בני קרטר 3: לשרוד איתו

1

נואה

אם האידיוט בחליפת הארמני יעצור ליד המושב שלנו כדי להסתכל על המחשוף של חברה שלי עוד פעם אחת, אני אאבד עשתונות.

כמה פעמים בן אדם צריך להשתין?

כל חמש דקות?

לעזאזל, עצם המחשבה על הראש הבלונדיני שלו הולך לאורך המעבר ובחזרה במשך עשרים הדקות האחרונות עוררה בי רצון לשבור משהו.

באמת התכוונתי לשבור משהו — את האף שלו אם יסתכל על הציצים של קוץ עוד פעם אחת.

למניאקים במחלקה הראשונה יש ללא ספק בעיות של לטישת מבטים.

טוב, לי יש בעיות בשליטה על העצבים שלי, והוא מביא אותי לקצה.

אם ימשיך ככה, לא תהיה לי שום בעיה להגיב.

טיגן ישבה לצידי מרצונה החופשי, כלל לא מודעת למראה המפתה שלה, אדישה למבטים שנשלחו אליה.

הגענו ישירות מהמלון והיא לבשה זוג מכנסי טרנינג וגופייה לבנה, כך שאני — והמניאק בחליפה — קיבלנו שדה ראייה צידי מושלם לשדיה החשופים.

למרבה המזל, הטרנינג שלי כיסה את רגליה, כי הידיעה שהיא לובשת את תחתוני הבוקסר שלי מתחת ותו לא הטריפה אותי. המראה הזה יפרק אותי.

היא עטתה חיוך ענק, לבן וקורן על פניה, שקועה ללא ספק בספר שקנתה בדיוטי פרי לפני שעלינו לטיסה.

צפייה ברגשות שהופיעו על פניה של קוץ בזמן הקריאה הייתה מחזה יפהפה.

לבחורה שלי היה שכל.

"נואה, מהר, תן לי את האייפוד שלך," צווחה טיגן והבהילה אותי.

"אלוהים," מלמלתי וקפצתי במושב. העברתי לה את האייפוד וצפיתי בה טופחת על המסך בקדחתנות. "מה קרה?"

"אני צריכה שיר," נהמה וגללה רשימת השמעה שכבר יצרה מראש. "יש פה סצנה. היא זקוקה לשיר." קולה דעך כשצווחה. "כן!" היא צווחה בהתרגשות לפני שהחזירה לי את האייפוד. "מושלם."

הרמתי גבה בשעשוע קל. "מה בחרת?"

"ששש!" אמרה בחדות והחזירה את ראשה למסך. "אני קוראת."

מה נסגר?

הנדתי בראשי והחלטתי לא לשאול יותר שאלות.

נשים הן מין מסובך.

הבחורה הזאת הייתה הרבה מעבר לרמה שלי.

ידעתי שהצוות שלי חושב שאני פסיכי — לרדוף אחרי אישה עד אירלנד ועוד להחזיר אותה איתי. אבל הם לא קלטו את זה. אף אחד לא קלט. טוב, לאקי קצת הבין, אבל טומי ממש לא. לעזאזל, טומי חשב שהעובדה שאני מביא איתי את קוץ לאם־אף־איי היא סימן לאובדנות. שיחת הטלפון הנרגזת שלו היום אחר הצהריים הבהירה לי את דעתו.

"היא חזרה לחיים שלך לפני חמש דקות, אחי, וכבר הסתבכת בצרות," שאג טומי בטלפון. "לעזאזל, נואה, אנחנו מדברים פה על הקריירה שלך. עבדת קשה מדי והתגברת על יותר מדי ואסור לך לתת לכל זה לחמוק לך מבין האצבעות."

"זה לא קשור אליה," נהמתי ונאבקתי לא לצעוק. הייתי באמצע שדה התעופה, וטיגן הייתה במרחק מטרים ספורים ממני. היא לא הייתה צריכה לשמוע את החרא הזה.

