החוטאים 1: אמת

פרק ראשון דרו

כעבור שנה

אני ממוללת את הפתק בין אצבעותיי, שקועה במחשבות, מתלבטת איך אני משכנעת את ניק לשחרר אותי מהמסיבה הזאת. הוא סימס לי על כך לפני שעות וסיננתי אותו. כחלק מתפקידי כבת זוג טובה אני צריכה, בין היתר, להקריב קצת ולהיות נחמדה לחברות של החברים שלו, גם אם הן מגעילות, אבל אין מצב שזה כולל סופי שבוע שלמים של מסיבות רווקות. אני רק חושבת על זה וכבר מתכווצת.

אני מרגישה את המתח בכתפיים. ברור שהוא יגיד שאני סנובית, אבל הבנות האלה הן לא חברות שלי. למען השם, קיבלתי זר שמורכב מאיברי מין. בולבולים קטנים מפלסטיק מסודרים באגרטל שעליו פתק שמזמין אותי ל“סוף שבוע של הוללות“. נשמע כמו התחלה מבטיחה לחיי נישואים. זה אולי מתוחכם ואפילו הולם, אבל לא בשבילי. אני לא מעוניינת בשום הוללות מחוץ לחדר השינה שלי – לא שאני זוכה לה גם שם.

אני מרימה את הטלפון ומחייגת לניק, נאנחת מעצם ההבנה שהשיחה הזאת עלולה להסתיים בריב. אני מקווה בכל ליבי שהיא תעבור בצורה חלקה יותר. מערכת היחסים שלנו עומדת על כרעי תרנגולת לאחרונה. אנחנו לא משדרים על אותו גל. לעזאזל גל – אנחנו אפילו לא משדרים, ונראה שלא משנה כמה אני מתאמצת להיות האדם שהוא רוצה שאהיה, משהו תמיד חסר. נמאס לי מזה.

בהתחלה זה היה אחרת. חשבתי שהוא מקסים ומתוק, תמיד מנסה ללמד אותי דברים חדשים, להנחות אותי, ונתתי לו לעשות את זה. ידעתי שזה מיותר, ובכל זאת שתקתי כי ראיתי שהוא נהנה מהתפקיד. אבל מה שבהתחלה נראה לי חמוד היום רק גורם לי להרגיש נחותה, ואני מתחילה להרגיש משותקת בצילו. דברי חנופה מפתים הפכו למילות שיפוט, הכוונה הפכה לשליטה. והכי מרגיז שהכול קרה בהסכמתי. נתתי לו מרצון שליטה בקול שלי. הפסקתי להיות ביקורתית ביחס להחלטות שלו וגזלתי מעצמי את הזכות להישמע.

אמש ניסיתי להשמיע את קולי כדי לוודא שאני עדיין יודעת איך משתמשים בו, מה שרק הוביל לתחרות צעקות ביני לבין עצמי. צרחתי, וצרחתי עוד קצת, בזמן שהוא התעלם ממני ובסוף השתמש בכל המילים שאמרתי – נגדי. בתוך התסכול, זרקתי עליו כרית, והוא הגיב בצביטה בישבני. הפעם לא בלעתי את הלשון ולא החרשתי את הכאב, זעקתי אותו לשמיים. הוא ביטל אותו בתואנה שאני רגישה מדי ושהוא נסחף בלהט הרגע כי ניסה לפלרטט איתי. אבל זה היה מעשה מרושע, והחבורה שנשארה על גופי היא תזכורת לכך. זאת לא הפעם הראשונה שהוא משלב אהבה או סקס במעשים אכזריים, אבל איכשהו התירוצים שלו תמיד הופכים לשקר שאני מוכנה לספר לעצמי. הם תמיד ערבים לחיך בהשוואה לחמיצות שיש באמת.

תשעה חודשים לפני כן

“זה מה שאת לובשת הערב?“ מצחו של ניק מתקמט בחוסר שביעות רצון.

“כן, זה מה שאני לובשת. אתה רוצה לחלוק את דעתך או רק לעקם את הפרצוף?“ אני מניעה את ראשי מצד לצד, מגלגלת עיניים וממשיכה למרוח מסקרה מול הראי בחדר הרחצה בדירתי. לפעמים ה“דעות“ שלו הן נורא שתלטניות.

“רגע, מה יש, אסור לבחור להביע דעה בקשר לחברה שלו? אחרי הכול, הגוף הזה שייך לי.“ הוא מגניב את ידו סביב מותניי ומושך אותי לאחור, מצמיד אותי לחזית גופו ושוקע מטה, מתחכך באחוריי.

