הנסיך המורד

ג'טלג – אולי יוכל לייחס את זה לכך.

ואולי למצב הכללי של הזעם הרוחש בו מאז נאמר לו שהחיים כפי שהכיר אותם הסתיימו ושהוא חייב להתחיל לחיות במקום את חייו של אחיו, ובלי להתלונן. זה בלבל אותו.

שיהיה.

הוא החטיא ותחת זאת פגע באשה הצעירה בטעות. ואז הכל התחיל להסתחרר ולצאת משליטה.

הנסיך סבסטיאן לא החטיא אף-פעם – היתה לו זרוע דמוית משגר טילים ופעם אפילו התבקש להשתתף בנבחרת פולו המים האולימפית של ארצו. הוא לא פצע מעולם איש – מלבד שחקנים אחרים במשחק האלים למדי שאהב. דומה שבימים אלה סבל מקללת מידאס הפוכה – כל מה שנגע בו התקלקל.

למשך שבריר שניה עוצרת נשימה הוא חשש שהרג אותה.

פצ'יו, אחד המשרתים הצעירים ששיחק לצדו, אמר את זה, ושחה אל דופן הבריכה הסגורה של הטירה מאחוריו.

"נראה לי שהיא מתה. מוארטה," הוסיף למען הסדר הטוב.

"היא לא מתה," תיקן אותו סבסטיאן בקול חד, למרות שעצביו עדיין פרפרו מפחד רגעי.

הוא יצא מתוך המים, בעט בכדור הפולו מדרכו וכרע לצדה, מנער את המים שנטפו מגופו החלק.

"היא נושמת?" שאל פצ'יו בעניין, מטפס גם הוא אל דופן הבריכה. "וואו. היא נפלה כמו בובת סמרטוטים."

סבסטיאן לא טרח לענות. היא נראתה לו מחוסרת הכרה. סימן לא טוב.

"הלו," ניסה, נוגע בכתפה. "את בסדר?"

הוא לא זכה במענה.

הוא הצמיד שתי אצבעות לדופק בצווארה, שמח לגלות שהוא חזק, ואז הבחין בכך שחזה זז. היא נשמה, אבל היא נראתה כה חיוורת ופגיעה בשוכבה שם בג'ינס הגזורים שלה ובגופייתה. הוא רצה להרים אותה מהרצפה הקרה. אבל מוטב לא להזיז אותה. האם ראשה נפגע מהאריחים כאשר נפלה? אולי היתה בהלם.

הוא משך אליו מגבת שמישהו תלה על המעקה וכיסה אותה בה בתסכול. למה היא לא זזה, לעזאזל? ולמה הוא לא מצליח לזכור שום-דבר ממה שלמד בשיעורי ההצלה שלו? היה ברור שהגיע הזמן לגייס מישהו שיודע מה לעשות.

"לכו להזעיק רופא," ציווה על שני האחרים, שיצאו עכשיו מהבריכה, רועדים ונוטפים מים לכל עבר.

"אתה מתכוון לוויל?" שאל פצ'יו בהיסוס.

סבסטיאן התבונן בשלושת הגברים הצעירים שהביטו בו. "כמובן שאני מתכוון לוויל. תביאו אותו. עכשיו."

שלושתם נראו מופתעים, אבל הם נכנסו לפעולה ויצאו לדרך. הוא חש סיפוק חולף על שהצליח למצוא נימת קול מצווה. הוא יצטרך לעשות את זה לעתים קרובות יותר ובצורה טובה יותר אם באמת ימצא את עצמו כמלך מרידיה – אם זה לא יתגלה כחלום רע ממנו יתעורר ויצחק.

מרידיה – הארץ הקטנה והמטורפת שהכירה אותו כסבסטיאן אדוארדו ולנזה קונסטנטין מרצ'נד-דומונטייר, נסיך מרידיה ובנם השני של המלך דונטלו והמלכה מרגריט, שניהם בעולם האמת כבר. ועתה אחיו הבכור ג'וליוס ויתר על המלוכה וסבסטיאן היה יורש העצר. אם יניח להם לעשות לו את זה.

