מאהב לטיני
ג'וליה ג'יימס
₪ 29.00 ₪ 25.00
תקציר
סזר מונטרז המיליונר חושק ברוזלינד בשנייה בה הוא רואה אותה, המשיכה המחשמלת הזו שונה מכל מה שחווה בעבר. אבל סזר אינו מכבד נשים תאבות בצע – כפילגשים או רעיות לראווה. אלה תארים שרוזלינד לא תשלים איתם לעולם. עד שסזר מגלה שיש לה חובות עלומים. עכשיו יוכל לקנות אותה להיות לו לפילגש… ולרוזלינד אין הרבה ברירות אלא לשלם את המחיר שיתבע…
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: שלגי
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
היא נראתה כמו זנזונת!
רוזלינד בהתה, מבועתת, בבבואה המחרידה שלה שנשקפה אליה מהראי שעמד על שידת המגירות בחדר השינה העלוב שלה. היא היתה מאופרת מדי ושערה הכהה והארוך היה מרוח שכבה עבה מדי של מוס והפך לגוש נוקשה סביב פניה. עיניה היו ארובות שחורות, הריסים כבדו ממסקרה והפה היה סגול. עגילים ארוכים ונוצצים תלו מתנוכיה ושרשרות נוצצות באותה מידה תלו סביב צווארה, נופלות על מחשופה.
היא הביטה בשמלה ונרעדה. בד דק בצבע כסף עם שסע עד הירך, גב חשוף ומחשוף שהציג מחצית משדיה, הדבר האחרון שהיתה צריכה לבחור. אבל זו לא היתה הבחירה שלה.
"הנה," אמרה סייבל, "הבאתי לך אחת מהתלבושות שלי. השדיים שלך גדולים משלי, אבל היא תתאים לך. את תהיי מאה אחוז סקסית – וזה מה שיורי רוצה. הוא אוהב סביבו חתיכות. כל העשירים אוהבים את זה. ואת חתיכה אמיתית, רוז, גם אם את לא מנצלת את המראה שלך! טוב, לפחות ככה אני לא אצטרך לחשוש שתכניסי לך לראש רעיונות בקשר ליורי!"
רוזלינד הבטיחה לה שאין לה סיבה לדאוג. זה היה הדבר האחרון שרצתה. למעשה, היא לא רצתה ללכת לשום מקום עם החבר של סייבל – שעיקר המשיכה שלו היתה עושרו והאופן בו פיזר אותו על סייבל – אבל היא לא יכלה לסרב. סייבל נחלצה לעזרתה, בגדול, ומה שביקשה מרוזלינד לעשות הערב לא היה משהו רציני... גם אם זה מילא אותה ברתיעה גדולה.
"כל מה שאני רוצה שתעשי," המשיכה סייבל, "זה לשמור על יורי למעני ושתרחיקי מעליו נערות אחרות! הבחורות האלה יהרגו למען ההזדמנות להחליף אותי ברגע שיוכלו! אלוהים," גנחה והחזיקה את בטנה. "אני אומרת לך שבחיים לא אוכל יותר לובסטר. הקאתי כל היום."
עכשיו רוזלינד הביטה בעצמה בראי ובטנה שלה החלה להתהפך. היא באמת לא רצתה לעשות את זה. גם בלי לקחת בחשבון את חייה הבלתי מוסריים של סייבל, היא נאלצה לסגור את בית-הקפה בשעה מוקדמת ולהפסיד את כל הטיפים עליהם סמכה כדי שיגדילו את משכורתה העלובה. אבל העבודה עם השכר הגרוע לוותה בחדר חינם מעל בית-הקפה וזה היה שווה בשבילה המון – מגורים באזור פופולרי גובר זה של החוף הספרדי היו יקרים באופן בלתי נסבל לאזרחית חוץ כמותה, שהיתה צריכה למנות כל שטר אירו שהרוויחה.
היא בחנה את פניה בהבעה קודרת. כסף. הצורך הבלתי פוסק והמעניש הזה בכסף שלט בקיומה, הפך אותה לשפחה לעבודתה בכל רגע של ערות ולא אפשר לה לעשות שום-דבר אחר. ודאי לא נתן לה להתאפר ולהצטעצע ולצאת לבלות.
סייבל, כמובן, חשבה שהיא כסילה.
"אלוהים, רוז, עם המראה שלך היית צריכה לחיות כמו מלכה! באמת, אם היית רואה את האור ויוצאת אתי, כל דאגותייך היו מסתיימות! יש המון בחורים כמו יורי – נוטפים כסף ומתים לזרוק אותו לכל הכיוונים. את יכולה לשים יד בלי בעיות על אחד כזה וכל הבעיות שלך ייפתרו, אבל את צריכה להירגע!"
המילה 'להירגע' התפרשה כ'לשכב עם גברים עשירים' – כפי שעשתה סייבל.
טוב, זו לא היתה דרכה. זו מעולם לא תהיה דרכה. היא נרעדה כאשר חשבה על זה. שלא כמו סייבל. סייבל לא התקשתה לחיות על חשבון גברים ולחיות באמצעות גופה.