אני מפילה לכיור את המסקרה ונאחזת בכיור כשהוא מקרב את פיו לצווארי ומשלים את אחיזתו בשדיי. נשימתי נעשית מאומצת מעוצמת ההתפתלות. “ניק.“ שמו בוקע מפי בגניחה יותר מאשר באי־הסכמה. “ניק, אנחנו לא יכולים... אנחנו צריכים להיות שם בעוד שלושים דקות.“

“נאחר איחור אופנתי,“ הוא ממלמל לתוך צווארי.

ראשי נוטה לאחור, נשען על כתפו, ואני מביטה לתקרה ומחייכת, דוחפת אליו את ישבני בניסיון להתאים את תנועותיי.

“את רואה, מותק, זאת הסיבה שאת לא יכולה ללבוש את השמלה הזאת. אני לא אוכל להוריד ממך את הידיים.“ מי ידע ששמלה קצרה תוציא ממנו את כל המחשבות הסקסיות? אני באמת אוהבת שהוא שתלטן במיטה, אבל נראה שהתכונה הזאת מופיעה גם מחוץ לחדר השינה שלנו.

“חנפן,“ אני מצחקקת, והוא נרתע, מבטו לוכד את עיניי במראה. הוא מסתכל על השמלה שלי מלמטה למעלה וזוקר גבות, הבעתו מתחננת, ואני מניעה בראשי לשלילה.

“אאוץ’! ניק.“ עיניי מתרחבות בהפתעה מהצביטה החזקה בלחי הימנית של ישבני. ידי נשלחת מטה לשפשף את המקום ולהעלים את הצריבה. “זה כאב.“

“זה העונש שלך.“ הוא קורץ ורוכן לנשק את שפתיי. הוא יוצא מחדר הרחצה ולא מביט לאחור. “לכי תחליפי בגדים, מותק. אנחנו מאחרים.“

לרגע אני רק עומדת שם ותוהה מה זה היה. אני לא באמת יודעת איך לעכל את ההתנהגות הזאת. האם הוא ניסה לתמרן אותי בעזרת סקס? האם ניסה להעניש אותי? מה זה היה, לעזאזל? הוא יודע שאני אוהבת את הסקס שלנו קשוח, אבל אני לא מצליחה להתנער מהתחושה שזה לא היה קשור לסקס. זה היה מרושע.

אני מסתכלת על עצמי בראי. לחיי סמוקות וסערת הרגשות משתקפת בפניי. אני משפשפת שוב את הישבן הכאוב ומסיימת להתאפר, ותוך כדי שוקלת מה אגיד לניק. אני יוצאת מחדר הרחצה ומזדקפת. אני לא מחפשת לעצמי איזה מאסטר, הוא משוגע אם הוא חושב שאני מתכוונת לזרום עם התנהגות מהסוג הזה. צביטה כואבת בתחת היא דבר שיכול לקרות, אבל רק במיטה. כן, אולי נוכל להשאיר את זה. הוואגינה שלי מאשרת. אני יוצאת לסלון, מוכנה לשאול אותו מה זה היה, והוא מפנה אליי את תשומת ליבו מהספה.

“למה לא החלפת בגדים?“

“כי זה מה שאני לובשת.“

הוא נאנח ומניע את הראש בחוסר הסכמה. “דרו, אני מנסה לעזור. הצוות הזה הוא פשוט יותר... אופנתי. את נראית כאילו את הולכת לפגישת עבודה.“

אני לא שולטת בהבעה שעולה על פניי. אני אפילו לא מנסה להסוות אותה. היא אומרת, “אתה צוחק עליי?“

“חשבתי שאני סקסית כל־כך שלא תוכל להוריד ממני את הידיים? אז אני רוצה לנסות להבין – אני סקסית, רק לא אופנתית? אתה יודע מה לא אופנתי? המיזוגיניה המזדיינת שלך.“ אני צועדת הלוך ושוב בחדר וממלמלת לעצמי, מתכוננת לריב. האדישות שלו מכעיסה. אני מתחילה להחליף בין תיק הערב הרגיל לתיק הקלאץ', מעבירה חפצים מתיק לתיק בכוח רב מהנחוץ.

הוא מתעלם מההערה שלי וממשיך. “למה את לא לובשת את הבגד הזהוב הזה שקניתי לך לפני כמה ימים? טינה, החברה של פאט, בחרה אותו בשבילך. אני בטוח שהיא תעריך מאוד אם תלבשי את מה שהיא בחרה."

הוא נכנס לחדר השינה שלי ואני בוהה בו כלא מאמינה. זאת הסיבה שאני לא יוצאת עם גברים.

“אתה בטח צוחק. אני מקווה שנכנסת לשם כדי להשתמש בשירותים...“ אני מגלה שטעיתי כשהוא מופיע שוב ובידו הקולב עם השמלה הזהובה. “לא יכול להיות שאתה רציני, ניק. אני לא יכולה ללבוש את זה. חשבתי שזאת הלבשה תחתונה בכלל.“ אני מרימה ידיים בתסכול, מביטה בו ונושמת עמוק.