הוא התבונן באשה הצעירה שבה פגע בכדור וקילל חרישית, לבו מגמגם במהירות. היא חייבת להיות בסדר. אם היא נפצעה בצורה רצינית...

"אני לא מתה," מלמלה לפתע, למרות שעיניה לא נפקחו.

לבו התרחב בהקלה. היא מסוגלת לדבר. תודה לאל, אמר חרישית אבל בקול רם היה פחות קדוש.

"אז למה את מעמידה פנים?" שאל, לא מסתיר את הייאוש שבקולו.

"אני לא מעמידה פנים," אמרה בקול ישנוני. "אני נחה."

הוא התיישב על עקביו ובהה בה. "מקום מוזר לתנומה פתאומית," הטעים ביבושת.

היא פקחה עיניים כחולות ענקיות, עיניים שהתרחבו למראה חזהו השרירי החשוף והתרוממו כדי לפגוש את מבטו ומיהרה לעצום אותן שוב.

"יותר מדי, מוקדם מדי," הפטירה חרישית והתכרבלה מתחת למגבת כאילו ניסתה להרחיק מעליה את העולם.

המילים שלה נלחשו והוא הקדיר פנים. היא לא דיברה בהגיון.

"מה אמרת?" שאל בחריפות.

היא לא הגיבה. היא שכבה בקיפאון כה גדול עד שהוא כמעט האמין שדמיין את העובדה שדיברה לפני רגע.

הוא רצה להריץ עליה את ידיו, לחפש פציעות, אבל הוא היה בטוח שהדבר לא יתקבל בהערכה וללא מחאה. והוא לא היה מאשים אותה. אחרי-הכל, אם היה מוצא פציעה, מה היה עושה בנדון? מוטב לחכות לוויל, שיודע מה עושים בזירה זו.

לפחות הצבע שלה התחיל לחזור. היא התחילה להיראות פחות כקורבן תאונה ויותר כמו אשה צעירה בריאה לגמרי. לא היו סימנים כלשהם לפגיעה. אז למה היא סתם שוכבת לה שם?

נשים. מי יכול להבין אותן אפילו בנסיבות הטובות ביותר? למרבה המזל, רוב חייו לא היה צריך להבין אותן. נשים באו ונשים הלכו כמו מזג האוויר – סוג שונה לכל עונה. בגיל צעיר מאוד למד לא להכניס את רגשותיו למערכות יחסים. כך לא יצטרך לנסות ולנתח מניעים. כאשר אינך מצפה להרבה, אתה לא מרגיש מרומה.

ובכל זאת, היא לא נראתה רע כלל. הוא מעולם לא ראה אותה לפני כן, אבל הניח שהיא עובדת כאן בטירה – ומאחר שלא היה כאן לאחרונה, הוא כבר לא הכיר את כל העובדים. היא נראתה קטנה וחסרת הגנות, כולה מעוגלת, בלי זוויות חדות. ובלי איפור, דבר שגרם לה להיראות צעירה מאוד ממבט ראשון. מבט שני חשף שמדובר באשה צעירה בשלהי שנות העשרים שלה. שיער בצבע דבש הסתלסל סביב פניה שהיו יפים כפניה של בת השכן.

אבל לא הטיפוס שלו. בכלל לא.

"תקשיבי, את תצטרכי לתקשר אתי," ציווה בנחישות. "אני חייב לדעת אם נפגעת קשות."

היא זעה.

"נפגעתי?"

היא פקחה שוב את עיניה והסתכנה שוב בהצצה מהירה לעברו, פניה מכווצים בתהיה. ואז הביטה סביב כאילו שכחה היכן היא נמצאת.

"רק שניה. איפה אני? מה קרה?"

