כשאנחנו קוראים כתבות על מעשי זוועה שבוצעו בידי נערים בגיל העשרה, אנחנו מתקשים לתפוס הן ברגשותינו והן בשכלנו מה מביא אותם למצב הזה.
יונתן יוגב, מורה באר-שבעי וד”ר ללימודי מקרא, יודע לא רק מה מביא את הנערים למצבים כאלה אלא גם כיצד להעביר זאת לקוראים ברגישות וחמלה אינסופיים. הוא אף מגדיל לעשות ומצליח להביא את הקוראים למצב שבו הם מבינים את הנרטיב של הנבל מבלי להזדהות איתו או לקבל את מעשיו, מעשה ספרותי המשול בעיניי למשהו שמזכיר קסם.
אנחנו מכירים את הביטוי “נוער במצוקה” אבל לעתים נדירות רואים באמת את האנשים שעומדים מאחוריו. בספרו “בית הצעצועים השבורים” פותח יוגב את המילים הללו והופך אותן לצוהר דרכו אנו זכאים להציץ לרגע לתוך עולמם המסוכן, המרתק והמפחיד של אותו “נוער שוליים”.
יונתן יוגב לוקח אותנו לשיטוט בנבכי העוני והמצוקה, ומראה לנו בתוכה דמויות מורכבות, אימה ופחד, חברות אמיצה, חוסר תקווה ואהבה ראשונה.
במהלך משמרת לילה בפיצוצייה בה הוא עובד, שב נתי – גיבור הסיפור, בזיכרונותיו אל שנת 1993. זוהי שנתו האחרונה בבית הספר היסודי בשכונה מפוקפקת בבאר שבע, השנה שהסתיימה עבורו בהתרחשות זוועתית ובקשר שתיקה של שנים ארוכות.
יוגב מצייר את הדמויות בקווים עדינים מאוד וברורים מאוד. הוא מראה לנו כיצד נראים החיים בשולי החיים ממש כפי שהם. הוא לא מייפה את המציאות בעזרת נוסטלגיה, והוא גם לא עושה דמוניזציה. השכונה מצטיירת תחת עטו עם כל מה שטוב ורע בה, מהבתים החמים ועד הפינות האפלות. יוגב לא רק תופס את המורכבות בצורה יוצאת מן הכלל, הוא גם מעביר אותה היטב וגורם לנו לראות את הדמויות – הראשיות והמשניות, במלוא עומקן.
יש לי כקוראת נטייה לזכור את הדמות ולשכוח את שמה – ובספר הזה זה לא קרה לי. אני יודעת לקרוא בשמה של כל דמות ולספק ניתוח פסיכולוגי מורכב לכל אחת מהן הודות לכתיבה המעמיקה והרגישה, כפי שאכן עשיתי בהתלהבות במהלך נסיעת רכבת ארוכה הביתה (ותודה לבן הזוג שלי על הסבלנות וההקשבה).
אין דבר שחביב עליי יותר מסופרים שמתמחים באווירה, ושכה אחיה, ליוגב יש יכולת בלתי רגילה ליצור אווירה. בלי לומר כמעט שום דבר במפורש הוא מצליח ליצור מתח שגורם לקורא לחוש כמי שיושב על חבית מלאה חומר נפץ ומלהטט להנאתו בלפידים. לכל אורך הדרך מרגישים שמשהו רע עומד להתרחש, יוגב מעניק תחושה אפוקליפטית לאירועים שהתרחשו בעבר –הישג כביר בעיניי. התעלומה שלו לא סובבת רק סביב ה”מי עשה את זה” אלא גם, ויותר חשוב, “למי עשו את זה”.
הוא מראה בספרו את האלימות הבוטה וחסרת המעצורים מבלי להיות גרפי ובוטה ואלים בעצמו. בכתיבה רכה כמו כרית נוצות הוא מתאר התרחשויות מחרידות שרודפות את מחשבותיהם של קוראיו הרבה אחרי שסוגרים את הספר.
בעזרת ניואנסים ומצבים הוא מראה לנו כיצד גבריות רעילה מלבלבת ופושטת בין גיבור הסיפור (או שמא האנטי גיבור של הסיפור?) לבין חבריו כמו צמח ארסי, חונקת את היחסים וזורעת הרס בכל מקום. כדי לשרוד במקום כזה כנער מתבגר עליך להיות חזק במובן מאוד מסוים, לשחק לפי חוקים המשתנים תדיר ותמיד לכיוון אחד – רע, קיצוני ואפל יותר.
הגם שהמשלב בו מדברים הנערים הבאר שבעיים תואם בהחלט את גילם ואת החברה שהם חיים בה, הספר עצמו כתוב בשפה יפהפייה. הוא עשיר בדימויים המעצימים את התחושות המבשרות רע. העזובה המרוטה שהיא סביבת המחייה של המספר מתעוררת לחיים ביצירתיות קולחת ובלתי-מתאמצת וכמעט כל תיאור נושא בתוכו יותר ממשמעות אחת.
ואם במשמעויות עסקינן – אין דבר שמשמח אותי מספר שאפשר לשחק בזמן הקריאה שלו בזיהוי רפרנסים, בינגו במקרה הטוב, משחק שתייה במקרה הרע (אבל באורח שהולם את רוח הספר). הספר מלא ברפרנסים ל… ובכן, מה לא. מסיפורי התנ”ך והברית החדשה, דרך “איש החול” של הופמן עם כל הניתוחים הפרוידיאניים המתבקשים (חרדת סירוס אצל נערים בגיל ההתבגרות, מישהו?) ועד לספרות עברית חדשה.
בעיניי זהו ספר שהיה צריך להיכנס לרשימת הספרים שלומדים לבגרות, אלמלא הייתה המערכת עושה הכל בכדי להשניא את המקצוע על התלמידים.
הרומן היפהפה והכואב הזה מראה את ישראל האחרת, ישראל-של-מטה, הפציעה המוזנחת שלנו, שאנו כחברה מכסים בפלסטר ומקווים שתתרפא איכשהו מבלי להתאמץ ולטפל בה.
