מאבק

פרק 1

קרטר בן שמונה־עשרה

"בואי כבר, לעזאזל, שו." אני צופר שוב, מחכה בהונדה אקורד מודל 88' הדפוקה שלי, כשהחימום מופעל אבל בקושי מצליח לחמם.

"היא כנראה מתאפרת, גבר. מתאמצת להיראות זנזונת וכל זה." אני גונח ומסתכל אל המושב האחורי - שם שרוע התחת הגדול של דיין, זרועו על המושב, לגמרי לא מוטרד.

"היא לא זנזונת."

הוא צוחק. "ואם היא הייתה, אתה חושב שהיה אכפת לי?"

אני מביט החוצה דרך החלון המלא באדים. חודש נובמבר בקנזס סיטי. קר בטירוף, ושו לוקחת לה את הזמן. "אני יודע שלא."

אני לא מציית לחוקים. לא מעניין אותי מה החברה אומרת שאנחנו צריכים או לא צריכים לעשות. איבדתי את הבתולים שלי כשהייתי בן ארבע־עשרה, באיזו סמטה אחורית. דיין היה בן שלוש־עשרה. אנחנו ילדי רחוב. מתרוצצים, מנסים לשמור על האורות דלוקים, מנסים לדאוג שיהיה לנו אוכל בבטן. למי לעזאזל יש זמן לחוקים?

ולמי יש זמן לדאוג אם מישהי זנזונת או לא?

לעשות סקס בגיל צעיר זו הדאגה הכי קטנה שלנו, ושו, דיין ואני - אנחנו לא שופטים. אתה גונב, משקר, מרמה, מזיין - ואם אתה אוהב את בני מינך, או כאלה שמבוגרים ממך - ממש לא אכפת לנו.

למעשה, יש לנו רק חוק אחד - אל תתעסק עם השניים האחרים.

"אבל אם מישהו מחוץ למכונית הזאת היה אומר ששו נראית זנותית?" אני שואל, בקול משועשע, וכבר יודע את התשובה.

"הייתי תולה אותו מהביצים שלו."

אני מרים גבות כשאני מחזיר אליו מבט. "ואם זו הייתה בחורה?"

הוא לא מהסס לשנייה. "מהציצים שלה. לא משנה מה."

אני צוחק. ככה זה מאז היום הראשון ההוא במגרש המשחקים, כשהמניאקים ההם הציקו לשו, כי היה לה לכלוך על הנעליים. שיזדיינו המניאקים האלה. טיפלתי בהם, וכשפגשנו את דיין בשנה שלאחר מכן, טיפלנו בכל מי שהעז אי פעם להתעסק עם שו.

לא שהיא באמת זקוקה להגנה שלנו. שו מסוגלת לדאוג לעצמה. אני מכופף את אצבעותיי, שמתחילות להכחיל. אתה לא אמור לראות את אדי הנשימה שלך בתוך מכונית פועלת, אבל זה הכי טוב שאני יכול להרשות לעצמי כרגע מהעבודות המזדמנות שאני מוצא.

לבסוף, אני רואה את שו בדלת הכניסה, סוגרת ונועלת אותה. שערה השחור הארוך אסוף לפקעת מבולגנת על קודקודה. היא סוגרת את המעיל הנפוח השחור שדיין גנב בשבילה, כמתנת חג מולד, ומכסה את ראשה בברדס.

היא קטנטנה, אבל היא עדיין כוח עוצמתי.

היא משדרת וייב של 'אל תתעסק איתי', שאני אוהב לחשוב שאני לימדתי אותה, אבל היה לה אותו כבר באותו היום הראשון ההוא במגרש המשחקים. הג'ינס שלה קרועים, ונעלי הספורט השחורות שלה מרופטות, אבל היא נראית טוב. מכנסי הג'ינס מחבקים את ירכיה הקטנות, והיא שמה קצת מייק־אפ היום.

השפתיים הזעופות שלה צבועות באדום, ובעיניה קו שחור. שו יפהפייה מבלי להתאמץ. היא פותחת את דלת המכונית וקופצת פנימה. "אתה מוכרח לצפור? אתה יודע שאני באה."

אני מתרחק מהבית העלוב, המוזנח, שבו היא גרה עם אימה, ומתחיל לנסוע אל התיכון העלוב, המוזנח, שבו כולנו לומדים. אלה החיים שלנו.

"אם היית מזרזת את התחת שלך, לא הייתי צופר."

"איזה מניאק," היא מזמרת לה, כשהיא מניחה את ידיה הקטנות מתחת לישבנה.

"אז מה אנחנו עושים לכבוד יום ההולדת שלך, שו?" דיין שואל מהמושב האחורי.

היא האחרונה בינינו שימלאו לה שמונה־עשרה. בגירה באופן חוקי. אני בטוח שבבתי ספר תיכוניים אחרים במדינה הזאת זה סיפור גדול, אבל כאן? פאק, אנחנו מבוגרים כבר כל כך הרבה זמן, עד שזה לא מרגיש כמו משהו אחר מלבד עוד יום של עבודה ושל דאגה איך לשרוד.

היא מושכת בכתפיה הקטנות, כשהיא מביטה מבעד לחלון המכוסה בכפור. "אני עובדת בערב ההוא."

"לעזאזל," אומר דיין, והסלולרי שלו מצלצל בכיסו. הוא שולף אותו החוצה, אבל עדיין לא עונה. "זה יום הולדת שמונה־עשרה שלך. אנחנו עושים משהו." הוא עונה לטלפון, ושו שולחת אליי מבט מודאג כשאנחנו שומעים אותו אומר, "כן, אני אטפל בזה."