היא לא זוכרת? זה נראה מוזר. למרות הטענה שלה שהיא נחה, נראה שהיתה בהלם. הוא הניח שהמכה בראשה פגעה במרכז הזכרון שלה – אבל הוא קיווה שזה עניין זמני בלבד.

"את בבריכת השחיה הפנימית של הטירה, שם הצבת את עצמך בצורה מאוד מסוכנת בדרכו של כדור פולו-מים מסובב," אמר לה בקלילות. "בפעם הבאה אני מציע לך להתכופף."

מבטה התיישב עליו ועיניה הצטמצמו בחשד. "אני מבינה," אמרה וידה התרוממה אל ראשה כדי לחפש חבורות. "ומי זרק את הכדור המסובב הזה?"

הוא התעלם מהבזק האשמה הבלתי מוכר הפתאומי. "לומר לך את האמת, אני מניח שזה הייתי אני."

היא מצמצה כאילו ניסתה להבין משהו והתחוור לו שמוחה עדיין לא צלול לגמרי.

"האם כיוונת אלי?" שאלה, קולה מעוות מעט.

פיו הרחב התעקל. "אם הייתי מכוון אלייך, הכדור לא היה פוגע בך בצד הראש."

הבעת התהיה על פניה העמיקה והוא מיהר להוסיף, "לא, כמובן שלא כיוונתי אלייך. ניסיתי לפגוע במגן והכדור עף לי מהיד."

"אז זו היתה תאונה."

"כמובן."

היא הנהנה ועצמה שוב את עיניה.

"למעשה, נעים לשכב כאן," מלמלה בישנוניות. "אני עייפה כל-כך. לא ישנתי ימים."

גם הוא לא, אם כבר מדברים על זה. מאז שנאמר לו לסגור את העניינים שלו ולחזור למרידיה כדי להתכונן להכתרתו, הוא לא עצם עין לרגע.

הוא טס לצ'ייד, הבירה בה עמדה טירת אבותיו לפני שעתיים בלבד. טיסה במטוסו הפרטי של חבר אפשרה לו להגיע ללא ידיעת איש וסיפקה לו זמן להירגע במשחק פולו-מים קצר לפני שיצטרך להתייצב מול דודו ושאר אנשי המועצה.

"איך קוראים לך?" שאל אותה בחספוס.

"אמה. אמה ולנטיין."

היא הציצה בו מתחת לריסים עבותים. הוא הביט בה הישר בחזרה.

"את עובדת בטירה?"

"בערך. אני שפית. אבל הגעתי רק אמש."

פצ'יו חזר בריצה אל שטח הבריכה בזמן שהיא דיברה וסבסטיאן הבחין בכך שעצמה את עיניה במקום להרים את מבטה ולראות מה מתרחש. דומה שעדיין רצתה להדוף מעליה את המציאות. הוא תהה ממה היא חוששת.

"הי, מונטי," קרא פצ'יו, מתייחס אל סבסטיאן בשם החיבה שלו, קיצור של דומונטייר. הוא חייך והצביע לעבר הסצנה שלפניו, בה אמה היתה שרועה לפני הנסיך. "כמו היפהפיה הנרדמת. אולי כל מה שנחוץ זו נשיקה מ..."

סבסטיאן שלח לעברו מבט מצמית לפני שסיים את המשפט הזה ושיסע אותו בדרישה.

"איפה הרופא?"

פצ'יו השתתק ומשך בכתפיו. "לא הצלחנו לאתר אותו."

סבסטיאן חשב לרגע. "האם בדקתם באורוות?"

"לא, אנחנו – "

"אז תבדקו את האורוות. תתקשרו לשם מהטלפון במסדרון."

"בסדר." פצ'יו עשה אתנח והתבונן באמה, ואז חייך ועשה חיקוי של נשיקה, אבל סבסטיאן ירה לעברו מבט רצחני שגירשו מהמקום.