ניק מתחיל להתקדם לעברי, עדיין אוחז בבגד המחורבן. “דרו, מותק. תקשיבי לי. אני אוהב אותך בכל בגד. באמת. אבל אני גם יודע שהיית לחוצה מהמפגש עם החברים שלי, ואני רק רוצה לוודא, בקטע אנוכי, שאני מגיע עם הבחורה הכי מדליקה בחדר. אני רק רוצה להשוויץ בך.“ הוא מניח את השמלה על השולחן לצידי, ואחר כך משפשף את זרועותיי מלמטה למעלה. “תפסיקי לחפש ריב איפה שלא צריך. אני רק דואג לאינטרסים שלך.“

אני רוצה לצעוק עליו, אבל נראה שאני היחידה שנסערת בחדר, והמוח שלי קפא בשנייה שהמילה “אוהב“ נפלטה מפיו.

הוא אמר שהוא אוהב אותי.

אומנם בזמן האחרון אני מרגישה שאני רוצה להגיד את זה בעצמי, אבל לא ציפיתי שהמילים האלה יעלו דווקא בריב הראשון שלנו.

הוא אוהב אותי.

למה אני רבה איתו על משהו מגוחך כל־כך? איך בכלל יכולתי לחשוב שהוא יפגע בי?

הוא אוהב אותי.

יש לי הרגשה שזה מין רגע שבמבט לאחור ייתפס כמשמעותי במערכת היחסים שלנו, ואני לא רוצה שהקשר הזה יסתיים באשמתי. אני צריכה להתפשר.

“אני לא איזה גביע ניצחון, ניק.“ קולי עדין יותר.

“כאן את טועה, מותק. אני באמת מרגיש כאילו זכיתי במדליית זהב.“ אני מניחה את הידיים שלי על פניו ומסובבת אותן אליי.

“למה אני לא יכולה לסרב לך?“ אני פוגשת חיוך רחב, מעין הבעת ניצחון.

“כי את יודעת שאני צודק,“ הוא מנשק את מצחי ומקרב אליי את השמלה.

אני נושפת בעצבנות ולוקחת אותה מידיו. “יש לך מזל גדול שגם אני אוהבת אותך.“ החיוך שלי מהוסס. אני לא מאמינה שאמרתי את זה בקול. ניק נרתע ודוחף את הידיים לכיס מכנסיו. הוא מטה את הראש לצד ומהדק את שפתיו כאילו הוא שוקל מה להגיד. אני מרגישה שהוא מסתכל עליי בזכוכית מגדלת.

“דרו.“ אני שומעת את הנימה בקולו ומתחרטת על מה שאמרתי. אני נבוכה, מרגישה שהוא מרחם עליי. אני בטוחה שהכול בראש שלי, ובכל זאת רוצה להימלט מהחדר.

הוא מוציא את היד מהכיס ומושיט אותה אליי. “זה בסדר, אל תהיי נבוכה. התכוונתי שאני אוהב את הגוף שלך בבגדים האלה. וואו, אני לא יודע מה להגיד, אבל זה מחמיא לי.“

אני מנסה להמשיך לחייך, אבל מרגישה מושפלת. איך פירשתי את דבריו בצורה לא נכונה? אני מנסה למשוך ממנו את ידי, אבל הוא מהדק את אחיזתו.

“אבל אני ללא ספק מרגיש יותר מסתם חיבה כלפייך, דרו. אני מטורף עלייך, והייתי רוצה שגם הרגש הזה יגיע בעתיד שלנו, אבל למען האמת, מקרים כמו הוויכוח הזה עוצרים אותי. אני צריך שתהיי מוכנה לתת לי להוביל. אני רוצה שתקבלי את העזרה שלי. אני לא רוצה שתרגישי רע בגללי, אבל את מערערת בקביעות על העמדות שלי, והתנגדות מהסוג הזה יכולה להיות קו אדום מבחינתי. יום אחד אני ארצה רעיה, ובעולם שלי יש ציפיות מסוג אחר. ציפיות שאת לא יודעת איך לנווט.“

עיניי מתחילות לדמוע. לפני רגע אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ועכשיו הוא נפרד ממני רק כי אני לא מצליחה להפסיק לעמוד על שלי. למה אני מרחיקה אותו? אני גרועה בזה. לעזאזל. איך יכול להיות שאני אישה מצליחה כל־כך ובו־בזמן כישלון כזה גדול?

"מבטיחה להשתדל יותר. אני רוצה שזה יצליח. אני רוצה להרגיש שאתה מעריך אותי וסומך עליי, מצטערת שגרמתי לך להרגיש ההפך.“

הוא מחייך בהסכמה ורוכן לנשק אותי נשיקה ארוכה ועדינה, מלטף את קו הלסת שלי בגב אצבעותיו. עיניי נפקחות לאט, ולרגע אני מרגישה שהתעוררתי.

