך הזרועות שלה ככה מתארכות, ובלי להרגיש הן נכרכות סביב הצוואר של איתן, אבל עכשיו זה לא בשביל להכניס לו את הפתק של החולצה שמציץ לו מאחור כמו תמיד, ולא משנה כמה פעמים היא מזכירה לו שלפני שהוא יוצא מהבית שיסתכל בראי, מה יש אם פעם אחת הוא יצא מהבית כמו בנאדם? לא, הפעם הזרועות שלה נשלחות אל הצוואר שלו, והאצבעות שלה מלטפות את החלק הקדמי, הרך, הבור הקטן, העדין הזה, שבין עצמות הבריח שלו, והיא נזכרת פתאום שיש לו את החלק הזה, וכמה שפעם היא אהבה לטמון את האצבע שלה בדיוק־בדיוק שם.

לפעמים אני מדמיינת איך איתן וערבה, בחופשה המיאנמרית הכפויה שלהם, מחליטים שאם ממילא הם כל כך רחוקים מהבית ומכולם, ומה שלא יהיה יש להם כנראה עוד כמה ימים להעביר כאן עד שדברים יתבהרו, אולי עדיף, במקום לדאוג, פשוט לנצל את הזמן ולעשות דברים שאוהבים. בהתחלה הם לא כל כך זוכרים מה אפשר לעשות עם כל הזמן הפנוי הזה, ומה זה בכלל "דברים שאוהבים", הרי ערבה אוהבת לשבת עם גוני ואספי על משחקי קופסה, למרות שגוני בזמן האחרון כבר פחות משתפת פעולה, אבל עם אספי היא כבר בשלב שש של "מה במשבצת?" ויש עוד הרבה לאן להתקדם. וגם אי אפשר לשכוח שיש לה כל כך מעט זמן פנוי עם כל התפקידים שלה במשק, וכל הוועדות שהיא שייכת אליהן, כי מה לעשות? מישהו צריך לעשות את זה, הכי קל זה לשבת על הגדר ולהתלונן, אבל אם רוצים שדברים יקרו — צריך לקחת חלק, לא יעזור, במיוחד השנה, כשהקיבוץ חוגג יובל שישים, ומי בדיוק ירכז את כל השנה הזאת ואת כל אירועי חג המשק אם לא היא? ואיזה מזל, איזה מזל יש לקיבוץ שהיא יוצאת לסרתב"ק.

כשהיא נזכרת בסמינר רכזי התרבות הקיבוציים שהיא מפספסת, ערבה שוב פורצת בבכי, אבל את הבכי הזה היא בוכה עדיין אל תוך המעיל של איתן. וגם איתן, הוא כל כך עייף, "את חושבת שזה פיקניק להתייצב כל יום בארבע בבוקר בלול?" מה פתאום, הוא לא מתלונן, "את שמעת אותי מתלונן? אני מת על העבודה שלי, וגם, את יודעת, את הרי יושבת במזכירות, את רואה את הדוחות מכל הענפים, מי כמוך יודע שהלול הוא אחד הענפים המכניסים במשק בשנים האחרונות." במיוחד מאז שריכוז הלול עבר מאנחל אליו. אבל אז איתן מרגיש את היד של ערבה מזדחלת כמו פעם אל הצוואר שלו, אל החלק הרך שפעם היא היתה מלטפת לו. כשהיא רק התחילה עם זה, לפני שנים, הוא היה מרגיש שהליטוף הזה קצת מעצבן וקצת חונק אותו, צמוד מדי לגרון, אבל אחר כך הוא התרגל ואפילו התחיל ליהנות ממנו. ואז היא הפסיקה עם זה, כי למי יש זמן ללטף כשאת גם אמא לשני ילדים קטנים וגם, ובעיקר, כל הקיבוץ על הכתפיים שלך?

לפעמים אני מדמיינת איך נגמרת שיחת הטלפון שלי עם ערבה, שאומרת לי שעד שהסיפור ההזוי הזה במיאנמר ייגמר, או עד שאבא ואמא יחזרו מאילת, הילדים שלה באחריותי. ואיכשהו תמיד בחלק הזה של הדמיון סליל שפופרת הטלפון שביד שלי מסתלסל ומסתבך, וכשהשיחה מסתיימת הוא מתכווץ כולו אל תוך עצמו כמו ילד נזוף. בדמיוני ערבה כבר ניתקה את השיחה, אבל אני עדיין מחזיקה ביד שלי את השפופרת השחורה, הכבדה, וצליל ניתוק ארוך וצורמני עולה ממנה. ברגע הראשון כל מה שאני רוצה זה לדפוק לעצמי את השפופרת הכבדה הזאת בראש, כי גם ערבה וגם אני יודעות טוב מאוד מה זה אומר, ושתינו זוכרות טוב מאוד את הפעם ההיא, היחידה, הבלתי נשכחת, שבה גוני ואספי היו באחריותי לכמה ימים, ואיך זה נגמר. מבחינתי, כמובן, לא קרה שום דבר דרמטי, אבל בעיניים של ערבה — זאת היתה פעם אחת יותר מדי.