הוא הסתובב אל הדמות הרפויה השוכבת על הרצפה. הנשימה שלה נדמתה לו רדודה מעט.

"את נרדמת?" שאל אותה, המום.

"קצת," מלמלה חרישית. "אני כל-כך עייפה. תן לי לישון, זה הכל."

הוא התבונן בה, לא יודע אם הוא מוטרד או משועשע.

"אני חושב שאסור לך להירדם. את צריכה ודאי להמשיך לדבר."

"אני לא רוצה לדבר. תדבר אתה." היא עטפה את כתפיה במגבת ואז פקחה עין אחת כדי להביט בו. "ספר לי סיפור," הציעה בישנוניות. "אני בטוחה שאתה טוב בזה. אתה הטיפוס."

הוא התבונן בה בחריפות, תוהה אם היא מודעת יותר ממה שהוא חושב. אולי היא עובדת עליו, אבל ההערה שלה נשמעה לו כמו לגלוג.

"אני חושב שזה לא מוצא חן בעיני."

היא משכה בכתפיה. "זו ארץ חופשית."

"מרידיה?" הפטיר בציניות. "מה גורם לך לחשוב ככה?"

היא לא ענתה אבל הוא לא חיכה לתשובה. היו לו רגשות מעורבים ביחס למולדתו. מערכת יחסים של אהבה ושנאה. מרידיה היתה ביתו ועתה מורשתו. אבל היא היתה גם מקום שגרם נזק לרבים מבני משפחתו – מקום שבו אביו הלך לעולמו בנסיבות חשודות. מקום שעתה רצה בו כמלך.

"מתי אתה מתכוון להתחיל?" שאלה.

הוא הסתובב, מביט בה. "להתחיל במה?"

"לספר סיפורים."

הוא בהה בה, תוהה אם היא תמיד מוזרה כזו, או שהוא גרם לזה. "את באמת מצפה ממני לשבת כאן ולספר לך סיפורים?"

"כן. למה לא? אנחנו בטירה, לא? סיפורי אגדות מתאימים למקום."

"האם שתית?" שאל לפתע, שכן האפשרות הזו נראתה לו הגיונית.

"רק שרי לבישול," ירתה בתגובה ואז צחקקה. "אני צוחקת. לא, לא שתיתי. אבל יש לי תחושה... אני לא יודעת... מוזרה." היא הביטה בו מתוך שמורות עיניים מצומצמות. "האם פגיעה בראש יכולה לגרום לזה?"

הוא משך בכתפיו. "נשאל את ויל כשהוא יגיע הנה. אם הוא יגיע הנה."

היא הקדירה פנים ועיניה התרוממו אליו. "מי זה ויל?"

"הוא הרופא של הטירה."

היא מצמצה ואז פיהקה. "אני לא זקוקה לרופא. אני פשוט זקוקה למקום מתאים יותר לשינה."

"ואני די בטוח שאני אזדקק למשקה חריף לפני שכל זה יסתיים," הפטיר. "יכול להיות שאסתפק אפילו בשרי לבישול. היו ימים שהסתפקתי בדברים גרועים יותר."

הוא קרס בחזרה על עקביו וניסה להרגיש בנוח על הרצפה הקשה. כל צליל באזור הבריכה הדהד בין הקירות, כל פכפוך של המים כנגד האריחים, כל טפטוף מעניק למקום תחושה מפחידה ולא נעימה. הוא הניח שיכול היה להעלים את כל אלה בצליל קולו שלו, אבל הוא לא רצה לעשות את זה. אין סיכוי שיספר לה סיפור. הוא אולי ידחק בה בקצה כף רגלו אם יחשוש שהיא נרדמת. מעבר לכך, הם פשוט יחכו לוויל.