"אה, כי זה אף פעם לא היה קשור אליה?" ענה טומי וקולו נטף סלידה. "כמו שהמאסר שלך לא היה קשור אליה? והפרת תנאי השחרור בערבות שלך כדי לרדוף אחריה לא הייתה קשורה אליה? וזה שדוד שלה הוסיף שנה וחצי לתקופת המאסר שלך? אני מניח שהקטטה אתמול בלילה גם לא הייתה קשורה אליה?"

לא הייתי טיפש. זה לא שהתעוררתי הבוקר והחלטתי שהכול דבש בינינו. עדיין כאב לי. עדיין הרגשתי נבגד, כועס ומריר.

הפחד מהעתיד וחוסר הוודאות לגבי רגשותיה של טיגן כלפיי שיתקו אותי. אבל פחד או לא פחד, שום דבר לא עמד להרחיק אותי ממנה שוב.

חוץ מזה, לא ביקשתי אישור מטומי.

לא ביקשתי אישור מאף אחד. רציתי רק אותה. כל האחרים והדעות שלהם יכולים ללכת לעזאזל.

ברגע שהדיילת נעמדה באמצע המעבר והחלה להקריא את הוראות הבטיחות הקבועות, הידקתי את רצועת חגורת הבטיחות שלי ככל האפשר.

הרכבתי אוזניות, הגברתי את עוצמת הקול באייפוד למקסימום ונאחזתי במסעדי הכיסא ממתכת כאילו חיי היו תלויים בהם.

הרגשתי שהמטוס נע באיטיות ובטני התהפכה.

יד עדינה נגעה בצווארי והורידה את האוזניות שלי, ואז קולה של טיגן נשמע באוזני.

"מה קורה?"

"אני שונא לטוס, בייבי," מלמלתי ועיניי התמקדו במושב לפניי, עושות הכול כדי להתעלם מהחלון לימיני.

"נואה מסינה הגדול והמפחיד מפחד לטוס?" צחוקה השקט מילא את אוזניי. "עוד לא המראנו."

לא הגבתי.

לא יכולתי לומר שום דבר.

לא פחדתי לטוס. הייתי מבועת.

"אל תדאג," אמרה קוץ וכיסתה את ידי בידה. "אני אגן עליך."

"אני אוודא שתקיימי את ההבטחה."

"ההמראה היא הקטע הכי קשה," הרגיעה טיגן. "אתה תהיה בסדר גמור כשנעלה לאוויר."

אלוהים אדירים.

חיכו לנו שבע שעות במלכודת המוות המזדיינת הזאת.

המטוס הגביר מהירות, הראש שלי הסתחרר והאוזניים נסתמו.

ארוחת הבוקר עלתה לי לגרון.

הייתי פשוט פתטי.

"תחזיקי לי את היד." הושטתי יד בעיוורון, ואסיר תודה תפסתי את ידה של טיגן ולחצתי. "מה לעזאזל קורה לאוזניים שלי?"

"תלעס," הורתה טיגן והכניסה לי מסטיק לפה. "זה עוזר לתחושת הסתימה באוזניים."

התעלמתי מלאקי ומקווינסי שצחקו וכיוונו את הטלפונים שלהם אליי ממרחק שתי שורות, עצמתי עיניים, עצרתי נשימה, לעסתי כמו מטורף וכבשתי את הדחף המטלטל להקיא.

הצלחתי להישאר רגוע עד שכעבור שעה הטייס החליט שיהיה כיף להטות את המטוס על הצד.

"אנחנו הולכים למות," צרחתי ונופפתי בידיי וברגליי. "קוץ!"

ממש עיניתי את עצמי.

"נואה!" טיגן גיחכה בין התקפי צחוק. "אתה מתאבק רחוב שהפך לסופרסטאר באם־אף־איי. אתה תעבור את זה. תפסיק להתנהג כמו תינוק."

"טיסה בטוחה יותר מנהיגה," מלמלתי, בעיקר לעצמי ופחות אל טיגן. התעלמתי מהמילים שלה.

האגרופים שלי לא יכלו להעיף אותי.

"אפשר למות כשחוצים את הכביש."

