משפחה מאושרת

"תן לי סיבה טובה אחת בגללה עלי לעזור לך."

הגבר שישב מולו משך בכתפיו בחוסר אונים. הוא היה גבר גאה שהגיע לקצה גבול היכולת שלו, וניק לא שאב עונג מהצורך לדחות אותו, אבל הוא ידע שעליו לרדת לשורש העניין ושהליכה סחור-סחור לא תעשה את העבודה.

"מר ברומפילד?"

עוד משיכת כתף קטנה. "אני לא יכול – לא יכול לתת לך סיבה. אני אפילו לא יודע למה אני כאן – "

"אז למה באת אלי?"

"גרי אמר לי לבוא. גרי ברוז – אתה עזרת לו בשנה שעברה."

"אני זוכר. קנינו את החברה שלו."

"עשיתם הרבה יותר מזה. הצלתם את חייו. הוא היה במצב אובדני ואשתו עמדה לעזוב אותו, ואתה שינית את חייו לטובה."

והגבר הזה נראה כמי שזקוק לחבילת הצלה דומה. ניק נע על כסאו ותהה כמה עוד חברים נואשים יש לגרי ברוז. אחד-אחד, אמר לעצמו בלאות. לא ייתכן שיש לו כל-כך הרבה!

"לגרי ברוז היה עסק שווה קניה. עד כה אני לא יודע דבר עליך או על העסק שלך, או מה בדיוק אתה רוצה ממני, אז למה שלא תתחיל מזה ותספר לי על מה בדיוק חשבת?"

צחוקו של אנדרו ברומפילד היה מר ומלא לעג עצמי. "אפילו לא הרחקתי חשוב עד כדי כך – "

"אז אולי כדאי שתחשוב. אני זקוק לסיבה כדי שאוכל לעזור לך, מר ברומפילד."

"אין סיבה טובה. רק מטורף ישקול דבר כזה." צחוקו נסדק באמצע. "אנחנו קונים ומוכרים מלאי של חברות שפשטו את הרגל. עד עכשיו זה הלך טוב, אבל קצת הגזמנו, קנינו כמה חנויות כדי שנוכל לפתוח רשת מחסני קמעונאות, והדברים השתבשו משם. כל הנכסים ממושכנים עד האחרון שבהם, והנכס היחיד האמיתי שלנו שואב כל-כך הרבה מזומנים עד שהוא הביא אותנו עד עברי פי פחת. הוא נועד להציל אותנו, אבל הוא מטביע אותנו. אנחנו לא יכולים להמשיך – ואם לא נמצא מישהו שיתערב, אז אני מניח שההוצאה-לפועל תיכנס לתמונה."

"אולי עדיף ככה."

"לא." הוא עצם את עיניו וראשו נע מצד אל צד בתנועה איטית. "בשבילי, כן, זה מה שמגיע לי, אבל אשתי בהיריון ונאמר לנו שמשהו לא בסדר עם התינוק ושהוא יצטרך סדרה של ניתוחים ברגע שהוא ייוולד. אין לה מושג שהעסק בצרות ואני לא יכול לעשות לה את זה – להפוך אותה לחסרת בית לפני הולדת התינוק, עם כל מה שיקרה אז, אבל אני לא רואה שום מוצא – "

לעזאזל. הוא בדיוק לחץ על הכפתור שיגרום לניק להיות מעורב, אף שזה לא נראה מחושב. נראה כאילו הדברים נבעו מהלב.

"חסרת בית?" שאל.

ברומפילד הנהן באומללות. "הבית משמש ערובה, בגלל שאני מפגר. לא מדובר במשהו מיוחד – בית עם שלושה חדרי שינה רגיל לגמרי, דו-משפחתי כמו מיליונים אחרים וטיפה בים בהשוואה לחובות האחרים שלנו, אבל זה בית, ואני לא יכול לקחת את זה ממנה – "

ניק התיישב בחזרה ושיחק בעט בין אצבעותיו, מתבונן בגבר שנאבק ברגשותיו. אלוהים, הוא מתרכך בגילו המתקדם. הוא ידע שהוא רק עושה הצגה, מפני שהוא יעזור לברומפילד למרות שלא הכיר אותו ולא היה חייב לו דבר, לו ולאשתו ההרה או לתינוק החולה שלהם.

הוא דבק בעובדות. "ספר לי על הנכס הזה."