אמה דהרה בתוך יער עבות, חומקת מעצים. הדמות הלבנה החמקמקה שראתה לפניה חייבת להיות דמותו של חד-קרן. היא חייבת למצוא אותו. הנה! זה לא זה? היא רצה מהר יותר. חייבים להיות חכמים כדי לתפוס חד-קרן ועכשיו היא התעייפה ונשימתה חרכה את גרונה. רק עוד קצת. הוא חייב להיות שם. מעבר לגזע הענק והמחוספס הזה... כפות רגליה היו כמו אבנים והבל פיו הלוהט של חד-הקרן היה על עורפה ו...

אלא שזה לא היה חד-קרן כלל, זו היתה יד חזקה של גבר על כתפה והיא היתה אלוהית. היא הרימה את עיניה. זה היה שוב הגבר הגבוה ויפה-התואר הזה, זה עם השיזוף המדהים ושער החזה הזהוב והשרירים שהשתרגו והתעגלו כמו גליו של הים-התיכון. האם עודה חולמת? הוא היה פשוט טוב מכדי להיות אמיתי.

פניו היו חזקים, תווי הפנים שווים, והיו לו העיניים הזהובות היפות ביותר שראתה מעודה. שערו היה כהה באופן טבעי אבל קצותיו נצרבו בשמש, והעניקו לו מין הילה זהובה. היא, יחד עם השיזוף הכהה שלו, היוו עדות לחיים שחי מחוץ לבית – או בעבודת כפיים או בבטלה באתרי החוף. היתה לה תחושה שהיא יודעת איזו משתי האפשרויות סבירה יותר.

הוא היה מסוג הגברים שנשים יכנו 'מדליק' ולראשונה בחייה הבינה למה התכוונו. המגע שלו הלהיט אותה. היא רצתה לחוש בו שוב.

גברים כאלה לא מתייחסים לנערות מסוגה, אבל היא הניחה שהוא מנסה להיות נחמד רק בגלל שהוא היה זה שהפיל אותה. מעניין איך זה להצמיד גוף כזה אליה. די היה במחשבה כדי לגרום לדופק בצווארה להלום בפראות. הוא התבונן בה בצורה מוזרה. היא נבהלה לרגע – האם ייתכן שקרא את מחשבותיה?

לא, קרוב לוודאי שלא.

אבל למה הוא כל הזמן מעיר אותה? היא היתה עייפה כל-כך והמקום הזה היה לוהט ולח והיא רצתה רק לעצום עיניים ולהניח לעולם להתרחק.

אבל עכשיו היה שם עוד מישהו. הוא בדק אותה, חיפש פגיעות. מגעו לא היה מחשמל כמו מגעו של האחר, אבל היה בו ביטחון מנחם מסוים והיא לא מחתה כאשר בדק אותה מכף רגל ועד ראש.

"מונטי, באמת," אמר הגבר החדש, מקניט. "שמעתי שאיבדת את מגע הקסם שלך. אבל לא ידעתי שאתה צריך להמם נשים ולגרור אותן אחריך כדי להשיג בנות זוג."

אמה היתה צריכה להתאמץ כדי לפקוח עיניים ולראות מי הגבר השני. אבל הוא היה שווה את המאמץ – גבר כהה שיער ויפה-תואר בבגדי רכיבה שנשא תיק שחור קטן שהביט בה בחיבה.

"לא היממתי אותה," אמר הגבר המדהים עוד יותר, שהיה לצדה כל אותו זמן ושנראה היה ששמו מונטי, בנימה מתגוננת. "טוב, לא בדיוק..."

"שמעתי שהיא נפגעה מכדור פולו-מים," אמר הגבר החדש, מלביש על זרועה שרוול למדידת לחץ דם לפני שהחל לפמפם. "כדור שאתה זרקת. הייתי קורא לזה להמם אותה."

"כבר ביססנו את עניין האשמה במצב הזה," הגיב מונטי ברצינות. "אבל המניעים היו טהורים."

הוא נרכן לעברה. "אמה, האיש המרגיז הזה הוא דוקטור ויל הריס. הוא יירד לחקר עניין המנוחה הזה." הוא נד בראשו לעבר הרופא. "ויל, זוהי אמה ולנטיין. נראה שהיא לא מצליחה להפסיק לישון. אולי תצליח להבין למה."