"נכון," אמרה וליטפה את גב ידי בקצות אצבעותיה. "ואנחנו כבר מעל הים," הוסיפה. "עדיף למות ככה אם נתרסק."

עיניי נפקחו.

"מה נסגר?" קולי היה גבוה יותר משהיה כשהתחלף בגיל שתים־עשרה. "למה אמרת לי דבר כזה, קוץ?"

"אני רק אומרת," טענה בקלילות ועיני האגוז שלה ריצדו בשעשוע. "אם נתרסק, הייתי מעדיפה לטבוע בים. פחות בלגן."

"אני צריך לרדת מהדבר הזה," נהמתי.

חיפשתי מישהי שתעזור לי, הבחנתי בדיילת וסימנתי לה לגשת אליי. "תני לי לרדת ממלכודת המוות הזאת."

"למה שלא תעשה הליכה קצרה במעבר, מר מסינה?" הציעה הדיילת וניסתה לשווא להסתיר את חיוכה. "נורת חגורות הבטיחות כבויה, אז אתה מוזמן לצאת ולמתוח רגליים."

"ולהוריד את הדבר היחיד שמסוגל להציל את חיי?" נענעתי את הראש בסלידה. "את השתגעת לגמרי."

עד כמה שפחדתי, לא יכולתי שלא לשים לב לתנועה המגוננת שבה טיגן כיסתה את ירכי בידה הקטנה.

"אפשר לקבל קצת אלכוהול?" היא שאלה את הדיילת.

"כמובן," השיבה הדיילת והחיוך נעלם כשראתה את ידה של טיגן. "ג'ין, ויסקי —"

"ברנדי. וניקח בקבוק," השיבה טיגן בשם שנינו. "גדול."

הדיילת שבה כעבור כמה רגעים עם בקבוק גדול ושתי כוסות חד פעמיות.

"תודה," טיגן נתנה ערמת מזומנים קטנה לדיילת, לקחה את הבקבוק וסובבה את הפקק.

"בבקשה," מלמלה ומזגה כמות גדולה של ברנדי לאחת הכוסות לפני שדחפה אותה אל ידי. "תשתה."

לא הייתי צריך שיבקשו ממני פעמיים.

רוקנתי את הברנדי לגרוני, בלעתי אותו בלגימה אחת ונהמתי כשהצריבה נגעה בדיוק במקום הנכון.

טיגן מיהרה למלא לי את הכוס ואני רוקנתי אותה, וגם את זו שאחריה.

בזווית העין, הבחנתי בכמה ילדים יושבים מולנו וצוחקים עליי.

"נראה אתכם צוחקים," נהמתי לפני שרוקנתי את הכוס החמישית, "כשנצלול לתוך האוקיינוס האטלנטי."

הצחוקים שלהם גוועו מייד והתחלפו בבכי חרישי ויבבות.

"נואה," הזדעפה טיגן. "אולי תירגע? הם בסך הכול ילדים."

"ילדים מתים," מלמלתי בשקט והבטתי בזעם על פני המעבר אל החארות הקטנים.

טיגן תפסה את סנטרי בין אגודלה לאצבע המורה ומשכה בכוח. היא הכריחה אותי להביט בה. "אתה מוגן," אמרה לאיטה. "שום דבר רע לא יקרה לך. אני מבטיחה. בסדר?"

למרות שלא האמנתי לה, הנהנתי כמו ילד, וכל הפחד והחרדה שחשתי קודם שככו כשתחושה אחרת גברה בתוכי בקצב מהיר.

נחמה.

היא הושיטה את ידה השנייה, לקחה ממני את הכוס ואז עטפה את פניי בידיה הקטנות. עיניה החומות לכדו אותי.

"תסתכל רק עליי," לחשה.

"אני משתדל," אמרתי בקול צרוד והצמדתי את מצחי אל מצחה. חיפשתי אצל האישה הזאת משהו שלא ניתן לי בעבר.

ביטחון.

טיגן רכנה קדימה והצמידה את שפתיה הוורודות והבשרניות אל שפתיי — אותן שפתיים שחלמתי עליהן כמעט עשור.