ואז רוזלינד בושה בעצמה. היא היתה צריכה להודות לסייבל – סייבל נחלצה לעזרתה כאשר היתה נואשת לגמרי. לא היתה לה זכות לגנות אותה.
לא היתה לה גם זכות לסרב להיענות לסייבל כאשר זו ביקשה ממנה טובה, חשבה כאשר הרימה את תיק הערב הכסוף של הנערה האחרת והלכה אל הדלת בלב כבד. יהיה אי-רצונה אשר יהיה.
פיו של סזר מונטרז התכווץ באופן בלתי מורגש כאשר בחן את הקבוצה שנאספה סביב שולחן הפוקר.
"יורי רוסטוב," מלמל הגבר לצדו, מדבר בלחש. "סמים, הברחת נשק, סחטנות, פרוטקשן... רוצה שאמשיך?"
הבוס שלו נענע בראשו קצרות. "בוא נוציא אותו מכאן. תן לי זמן להשמיע באוזניו את הדברים הרגילים ואז תתחיל להראות את עצמך – אבל לא בצורה בולטת מדי."
ראש מנגנון האבטחה של סזר מונטרז הנהן קצרות. זו היתה שגרה שהפעילו כבר בעבר. שקטה אבל יעילה ביותר.
"הוא לא יאהב את זה," הזהיר את הבוס שלו. "הוא זוכה."
סזר משך בכתפיו. "החיים קשים." לרגע הצטער שלא יוכל לטפל בלקוח הבלתי רצוי בדרך בה היה רוצה – באגרופיו. חלאה כמו יורי לא היתה רצויה באל-פראיזו, גם אם האיש רצה לבזבז את כספו במקום. אבל שיטות אלה לא תאמו את הקזינו היוקרתי. מוטב להיפטר מגנגסטרים דוגמת רוסטוב בדרכים שלא יפגמו בעיצוב...
הוא פילס את דרכו בין האורחים, עוצר מפעם לפעם כדי לברך לקוחות מוכרים, מעריץ כדי חובה נשים ומשתמש במיומנות שצבר כדי לשמור על מרחק מכולם מבלי להעליב את אלה שהיו רוצים שיאריך את שהותו במחיצתם. לבסוף התקדם והיה בקו הראיה של היעד שלו.
כאשר עצר והסתובב לעצור את אחד האורחים הקבועים של הקזינו, שחקן גולף בעל עבר מקצועי עשיר שרצה להיכנס אתו לעסקים, עיניו החליקו מעבר לכתפו של הגבר השני. רוסטוב ואנשיו שלטו עדיין באחד משולחנות הפוקר, והגנגסטר השמיע צחוק מנצח בזמן שזכה בעוד משחק, ואנשי הפמליה שלו צחקו אחריו. הגברים הקיפו את עצמם בחבורה הרגילה של נערות שנאחזו בהם בציפורניים צבועות וצחקקו והתנשפו כאשר רוסטוב זכה שוב.
ההתכווצות הבלתי נראית של פיו של סזר אירעה שוב. סיבה טובה נוספת לסלק מכאן את רוסטוב. נערות מהסוג הזה לא התקבלו כאן בברכה. הקזינו יסתדר היטב בלעדיהן. נכון, הוא אהב לראות כאן נשים יפות – זה טוב לעסקים. גברים עשירים אוהבים ממתקים לעיניים סביבם כל-אימת שהם באים לבזבז את כספם. אבל לסזר לא היתה כוונה להניח לקזינו להפוך למקום המאפשר לנשים מהסוג הזה להיכנס אליו.
יהיו מהממות ככל שיהיו.
כמו ההיא –
עיניו הכהות עפעפו לרגע מעל אחת הנשים שהקיפו את רוסטוב. הנערה היתה הרבה יותר יפה משלוש הפרחות האחרות בחבורה, עם צדודית שזכתה למבט נוסף מעינו האנינה גם אם הסולדת. למעשה, הוא מצא את עצמו חושב, למרות מורת רוחו, שהיא באמת אחת הנשים המדהימות ביותר שראה מעודו.
איזה בזבוז.
היופי הטבעי בו חוננה נהרס בשל האיפור המוגזם על פניה והשמלה הכסופה חסרת הטעם שלבשה ושהיתה שסועה עד הירך. אחד העוזרים של רוסטוב הניח עליה את זרועו, ומשך אותה אל צדו. הדבר עיוות את צורתה של השמלה ומשך את המחשוף שלה כך שהצד הימני של שדה נחשף. הנערה לא הבחינה בכך אפילו – ואם היתה שמה לב, זה לא היה מפריע לה, ידע סזר. אם דברים כמו מחשוף מוגזם היו מפריעים לה, היא לא היתה מסתובבת במחיצת זבל כמו זה.
הגיע הזמן להיפטר ממנה. להיפטר מכולם. הוא התרחק בנימוס משחקן הגולף והתקרב אל האורחים הבלתי רצויים שלו.