"אמה ולנטיין, אה? שם יפה." ויל חייך אליה. "שם יפה לנערה יפה." הוא שחרר את הלחץ והחל למדוד את הדופק שלה. "מה את עושה בטירה, אמה?"

היא מצמצה לעברו ואז עצמה את עיניה וניסתה לבדוק. העובדות כמו נעלמו. מה היא עושה כאן, באמת?

"היא אומרת שהיא שפית." מונטי ענה בשמה. "לא ידעתי שאנחנו שוכרים שפים. אבל אני לא יודע הרבה על מה שקורה כאן בימים אלה."

"כן, הופתעתי לגלות שאתה כבר כאן," אמר הרופא בזמן שהוריד מעליה את השרוול והוציא את הסטטוסקופ שלו. "אני מניח שאתה מת להתחיל."

מונטי השמיע צחוק קצר וחסר הומור. "לא הייתי אומר."

"משהו אומר לי שלא תתלהב מאוד מהשינויים שהוכנסו במקום. אבל אני מניח שתעשה מה שמצופה ממך לעשות. נכון?"

הדממה שהשתררה בעקבות הדברים היתה הרת רגשות שלא הבינה, אבל דומה שהדבר עורר את זכרונה איכשהו.

"נשכרתי לבצע עבודה מיוחדת," אמרה לפתע ובקול גבוה באופן מפתיע.

היא חייכה. איזו הקלה היתה למצוא את המידע במקום ממנו יכלה לדלות אותו. היא רצתה להתעורר. היתה חייבת להתעורר. זה היה היום הראשון שלה בעבודה והיא לא יכלה להרשות לעצמה לפשל. היא חייבת להתעשת, לכפות על עצמה משמעת עצמית. אבל עפעפיה היו כבדים כל-כך. היא פקחה את עיניה במאמץ והסתובבה כדי להביט בשניהם.

"ארוחות ההכתרה החגיגיות," הוסיפה. "באתי הנה כדי לתכנן את האירוע הגדול."

"אה. זה."

היא שמה לב ששני הגברים מביטים זה בזה באופן שלא יכלה לרדת לפשרו והמשיכה.

"למעשה, באתי להיפגש עם הנסיך. אתם יודעים, זה שיוכתר." היא חשבה לרגע ופניה אורו. "הנסיך סבסטיאן. זהו שמו. ועכשיו אומרים לי שהוא לא יגיע הנה עד סוף-השבוע."

"זה מה שאמרו גם לי," אמר הרופא בחיוך שלדעתה לא היתה ערה מספיק כדי להבין את משמעותו.

"לעולם אל תסמכי על שום-דבר ש'הם' אומרים לך," אמר מונטי בציניות. הוא לא חייך אבל הוא הביט בעינה והסתכל עליה במבט שאמר משהו. לא היה לה מושג למה, אבל היא הקדירה את פניה לעברו.

"הם אמרו לי שגם אגתה באה," אמר ויל בחוסר עניין מחושב. "יש אמת בשמועה הזו?"

"יכול להיות," ענה מונטי. "לא דיברתי אתה."

היא ישבה עתה למחצה, בזמן שדוקטור ויל בדק את הנשימה שלה, הניח את המכשיר על בית-חזה והקשיב בעיון. המצב כולו היה מוזר כל-כך והשטח הגדול עם קולות הפכפוך של המים ברקע רק הגבירו את תחושת המוזרות. היא היתה בטירה, ישבה לצד בריכת שחיה מקורה ונבדקה על ידי שניים מהגברים הנאים ביותר שראתה מעודה. די היה בכך כדי לסחרר ראש של נערה.

אבל היא ידעה שהיא צריכה לשמור על ראש צלול. היא צריכה לעבוד. היא חייבת להזכיר לעצמה את זה.

