הים – רעש

הים חלק ראשון רוח הים מכה באפי, נכנסת אל תוך ריאותיי וממלאת אותי געגועים לדברים אשר לעולם לא יחזרו עוד, קורעת אותי מבפנים. רכבתי על אופניי בינות האנשים ההולכים על טיילת העץ, הסתובבתי ביניהם, ראיתי את הזוגות המתנשקים וכל נשיקה גרמה לי להרגיש כאב עמוק בתוכי. המשפחות סביבי עם הילדים הקטנים הרצים בין רגליהם, גרמו לי לחוש את ההחמצה הגדולה של חיי. המשכתי לרכוב בעוד שהדמעות חונקות את גרוני, ולבסוף נשברתי. העמדתי את אופניי לצידי ונשענתי על הגדר, מביט לכיוון הים, נותן לדמעות לרדת בזרם ללא מעצור, מקווה שאף אחד לא יראה אותי עומד כך בפינה ובוכה, חסר נשימה. ידעתי שהסיבוב היומי הזה קורע אותי בכל פעם מחדש, אך, מסיבה לא ברורה, הייתי חייב לעשותו בכל יום במשך החודשים האחרונים כדי לשמור על שפיות דעתי. ריח הים הזכיר לי את רונית ונתן לי את ההרגשה שהיא כאן לצידי, למרות שהייתה מעבר לים, בארץ רחוקה. הוצאתי מתיק הצד מגבת וייבשתי את פניי. נדרשו לי כמה ימים להבין שאסור לי לצאת לסיבוב ללא מגבת ובקבוק מים שיעזרו לי להירגע אחרי ההתפרצויות שחוויתי. לקחתי את האופניים והתיישבתי על ספסל, ממשיך להביט על הזוגות הצועדים מסביבי, מבט של אהבה בעיניהם. לא טעה מי שאמר שהעולם שייך לאוהבים, כי הרי בלי אהבה אנו רק חיים בעולם ומעבירים את הזמן, האהבה היא זו שנותנת לנו את הסיבה לחיות. הבטתי אל המעקה האהוב שנשענו עליו שנינו בטיול היומי שלנו, ממלאים את ריאותנו בריח הים שהתערבב בריח שלנו כשהתחבקנו והתנשקנו בלהט. טיפות הגלים המתנפצים על דופן המזח עפו עלינו והפכו את הנשיקות למלוחות כשנחתו על שפתינו הלוהטות. עליתי על האופניים להשלים את הסיבוב והפעם גם שמתי לב לכל האנשים הבודדים הנוספים סביבי. הנה מר ברמן הזקן שאיבד את אשתו לפני חמש שנים צועד לו לאיטו ומביט על כולם, מנסה לחייך אליהם ולקבל תשומת לב לכמה דקות. הזדמן לי לשוחח עימו מספר פעמים, איש מעניין וגלמוד שילדיו באים מהצפון לבקרו רק מספר פעמים בשנה. בשאר הזמן היו שומרים איתו על קשר טלפוני פעם בשבוע בלבד. חבריו כבר מזמן הלכו לעולמם ואשתו הייתה הדבר היחיד שגרם לו לחייך בשנים האחרונות, עד שגם זה נגמר. מאז הוא מנסה לשמור על סדר יום קבוע כדי לא לאבד את שפיות דעתו. תמיד בעת ששוחחתי איתו עלו בי המחשבות, האם גם אני אהיה ככה בגילו – לבדי, בלי אהובה, מחפש את עצמי עד שיגיע המוות שיגאל אותי מייסוריי? לפניי הילך לו זוג נוסף בשנות השלושים לחייו ולידם קיפץ לו כלב קטנטן, מנסה לזכות בתשומת ליבם, מקבל ליטוף קל מדי פעם, ואז רץ מאושר מסביב וחוזר אליהם שוב, כנראה כדי לקבל את הביטחון שהם לא ינטשו אותו, הרי גם הוא זקוק לאהבה. היום בו הודיעה לי שהכול נגמר הבזיק במחשבותיי כאילו