היא פקחה את עיניה ונעצה אותן בעיניי, ואני הרגשתי חשוף בצורה מוזרה.

כאילו זה היה אינטימי יותר מלהיות בתוכה.

כאילו היא נתנה לי משהו כשהצמידה את פיה לפי.

פעימות ליבי הרקיעו שחקים בחזי.

זה היה מעל ומעבר.

היא הייתה מעל ומעבר.

הייתי המום כל כך מהמהלך שלה שלא יכולתי אלא לשבת שם כמו מטומטם, עיניים פקוחות וידיים דבוקות למסעדי המושב שלי, ולהתמקד אך ורק בפניה.

עורי עלה באש, וככל שליטפה אותי ונגעה בפניי, כך בערתי יותר.

"אני חושבת שאני מכירה דרך שתוכל לפרוק את כל המתח הזה." קוץ חיככה את אפה באפי ואז נסוגה בחיוך.

היא ליטפה בידיה את חזי והניחה אותן על כתפיי. "מה דעתך שנצטרף למועדון הסילון?"

מה נסג —

גבותיי התרוממו בהפתעה. "את עובדת עליי, קוץ?" הזין שלי התקשה מייד. "את עובדת עליי, נכון?"

היא לא דיברה ברצינות.

אין מצב בעולם.

"לא, אני לא עובדת עליך, נואה." טיגן הנידה בראשה לעבר השירותים, יצאה מהמושב שלה באיטיות רבה וקרצה. "אבל עוד מעט אני אעבוד," אמרה לפני שדילגה במעבר אל השירותים.

הברנדי כנראה התחיל להשפיע ולהפיח בי אומץ נוזלי, כי יצאתי מהמושב והתחלתי לפסוע במעבר לפני שהמוח הדביק את הפער עם הזין שלי.

האוויר יצא מריאותיי ברגע שנכנסתי לתא השירותים הקטן של המטוס ועיניי ננעצו בחברה שלי, שכבר הייתה עירומה ועטפה ברגליה את הכיור.

"זין עליי," נהמתי והורדתי את ידיי אל רוכסן מכנסי החליפה שלי. "ואת קוראת לי בוגדני."

"תזדרז ותשלוף את הזין שלך," סיננה טיגן. "התחת שלי קפוא כאן."

הרמתי גבה וחייכתי.

הורדתי את המכנסיים ותחתוני הבוקסר, צמצמתי את הפער הקטן בינינו ותפסתי במותניה. "את מנסה לפתות אותי בדיבורים סקסיים, קוץ?"

"אני לא מנסה להיות סקסית," נהמה ושרטה מתחת לחולצה שלי, משתוקקת למגע עור על עור. "אני מנסה להשיג זיון."

משכתי את מותניה בתקיפות אליי, הכנסתי את הזין שלי לאט לתוכה וסיננתי כשהכוס ההדוק שלה שאב אותי עמוק.

ראשה של טיגן נשמט לאחור ונחבט בקיר.

"שיט," גנחתי ועצרתי באמצע החדירה כדי לבדוק מה קורה איתה. "את בסדר?"

"אל תפסיק," התפרצה וקטעה אותי. "זעזוע מוח או לא, אל תעז להפסיק." היא ליטפה בציפורניה את חזי בעודה מחככת את הכוס ההדוק שלה בזין שלי. "אני צריכה אותך בתוכי."

אלוהים אדירים.

נכנסתי עמוק יותר לתוכה וגנחתי בקול רם. התענגתי על היותי קבור עד הסוף בתוך האישה היחידה שרציתי לצלול לתוכה.

"תזיין אותי, נואה," זעקה טיגן בעודה נשענת לאחור ומעניקה לי יותר גישה לכוס המושלם שלה.

קוץ השתמשה בידיה כדי להרים את משקלה ונצמדה למתקן המתכת הצר שמאחורי גבה בשעה שאני החזקתי את מותניה בידיי וטמנתי את עצמי בין רגליה.

רציתי להותיר בה חותם קבוע, שלעולם לא תוכל להיפטר ממני.

האישה הזאת כבשה אותי.

רציתי לכבוש אותה בדיוק באותה עוצמה.

