פיתיון

פרק 1

"אני רוצה לשמור את חלומותיי, אפילו את הרעים שבהם,

כי בלעדיהם אולי לא יהיה לי דבר לאורך כל הלילה."

ג'וזף הלר

אביגייל

אני לא יכולה להגיד לכם מתי התחילו לי הסיוטים בלילה. לא הייתה חוויית ילדות טראומטית שגרמה להם, שום רגע מכונן שסימן את תחילתן של הצרחות הליליות. שום אירוע משמעותי שיגרום לילדה שמחה בת חמש להתעורר מיוזעת ובוכייה בחשכה.

הוריי תלו את הסיבה בתוכניות טלוויזיה שבהן לא הייתי אמורה לצפות, סיפורים מפחידים מפי ילדים גדולים יותר במגרש המשחקים, דמיון פעיל מדי.

זה לא חשוב מה גרם להם.

הם הגיעו ללא הזמנה ונשארו. לצמיתות. זה מה שחשוב.

בכל לילה, ללא יוצא מהכלל, המפלצת הייתה רודפת אחריי בסבך השיחים. בכל לילה הייתי חשה בנשימתה החמה על צווארי, כשנסתי על נפשי.

בכל לילה, האיום התקרב מעט יותר. גדל קצת יותר. הפך מפחיד מעט יותר.

אומנם אני לא יכולה להגיד מתי ולמה התחילה המפלצת לרדוף אותי מלכתחילה, אבל אני יכולה לספר לכם מתי הפסקתי לצרוח.

אני יכולה לספר לכם מתי הסיוטים הפסיקו להיות אימה והמפלצת הפכה לגבר.

אני אפילו יכולה לספר לכם מתי התחלתי לרצות בסיוטים. לרצות במרדף. לרצות אותו.

אני יכולה לספר לכם מתי, לבסוף, יום אחד התעוררו הסיוטים לחיים.

שמי אביגייל רייצ'ל סאמרס, והלילה אני פיתיון.

שבועיים קודם.

על ג'ק דובסון אפשר להגיד שהוא נאה בצורה המקובלת. יש לו פנים סימטריות, עצמות לחיים גבוהות וג'ל בדיוק בכמות הנדרשת בשערו המסופר בסגנון המבולגן האופנתי.

הוא שייך לבריגדת ורודי החולצות1 במשרד, והוא לובש חולצה כזו עכשיו. הוא נראה לגמרי לא במקומו בפאב המרופט שבחרתי כמקום לדייט הערב.

ג'ק הוא בחור שהיה מוצא חן בעיני הוריי. כזה שהיו יכולים לשוחח איתו שיחת חולין בארוחת הצהריים של יום ראשון, אולי אפילו לקיים ויכוח ידידותי על המצב הפוליטי הנוכחי. לי אין שמץ של עניין להמשיך בקשר איתו. אני לא רוצה לראות מה יש מתחת לחולצתו הוורודה, וגם אין לי שום רצון להניח לו לראות מה נמצא מתחת לזו שלי.

כל זה אומר שאני בעצם לא צריכה להיות כאן, אבל הסטייקים פה טובים והבנות מהמשרד הכריחו אותי לבוא, כשקשקשנו הבוקר ליד מכונת הצילום.

לא היה לי לב להגיד להן שג'ק דובסון הוא בחור נחמד. נחמד מדי בשבילי.

הוא צוחק כשהוא מספר סיפור נוסף על עמית לעבודה שעדיין לא פגשתי. אני מחייכת בנימוס ומסיימת את הפטריות שבצלחתי.

"לא פגשת את החבר'ה מסניף וורצ'סטר עדיין, נכון?" הוא שואל, שוב. אני מהנהנת, שוב. "אל תדאגי," הוא אומר. "אחרי שתהיי במשרד חצי שנה, תהיי חלק מהחבורה. בקרוב תיערך מסיבת הברביקיו של הקיץ. אחריה כבר תכירי את כולם."

אני לא רוצה להיות כאן חצי שנה ואני לא רוצה להכיר את כולם. לא אכפת לי מהעבודה שלי באופיס אקספרס, ולא אכפת לי שאולי מישהו כמו ג'ק עשוי להתאים למישהי כמוני.

אולי במקום ובזמן אחרים, אבל לא כאן, ובשום אופן לא עכשיו.

אני חסרת שורשים פה. עברו שלושה חודשים מאז שהתחלתי חיים שמעולם לא רציתי לחיות. שלושה חודשים של קיום דקיק כנייר, שחשבתי שיהיה הסיכוי הטוב ביותר שלי להתחלה חדשה.