היה זה רק אתמול, למרות שחלפו כבר שלושה חודשים. אז אמרה שהיא טסה לחו"ל לחפש את מזלה, ואפילו לא שאלה אם ארצה להצטרף, זאת לא הייתה אופציה. היא החליטה שזה הסוף ושאין מה לדבר יותר, ולא נתנה סיבה אמיתית לעניין. כמה ימים אחר כך, כשנפרדנו בשדה התעופה, היא השאירה אותי עם שלוש מילים – "אני אוהבת אותך" – ואז הסתובבה ונעלמה בדלת הטרמינל, לא מחכה לתשובתי, יודעת על אהבתי. הותירה אותי בודד ללא ידיעה מתי תחזור, אם בכלל. ללא כתובת או מספר שאוכל להתקשר אליו. את הריקנות שהשאירה אחריה לא הצלחתי למלא מאז עזיבתה ונותרתי שבר כלי שמתפקד רק כדי לשרוד. עמיתים בעבודה לא הבינו מה קורה ומדוע פניי נפולות. לא טרחתי להסביר, קיוויתי שאצליח להתגבר בקרוב. הגלים התנשאו לגובה רב יותר ככל שהרוח התגברה, משמיעים את קולם, מזכירים לי ימים נפלאים ושעות שבהן ישבנו וצפינו בשקיעה. עצרתי שוב והתיישבתי על ספסל לצפות בשקיעה. ראיתי זוג מבוגרים שעצרו גם הם, מחזיקים ידיים, מתקרבים באיטיות כמי שיודעים שאף אחד לא יברח לרעהו, שפתיהם נושקות זו לזו בעדינות מתואמת רבת שנים. האהבה התפרצה ביניהם כשמסביבם זוהר השמש השוקעת עוטף אותם כהילה וגורם לי להרגיש כאילו שני אלים מתחברים יחד ברגע קסום זה. ליד מגרש המשחקים, זוג צעירים בני עשרים פלוס משחקים במשחקי קרב מדומים. הבחורה מכה בבחור באגרופיה הקטנים והוא מצידו צוחק ונהנה כשמכותיה מלטפות את כתפו. הוא לכד אותה בזרועותיו ועטף אותה, נושק לה על עורפה והיא צוחקת מאושר. ניכר שהם רק בתחילת דרכם, מאושרים, מלאים באהבה סוחפת, לא מודעים לתלאות החיים. השמש נגעה בקו הים, מטילה סביבה את אורה הבוהק, נפרדת מיום נוסף בצד זה של הכדור העגול והולכת להאיר בחומה ארצות רחוקות. כשהחלה להיבלע לגמרי, הרגשתי שהיא לוקחת ממני יום נוסף של מחשבות כואבות. "אתה תמיד פה בשעה הזאת", שמעתי פתאום קול עדין לצידי. פניתי אל הנערה שהתקרבה אליי מבלי ששמתי לב, בוחן אותה במבטי. היא הייתה חמודה למראה, שערה השחור הגיע לכתפיה ועיניה הכחולות והגדולות הביטו בי במבט מחכה. היא גלגלה לצידה זוג אופניים אדומים, והקסדה שלה התנדנדה, חגורה אל הכידון. "כן, אני אוהב את השקיעה", השבתי, לא ידעתי מה לומר. "איך את יודעת שאני פה תמיד?" שאלתי. "כי גם אני כאן", השיבה בפשטות. "שאלה טיפשית", אמרתי בחיוך, מבין שזאת השיחה הארוכה ביותר שניהלתי עם מישהי בחודשים האחרונים, מלבד שיחות עבודה. "אתה לא מזמין אותי לשבת לידך?" היא חייכה אליי חזרה ועיניה הביעו התגרות מכוונת. "מדינה חופשית", החוויתי בידי תנועה ג'נטלמנית לעבר ספסל העץ. "טוב, אם אתה לא שואל אז אומר לך בכל זאת. אני דנית", אמרה לי פתאום, גורמת לי להסמיק. בהחלט איבדתי את מיומנות השיחה הקולחת