האיש שב ומשך בכתפיו. "זה אתר בניה – בית-ספר ישן ומט ליפול כמעט עם כנסיה שאינה בשימוש וחלקים אחרים, וכמה חדרי כיתה זמניים מפוזרים באתר כולו. קניתי אותו לפני כמה שנים וחיכיתי, ולפני שנה קיבלתי אישור תכנון לשינוי ייעוד ולפיתוח שטחי המשחק. היינו צריכים למכור את השטח כולו אז, אבל – טוב, חשבתי שנוכל לקבל יותר כסף אם נפתח את השטח בעצמנו, אבל לא לקחתי בחשבון את עלות העבודה. בגדול."

"אז התחלת בעבודה."

"כן, אבל נגמר לנו הכסף. החתמנו את הקבלן על סעיף איחורים כדי להזיז את העניינים מהר יותר, אבל אנחנו לא יכולים לשלם לו ולכן הכל עצר לגמרי. קניתי לנו קצת זמן, הצלחתי למנוע את העזיבה שלו, אבל רק בגלל שאנחנו חייבים לו הרבה כל-כך שהוא לא יעזוב בלי לקבל את הכסף שלנו."

"על כמה כסף אנחנו מדברים?" שאל ניק.

"אני לא יודע בדיוק – אלפים. מאות-אלפים, מן-הסתם."

ניק הנהן, תוהה איך האיש הצליח להיכנס לחובות כאלה בלי לדעת על איזה סכום מדובר. ודאי ככה. "והחובות האחרים, של העסק שלך?"

הוא שוב משך בכתפיו. "אותו הדבר – אולי יותר. העסק בצרות אמיתיות, אבל מי שיודע מה הוא עושה עשוי להוציא ממנו משהו, ויכול למכור את החנויות ולכסות את רוב החובות באמצעותן, אבל זה עשוי לקחת זמן וזה הדבר היחיד שאין לנו. אתר הבניה הוא המקום היחיד בעל הערך האמיתי, ובעל הפוטנציאל האמיתי. האמת שכרגע הוא שווה פחות ממה שהיה כאשר התחלנו."

האנטנה של ניק כיזם הזדקרה. פוטנציאל היתה אחת המילים החביבות עליו, ומילה אחרת היתה כנות. אף-אחד לא יכול היה להאשים את ברומפילד בניסיון לטייח את האמת. הוא היה כן עד אימה על חשבון עצמו, אבל זה עבד אצל ניק. עד נקודה מסוימת.

"בסדר. אני אנסה למצוא זמן לגשת לראות את האתר כאשר אחזור מניו-יורק בעוד כמה ימים – ובינתיים אני רוצה מספרים מדויקים על העסק, על המשכנתאות ועל הנכסים שלכם. אם הכל כמו שאתה אומר, אז נדבר שוב."

"אם רק אוכל לשמור על הבית שלי – "

"אני לא מבטיח כלום. אני לא בעסק הזה למטרות צדקה, מר ברומפילד – אבל אני אעשה כמיטב יכולתי."

"אתה יודע מה אתה קונה?"

ניק הוריד את מקטורנו, שמט אותו על כסא העור הגדול מאחורי שולחנו ובחן את פרצופה של העוזרת האישית שלו לפני שהתרווח לאחור ושיחק בעט שלו.

"רוצה להבהיר לי על מה את מדברת?"

טורי נאנחה והתיישבה על הכסא ממול, מגלגלת עיניים. "עסקת ברומפילד – אתר הבניה?"

הוא הרים את גבותיו ותר במוחו אחר הנושא המדובר – משהו! – שיבהיר למה טורי נראית ככה. "מה אתה?" אמר. "איזה בנייני בית-ספר ישנים," אמר. "לא משהו. פוטנציאל. נדמה לי שזו היתה המילה – "

"לא משהו?" טורי נחרה בבוז ונופפה לעברו במעטפה חתומה. "אני מבינה שלא הצצת בתוכניות שפיקססתי אליך."

ניק הצטחק. "מודה באשמה," הודה.

"כך חשבתי. בנייני בית-הספר הישנים הם בעצם בית ויקטוריאני ישן ונאה למדי בסגנון וילה עם כנסיה, אורוות וכו', בלה, בלה, בלה. עם כמה אקרים של מגרשי משחקים וכדומה. בסדר, יש שם כמה כיתות זמניות ישנות ומטות ליפול, וכמה מבנים אחרים מהימים בהם בית-הספר נזקק להריסה, אבל זה יכול להיות שכל אלה נהרסו כבר. כל השאר פנינים. למען השם, מדובר בנדל"ן משובח בשטח על החוף בשכונת המגורים היוקרתית יוקסברג בספוק. אתה יכול להיראות לפחות כמי שמתעניין."