רוזלינד ניסתה לעצור את הרעד שלה. זה שקרא לעצמו גיורג אחז בה ונצמד אליה. ידו השמנה אחזה ברכושנות בכתפה החשופה וליטפה את בשרה. שעה שיורי ניצח שוב את מחלק הקלפים, גיורג אמר משהו בקול רם ומעריץ בשפתם וליטף שוב את כתפה.
אלוהים, תוציא אותי מכאן, בבקשה!
התחינה שלה לא זכתה למענה כלשהו, בדיוק כמו במשך כל הערב. היא ידעה ברגע בו הציגה את עצמה בפני אנשי העסקים המזרח-אירופים הכבדים והלבושים בצורה מבריקה בבר המלון בעיר שהערב הזה יהיה התגשמות כל החששות שלה.
אבל היא לא יכלה לסרב לסייבל – כלל לא.
ולכן עוד היתה כאן, לכן הרשתה לגבר זה לגעת בה. לכן דבקה במשימה, חייכה וחייכה עד שחשבה שלסתה תישבר מרוב החיוכים וצחקה כאשר כולם צחקו בזמן שבינה לבינה מנתה את הדקות האינסופיות עד שכל זה ייגמר.
בסתר לבה חזרה על עצתה של סייבל. כל מה שאת צריכה לעשות זה לחייך ולהיות נחמדה.
וזה, מה שלא יהיה, היה כל מה שרוזלינד תמשיך לעשות. היא תחייך ותהיה נחמדה. תחייך ותהיה נחמדה.
עד שהערב המסויט הזה ייגמר.
הרי היא לא הצליחה לעשות אפילו מה שסייבל רצתה, חשבה בפראות – להרחיק מיורי את הנשים האחרות. שתי הנערות האחרות חיזרו אחריו, והוא שמח לתת להן לעשות זאת – ולהעביר את רוזלינד לגיורג.
כאשר ניסתה לא לשאוף לקרבה את הריח המצחין של מי הקולון של הגבר הזה, היא הבחינה שהקרופיה, גבר רזה וחסר הבעה, מתבונן במישהו המתקרב אל השולחן. רוזלינד סובבה את ראשה קלות כדי לראות.
היא שאפה אוויר בחדות ואז נשימתה נעצרה בגרונה. גבר ניגש אל יורי והחל לדבר אליו בשקט. רוזלינד לא יכלה להסיר מעליו את עיניה.
הוא היה ספרדי, בזה לא היה לה ספק. עור כהה בצבע הזית, ועיניים ושיער כהים עוד יותר, והריסים הארוכים והמתעגלים שרק הדגישו את הגבריות החורכת שלו הציגו את המורשת הספרדית שלו. הוא היה גבוה יחסית לספרדי, יותר ממאה ושמונים סנטימטרים, אבל היתה בו חינניות גמישה שרבים מבני ארצו ניחנו בה. אבל האם לכולם היה גם אותו רמז לעבר מורי, אותו אף נשרי, אותן עיניים מוצלות, אותן עצמות לחיים חלקות וגבוהות? אותו פה חושני ומפוסל?
רוזלינד הרגישה כיצד עורה מתהדק. היא ראתה הרבה מאוד גברים יפי-תואר מאז שבאה לספרד, אבל איש מהם לא גרם לה פשוט לרצות לבהות בו בפה פעור...
ולא רק שהיה הגבר יפה-התואר ביותר שראתה מעודה – לא רק המראה עוצר הנשימה הוא שמשך אותה. היה בו משהו קשוח, משהו מסוכן אפילו, משהו שגרם לה לדעת, בתחושה בלבד, שלא כדאי להתעסק אתו, שגברים אחרים יתייחסו אליו תמיד בזהירות וכבוד.
בדיוק כפי שנשים ירצו תמיד לקחת אותו למיטה שלהן...
היא שאפה אוויר באותה חריפות, אבל הפעם עשתה זאת בתדהמה ותוכחה עצמית. מה קורה לה? את לא יכולה להביט בגבר וחמש שניות לאחר מכן לחשוב על מין!
אתו אפשר –
לא. פיה חרב. תפסיקי עם זה. עכשיו. הוא סתם גבר יפה-תואר בצורה יוצאת מן הכלל, זה הכל. ובנסיבות אלה אסור לך לחשוב על גברים! את צריכה לחשוב רק איך לגמור עם הערב הזה בלי לברוח!
היא נדרכה כנגד רצונה לברוח ולפתע התחוור לה שהמתח בין המזרח-אירופים עז. הם התקדרו. והיו מאוד לא מרוצים ממשהו.
הספרדי אמר להם עוד משהו. הוא דיבר בשקט, אבל הפעם – כאשר התרכזה במה שאמר, לא במראה שלו – רוזלינד ניסתה לקלוט את המילים. הוא דיבר אנגלית, ודאי השפה היחידה המשותפת לו ולהם, והמבטא שלו היה בעל עוצמה כובשת.