שהייתי מומחה בה פעם. "שלום דנית, אני אורן", הושטתי את ידי, מנסה לצאת מזה בכבוד. "אז למה אתה תמיד פה?" התעניינה שוב, נראה שכלל לא חשבה על כך שאולי סיבותיי הן פרטיות. "את עוקבת אחריי?" השבתי בשאלה נגדית, מקווה שלא תיעלב. "האמת? כן, כבר כמעט שבועיים". "למה?" התשובה שלה הפתיעה אותי. "נורא פשוט, עניין אותי מה מסתתר מאחורי המבט העצוב בעיניך", השיבה לי ברוך פתאומי. "ומה נראה לך?" שאלתי בשקט. "נראה לי שאתה מרגיש בודד". "עד כדי כך זה בולט?" "למי שמרגיש כמוך? בהחלט", היא הביטה בעיניי כאילו ניסתה לראות אם דבריה מעוררים בי משהו. "ולמה את מרגישה ככה?" לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול. "נפרדתי מחבר שלי לפני כמה זמן ומאז אני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד", השיבה ולא ניסתה להסתיר דבר. "אז מה את עושה פה?" גמגמתי אליה, בקושי נושם. ״משום מה איתך הרגשתי בטוחה, כאילו אתה במצב דומה", לחשה לי, משפילה את עיניה, כמפחדת לפגוע בי. "לא טעית, אני בדיוק במצב דומה", אישרתי. "אני מרגיש שבור, כאילו אין יותר עתיד". "מה דעתך שנעזור אחד לשנייה?" מלמלה. "ניפגש ונדבר? אני מרגישה טוב לצידך". "גם אני מרגיש טוב לצידך", אמרתי לפני שחשבתי, מבין פתאום שזה נכון. הבחורה הזאת, שהגיעה משום מקום, גרמה לי להרגיש טוב. "אז קבענו פה מחר באותה השעה?" שאלה כשחיוך קטן החל להתגנב אל שפתיה. "קבענו, אבל את חייבת לתת לי ללוות אותך הביתה היום", הודעתי בפרץ ביטחון שחשבתי שאבד לי לנצח. "אין בעיה, אבל אני חייבת לזוז עכשיו", חייכה ונראה שההצעה שלי מצאה חן בעיניה. "נלך?" שאלתי ושמחתי על ההזדמנות להישאר איתה עוד קצת. רכבנו על האופניים זה לצד זה, מדוושים לאיטנו כמו כל הזוגות מסביבנו. הרגשתי טוב בפעם הראשונה זה חודשים רבים, מתפלא איך מצב הרוח יכול להשתנות בשניות. הזוגות המתנשקים מסביבנו גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי ולפתע נראה שהעולם שוב מתחיל לחייך אליי. דנית הביטה בי וחיוך גדול על פניה. "משהו קורה לך", העירה לבסוף. "מה?" לא הבנתי את כוונתה. "אתה נראה כאילו אנרגיה חדשה נכנסה לך לגוף. אתה נראה זוהר". "זה כנראה בזכותך", אמרתי, רואה שחיוכה מתרחב עוד יותר. "אתה גם מרגיש את זה, נכון?" "את מה?" "את הקשר המיוחד הזה בינינו, כאילו אנו מכירים כבר שנים". עצרתי את אופניי. דנית הביטה בי מבולבלת לרגע, היא חזרה לאחור, כשההבנה מתפרשת על פניה. הנחתי את האופניים וניגשתי אל מעקה העץ המשקיף אל הים. דנית התקרבה ונצמדה אליי, ידה מחבקת את גבי. הסתובבתי אליה וליטפתי את פניה בעדינות, מרגיש אותה מצמידה את לחייה אל ידי. חיבקתי אותה, רואה את טיפות המלח הנוחתות על שערה. הירח שהאיר