“אלוהים, אני מת כבר להשוויץ בך מול החברים שלי. תחליפי בגדים מהר – אני לא רוצה לאחר עוד יותר.“ הוא טופח על הירך שלי וזז הצידה כדי לתת לי מרחב לעקוף אותו. בלי שהות נוספת אני נכנסת לחדר השינה שלי ומחליפה בגדים. זה המעשה הנכון. הוא יאהב אותי בחזרה, אני רק צריכה להראות לו כמה אכפת לי.

הזיכרון הזה מעלה בי ערפל של חרטה. כופפתי את עצמי והשתניתי עד שאי אפשר לזהות אותי. אני שונאת את האדם שהפכתי להיות בקלות שכזאת. הנחתי למערכת היחסים לכרסם חלקים ממני. לא, כרסמתי אותם בעצמי תוך כדי ניסיון להפוך את עצמי לגרסה שניק רוצה. שיזדיין.

מתישהו במהלך השנה שאנחנו יוצאים החלטתי שהוא הפרס ואני הניחומים. למרבה הצער, החלטתי גם שכבוד עצמי הוא משהו שאני מוכנה להמיר תמורת אהדתו. אבל גמרתי עם זה – הוא לא מעוניין בי, הוא מעוניין בגביע ניצחון. משהו שמציג אותו באור יפה. הגעתי להבנה שאני רק שלוחה של האגו שלו.

קולו של ניק שואב אותי ממערבולת המחשבות. “מה אוכל לעשות בשבילך? אני עסוק, דרו.“

“למישהו פה יש מצב רוח טוב... תקשיב, התקשרתי כדי לדבר על ההזמנה הזאת שקיבלתי עכשיו למסיבת הרווקות של טינק." אוי לא, השתמשתי בכינוי שגרטשן ואני המצאנו לטינה. הוא מתאים לה כי היא בת עשרים ושתיים, קטנה, בלונדינית ומתנהגת כמו זאטוטה, וזאטוטים אוהבים דברים של דיסני, וכך נולדה טינקרבל. היא גם ה“חברה“ שבחרה את השמלה הזהובה של הפרוצות.

“ברצינות, דרו? חבל שאת לא יכולה להיות נחמדה יותר. את לא חייבת להיות תמיד כזאת כלבה.“ הנה אנחנו מתחילים.

“אל תקרא לי ככה! זה סתם כינוי, אבל בכנות, היא בערך בגיל של טינקרבל... אז...“ אני לא מתנצלת. אם צריך גם אמות על חרבי בקרב הזה.

“הכוונה שלכן הייתה ללעוג לה – אז מה אם היא צעירה מכולנו? זה רק בעשר שנים, והם אוהבים אחד את השני. זה מה שחשוב. את צריכה לתמוך בזה. אני מאוכזב מחוסר הבגרות שאת מפגינה.“

עכשיו הוא גם אלטרואיסט?

“אני לא מתכוונת להתווכח על רמת הבגרות של מישהי ששולחת לי אגרטל מלא באיברי מין כהזמנה למסיבת רווקות. אני לא משתתפת בזה. אני לא מנסה להיות קשה, זה פשוט לא בשבילי, ניק. חוץ מזה יש לי ערמה של דברים לחקור ללקוח פוטנציאלי. אני יודעת שפטריק הוא חבר שלך ושאתה רוצה שאהיה חברה שלה, אבל לא, פשוט לא.“ אני נאנחת, מסגירה את התסכול.

“נו, תשחררי קצת! מה זאת אומרת לא מוכנה ללכת? את יודעת שהחבר הזה חשוב לי, אמרת את זה. בחיי, הכול תמיד חייב להיות קשור אלייך? אני מתקדם בצעדי ענק בחברה הזאת, ואם אני רוצה שיראו בי מנהיג אני צריך להכיר את האנשים הנכונים. טינה מחבבת אותך, אז תתגברי על עצמך ותלכי. הייתי מצפה שתשמחי שקיבלת הזדמנות נוספת להוכיח שאת לא מה שהיא חושבת שאת.“ אלוהים, הוא תמיד יודע איך לסובב את הסכין.

אני מרימה את הקול. “אתה צוחק עליי עכשיו? אני לא בנאדם אנוכי – אכפת לי מהקריירה שלך, אבל אכפת לי גם משלי. אני יכולה להפגין תמיכה גם בלי לבלות סוף שבוע עם חבורה של בנות שאני לא מכירה שמקפיצות טקילות ורוקדות על שולחנות. אם זה מה שאני צריכה לעשות כדי שיקבלו אותי, אני מעדיפה להישאר בלי חברים. אין שום היגיון בהתנהגות שלך.“ אני הודפת את עצמי מהשולחן וקמה לצעוד בחדר.