" – זה לא בידי," שמעה אותו אומר והוא הביט לעבר האולם הגדוש אנשים.
רוזלינד בחנה את יורי רוסטוב, שעקב אחר קו מבטו של הספרדי וראתה כיצד פניו נדרכים.
"אתה רואה?" מלמל הספרדי. דרך ההמון, רוזלינד שיערה שהיא רואה מישהו עושה את דרכו לעברם. גבר בעל מראה קשוח עם הבעה נחרצת.
הספרדי הוציא מתוך מקטורן הערב שלו פנקס קטן. הוא דיבר עם הקרופיה בספרדית מהירה, וזה ענה במהירות באותה מידה ואז רשם מספר עם המון אפסים בסופו וחתם. הוא הושיט את הפתק ליורי.
"באדיבות הבית," אמר.
המהמר לקח את הפתק, התבונן בו והבעתו השתנתה. חוסר הרצון כמו התאדה.
סזר ידע שזה מה שיקרה. מחיר ההיפטרות מהאיש היה גבוה, אבל היה שווה – כל אגורה. הכפלת סכום הזכיה של האיש היה מחיר נמוך בהשוואה לסילוקו של האיש מהבית – שהושג באמצעות האמירה שמשטרת ספרד שלחה שוטרים בבגדים אזרחיים לסייר בקזינו מפני שחשדה שאנשים משתמשים במקום להלבנת כספים. הוא בלע לגמרי את השקר וסזר ציפה שלא יראה אותו שוב במקום בעתיד הקרוב.
רוסטוב נענע, הקיש באצבעותיו לעבר הפמליה שלו וסזר הניח לעצמו להירגע לרגע. בעשותו כן, עיניו נעו שוב אל הנערה. הוא הצטער על כך. מקרוב, היא היתה מדהימה עוד יותר מכפי שחשב קודם. פניה מלפנים היו יפים יותר מאשר בצדודית. פנים סגלגלים מושלמים, אף מעודן, שפתיים מושלמות וזוג עיניים שהיו ירוקות כמו אבני ברקת.
ובאשר לגוף שלה...
יחסית לאשה, היא היתה גבוהה, אבל היא לא היתה אחת מאותן נשים שהיו גרמיות כסוסי מרוץ. היתה לה גזרה – אגנה היה מעוגל והשמלה הכסופה המחרידה הזו חבקה אותו באהבה רבה מדי, ושדיה היו מלאים מדי לחלק העליון של השמלה, שישבה עליה בצורה עקומה. למרות שהדבר אפשר לו לראות כמעט את כל השד, למעט הפטמה, חשב.
כאשר הרגיש כיצד גופו נדרך, כצפוי, הוא השקיט את התאווה שלו. לא היה לו שום עניין בנערות מסוגה. היא והאחרות יעברו הלילה כמו ממתקים בין רוסטוב וחבריו – סחורה משומשת היתה דרך מנומסת מדי להגדיר אותה.
שני קווים של צבע הכתימו את עצמות לחייה של רוזלינד – למרות שבקושי ניכרו מתחת לסומק שצבע את לחייה. הספרדי התבונן בה – והיא ידעה בדיוק מה הוא רואה.
הוא ראה זנזונת. זנזונת ולא יותר.
מה שהחריד אותה יותר מכל היה שהיא ידעה שלא יכלה להאשים אותו שהוא חושב כך. מה עוד יכול היה לחשוב עליה ועל שאר הבנות, שאת שמותיהן לא ידעה אפילו, חוץ מאשר שהיו נערות שמסתובבות עם גברים עשירים רק כדי שיוכלו להוציא מהם כמה שיותר?
היא משכה את עיניה ממנו. לא היה שום-דבר שתוכל לעשות ביחס לאופן בו הגבר הזה התבונן בה – ולא היתה לה ברירה באשר להיותה כאן. סייבל ביקשה טובה והיא לא יכלה לסרב לה.
הם עמדו לעזוב. גיורג, שחיבק אותה, צעד בעקבות יורי. אחת הבנות האחרות, תלתה על זרועו של יורי, שואלת בפינוק מה קורה. הוא התעלם ממנה בעודו אומר משהו לבני ארצו. הם פנו אל הקופה ורוזלינד חיכתה בזמן שיורי קיבל צרור ענק של שטרות, שאותם ספר ואז הכניס לכיס מקטורנו.
כל-כך הרבה כסף – רוזלינד לא הצליחה לקרוע ממנו את עיניה...
בדרכם אל היציאה מהקזינו, רוזלינד היתה מודעת עדיין לכך שהספרדי מתבונן בהם.
נראה שהוא הבלש של הקזינו, או איש האבטחה, חשבה. הוא מוודא שאנחנו מסתלקים. אולי הוא הזהיר את יורי מפני יריב עסקי שרוצה לנקום בו על איזו עסקה שהשתבשה. מה שלא יהיה, אין ספק שיורי לא רצה להיתקע שם.