אני כאן עם ג'ק, כי אני נאחזת בכל כוחי בתקווה שיום אחד אתעורר ללא כאב האובדן המייסר בקרביי. שלא אאחוז בבטני ואבכה לתוך הכרית שלי כששוב איזכר שזהו עולמי עכשיו.

אני אדם מעשי. או שאני כזאת עכשיו.

אם אי פעם אתעורר ואבין שהחיים החדשים האלה לא כאלה גרועים, הם צריכים לפחות להיראות ככה.

אז, אני מכריחה את עצמי לחייך חיוך נוסף. מזייפת צחוק נוסף. מזמינה משקה נוסף. אני מנסה להתעניין בג'ק, בעיניו הטובות ובחולצתו הוורודה. אני מנסה להעמיד פנים שאני בחורה רגילה שחיה חיים רגילים ללא המטען הכבד התלוי כעניבת חנק סביב צווארי.

אני חושבת שהוא מאמין לי. אחרי שלוש כוסות של יין לבן אפילו אני מתחילה להאמין לעצמי.

עד שאני רואה אותו. האיש ליד הבר.

הוא לובש יותר מדי ג'ינס. מכנסיים מלוכלכים תחובים לתוך מגפיים בוציים גדולים. יש לו שפם ושיער משומן שמגיע עד לכתפיו, ועיניים שאינן טובות כלל, אפילו לא קרובות לכך.

והוא מביט בי.

אני יודעת לפתע בביטחון, שלעולם לא אגלה מה יש מתחת לחולצתו הוורודה של ג'ק. נשימתי נעתקת ועצביי מתפתלים בבטני, ליבי כבר הולם מהמחשבה שזה עלול להיות זה.

אולי איש הג'ינס יהיה זה שירדוף אחריי.

אולי הוא יהיה המפלצת שלי.

"כדור הארץ לאביגייל." צוחק ג'ק, לא מודע כלל למתרחש. אני נשלפת באחת מהזייתי וחוזרת אליו בחיוך.

"סליחה." אני אומרת. "אני כנראה עייפה. יום ארוך."

"ימי חמישי עלולים לעשות לך את זה. יום משלוחים, נכון?"

אני מהנהנת. "אני עדיין לומדת את העבודה. הקודים של המוצרים יוצאים לי מהאוזניים."

"את תלמדי את זה," הוא אומר בחביבות. "זה הרבה חומר לקלוט." זה לא, אבל אני מחייכת בכל זאת.

אפילו לא שמתי לב שהנחתי את הסכו"ם על הצלחת עד שהוא מציע שנבקש את החשבון. הפאניקה מיידית, ליבי מזנק אל גרוני ואני מרימה את תפריט הקינוחים המונח שבינינו.

"אולי שוקולד יעיר אותי," אני מציעה, והוא מניח יד על בטנו. "לא בשבילי. אני לא מסוגל לאכול שום דבר נוסף." הוא עוצר לרגע. "אבל תאכלי את. אולי זה יעיר אותך מספיק כדי ללכת למועדון. יש היום ערב דיסקו בדיווה — ׳ימי חמישי המיוחדים׳. חלק מאנשי המכירות כבר נמצאים שם."

אני מסתכלת על איש הג'ינס שמוריד ויסקי לגרונו ליד הבר, ואז מזמין משקה נוסף. הוא מחליק על שפמו ופיו פעור לרווחה, מביט בי ישירות כשג'ק קורא למלצרית לקבל את הזמנתי.

איש הג'ינס רוצה אותי. אני רואה זאת בעיניו.

החיוך הערמומי על שפתיו אומר לי שהוא יודע שגם אני רוצה אותו.

נשמתי המלוכלכת היא כנראה מגדלור לנשמות מלוכלכות אחרות, שמחפשות בילוי. זה תמיד ככה. הם כנראה מריחים את זה ממני. טועמים את זה באוויר. מתבייתים על התדרים המחורבנים של דפוקים כמוני.

למרבה המזל, לאנשים רגילים, כמו ג'ק המתוק כאן, אין שמץ של מושג ממה שמתרחש מעל ראשיהם.

אני לא רוצה את הגירוי בין רגליי כשאני חושבת על ידיו המלוכלכות של איש הג'ינס עליי. אני לא רוצה להצמיד את ירכיי תחת השולחן כשאני מדמיינת את הזין המטונף שלו בתוכי.