בדיוק באותה מידה.

"יותר בכוח," היא סיננה, הרימה את מותניה ונהדפה לעברי עם כל חדירה. "אני יכולה לספוג את זה."

היא לא הייתה צריכה לבקש פעמיים.

הידקתי את אחיזתי במותניה בעוצמה כזאת שידעתי שאשאיר סימנים. הלמתי בתוכה ונהניתי מקולות הגרגור הרמים שבקעו מגרונה.

חיללתי את גופה והיא נהנתה מכל שנייה.

המחשבות על גבר אחר שהיה במקום שבו הייתי קבור עכשיו גרמו לזעם שבתוכי להתרומם בשאגה אל פני השטח.

הידיעה שזה קרה באשמתי רק הרגיזה אותי עוד יותר.

הייתי כזה צבוע.

"רק אתה, נואה," זעקה טיגן, כאילו שמעה את מחשבותיי. "רק אתה."

עורה היה רך כל כך וריח שמפו הקוקוס הציף את חושיי והקשיח לי את הזין כמו בטון יצוק. פאק.

האישה הזאת. היא שאבה אותי עמוק, הטביעה אותי ולכדה אותי בכל מה שהיא. רציתי להילכד. להישבות.

רציתי שתשתלט עליי.

"לגמרי," סיננתי.

תשוקה ותאווה גברו על כל שאר המחשבות בראשי ואיבדתי שליטה. עורה החיוור והחלבי היה סמוק ורטוב מדוק של זיעה. לא ראיתי מעבר.

טיגן רעדה תחתיי, כמו שרטטה כשהייתה בת שבע־עשרה ולקחתי את בתוליה. היא התנשמה בכבדות והכוס שלה התהדק סביבי בכל חדירה.

נעתי בתוכה והרגשתי את החום שלה מתהדק סביבי, את הרטיבות שלה. הכול היה יותר מדי. רציתי לקבור את הזין שלי בתוכה ולא לצאת שוב. זה כל מה שרציתי עד יומי האחרון. נמאס לי להיאבק.

פשוט רציתי בית, ומצאתי אותו אצל טיגן.

"קוץ, תירגעי," גנחתי והורדתי יד בין הגופים שלנו כדי לגעת בדגדגן שלה.

צפיתי בקוץ נושכת בכוח את שפתה התחתונה, אם כי זה לא השקיט את גניחותיה.

"ששש, טיגס," סיננתי בחירוק שיניים. "כל המטוס ישמע אותך."

"לא אכפת לי," היא צרחה וקולה גבר עם כל חדירה. "שישמעו... אה פאק... שישמעו מה אתה עושה לי."

ככל שזיינתי אותה יותר בכוח, כך היא צרחה יותר בקול.

היא התקרבה לשיא.

הרגשתי את זה.

למרות שעברו שבע שנים, הכרתי את הכוס שלה מספיק טוב כדי לדעת את הסימנים. התחושה המתהדקת. המשיכה על הזין שלי. הנשימה הנעתקת. עיניה המתגלגלות בראשה. הרעד. הרטט הקטן בגופה כשהעונג הפראי טלטל אותה.

אדוות של הנאה הציפו אותי, הרטיטו את הזין שלי וגרמו לי לפעום חזק ובכוח בתוכה.

כן, קוץ גמרה בכל הכוח על הזין שלי.

בחיים לא יימאס לי לצפות באישה הזו גומרת. פאק, רוב הזמן הבעות הפנים שלה גרמו לי לגמור בעצמי.

טיגן נטתה קדימה, כרכה את זרועה סביב צווארי וגררה את פניי לעברה. היא הצמידה את מצחה למצחי.

עיניה נפקחו ומבטה ננעץ במבטי.

זה היה מעל ומעבר.

היא צרחה עד שכל החדר הדהד ואני איבדתי כל טיפת שליטה עצמית.

הרגשתי שאני על הקצה והרשיתי לעצמי לגמור בתוכה. חדרתי פנימה עד שכל טיפה וטיפה מהאורגזמה שלי התרוקנה לתוכה.