האוויר הקר הלם בה כאשר יצאו אל הלילה. היה מוקדם מדי בתקופה זו של השנה להכריז על בוא האביב במונחים אנגליים, קל וחומר ספרדיים. היא נרעדה והרגישה כיצד גיורג מהדק את אחיזתו בה.
"אני מחמם אותך." הוא חייך אליה, זהב מנצנץ בין שיניו, אדי ברנדי עולים מפיו.
האנגלית שבפיו לא היתה טובה והמבטא שלו היה חזק. אבל המבט בעיניו היה ברור מספיק. רוזלינד מתחה את פיה בחיוך מזויף ולא ענתה. כאשר עיניה הסתגלו לאור בחוץ, היא ראתה את הספרדי יפה-התואר עומד ליד הדלת הפתוחה. לרגע הרגישה שעיניו נעוצות בה.
והרגישה כיצד הבוז שלו מצליף בה.
היא שמטה את עיניה אל הרצפה, לא רוצה לראות אותו וכאשר הרימה את עיניה הוא לא היה שם.
לימוזינה שחורה ענקית עצרה לפניהם. אחד מאנשיו של יורי פתח את הדלת.
"לאן נוסעים?" שמעה את עצמה שואלת בחריפות.
"למלון," ענה גיורג. "לסוויטה של מר רוסטוב. שם חוגגים."
היא נסוגה. היא לא יכלה להימנע מכך.
האיש חשב שזה חלק מאיזו הצגה. הוא משך אותה קרוב אליו, ידו השמנה חזקה. הוא הצמיד את פיו אל אוזנה.
"בסוויטה יש ג'קוזי. כולנו נהיה נקיים!" הוא צחק בגסות וחיכך את ידו השמנה בזרועה של רוזלינד. "אני מנקה אותך בכל הגוף." הוא צחק שוב, בגסות גדולה עוד יותר. "אני מנקה אותך ערומה בכל הגוף!"
רוזלינד קפאה מכף רגל ועד ראש.
סזר הרים יד בתודה אל סדרן החניה שהביא את המכונית והתיישב בתוכה בגמישות. הוא שמח לצאת לדרך. הערב הותיר טעם רע בפיו. סילוקם של הגנגסטרים היה סיבה מספקת לכך, אבל העובדה שהגיעו לקזינו מלכתחילה הכעיסה אותו. כאשר התניע, הוא הציץ לעבר הכניסה של הקזינו. כמה שנים לקח לו ליצור מקום כזה? לפעמים, חשב בעייפות, נראה לו שלקח שנים, אבל הוא הפך לאחד הבעלים של אחד מאתרי הנופש החשובים ביותר בחוף בתוך שתים-עשרה שנים. שתים-עשרה שנים קשות שבהן הפך את עצמו מבוגר עני לאיש עסקים מצליח.
לא שהתקופה לא פעלה לטובתו. קו החוף הים-תיכוני היה מכרה זהב, וכל מי שפנה אל הקהל העשיר הצליח.
הוא הפנה את המכונית שלו לעבר הדרך המוקפת עצי דקל שהובילה בין השטחים המטופחים של אל-פראיסו, חלף דרך המסעף שיוביל אותו אל המלון המפואר, שניצב על החוף הפרטי, עם בריכות השחיה והווילות הנסתרות המשקיפות אל המרינה שבה עגנו היאכטות של המיליונרים, שבאו להמר בקזינו שלו או לשחק גולף במגרש הגולף היוקרתי הצמוד למלון.
האתר עשה כסף – כמו גם אחותו במיורקה וזו באלגרבה. סזר הרגיש שמוחו חומק לטריטוריה מוכרת – התרחבות עסקית. איפה לפתוח את האתר הבא? אולי במנורקה, או באחד מהאיים הקנריים? או בקוסטה-דה-לוז המתפתחת במהירות בחוף האוקינוס האטלנטי של ספרד? או אפילו בחוף הצפוני?
חיוך דק מתח את שפתיו. ספרד נותרה המכה של הצפון-אירופים הסוגדים לשמש. הרעב שלהם הביא שגשוג, אבל המחיר כבד. ספרד הישנה משתנה, נעלמת לגמרי. העוני נעלם, אבל גם המסורות, התרבות, השוני שיצר חיץ בין ספרד לאירופה בימי התהילה של המאה השש-עשרה ועתה הידלדל לגמרי.
הוא התנער. ההיסטוריה תעניין אותו כל ימיו, ידע – אבל חלפו הימים בהם חשב להיות מורה להיסטוריה. הוא החליט במקום זאת לעשות כסף ועשה זאת בהצלחה ניכרת, הרבה מעל לחלומותיו. ועכשיו הכסף רדף אותו.
כמו הנשים.
אור ציני האיר את עיניו הכהות בזמן שיצא אל כביש החוף הראשי והאיץ. נשים תמיד באו לו בקלות – בעיקר הנערות הצפוניות, שהשתגעו לגמרי כאשר הגיעו לספרד! – אבל לפחות כאשר היה מלצר חסר אגורה שעבד בחופשות הוא ידע שהמשיכה העיקרית היא הוא – לא מה שהוא יכול לבזבז עליהן.