עלינו באורו החיוור, שיווה לפניה גוון של מלאך מהחלומות. שפתינו נצמדו בעדינות לנשיקה איטית, מהפנטת, כשאנו יודעים שיש לנו את כל הזמן שבעולם, שנועדנו לאהבה. דנית הידקה את חיבוקה, מסרבת לעזוב, מרגישה את הקסם שקורה בינינו, את אותו הדבר המיוחד המחבר שניים לאחד מבלי שיוכלו להסביר זאת. "אני רוצה להישאר ככה תמיד", מלמלה אליי, מצמידה את ראשה לחזי. נשקתי קלות לראשה, חש שוב רגשות שחשבתי שגוועו לעד מתפרצים בעוצמות חדשות. "גם אני", עניתי לה. "גם אני..." מסביבנו המשיכו לטייל משפחות, וזוגות עברו על פנינו בידיים שלובות, נושקים זה לזה מדי פעם. כעת אנחנו היינו חלק מהם. הילכנו לאיטנו כשהאופניים לצידנו וניסיתי להבין איך הנערה המיוחדת הזו הצליחה להביא אותי להרגשה מרוממת כזו ברגעים כה ספורים. דנית הביאה את האושר לחיי. מבטי גלש על פני העוברים ושבים ונעצר על מר ברמן הזקן שישב ליד אחד השולחנות בבית הקפה הקרוב. הוא נופף אליי לשלום ואני נופפתי חזרה, לצידו ישבה גברת מבוגרת, על פניה חיוך ובעיניה מבט שאי אפשר לטעות בו. כמה יפה היא האהבה. רעש פרק 1 הילד הקטן לא הפסיק לדפוק על החלון. "היי, אתה שם, תתייחס אליי, אני רוצה לספר לך משהו". "הוא לא רוצה להתייחס אלינו, אנחנו סתם מפריעים לו", ניסה האיש הזקן להרגיעו. "אבל הוא חייב", אמר הילד בקולו המתחנן, "הוא לא יכול להשאיר אותנו ככה לבד". "תירגע, אתה שומע?" זעם עליו הגבר בעל המבט המרושע. הילד התכווץ בפינת החדר, כפי שעשה בכל פעם שנשמע קולו הרועם של האיש. "תעזוב אותו", הגנה עליו הגברת במעיל האדום. "הוא בסך הכול ילד קטן". "אני משתגע כאן והוא לא מוסיף לאווירה", כעסו של הגבר רק התגבר. "אם ההוא שם בחוץ היה מתייחס אלינו, כל זה לא היה קורה", העיר הזקן. "כנראה אנחנו לא מספיק חשובים", אמר מהפינה הנווד שישב שם ועישן סיגריה. "בהתחלה היה הרבה יותר טוב", התערב בשיחה הבחור הצעיר ששתק עד עכשיו. "נכון", הסכימה איתו בת זוגו הצעירה. "מה היה בהתחלה?" שאלה האישה במעיל האדום. "אני הגעתי אחרונה, אתם יודעים". "בהתחלה הייתי פה לבד, הוא נהנה להשתעשע איתי, נתן לי כל מיני דברים, שאל אותי שאלות, שוחח איתי, הוא אפילו רשם כמה רשימות תוך כדי", השיב הצעיר. "ואז מה קרה?" "ואז, לאחר זמן מה, פתאום נרדמתי וכשהתעוררתי מצאתי אותה לידי", המשיך הצעיר בחיוך והצביע על הצעירה שלצידו. "כן", המשיכה הצעירה, "גם כשאני התעוררתי שמחתי לגלות אותו לידי. המנהל שיחק איתנו, התעניין בנו ונהנה לרשום את הדברים שסיפרנו לו. היה ממש כיף איתו". "אז מתי התחילה הבעיה?" התעניינה האישה במעיל. "אחרינו הגיעו הזקן ואחר כך הילד, אז המצב היה עדיין נחמד, אבל כבר אז הוא פחות התייחס אלינו, כאילו כבר נמאס לו מאיתנו. אחרי כמה