הוא מקשיב בשקט למי שזה לא יהיה שנמצא בצד השני של הקו, ושו נעה במושב באי נוחות, הדאגה לא עוזבת את פניה היפות.

"אני על זה." דיין מחזיר את הטלפון לכיסו וחוזר מייד להציק לשו.

"אנחנו יוצאים לכבוד יום ההולדת שלך. ארוחת ערב על חשבוני."

שו מסתובבת כדי להסתכל עליו, "עם הכסף של מי?"

הוא מגחך, פותח את החלון ומוציא חפיסת סיגריות. הוא לוקח אחת, מדליק אותה, ואני רואה אותו, דרך הראי הקדמי, לוקח שאיפה ארוכה. "שלי."

"כסף שלך שהרווחת, כשעשית מה?" קולה של שו חד. היא שונאת את החרא הזה שהוא שקוע בו. גם אני, אבל היא עושה לו את המוות לגבי זה, הרבה יותר ממני. אני יודע, כמו שדיין יודע, שאין הרבה ברירה.

זה לגווע ברעב או לשרוד.

שו יודעת את זה, במידה מסוימת, אבל יש לה אימא אוהבת שמנסה ככל יכולתה לדאוג לה. לדיין ולי אין את זה. אפילו לא קרוב לזה.

אימא שלו עזבה, כשהוא היה רק תינוק. אימא שלי עדיין בסביבה, למרבה הצער, כשהיא צריכה לאכול או להיגמל מהשתייה. אבא שלי הוא חתיכת זבל אמיתי, וגם הוא מגיע מדי פעם כשמתחשק לו. הבית שאנחנו שוכרים אולי רשום על שמם, אבל אני זה שמשלם לבעל הבית. וגם את חשבון הגז, החשמל והמים.

דיין גר עם אבא שלו, שמנסה, אני מניח, אבל האלכוהול השתלט עליו כבר מזמן. הוא בקושי מצליח להחזיק מעמד באיזו עבודה, וגם כשהוא מצליח, כל הכסף הולך על ההרגל שלו. לכן, דיין הוא זה שצריך לטפל בשני האחים הקטנים שלו.

לפחות לי אין אחים שאני יודע עליהם.

אבל לדיין יש. יש לו אח בן חמש ואח בן שבע שצריך לדאוג להם. לוודא שיש להם אוכל וחימום. ואולי הדרך שבה הוא בוחר לעשות זאת, היא לא מקובלת על פי כללי החברה, אבל שוב, זין על הכללים.

"שו," הוא מתרה, שואף שוב מהסיגריה ונושף את העשן החוצה מהחלון. "זה ממש לא יעניין אותך, כשהבטן שלך תהיה מלאה בסטייק."

היא מגלגלת עיניים ומביטה מהחלון. "אני לא רוצה את כסף הדמים שלך."

"לא היה צריך לשפוך שום דם." עיניי פוגשות את עיניו במראה, והוא מושך בכתפיו. "עדיין."

אני מניד בראשי ונכנס למקום פנוי במגרש החניה של בית הספר. אני מסתכל על מבנה הלבנים, שקיים מאז שנות השישים, ובהחלט היה שמח לקבל כמה שדרוגים שאף פעם לא יקבל. כולנו יוצאים החוצה, מניפים את התרמילים על כתפינו.

דיין מעיף את הסיגריה על המדרכה, דורך עליה בכף רגלו ומושך את שו הצידה. "את צריכה להפסיק לדאוג בגללי. יהיו לך קמטים."

אפה הקטן מתקמט לשמע הדברים. "לך תזדיין, אני מושלמת."

הוא צוחק, וידו נחה על מותנה, כשהוא מחבק אותה אליו. אני מוחץ אותה בין שנינו, ושנינו מנסים לחמם אותה, גם אם היא לא קולטת את זה.

ואנחנו לא רוצים שהיא תקלוט. היא תבעט לנו בתחת, אם תדע שאנחנו דואגים לה.

"את כזאת שו, אבל את עומדת להיות בת שמונה־עשרה בעוד שלושה ימים, ומשם הכול מתחיל להתדרדר."

אני צוחק מדבריו, כשאני פותח את דלת הכניסה הראשית לבית הספר. היא תוקעת לו מרפק חד, והוא נאנח, אבל המזדיין צוחק. כל אחד מאיתנו עובר דרך גלאי המתכת, ואנחנו חוזרים ומתקבצים יחד.

אנחנו הולכים אל הלוקר של שו, והיא פותחת אותו ותוחבת כמה ספרים לתוכו. "אני לא רוצה ארוחת ערב ליום ההולדת שלי, אני מעדיפה לקבל תלוש שכר במקום זה."

אני נשען על הלוקר הסמוך לשלה. "אולי אחרי העבודה? נאסוף אותך?"

היא נאנחת ופושטת את המעיל, חושפת את חולצת הטי הגדולה מדי שהיא לובשת, שלדעתי גנבה לי מהארון. היא מוציאה החוצה את גומיית השיער שהחזיקה את שערה למעלה, ונותנת לשיער הארוך להתפזר. "אני מסיימת לעבוד רק באחת־עשרה."

"מושלם," דיין אומר בחיוך שבע רצון. "נהיה שם."

היא מגלגלת עיניים וטורקת את דלת הלוקר שלה.

כי היא יודעת שנהיה שם.