הכל השתנה מאז שעשה את כספו. ההבעה הצינית העמיקה כאשר לחץ על דוושת הדלק. הוא זכר עדיין את תחושת ההלם הראשונה שלו כאשר התחוור לו שכאשר גבר עושה כסף הוא יכול להשיג כל אשה שהוא רוצה. החוף היה מלא נשים שחיפשו גבר עשיר. כל גבר. זקן, מכוער, שמן – לנשים כאלה לא אכפת.
הדבר פקח את עיניו, וגרם לו לטלטלה עזה. הגילוי שארנקו סקסי בעיניהן הרבה יותר ממנו.
הוא החליף הילוך והאיץ. טוב, לפחות הוא החכים במהירות. בימים אלה הוא היה ציני מספיק כדי להבטיח שהוא יוצא רק עם אלה שמספקות את החבילה המצודדת ביותר – והוא אף-פעם לא החזיק בהן זמן רב מדי. תמיד היו בחורות חדשות בשטח, מתי שרק רצה.
פיו התהדק. האם כך זה יהיה לעד? תהלוכה נצחית של נשים יפהפיות בחייו? חיוך מלעיג תלה על שפתיו – האם הוא מתלונן? רוב הגברים היו מקנאים בו.
חוץ מזה, יום אחד הוא יתחתן, זאת ידע. הוא פשוט לא ידע מתי. במובנים רבים, זה היה קיום רדוד, העולם המוזהב הזה שבו חי. נישואים מעטים בלבד האריכו ימים בעולם זה, והעשירים כמו ריחפו בעולם הזה. הוא חשב על הוריו שלו – שניהם הלכו כבר לעולמם – וכיצד עבדו קשה ולא הרוויחו הרבה במיוחד, ועשו הכל כדי לתת לו התחלה טובה בחיים. הם היו אמביוולנטיים ביחס להחלטה שלו לא לפנות לקריירה אקדמית, אחרי-ככלות-הכל. אבל הקיץ אותו בילה בעבודה בחברה של פיתוח נדל"ן פקח את עיניו להזדמנויות הענק שפותחת ספרד החדשה לצעירים שאפתנים. הוא חשב שזו תהיה טפשות מצדו לוותר על החלום.
פניו התכרכמו. הוריו חיו די כדי לראות את בנם מתחיל לבנות את האימפריה שלו, אבל אביו דאג ללא הפסקה בגלל הסיכון הפיננסי הענק, ואמו התאבלה בשל העובדה שהוא לא גילה שום עניין בחתונה. שניהם נהרגו בתאונת דרכים חמש שנים לפני כן, מותירים אותו לבדו בחיים. הוא השקיע את כל מרצו וזמנו בבניית אל-פראיסו.
ההפסקה היחידה שלו מעבודה היתה כאשר חיפש מקום בגבעות, מעבר להישג ידם של היזמים על החוף, כדי ששם יוכל לחיות כאשר יחליט יום אחד לבנות את ביתו בתקופה המיתית ההיא שעוד לא הגיעה.
ההבעה הצינית חזרה. מובן שהיו עוד הפסקות מעבודה – נשים. הוא אף-פעם לא נתן להן להפריע לו בעבודה, אבל אין ספק שנהנה להירגע במחיצתן.
הוא שב והחליף הילוך. הוא היה כרגע בין נשים. האחרונה היתה גרושה בלונדית נורדית, מלאה יוזמה בין הסדינים, למרות ששיחה אתה היתה מוגבלת ביותר חוץ מאשר כאשר ניסתה לדבר על נישואיה והבהירה שהוא יהיה בסדר גמור בתור בעל מספר שתיים. הוא נסוג והיא קיבלה פקודת גירוש – לא באושר, אבל זה לא עניין אותו. אילסה טרונברג היתה מאוהבת בכספו, לא בו.
היא ניסתה להסתיר את העובדה הזו, כמובן – היא היתה עדינה מספיק כדי לא להיות בוטה – אבל בעיניו זה היה ברור לגמרי. היא יכלה להיות באותה מידה אחת מאותן זנזונות שהיו תלויות על זרועו של הגנגסטר הערב, עם מחיר מוטבע על מצחה.
זעף הופיע בין גבותיו. הוא לא היה צריך לחשוב על הנשים האלה. ודאי לא על זו שלכדה את עינו.
חבל, חשב. היה משהו נדיר במראה שלה, משהו שהיה בשמחה לוקח את הזמן כדי לברר מהו – אם לא היתה מה שהיתה. פיו התקשה. חוץ מזה, היא ודאי עירומה עכשיו כביום היוולדה ומתגוללת לה באיזה מקום עם חבורה של גנגסטרים, מניחה להם להתענג עליה על פי התור...