"אז איך הוא בכלל?" שאלה אותם.

שניהם לטשו בה מבטים.

"מי?" שאלו פה אחד.

"הנסיך."

"אה." ויל צחק חרישית בזמן שהניח בצד את הסטטוסקופ שלו. "כרגע הוא נסיך העצר."

"הנסיך?" אמר מונטי ועיניו נצצו בשעשוע. "הוא בחור טוב. אחד הבחורים הטובים ביותר שתכירי מעודך. מטובי בחורינו."

ויל נחר, אבל הוא המשיך.

"אני בטוח ששירים ייכתבו בקרוב לכבודו," אמר בנימת קול שחשבה שהיתה קצת סרקסטית, למרות שלא היתה בטוחה אם היא מבינה אותו נכון. "סיפורים יסופרו, אגדות יירשמו. אחרי-ככלות-הכל, הוא נצר לשושלת של מלכים, והוא ראוי לתפקיד, אם את שואלת אותי. גבוה כמו אשל, צנוע כמו נזירה, חזק כמו... כמו..."

"שור כחול?" סיפק ויל.

מונטי הביט בו בבוז.

"חזק כמו הרוח הצפונית, חריף כמו..."

"שן של נחש," אמר ויל. "וצהוב באותה מידה."

הוא נרכן לעברה ברצינות. "אל תקשיבי למונטי. האמת היא שהנסיך מכוער. העיניים שלו קטנות ורעות וקרובות מדי זו לזו. ונשימתו מצחינה והוא יורק כשהוא מדבר, אם את יודעת על מה אני מדבר."

"באמת?" אמה היתה בטוחה שהוא לא רציני. למרות העובדה שמוחה היה עדיין מלא צמר גפן, היא היתה ערנית מספיק כדי לדעת שעובדים עליה. "שמעתי שהוא די חתיך."

"מי אמר לך?" שאל מונטי בעניין.

אבל ויל השתיק אותו. "תמיד אומרים את זה על בני משפחות מלוכה. את מכירה את התקשורת. תמיד מנסה לעורר עניין במוצר העיקרי שלה. מייחסים לבני משפחת המלוכה דברים שאין בהם דבר וחצי דבר רק כדי להפוך אותם מעניינים יותר לציבור."

אמה הקדירה פנים. "אני לא בטוחה שזה נכון." פניה התבהרו. "אה, אתה צוחק. אני יודעת שהוא יפה-תואר מאוד. אני חושבת שלא ראיתי תמונות שלו בעצמי – אני לא עוקבת אחרי הכתבות האלה בעצמי. אבל שמעתי על כך מאחרים, אנשים שמקפידים לקרוא דברים כאלה. אני בטוחה שהוא די חתיך."

"טוב, אל תאמיני לזה," אמר הרופא בעליזות בזמן שארז את המכשירים שלו. "אני מכיר אותו אישית. טיפוס עצל, זה מה שהוא. מעולם לא עבד בחייו. תמיד מפליג על איזו יאכטה על הים-התיכון או בקריביים."

"ככה הם כולם, בני משפחות המלוכה, לא?" שאלה אמה, מחפשת אישור. "זה לפחות מה ששמעתי."

מונטי הזעיף פנים אבל ויל הנהן בתבונה. "ליבידו מוגזם, אינטלקט בלתי מפותח," הטעים. "זה הנער שלנו, הנסיך. את יכולה לסמוך עלי בעניין הזה."

ראשו של מונטי הסתובב כאשר שמע את הדברים ופיו נפער במחאה. "הי!"

"כן, יקירתי!" המשיך ויל. "מאות שנים של נישואים בתוך המשפחה." הוא העווה פנים. "זה לא עוזר, את יודעת. את תראי אותם מסתובבים בשטחי הטירה כמו צאן אבוד."

"זהו זה," אמר מונטי, קפץ על רגליו וזינק על הרופא. "אתה נכנס למים."