ואז אני מדמיינת שאיתן וערבה מחליטים להאריך לעצמם את השהות במיאנמר, שבינתיים כבר שוחררה מההפיכה השלטונית הכי קצרה בתולדותיה. הגבולות אמנם נפתחו מחדש וכל הטיסות חודשו, אבל איתן וערבה — גם יחסי המין שלהם חודשו בימים האלה, שבהם הם היו לבד. "אם אנחנו כבר כאן…" ערבה אומרת לאיתן, והוא, שלא רגיל שערבה משאירה שלוש נקודות בסוף משפט, ערבה היא אישה של סימני קריאה, לכל הפחות נקודה אחת, אבל מודגשת, הוא מרים אליה מבט. באותו הרגע ממש הוא נזכר שיש לו עמוד שדרה, מזדקף ורץ אל דלפק הקבלה במלון. החיוך שלו כמעט שמנוני כשהוא אומר לאישה שלו שתמסור לאחות שלה, כלומר לי, שיש לי עכשיו שבוע שלם לא לאבד ולא לשכוח את הילדים שלו בשום מקום, ובמיוחד לא בחוף הים של הקיבוץ, או גרוע מזה, על אחת הסירות, באמצע יום ים.

אספי נשען עלי, מגף תכלת הבריק בין שתי ידיו הקטנות. הוא הרים רגל גרובה אחת ודחף אותה בכוח פנימה, אל תוך המגף. "תראי, אלה, איך אני נועל בעמידה." העקבים שלו התקשו להידחק לתחתית המגף, והוא פסע תוך דריכה על צוואר המגפיים שקרסו אל תוך עצמם. בעודו קופץ על רגל אחת, אספי נתקל בנצח, שריח הטיול הממשמש כבר עלה באפו והוא היה קרוב לאבד סבלנות ושרט את הדלת, נובח אל החושך הכל כך מעניין שחיכה לו בחוץ.

"נצח, סתום!" נזפתי, אבל אספי כבר מעד עליו, ונצח הזדעק ונדחק אל אחורי הברכיים שלי, שהתכופפו באחת קדימה ולמטה. הברך שלי נחבטה בספסל הקטן שליד הדלת, ולתחושתי בהחלט הייתי מסוגלת להרוג מישהו ברגע הזה. מי משאיר ספסלים קטנים ליד הדלת? אספי נפל עלי ושנינו ביחד התגלגלנו על הרצפה. כרכתי זרועות סביב הבטן שלו, ובאותה הזדמנות גם דיגדגתי ונישקתי אותו תוך שהוא מתפתל, צוחק, בין הידיים שלי. בזמן האחרון הוא פחות נותן לי לנשק אותו, ואני גונבת נשיקות. "אלה, אמא תהרוג אותך, תראי כמה בלגן אתם עושים!" גוני יצאה מהחדר, דגם מוקטן של ערבה.

מול המכבסה הירח זרח והאיר את דרכנו בתוך השלולית הגדולה. לאט־לאט, בשקט, אספי ואני גררנו רגליים בתוך המים השקטים, מתפעלים מהשבילים שיצרו הצעדים שלנו. הוא הסביר לי ברצינות נפלאה ש"המים קצת עמוקים, את יודעת שאם הולכים מהר מדי אז הם נכנסים למגפיים?" ואני הרגשתי איך עקבי המגפיים שלי נדבקים, כמו נשאבים, ומתמזגים עם הבוץ. "אספי, תמשוך אותי, אני נופלת!" קראתי, והוא הושיט לי יד קטנה. זה לא ממש עזר, אני די נתקעתי שם.

מתוך החושך שתי דמויות נמרצות עשו דרכן לכיווננו. לפי ההליכה אני מסוגלת לזהות מרחוק כמעט כל אדם במשק. בעוד צעדים ספורים של הדמויות אוכל לדעת אם רצוי להפנות את הגב מבעוד מועד ולהימנע מיצירת קשר עין. השניים התקרבו אלינו, ואני זיהיתי את המרפקים החדים, את ההילוך הנחוש, את הרווח שבין הרגליים, שהיה בהן משהו צפרדעי אבל הן גם היו ארוכות ומעוררות קנאה, רגליים רזות, ואת האיש שאיתה, שכל כך טוב אני מכירה.

"אלה, אם היית ציפור, איזה ציפור היית?" אספי שאל.

"אני חושבת, אולי חסידה, מה אתה אומר?" בלית ברירה התאמנתי בעמידה יציבה על רגל אחת. המגף עדיין היה תקוע בבוץ בעוד הרגל שלי כבר נחלצה מתוכו.

"אני הייתי רוצה להיות דוכיפת," הוא הכריז. "אלה, את יודעת שאתמול הגיעה חסידה אמיתית לקיבוץ? באמת, עכשיו היא במשק חי. אתמול הלכנו בטיול של הגן לראות אותה. היא ענקית! נכון את חשבת שהיא קטנה? אז מקרוב, אלה, את לא מאמינה איזה גדולה היא היתה!"

