מוות זה לא סוף העולם (מלאני קנטור)

איך הכול מתחיל

יש בעולם הזה אנשים שדברים קורים להם. אני לא אחת מהם. אני חיה חיים שגרתיים. אני עושה דברים רגילים. זה לא אומר שהחיים שלי משעממים, אבל הם גם לא מלאים בסיפורים גדולים בסגנון "לא תאמינו מה קרה לי". עד עכשיו. כשזה קרה. ואני נשבעת, זה באמת קרה...

"את לבד, ג'ניפר?"

אני מחייכת בהתנצלות. "הממ, כן... עדיין אין לי בן זוג." אני זזה בכיסא באי-נוחות. אני שונאת שאלות כאלה. "אני יוצאת לפעמים לדייטים, ד"ר מקנזי, אני פשוט ממש גרועה בכל האתרים האלה באינטרנט. וחוץ מזה, אף פעם ממש לא ידעתי מה טוב בשבילי." אני מצחקקת במבוכה ואז רואה את המבט שעל פניו. "זה לא מה שהתכוונת, נכון?"

"לא," הוא אומר ומגרד בסנטר. "באת לכאן היום לבד?"

השאלה הזאת מבהילה אותי. לרגע חשבתי שהוא עומד להגיד לי שיש לי מחלת מין מידבקת, ובנסיבות שתוארו כרגע זה יכול להצדיק את החשש שלי משירותים ציבוריים. "למה?" אני אומרת. "היה עדיף שיהיה איתי מישהו?"

"זה היה עוזר. ביקשתי מהפקידה שתציע לך לבוא עם מישהו."

אני חושבת שהיא עשתה את זה. חשבתי שהיא לא נורמלית.

הוא מסיר את משקפי המתכת שלו ומצמיד את כפות ידיו אל עיניו. "אני ממש מצטער, ג'ניפר. החדשות לא טובות. יש לך בעיה נדירה בדם."

פניו קודרות. זאת הבעה שמעולם לא ראיתי.

החדר מתחיל להלום סביבי. אוזני הולמות. הכול הולם.

אני מנסה להתמקד בפניו של הרופא בזמן שהוא צובט את גשר אפו ההולם ומשפשף את עורו הרוטט והמכוסה קורי ורידים. הוא שולח אלי מבט חטוף כאילו הוא מנסה לאמוד את תגובתי, ואז ממלמל שֵם בלתי-מובן כלשהו. אני קולטת רק את ה-אוֹזיס בסוף.

"מה אמרת?"

מתברר ששאלתי מזמינה הרצאה בביולוגיה. שיעור ארוך ומורכב על טסיות דם ותאי דם לבנים לעומת תאי דם אדומים. אף פעם לא הייתי טובה בדברים כאלה, בטח לא כשהעולם רועד סביבי.

"זה לא נשמע מאוד נחמד," אני אומרת.

"לא," הוא ממלמל. "מאוד לא נחמד. ואגרסיבי." הוא מזיז כמה ניירות ונוקש בהם על השולחן כדי שיתיישרו יפה. הוא מכחכח בגרון. "ואי-אפשר לרפא את זה."

אני לא בטוחה שאני שומעת אותו טוב. "אני לא מבינה."

"בדקתי את העניין מאוד ביסודיות, ג'ניפר. זאת מחלה נדירה, רוב ההמטולוגים בארץ לא נתקלים בה במשך כל הקריירה שלהם. אני חושש שאין שום טיפול זמין כמו, נגיד, כימותרפיה. זה עוד ייקח זמן..." הלסת שלו נוטה שמאלה ואז קופצת שוב למקומה כאילו היא מחוברת לאיזו גומייה. "משהו שאני לא בטוח שיש לך." הוא משתעל. "שלושה חודשים במקרה הטוב."

טוב, כדאי שנעשה הפסקה לרגע. הוא באמת אמר את זה? הוא שרבב את זה ככה פנימה, כמו שמסעדות מפוקפקות משרבבות לחשבון עוד בקבוק יין בתקווה שאף אחד לא ישים לב.

האוזניים שלי מצלצלות. אני מנסה להתעלם מהטעם החמוץ שעולה בגרוני, אבל הוא לא מרפה. "ד"ר מקנזי," אני פולטת. "נראה לי שאני הולכת להקיא."

הוא שולח אלי מבט מבוהל ואז, במין הילוך אִטי של זקנים, צולל מתחת לשולחן, ובדרך דופק את המרפק - "אַיי" - ואני ממש מרגישה את הכאב שלו. הוא מושיט לי פח מתכת אפור. אני בוהה אל תוך הפח. הוא מחכה בנימוס.

כל תא בגופי מרוכז בפח. עטיפה של סניקרס מונחת בתוך ערימה של ניירות שקומטו לצורת כדור. הכול עולה לי ואז אני מקיאה. הראש שלי מתפוצץ.

ד"ר מקנזי מעביר לי כמה ממחטות נייר וכוס מים, שהמתינה עד עכשיו למלא את תפקידה. "קחי את הזמן," הוא אומר.

אבל אין לי זמן. אני לוגמת לאט ומנסה לאמוד את המצב. "אז אתה חושב שלא כדאי להתחיל בטיפול?"

"עשיתי כמה בירורים, ג'ניפר, אבל אני לא רוצה סתם לעורר בך תקווה. ואני חייב להזהיר אותך, הטיפול רק ישכך את הכאבים, זה הכול."