“שום היגיון? בהתנהגות שלי? זה טוב. את סתם קטנונית. את מתנהגת ככה מאז שהכרנו, ואני מבין שעבדת קשה כדי להשיג את כל מה שיש לך ולא גדלת בחברת אנשים כאלה, אבל אני כן. את לא מבינה איך לתווך להם את מערכת היחסים הזאת. את חייבת תמיד להיאבק בי כשאני מנסה לעזור לך?“

“לעזור לי? לעזור לי לעשות מה, ניק? כי בפעם האחרונה שבדקתי אני מנהלת בכירה בחברה וחוזרת הביתה בשעה סבירה ולא מסריחה מבילויים. אני לא מוכנה למכור את עצמי בגלל חוסר היכולת שלך להתקדם בקריירה. אני לא מוכנה להשפיל את עצמי או לעשות לך טובות. אם אתה רוצה שטינה תגיד לפטריק דברים טובים, אולי תלך אתה למסיבה המחורבנת הזאת.“

בחיי, זה היה כיף! מאיפה זה בא? אין לי מושג. אבל ברור שאני צריכה עוד מזה. הלב שלי פועם מהר כל־כך שאני בקושי מתרכזת במה שנאמר, מפני שהנה, סוף־סוף הצבתי גבול ענקי וייתכן מאוד שזה המקום שבו אני קוברת אותו.

מלאת ביטחון, אני חוזרת להתמקד שוב בשיחה.

“וואו, ואני כל הזמן הזה דאגתי שאולי את חושבת שאני לא מוצלח, אבל תמיד אמרתי לעצמי שאף פעם לא תשפטי אותי. את אוהבת אותי, את אמורה להתגאות בי. אני שמח לגלות איך את מרגישה באמת.“

תחושת האשמה המוכרת מגיחה מעומק בטני. בתוך מסע התעוזה הזה לא הבאתי בחשבון את המשקל שיש למילים שאני אומרת. “מצטערת, ניק. אבל אתה יודע שאני גאה בך, ואתה יודע שאני אוהבת אותך. לפעמים אני מרגישה שאתה מבקש ממני דברים שאין בהם שום היגיון. זה גורם לי להרגיש קטנה.“

“תני לי דוגמה אחת למשהו שביקשתי ממך לעשות ופגע במערכת היחסים שלנו, דרו.“

“טוב, זה מסובך, כי אתה מבקש ממני דברים שעושים אותך מאושר, אבל אני לא יודעת איפה האושר שלי נכנס במשוואה הזאת.“

“את שומעת את עצמך? את מתרכזת רק באושר שלך. בכל מערכת יחסים יש שני אנשים. אני פשוט לא מבין למה את לא יכולה לעשות את זה למעננו? את אוהבת אותי?“

“ברור שכן, אבל לפעמים אני צריכה להיות בעדיפות ראשונה. לפעמים ההחלטות צריכות לשרת אותי, ניק.“

“בסדר, דרו. תישארי בבית. אני בטוח שיש דרכים אחרות לעזור לטינה לדבר בשבחי. אנסה לחשוב מחוץ לקופסה...“ אני מתנשמת בהפתעה מהרמיזות שלו. זה היה אִיום. אני שומעת אותו מתפתל סביב המילים כמו נחש.

“אתה מאיים עליי? אתה אומר שתתחיל עם טינה, שתפלרטט איתה?“ אני מתקשה להאמין. הוא לא יעשה את זה, נכון? הוא בהחלט יעשה את זה...

“תפסיקי לחשוב דברים רעים. אלוהים, יש אנשים שלא משתנים. אם כי אני בטוח שהכוס שלה לא יהיה כזה קר.“

“לך תזדיין.“ אני מטיחה את הטלפון בשולחן, בסתר ליבי מקווה שלא שברתי אותו, אבל מבינה את האירוניה שבדבר אם אכן הוא נשבר. אני רק שוברת פיסות מעצמי בזמן שאני בורחת מהבעיה האמיתית.

שלושה חודשים לפני כן

“לא, גרטש, הוא עדיין לא חזר הביתה...“ היא מוזרה היום, מתחקרת אותי על ניק. מאז שקיבל קידום הוא יוצא יותר ויותר עם החברים שלו מהעבודה. אמריקה התאגידית מביאה איתה הרבה לחצים. אלה תירוצים עלובים, אבל אני נאחזת בקש.