הוא האט כאשר התקרב לצומת. למרות שהשעה היתה כבר אחרי חצות, היתה עדיין תנועה על הכביש. אל-פראיסו היה במרחק שמונה קילומטרים מהעיר, אבל המרחק היה מנוקד מלונות. כדי להגיע לאזור כפרי ממשי הוא יצטרך לנסוע צפונה ולעלות אל הגבעות ולהתרחק מהחוף.
כאשר חצה את הצומת לכד משהו את עינו על המדרכה הקרובה אליו. לא משהו, כי-אם מישהו.
הוא לחץ אוטומטית על דוושת הבלם כאשר הפתעה הלמה בגופו.
רוזלינד מצמצה בכאב. למרות שהורידה את העקבים הגבוהים והמגוחכים שלה לפני כמייל בערב, הרי שההליכה על המדרכה בגרבונים – שהיו קרועים עתה לגמרי – לא היתה נטולת כאב. לפחות השסע בחצאית התגלה כמועיל סוף-סוף – היא תוכל לפחות לעשות צעדים ארוכים בשמלה הזו. והיא היתה צריכה עדיין לעשות דרך ארוכה מאוד.
הזעם הלם בה. לא על יורי ועל חבריו המקסימים – אלא על עצמה. זעם על שהיתה מטומטמת כל-כך שהסכימה לנסוע למקום כלשהו אתם מלכתחילה. יהיו הטובות שסייבל ציפתה שתעשה בשבילה אשר יהיו, הרי שטבילה בג'קוזי לא היתה אחת מהן!
היא הרגישה כיצד הבחילה עולה בה – יחד עם פחד עז – נוכח המחשבה אודות מה שיכול היה לקרות אם לא היתה מסרבת להיכנס ללימוזינה. יורי לא היה מרוצה, זה היה ברור, אבל היא עמדה על שלה. ואז, לאחר שהטיח פקודה כלשהי בגיורג, יורי זרק את אחת הבנות האחרות בגיורג. הם נכנסו לתוך הלימוזינה והשאירו את רוזלינד רועדת ורוטטת על המדרכה.
היא התחילה בצעידה הארוכה לעבר הבית.
אבן חתכה את כף הרגל שלה והיא מצמצה בכאב. נותרו לה שלושה מיילים בלבד – ולא היה לה אפילו כסף למונית. באשר לאוטובוסים, הם כבר הפסיקו לנסוע. וכל מי שיעצור כדי להציע לה טרמפ בשעה כזו, לא יעשה זאת מסיבות אלטרואיסטיות...
מכונית התקרבה ועצרה לפניה. היא בחנה אותה בחשש ובאופן אוטומטי התרחקה מפינת המדרכה. היא המשיכה ללכת. אל תעצרי, תמשיכי ללכת, אמרה לעצמה. אם הוא ידבר אלייך, אל תעצרי. תמשיכי ללכת.
גם כך, היא הרגישה כיצד אצבעותיה אוחזות ביתר שאת בנעליה. היא תוכל להשתמש בעקבים כבנשק במקרה הצורך. היא חשה כיצד נדרכה. גבר יצא מתוך המכונית. היא הבחינה בגובה, בטקסידו. המכונית, התחוור לה, היתה מהסוג הספורטיבי.
מכוניות זוהרות לא היו נדירות באזור היוקרתי הזה של החוף והמודל הזה היה יקר במיוחד.
אל תעצרי, תמשיכי ללכת...
"סניוריטה?"
קולו של הגבר היה נמוך.
ומוכר.
רוזלינד הציצה הצדה, לא מסוגלת להימנע מכך. ועצרה.
זה היה הגבר מהקזינו. הגבר שניגש אל יורי רוסטוב וגרם לנשימתה להיעצר בגלל יפי-תארו. ושביטל אותה כאילו היתה זנזונת...
ושעכשיו פנה אליה על מדרכה נטושה במרחק שלושה מייל מהעיר באחת לפנות בוקר.
הסכנה גברה.
היא התעלמה ממנו.
"את זקוקה לטרמפ?"
היתה בקולו נימה אירונית שהכעיסה אותה. אחרי-הכל, היה ברור שכל אשה שצועדת לאורך הכביש בשמלת ערב וגרבונים אינה עושה את זה מסיבות בריאותיות.
אבל היתה רק תשובה אפשרית אחת.
"לא, תודה," ענתה בקול חותך והמשיכה ללכת.
הוא החל לצעוד לצדה והניח יד על זרועה, עוצר אותה.
"אל תהיי מגוחכת," אמר לה. היתה תוכחה בקולו, כמו גם שעשוע אירוני.
"תוריד מעלי את היד שלך או שאני אתקע את העקבים שלי בראש שלך!" ירקה רוזלינד.
הוא הניח לה מיד, מרים את ידיו.
"אין צורך להיבהל ככה," אמר ובקולו היתה עכשיו נימת תוכחה בלבד. "רוב הסיכויים שתותקפי אם תמשיכי לצעוד ברגל. אם את הולכת העירה, אני יכול להסיע אותך."