אני לא רוצה לרצות אותו, אבל אני רוצה.

המקום הזה נמצא בשולי העיר. אני כבר יודעת שהשביל לאורך הנחל עובר מאחורי מגרש החניה.

אני יודעת שהוא יהיה חשוך ושקט בערב חמישי, ולא תהיה נפש חיה בסביבה.

אני מנסה לא להביט בו כשהקינוח שלי מגיע. אני שואלת את ג'ק על עשר השנים שלו במשרד, מונעת ממנו ללא בושה לשאול אותי שאלות על עצמי.

איש הג'ינס שותה שני שוטים נוספים בזמן שהצלחת שלי מתרוקנת. הוא מלקק את שפתיו ומגחך כשהוא מסמן לי באצבעותיו. הכוּס שלי פועם למראה אצבעותיו המתוחות. אני יודעת מה זה אומר.

שתיים בחור של הכוס ואחת בחור של התחת.

הוא באמת מגעיל.

אני באמת לא רוצה לרצות את זה.

אני מרגישה מגעילה כמוהו כשאני פוגשת בעיניו ומנידה קלות בראשי. ג'ק אפילו לא שם לב, הוא עסוק מדי בלבקש את החשבון.

איש הג'ינס מסיים את המשקה שלו והולך אל הכניסה האחורית. הוא עובר על פניי קרוב מספיק כדי שאוכל להריח את ריח הנפט שלו. אני תוהה אם גם הזין שלו מדיף את הריח הזה.

לפני שאני מספיקה למחות ג'ק משלם את החשבון. כולו חיוכים כשהוא מרים את ז'קט החליפה שלו ומניח אותו על כתפיו.

"בואי נלך לרקוד," הוא אומר, ואני מרגישה כמו כלבה כשהוא מבחין בהבעה המתחמקת על פניי.

"אני עדיין עייפה מאוד," אני משקרת. "כדאי שאלך הביתה, יש לי יום ארוך מחר."

הוא מהנהן. מושך בכתפיו. ואז הוא מוכיח שהוא באמת בחור הגון, לא כמו ערימת החרא שמחכה לי בחוץ. "בטח, ברור. בפעם אחרת. אני אלווה אותך הביתה."

"אין צורך," אני אומרת. "אני אזמין מונית." אני מרימה את הטלפון.

"אז אחכה איתך עד שתגיע," הוא מציע, אבל אני מנידה בראשי.

"ברצינות, אין צורך. לך לדיווה עם השאר. אם תמהר תספיק להגיע לריקודים."

הוא נראה לא בטוח עד שאני אוספת את חפציי. בלי להביט בו, אני מעמידה פנים שאני מחייגת את מספר תחנת המוניות בעוד הוא מתמהמה בצורה מגושמת. אני מביאה את הטלפון אל אוזני ואומרת לו שנתראה בבוקר.

אני עדיין מחזיקה בטלפון כשהוא נפרד והולך באי־רצון אל דלת הכניסה.

אני ממתינה עשרים שניות ואז יוצאת אל מאחורי הבניין.

חשוך כאן, כפי שידעתי שיהיה. הפנסים מפיצים אור כתום מבשר רע שגורם לי צמרמורת. מגרש החניה ריק, כך שאני רואה את איש הג'ינס שעון על משאית ישנה וחבוטה. הוא מעשן בזמן שהוא ממתין, בקושי מרים את ראשו כשעקביי מכים באספלט לכיוונו.

אני מרימה את ידי כשהוא מנסה לדבר, מצמידה את גופי לשלו ומנחיתה את שפתיי ישר על פיו המטונף. יש לו טעם של עשן ושל ויסקי. השפם שלו מדגדג את שפתי העליונה וגורם לי להצטמרר.

הוא מעיף את הסיגריה ומכניס את אצבעותיו המלוכלכות לתוך הז'קט שלי.

הדגדגן שלי מעקצץ בתגובה לתנועת היד שלו. שתיים בחור של הכוס. אני מפשקת את רגליי כשאצבעותיו המלוכלכות מחליקות תחת חצאיתי.

התחתונים שלי כבר רטובים לגמרי. אני נאנקת לתוך פיו הפתוח כשהוא משפשף אותי מבעד לבד התחרה.

הוא גס. לא מיומן. אצבעותיו לוחצות חזק מדי ומכאיבות.

"את כלבה מטונפת למרות שאת כל כך קטנה ויפה," הוא נוהם.