אני אוהבת, אבל איכשהו מחבלת כל הזמן באושר שלי. בהתחלה אני לא פנויה מספיק. ואז אני מתנשאת כי בגלל ההצלחה שלי הוא מרגיש קטן, ולכן כשאנחנו מבלים עם החברים שלו אני מצניעה את התפקיד שלי בחברה. כשיגיע למעמד שווה הוא לא יבקש ממני לעשות את זה בשבילו. כי זה מה שאנחנו עושים למען האנשים שאנחנו אוהבים – אנחנו מקריבים ומתפשרים. אני רק רוצה שהוא יֵדע שאני אוהבת אותו.

אני ניגשת למקרר ומוציאה בקבוק מים, מרחיקה את הטלפון מאוזני ולוגמת מהמים שמצננים את גרוני. אני לא רוצה לקרב חזרה את הטלפון, אבל אני עושה זאת, ושומעת רק שתיקה.

“הלו, גרטשן, את שם?“

“כן, פשוט חיכיתי שתפסיקי להתעלם ממני.“ טוב, אני בהחלט מנסה, ללא הצלחה.

“מצטערת, אבל אני לא בנויה לזה עכשיו.“

“שאקבע תור לשיחה מלב אל לב, כי אני לא בטוחה מתי תהיה לנו עוד אחת כזאת?“

“נו, הוא רק מנסה לפלס את הדרך שלו בחברה. לא קל לבנות את עצמך בעבודה חדשה, והוא נחוש להתבלט ולהשתייך. דווקא את צריכה להבין את זה. אני מנסה להבין אותו ולתת לו את המרחב למצוא את הדרך.“ למה היא לא מניחה לזה? אני שונאת שהיא נכנסת לי לתוך הראש.

“אז תני לו עצה. אבל את לא יכולה לקבל יחס מחורבן מהחבר שלך, דרו.“

“אני לא, פשוט קשה לו. לפעמים ההצלחה שלי היא קצת יותר מדי עבור אחרים. אני מטילה צל גדול.“ אני מותחת את הצוואר בתקווה להקל את המתח, אבל הוא תפוס חזק.

“מה? כמה מתוק – עכשיו את מתנצלת על ההצלחה שלך?“

“אני לא מתנצלת על כלום! רק שעדיף לא להבליט את זה יותר מדי מולו.“

“לא חשבתי שהיום הזה יגיע. את כבר לא רואה את הקו האדום.“ קולה עוקצני ויש בו אכזבה. אני שונאת את החלק של האכזבה.

“אני בסך הכול מנסה להיות חברה מבינה, גרטשן. בכל מערכת יחסים יש שני אנשים. לעולם לא אהיה אישה מצליחה אם אני סגורה בפני אפשרות של פשרה.“ אני משליכה מרגליי את נעלי ההתעמלות שנעלתי לכבוד הריצה בשכונה וצונחת חזרה לספה. אני לוחצת על הרמקול בטלפון, והיא ממשיכה.

“איך את לא רואה את זה, דרו? קודם כול... לא, לא משנה. אני לא יכולה להגיד את זה. נמאס לי להגיד את זה.“

אני שותקת כדי לחשוף את הבלוף שלה. בחודשים האחרונים גרטשן לא הייתה נלהבת ממערכת היחסים שלי. בהתחלה האמנתי לניק. האמנתי שהיא כנראה מקנאה, שקשה לה לחלוק את החברה הכי טובה שלה עם גבר. ידעתי שאני מבלה את כל זמני עם ניק, אבל נראה שתמיד היו לו תוכניות עבורנו, והתרגשתי מתשומת הלב. עכשיו, עם המעבר לדירה החדשה שלנו בגיהינום הפרברים, באמת קשה לקבוע קצת זמן בנות. אני גם לא אוהבת את השיחות האלה.

קולה של גרטשן מהדהד מבעד לטלפון, מנתק אותי מהמחשבות. “בסדר, אז אני אגיד את זה. מי את? אני כבר לא מזהה אותך. איבדת את החספוס שלך. זה כאילו עברת שטיפת מוח – לא, לא... זה כאילו יש לך פיצול אישיות. את באה כל יום למשרד ונותנת בראש, ואז יוצאת הביתה והופכת שוב לשפוטה שלו. נעשית שפוטה של מישהו.“

אני נושמת עמוק, והשאיפה החוצה לוקחת איתה את שארית כוחותיי. אני גמרתי.

“אפשר שנדבר על זה אחר כך? אני לא רוצה להתווכח גם איתך. הותשתי.“

“לא, אי אפשר. לא ראיתי אותך יותר מחודש מחוץ לעבודה. אני דואגת לך. איפה החברה שלי?“

“תפסיקי לדאוג. זאת רק תקופה קשה. נעבור אותה.“

“אני לא דואגת למצב של הקשר המזדיין שלך, כי אולי את לא צריכה לעבור את התקופה הזאת. אולי את צריכה להסתלק, דרו.“

אני מזדקפת, לא מאמינה שהיא אומרת לי להיכנע, להיכשל, פשוט להסתלק.