היא סובבה את ראשה.
"למה?" שאלה בהתגרות.
היא הביטה בו עכשיו והרגישה כיצד בטנה מתהפכת. אלוהים אדירים, הוא היה מדהים! אפילו באור האפלולי תווי פניו גרמו לנשימתה להיעתק. מה עושה אותו טוב מראה כל-כך? גברים נאים היו עשרה בגרוש, אבל הוא... הוא עשה לה משהו שמעולם לא קרה לה בעבר. לפני כן היא היתה אדישה ליופי הגברי הספרדי – אבל היה בגבר הזה משהו שגרם לה לחשוב מחשבות מאוד לא אקדמיות.
הפה שלו – שהיה מעוצב בצורה יפה כל-כך – נמתח בחיוך קצר ולא שמח. יהיו מחשבותיו ביחס לנערה זו אשר יהיו, הוא לא יוכל להשאיר אותה כאן.
"טוב, בואי נגיד שזה לא יועיל לקזינו אם הגופה שלך תימצא כאן מחר בבוקר – יישאלו שאלות אודות מעשייך הערב. זה לא הפרסום שאני מחפש."
רוזלינד נדרכה. "איך אתה יודע שהייתי בקזינו?" שאלה. לא ייתכן שהוא יודע שראתה אותו מוקדם יותר. הוא הבחין רק ביורי, לא בפמליה שלו.
האיש משך בכתפיו האלגנטיות. "מאיפה יכולת לבוא? אין מקום אחר כל-כך רחוק מהעיר בשביל אשה מושכת כמוך. חוץ מזה..." צרידות קלה חדרה לקולו ועשתה לקצות עצביה דברים מוזרים. "זיהיתי אותך. תגידי לי – " קולו התחדד לפתע. "למה לא עזבת עם האנשים שאתם הגעת? או שהם גמרו אתך? אני בטוח שהלימוזינה היתה מספיק גדולה!"
פניה קפאו כאשר הבינה את המשמעות של דבריו והיא כבשה רעד אלים. אם היתה נכנסת ללימוזינה, ודאי היתה ניצבת בפני גורל נורא. פחד אימתני הלם בה נוכח התנהגותה חסרת הזהירות במהלך הערב.
"אני גמרתי אתם!" ירתה בחזרה.
אצבעות נגעו בגווה החשוף.
"הם לא היו לטעמך, סניוריטה?" קולו של הספרדי היה נמוך. הוא עשה דברים מוזרים לקרביה. כמו גם המגע הסתמי הזה של אצבעותיו בעורה.
ואז נזכרה בזהירות.
"תוריד ממני את הידיים שלך!"
היא נסוגה, לוטשת בו את עיניה, מחזיקה את הנעליים לפניה כאילו יוכלו להגן עליה מפניו. "תראה, אדוני הבלש של הקזינו היוקרתי, מי שלא תהיה, אני רק רוצה שתעזוב אותי במנוחה! אני עייפה, נמאס לי ואני רחוקה מהבית. אז לך מכאן ותעזוב אותי בשקט."
היא הסתובבה והחלה שוב לצעוד על המדרכה. אבל כאשר עשתה את הצעד הראשון שלה, כף רגלה נחתה על אבן חדה במיוחד והיא השמיעה זעקה ועצרה. הגבר היה לצדה בשניה.
"את תחתכי את כפות הרגליים שלך," נזף בה בקדרות. "אם היתה לך טיפת שכל, היית מקבלת את ההצעה שלי והיית נוסעת אתי העירה. תאמיני לי," הוסיף, פיו מתהדק, "שתהיי בטוחה אתי יותר מאשר לבד. לא כל מי שעוצר לאשה יפהפיה, סניוריטה, הוא בעל כוונות טובות. וחוץ מזה" – היתה נימה של אותו הומור אירוני בקולו – "לא נראה לי שתקבלי הצעה לטרמפ במכונית מהירה יותר..."
רוזלינד הביטה במכונית הנמוכה שלו, שעמדה ליד המדרכה כמו נמר במנוחה. "בסדר, אז שאלת את המכונית של הבוס שלך ואתה רוצה להשוויץ בה. בסדר." החלטה פתאומית התקבלה במוחה. אין ספק שהיא תהיה בטוחה יותר במחיצת חוקר הבית של הקזינו, לא? זה אחד האתרים היוקרתיים ביותר בחוף, והמאבטח לא יסכן את משרתו בתקיפת תיירת, נכון? והיא היתה כל-כך עייפה, וכבר נמאס לה מהכל... שלא לדבר על כך שכפות רגליה כאבו...
היא צלעה אל המכונית, פתחה את הדלת והתיישבה על מושב העור הרך. היא שמה את נעליה על הרצפה ונשענה לאחור, מרימה את סנטרה במלכותיות.
"קפה כרמן ברחוב דה-לה אמריקס – הוא בנמל הישן. ותיסע מהר, בסדר?"
קוראים כותבים
There are no reviews yet.