"תזיין אותי," אני מסננת. "אני אוהבת את זה קשוח."

הוא אוחז בשערי ומושך בכוח את ראשי לאחור. "באמת?"

החשכה כבר מתפשטת בתוכי, האדרנלין פועם מהמחשבה שאקבל את הזין המלוכלך שלו.

הוא רזה אבל שרירי. גבוה ומגויד. ומהיר.

אני בטוחה שהוא יהיה מהיר.

אני חופנת את הזין שלו דרך מכנסי הג'ינס שלו ומשחררת את חגורתו, מוצצת את לשונו לתוך פי לנשיקה אחת נוספת ואז הודפת אותו מעליי.

הוא נועץ בי את עיניו הכהות כשאני צועדת כמה צעדים לאחור.

"מה קורה פה?" הוא רוטן, אבל אני ממשיכה ללכת.

עורי מעקצץ כשהוא הולך בעקבותיי. צעדיו כבדים. נוקשים.

מהירים.

"היי, כלבה. מה קורה פה לעזאזל?"

אני שולחת בו מבט מעבר לכתפי אבל ממשיכה ללכת.

אני מאיצה כשהוא מקטין את המרחק, מתחילה לרוץ כשאני מגיעה אל הכניסה לשביל.

ואז הוא תופס אותי. ידו נסגרת סביב זרועי ומושכת אותי בחזרה אליו, נשימתו החמה מכה בפניי כשאנחנו מביטים זה בזה.

אני נאנקת כשהוא מוחץ את השד שלי מבעד לחולצה. זה נעים ואני נצמדת אל ירכו, מחככת את הכוס שלי מבעד לתחתונים.

"אני אזיין את כל החורים שלך, כלבה מטונפת שכמוך." הוא חורק.

לשנייה אני תוהה אם אתן לו לעשות זאת, אם האדרנלין בעורקיי שווה את כל זה.

אם להרגיש בחיים שווה את כל זה.

אבל להרגיש בחיים הוא כל מה שנותר לי. רגעים חולפים כאלה הם הדבר היחיד שמניע אותי.

הוא נוהם בזעף כשאני מרחיקה את עצמי ממנו בפעם השנייה. אני מספיקה לצעוד בקושי עשרה צעדים והוא שוב עליי וליבי הולם ברקותיי.

מפלצת.

נשימתו על צווארי.

ידיו עליי.

אבל לא.

זה לא הוא.

זה אף פעם לא.

"את רוצה להזדיין או לא, כלבה מטורפת? הא?" אני שמחה שאני לא רואה את עיניו בחושך. "תקבלי כבר החלטה מזוינת!"

ואני עושה את זה.

"לא," אני אומרת לו. "אני לא רוצה."

אני מביטה בחשכה אל שביל הנחל, האדרנלין בגופי שוכך כשהוא מסנן קללה ומסתובב אל הדרך שבה הגיע.

"את פסיכית לגמרי!" הוא צועק כשהוא מגיע אל המשאית ופותח את הנעילה.

אני שומעת את המשאית נוסעת משם ואני שמחה שלא מצאתי את עצמי בתוכה. הוא בין כה וכה שיכור מכדי לנהוג.

אני אולי דפוקה, אבל אפילו בי יש מעט תבונה.

אני נועצת מבט באורות העיר הנשקפים מעבר לשדות, מקשיבה לזרימת הנחל ומדמיינת את דירתי הקטנה במרחק. האורות בה כבויים. החדר עירום וקר, מקושט רק בחפצים מעטים שהבאתי איתי מחיי הקודמים.

דמעות הבושה שלי דוממות. הדמעות השקטות הן תמיד הגרועות ביותר.

אבל לא סימני אצבעותיו המלוכלכות על תחתוניי או טעם הוויסקי על שפתיי הם שגורמים לי לבכות הלילה.

אלה אינן הדמעות של מי שמתביישת על שרצתה את המפלצת בחשכה, רצתה להילקח ללא רחמים, רצתה פורקן שיגיע מהבטחה לאֵימָה אמיתית.

אלה הדמעות של מי שמתאבלת על חייה האבודים.

חבריה הישנים. עבודתה הישנה. דירתה הישנה עם המסדרון הירוק ולוכד החלומות בחלון חדר המגורים.

התינוק שגנבו לפני שאפילו נשם.

והגבר שהכניס אותו לתוכה.

הגבר שהרס אותי.

בחורים שמנסים להראות מגניבים