הוא הזדקף. הוא הכיר את יוקסברג – הוא בילה שם ימים כילד, שיחק על החוף, ואמו חיתה במרחק של עשרים מייל משם עכשיו. "אמרת תוכניות," הזכיר לטורי, בוחן את התיק בהרהור.

"אה, כן. אישור תכנון מפורט לבניית דירות ובתים דו-משפחתיים, והקמת כמה בניינים נוספים באתר. לא משהו מעורר השראה בעיקרון, אבל זה מכרה זהב בסכום הזה, והכל עומד להיות שלך, אם יהיה לך שכל."

ניצוץ קטן של משהו שדמה להתרגשות התעורר בקרביו. "אנחנו יודעים משהו על הקבלן?"

"כן – קבלן מקומי בשם ג'ורג' קולדוול. יש לו שם מצוין, כך שמעתי. בדקתי. הוא בעסק שנים ולא מצאתי אפילו לקוח אחד לא מרוצה. זה יהיה מקום מעניין אם האזור יצליח כמו שאר הבניינים שלו – והוא יהיה שווה הון לא קטן. מישהו היה מאוד רשלני – או שלא היה לו מושג על איזה אוצר הוא יושב."

"המילה היא נואש." הוא חשב על אנדרו ברומפילד, שישב עם אשתו ההרה בביתו הקטן, על סף הוצאה לפועל עם המשבר הרפואי הממשמש ובא לקראת הולדת התינוק וחש הקלה על שאולי, פשוט אולי, הוא ייצא מזה בלי לאבד הכל. בערך. העסק לא יהיה שווה כלום אחרי חיסול כל החובות, כך שאתר הבניה צריך להיות באמת פנטסטי כדי להצדיק את המחווה האלטרואיסטית הזו שלו.

ואם ההבעה על פניה של טורי אכן מעידה על משהו...

הוא החווה בידו על התיק המתפקע. "האם אלה התוכניות, במקרה?"

התיק הופיע על שולחנו, מחליק לעברו ועוצר מתחת לידו המושטת. הוא עלעל בו, הוציא את התוכניות ושיטח אותן על השולחן, מתחיל להבין את המשמעות של העסקה בזמן שבחן את השרטוטים.

הוא בחן את העסקה במוחו, חשב על הדברים שיצטרך להאציל או לדחות למחר, קיפל את התוכניות, החזיר אותן לתיק וקם על רגליו. "אני הולך להעיף מבט – לראות איך המקום נראה."

"בסדר. אני אקבע פגישה – "

"לא. אני נוסע עכשיו."

"אבל נקבעה לך פגישת צהרים עם סיימון דרסי – "

"את תוכלי לטפל בזה. סיימון מעריץ אותך – רק אל תתני לו לשכנע אותך לעבור לעבוד אצלו, זה כל מה שאני מבקש. את לא זקוקה לי שם. לי לא יזיק קצת אוויר ים. אני אחזור מאוחר יותר."

"אז אני אתקשר – אודיע לקבלן שאתה מגיע. אם רדפו אחרי אנדרו ברומפילד ודרשו ממנו כסף כל התקופה שהיית בניו-יורק והוא לחוץ לקבל את התשובה שלך. נגמרים לו השקרים שהוא יכול לספר להם, נדמה לי, והם חברה קטנה בלבד. הם ישמחו לראות אותך."

"לא. אל תזהירי אותם. אני רוצה לראות איך ג'ורג' קולדוול מנהל את אתר הבניה הזה לפני שאני מתחייב למשהו. אני לא רוצה שתהרסי את ההפתעה שלי."

טורי פתחה את פיה, אבל נמלכה בדעתה. "בסדר. רק אל תכבה את הטלפון שלך."

אין סיכוי. לפתע התחוור לו כמה משועמם היה, כמה דלים וחוזרים על עצמם נעשו חיי העבודה שלו. הוא סגר בניו-יורק עסקה נוספת, ובמשך שלושה ימים ישן שש שעות בלבד. הוא היה עייף, הוא הרגיש חנוק והוא נזקק לקצת מנוחה.

אז עכשיו, היום, לזמן-מה, ניק ברון ישחרר קצת את הקולר.