“אה, מדהים. לא אמרת לי מתישהו שאני צריכה להתחיל לחיות? ‘לכי תעשי קצת סקס, דרו’. לא זה מה שאמרת? אז הנה, אני מנסה לחיות את החיים. זה לא מושלם, אבל לפחות אני מנסה. בכל מקום מישהו מאוכזב ממשהו שאני מחליטה. אני לא יכולה לרַצות אף אחד מכם! פאקינג תניחי לי, גרטשן. אני אוהבת אותו ואני מנסה.“ קולי נשבר.

“התכוונתי שתיהני קצת, לא שתאבדי את כל הכבוד העצמי שלך. את מוותרת על עצמך למענו, דרו. מה הוא עשה למענך? את בכלל מאושרת? כי הבחורה שאני מכירה לא הייתה מסכימה לספוג את השטויות האלה.“

אני משפילה מבט אל ידיי ומתחילה לקלף את הלק מהציפורניים.

אני אפילו לא יודעת אם זה עדיין נכון. אני רק יודעת שהבחורה שהייתי התקלקלה והתפרקה כתוצאה מהצורך להציג מראית עין של חיים מושלמים. ניק מושלם על הנייר, ואני מנסה בלי הפסקה להיאחז ב"חזון" שהיה לי לגבינו. הוא נראה כה אמיתי, כה בר־השגה. אם רק אוכל לעשות הכול נכון או טוב יותר נוכל לחזור לשם, אבל עכשיו יש מחשבה אחרת שמציקה לי, המחשבה שאולי אנחנו כבר לא מי שהיינו.

“אני עסוקה מדי במאבק עם עצמי. אין לי זמן לעצור ולשאול שאלות.“

“למה את במאבק עם עצמך?“

“את חושבת שאני לא רואה מה קורה לי? את חושבת שאני מוכנה לבלוע את הגאווה שלי, את הפאקינג כבוד שלי, את ההגשמה העצמית – בלי להיחנק מאכזבה? יש לי חדשות בשבילך, גרטש: אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי על כך שאני אוהבת אותו, ואני שונאת את עצמי על כך שאני לא מסוגלת להיות האישה שהוא צריך. אני רק רוצה שיאהב אותי, אבל איך לעזאזל מישהו יכול לאהוב אותי אם אני שונאת כל־כך את עצמי?“ דמעות זולגות על פניי. “אני פשוט... אני לא יודעת. אני תקועה במעגל אינסופי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הוא לא ערער על כל צעד שעשיתי, אבל מצד שני, אם רק הייתי מקשיבה לו ומפסיקה להיות כזאת עקשנית, הוא היה מאושר והחיים היו נראים מושלמים – רק שהם לא. אני כבר לא יודעת מה לחשוב אפילו.“

השתיקה מעבר לקו הולמת את הרגע הזה. לפעמים אנחנו רק צריכים להגיד משהו בקול כדי להבין איך הוא נשמע. אני נשמעת פתטית, כמו הבנות שאני שונאת להקשיב להן, בנות בכייניות שנתלות בתשומת לב של מישהו שלא אכפת לו מהן. אבל אכפת לי, אני לא יכולה לעצור את זה.

“תבטיחי לי שתפסיקי לעשות את זה, דרו.“ קולה נשמע רציני, ואני תוהה אם היא מרחמת עליי או עצובה בשבילי.

“אני אוהבת אותו, גרטשן, ואני לא יודעת איך להיכשל. אני יודעת שזה לא מושלם, אבל מה אם זאת ההזדמנות היחידה שלי? אין מערכות יחסים מושלמות.“

“אבל כבר נכשלת.“

“למה את מתכוונת?“

“אני מתכוונת, חברתי המתוקה והיקרה, שאת מרוכזת כל־כך בניסיון לעשות את זה נכון ששכחת להגן על האדם החשוב ביותר במערכת היחסים.“ היא לא רצינית.

“למה, לעזאזל, את מתכוונת? אני תמיד חושבת מה טוב בשביל ניק. בדיוק אמרתי לך שניסיתי לעבוד על כל מה שלא בסדר אצלי כדי שמערכת היחסים שלנו תינצל.“

“התכוונתי אלייך, דרו. את צריכה להיות האדם החשוב ביותר עבורך...“

השתיקה שלי היא כל החיזוק שהיא צריכה כדי לדעת שאני מבינה אותה. אני באמת מבינה אותה. זה פשוט קרה בהדרגה, ויתורים קטנים, ניצחונות במסווה של פשרות. הכול היה סוג של אילוף. הוא לא צריך להצמיד את היד לפה שלי כדי להשתיק את קולי, אני משתמשת בידי שלי עכשיו.