קולו צף באוויר העכור ונוחת בתוך מוחי בנתחים אקראיים. "... גם אם..." "יכול בהחלט להיות ש..." המילים מתנפצות כנגד אוזני. אני לא רוצה לשמוע אותן.

קירות חדרו סוגרים עלי, אפורים וקודרים, נטולי כל מאפיינים ייחודיים.

כמוהו.

הוא הרופא שלי כבר יותר משלושים שנה - הוא היה רופא המשפחה שלנו - ואני לא יודעת עליו שום דבר שמעבר לארבעת הקירות האפורים האלה. אה, וגם שהוא כנראה אוכל סניקרס בהפסקות הצהריים. אין כאן אפילו תמונה משפחתית אחת או דיוקן של חיית מחמד או שרטוט אנטומי כלשהו. אפילו לא כרזה מחרידה שנועדה לשכנע אותי להפסיק לעשן - לא שאני מעשנת, דרך אגב, אבל בכל זאת, היה נחמד שיהיה כאן משהו שיסיח את דעתי.

אני כבר לא מקשיבה לו בכלל. הוא גומר לדבר. קולו לא ממש חדור התלהבות. "אני רק רוצה לדבר איתך בכנות, ג'ניפר," הוא אומר ומרכיב שוב את המשקפיים על אפו. "את צריכה להבין את הפרוגנוזה. את צריכה להיות מוכנה."

לְמה, דוקטור?

"תודה," אני אומרת.

ד"ר מקנזי קם ופותח חלון. אני בוהה ברצפת הוויניל הבהירה ומסתובבת ימינה ושמאלה בכיסא המסתובב. אני שמה לב שאני עדיין מחזיקה את הפח ומניחה אותו, מרחיקה אותו מאפי.

"אבל, ד"ר מקנזי. אתה בטוח? כאילו, אני בסך הכול מרגישה... עייפה. שום דבר לא כואב לי. אני רק עייפה. ואולי קצת נפוחה. אתה בטוח שזאת לא תסמונת המעי הרגיז? או תסמונת התשישות הכרונית...?" אני נשמעת כאילו אני מנסה להגן על שמן הטוב של התסמונות. זה נכון! אני אקבל בשמחה כל אבחנה חוץ מהאוֹזיס המחורבן הזה.

"התוצאות של בדיקות הדם שלך נמצאות ממש כאן, ג'ניפר," הוא אומר ומרים את ערימת הניירות המסודרת, ראיה מטעם התביעה. "הלוואי שיכולתי להגיד לך משהו אחר, אבל אני חושש שהמחלה במצב מתקדם מאוד." בקשת הסנגוריה נפסלה. הוא פולט אנחה יגעה ואז מוסר את פסק הדין המרשיע. "אני באמת מצטער. כל כך חבל שלא באת קודם."

בתוך-תוכי אני מפסיקה לרגע לנשום. אני בת ארבעים ושלוש וכרגע נאמר לי שלא אגיע לגיל ארבעים וארבע כי החמצתי דדליין. אני רוצה לבכות. לא! אני לא אבכה. אסור לי. אני מיומנת בדברים כאלה. אני עובדת במשאבי אנוש. אני לא מהטיפוסים שמחצינים רגשות. וחוץ מזה, הסיטואציה הזאת בטח קשה לו. אני לא צריכה להכביד עליו עוד יותר. "גם אני מצטערת," אני אומרת.

הוא מחליק כמה עלונים על שולחנו כמו קרוּפּיֵיה שמחליק ז'יטונים. "אולי הם יעזרו לך," הוא אומר, וקולו מתרכך. אני מחייכת בנוקשות וזורקת אותם כמו שהם לתוך התיק שלי, אפילו שהייתי מעדיפה לזרוק אותם לפח. אני מסתכלת עליו בזמן שהוא רושם לי מרשם. "בבית המרקחת בקצה הרחוב יש הכול. זה אמור לעזור לך בינתיים."

"בינתיים," אני חוזרת אחריו, ובהחלט שמה לב למשמעות מבשרת הרעות של המילה.

אני בוחנת את כתב היד הרועד ומקווה לגלות בו פרס תנחומים כלשהו: וַליום או קודאין או תרופה כלשהי שאולי אזהה מארון התרופות של אמא שלי, שכבר לא קיים מזמן, שבו היא צברה מטמון מרשים של כל מה שמישהו יכול להזדקק לו אי-פעם, בייחוד היא עצמה. אבל אני לא מזהה שום דבר.

"מה הם עושים?"

"הם יעזרו לך להתמודד עם העייפות. ועם הכאבים."

אני מסתכלת בו בסקרנות וברמז של ספק מנומס. "אבל..."

הפה שלו מתעוות קלות. אני יודעת מה זה אומר: תקראי את העלונים.

הוא מכחכח בגרון ואז קם בתנועה שמשדרת סופיוּת פתאומית. "אני אצטרך לראות אותך שוב בקרוב. יוּניס, הפקידה, תמצא לך כמה תאריכים פנויים, אז בבקשה גשי אליה לפני שאת יוצאת. ואל תשכחי לקנות את התרופות, יקירתי."

הוא קורא לי "יקירתי". הוא אף פעם לא קרא לי "יקירתי". אני ללא ספק עומדת למות. הוא עוקף את השולחן ומלווה אותי לדלת, וזה יפה מצדו כי בדרך כלל אני יוצאת מהחדר לבד. לבסוף הוא נותן לי טפיחה אבהית על השכם.

"אני מתנצלת על הפח, דוקטור," אני אומרת.