"אלה? זאת את?" מתוך החושך הגיחו שתי הדמויות הנמרצות, בטייצים שחורים הדוקים ובחולצות מנדפות בכחול הפועל.

"ממש להקת שרירי התאומים אתם." החמאתי לכרמל ולעודד על המראה האופנתי התואם.

"אלה, את לא נורמלית! ערבה יודעת איפה אספי מסתובב בשעות כאלה? אספי, מה אתה עושה עם פיג'מה בתוך השלולית? אמא מרשה ככה?" אספי העביר מבט מכרמל אלי ובחזרה לשלולית. הוא הוריד את הראש.

"אמא שלו בישיבת מזכירות ועכשיו הוא עם הדודה המרשה שלו. עם דודה אלה מותר דברים שאמא לא מרשה, נכון, אספי?" עודד גיחך אלי כשכרמל הזדקפה ונשמה עמוק. כשהיא נושמת, השדיים שלה מזדקפים ביחד איתה. הכנסתי את הבטן וניסיתי לא לראות כמה מושלמים השדיים שלה. ניסיתי גם לא להרגיש את המותניים שלי גולשים משני עברי הגומי של מכנסי הטרנינג. אצל כרמל המעבר הזה חלק. רצף ישיר, נטול גבעות והרים בצדי הגוף, וכשהיא מנהלת בתוך כלוב הצלעות שלה את תהליך הכנסת האוויר והוצאתו, אפשר ממש להיווכח שלכרמל יש צלעות.

לפעמים היא מכריחה אותי להצטרף אליה לצעידות נמרצות מדי מסביב למשק, או לכל מיני אימוני עיצוב וחיטוב. זה קורה בימים שבהם היא מודיעה לי שזהו, היא לוקחת עלי אחריות ודואגת שאני אתחיל לעשות משהו עם עצמי. בעיני כרמל, כל מי שלא נדחק לטייץ לכל הפחות שלוש פעמים בשבוע, הוא אדם שלא עושה עם עצמו שום דבר. אני לא סובלת את האימונים האלה, הם משעממים אותי עד מוות, אבל בזמן האיטי הזה עולים לי בראש רעיונות. אחר כך, כשאני שוכבת במיטה ורגע לפני שאני נרדמת, אני מגששת בגוף שלי אחר איברים שאני יכולה להישבע שפעם היו לי. כלוב הצלעות, למשל, שיש לי זיכרון רחוק ממנו. אלא שכבר שנים שאני תרה אחר הצלעות שלי ובינתיים לא מוצאת. פעם, כשהיינו קטנות, כרמל אמרה לי שאם ישנים על הגב, הבטן יורדת. כבר המון שנים אני ישנה על הגב, ובבוקר, בעיניים עצומות אני שולחת ידיים, מגששת לבדוק אם הבטן שלי עדיין שם. היא תמיד שם, תמיד.

ערבה אומרת שממש חבל שאני עדיין מקשיבה ככה לכרמל. קודם כול, כי זה לא ייאמן כמה שנים בן אדם יכול להסתובב עם כאלו שטויות בראש שלו, ודבר שני, כי אולי אם אני אסתובב ואישן על הצד, או אפילו על הבטן, זה יכול לעזור לי לנחירות, ואז, מי יודע? אולי אז מישהו יסכים לישון לצדי חיים שלמים.

איתן אומר שזה די אירוני מצדה של ערבה לדבר איתי על הקשר בין זוגיות לנחירות, כי מי כמוהו יודע שהנחירות הן תכונה משפחתית אצל האחיות צביאלי, והוא, אחד שיש לו רזומה עשיר של כמעט עשרים שנות שינה לצדה, לא מתלונן וממשיך לחבק אותה בכל לילה.

"זה כי אתה נוחר יותר חזק ממני," ערבה אומרת, ומציינת שהיא לא זוכרת בכלל מתי בפעם האחרונה הוא חיבק אותה בלילה.

"זה כי תמיד את מתלוננת שחם לך," איתן מתגונן.

ליתר ביטחון, אני ממשיכה לישון על הגב, כי גם אם הבטן שלי עדיין שם, אף פעם אי אפשר לדעת מתי היא תיעלם פתאום. והחודש, הזכרתי לעצמי, החודש לא משנה מה, אני יורדת שני קילו, וזאת רק ההתחלה. כי ימות העולם, עד חג המשק אני יורדת שישה קילו, ולא קילו אחד פחות. ואז אני גם אזמין את כרמל שתקפוץ אלי בהזדמנות, כי רזיתי מלא ויש לי בגדים בשבילה, שאולי יעלו עליה, ואולי גם לא.

"בוא, אספי," אמרתי אל התחת של כרמל שהלך והתרחק, ואל המרפקים המחודדים שלה, שננעצו בעודד. יכולתי לנחש מה היא אומרת לו עכשיו. "בוא נשכיב אותך לישון לפני שאמא ואבא חוזרים."