“אני חייבת לסיים.“

“דר...“

“חייבת לסיים!“ הצרחה שלי מפתיעה גם אותי. אני מסיימת את השיחה, משליכה את הטלפון על הרצפה ולא טורחת לנגב את הדמעות. התרגלתי להירדם בבכי. אני עוצמת עיניים ומניחה לשינה לאסוף אותי אליה.

בשלוש בלילה ניק מעיר אותי ומרים אותי מהספה כדי להוביל אותי למיטה. נודפים ממנו ריחות סיגרים ובושם זול. אני פוקחת עיניים ומביטה בצדודיתו, תוהה איך אוכל לבלות את עשרים השנים הבאות בהתעלמות מריח של בושם זול שנודף מבעלי.

“תוריד אותי,“ אני רוטנת ומנסה להיחלץ מזרועותיו.

“מה? היי, היפהפייה הנרדמת, כמעט הגענו לחדר השינה. תירגעי.“

“תוריד אותי.“ הפעם קולי חזק ואסרטיבי יותר ואני מורידה בכוח רגל לכיוון הרצפה.

“טוב, בסדר, תלכי בעצמך. רק ניסיתי להיות נחמד. תחזרי לישון, את עצבנית.“ הוא מוריד אותי ומרים ידיים במחוות נסיגה.

“איפה היית?“ הריח נישא באוויר, גורם לי לחרוק שיניים.

“מה, עוד פעם זה? אמרתי לך שאני יוצא עם הבוסים הערב. אמרת שזה בסדר, דרו.“ הוא נכנס לחדר השינה, מסיר את העניבה שלו ומשליך אותה על השידה.

אני נעצרת ליד משקוף הדלת ומניחה את הידיים על מותניי. “זה היה בסדר עד שחזרת מכוסה בריח של מועדון חשפניות,“ אני מפטירה.

“אה, הנה זה מתחיל. זה לא קשור אליי ולעובדה שיצאתי. זה קשור אלייך. את חסרת ביטחון.“

לך תזדיין, ניק.

“איך אתה מצפה שיהיה לי ביטחון, ניק? לא שכבנו כבר חודש, אתה אף פעם לא בבית, ואתה מפוצץ בבושם של נשים.“ אני משלבת זרועות ונועצת בו מבט נוקב בציפייה להסבר.

“בחיי, הצד הזה שבך ממש לא מושך. אפשר להאשים אותי שאני חוזר בשעה מאוחרת אם ככה את מתנהגת כשאני בבית? יש לי הרבה לחץ בעבודה בזמן האחרון, וגם בתוך כל הלחץ הזה שמתי לב לחוסר הביטחון הקיצוני שלך ביחס לגוף שלך. אני שמח לראות שאת שוב מתעמלת, אבל לא רציתי ללחוץ עלייך לשכב איתי כשאת במקום רע כל־כך כי עלית במשקל.“

אני בוהה בו בהלם. אני מבינה מה הוא עושה. הוא מנסה לשחק בחוסר הביטחון שלי שנובע משני הקילוגרמים הנוספים, אבל הבדיחה היא על חשבונו, כי אין לי בעיה איתם. לא הפעם, דרו – את לא נופלת למלכודת שלו.

“לא. אין מצב. אני לא עושה את זה עכשיו. קח כרית, ניק, ולך לישון על הספה. נדבר על זה בבוקר, אני לא מוכנה לעמוד פה ולתת לך לנסות להפוך את העלייה שלי במשקל לאיזה מעשה גבורה שלך. לעזאזל עם זה. הלילה, אתמול בלילה ובלילה שלפני כן התנהגת כמו זבל, ואתה חייב לי התנצלות.“

הוא מניד בראשו, לוקח כרית, ותוך כדי כך צובט את הפטמה שלי.

“אאוץ’, ניק,“ אני צועקת. “מה, לכל הרוחות, אתה עושה?“ אני כועסת ומבולבלת, דמעות נקוות בעיניי. הוא לא עשה את זה מאז... קולו קוטע את מחשבותיי.

“זה העונש שלך על כך שאת מכריחה אותי לישון על הספה. זה לא מה שרצית, דרו? לריב כדי שנוכל להשלים? את חושבת שאני לא רוצה אותך?“ הוא אוחז בעורף שלי ומסתער על פי, הלשונות שלנו מתמזגות וגופי מתלהט. אני מרגישה שזה לא נכון לי עכשיו, זה רע, ובכל זאת גופי מגיב בכל הדרכים הנכונות. הניגוד מבלבל אותי עד שאני פשוט מרפה ונופלת למיטה עם ניק... ועמוק יותר לתוך אחיזתו.

המחשבה היחידה שנשארת בראשי כשאני מתנערת מהזיכרון הזה אוחזת בי כמו מלחציים. אני חייבת לעזוב את ניק.