ימים הגיע הנווד והוא שם לב רק אליו רוב הזמן". "מה יש, קינאתם בי? כאב לכם שאני הייתי יותר חשוב לו?" התערב הנווד מהפינה. "כן, אנחנו היינו חשובים ופתאום הוא בקושי התייחס אלינו", התגוננה הצעירה. "ואז מה?" האישה במעיל קטעה את המריבה והחזירה את תשומת ליבם אליה. "ואז", המשיך הצעיר, "נמאס לו מהנווד והוא הביא אותו!" אמר בקול קשה והצביע על המרושע. "מאותו היום החיים בחדר הפכו בלתי נסבלים. הוא פשוט הורס כל שנייה", אמרה הצעירה. המרושע שלח אליהם מבט כועס, הפנה להם את גבו והלך לדפוק על החלון. "תראה מה הם עושים לי. תן לי להרוג אותם!" צעק. מהעבר השני לא נשמעה שום תשובה. הדבר היחידי שהשתנה היה תמונות הרקע בחלון. "אבל איתי הוא לא יצר קשר מאז שהגעתי", התפלאה האישה באדום. "מה אני בעצם עושה כאן?" "כנראה הוא בעצמו לא יודע מדוע הכניס אותך לכאן", ניסה הצעיר לעודד אותה. "אין לך משהו לספר לו?" התפלא הזקן. "האמת, לאחר מחשבה, כן, אני רוצה לספר לו הרבה דברים", השיבה האישה באדום. החלונות החשיכו ללא כל התרעה. "אוף, הוא שוב עושה זאת," התלונן הזקן. "כן, בכל פעם הוא סוגר לנו את החלונות, אבל זה הזמן הכי טוב לנסות לדבר איתו דרך המיקרופון בפינה. לפעמים הוא מקשיב לנו", אמרה הצעירה. "איך אתם יודעים שהוא מקשיב?" התפלאה האישה עם המעיל האדום. "כי אחרי שביקשנו ממנו שיביא לנו לפה ילד, הילד הופיע", אמר הצעיר, מפתיע אותה. "אולי זה במקרה?" שאלה. "לא נראה לי, כי זה היה כמה דקות אחרי שביקשנו", השיבה הצעירה. "מוזר מאוד", התפלאה האישה. "בואו ננסה משהו – נבקש שיביא לפה עוד מישהו", הציעה. "השתגעת?!" התנפל עליה המרושע, "גם ככה צפוף פה נורא". "יש משהו במה שהוא אומר", הסכים הזקן בקול שקט. "אז נבקש אוכל, אולי עוגת שוקולד, נורא בא לי עוגת שוקולד", הציעה שוב. "גם לי", אמר הילד. "אני לא אתנגד", הצטרף הנווד. האישה ניגשה אל המיקרופון, הסיטה את שערה הארוך שגלש על כתפה, "אדוני, אנחנו יכולים לקבל עוגת שוקולד בבקשה?" כלום לא קרה במשך מספר דקות. "את עם השטויות שלך, עכשיו אני רעב", אמר המרושע בקול כועס. "סליחה", התנצלה האישה עם המעיל אשר כל רצונה היה לצאת משם. פתאום נפער פתח ברצפה ומתוכו עלתה עוגת שוקולד ענקית. "היי, זה עבד!" קפץ הילד, רץ אל העוגה, שיקע בה את ידיו הקטנות ולקח חתיכה. כל שאר הקבוצה הצטרפה לחגיגה. "עכשיו אני יודע מה את עושה כאן", אמר הצעיר לאישה באדום, "לימדת אותנו איך להשפיע עליו". "כנראה זה התפקיד שלי", חייכה האישה. "בואו נראה אם נוכל לספר לו את הסיפורים שלנו", הציעה הצעירה. "אני רוצה להיות ראשון!" קפץ הילד והביט בכולם בתחינה. "לכל אחד אני מקצה עשר דקות", אמר המרושע, מחווה בידו לילד להתחיל. אף אחד לא התנגד והילד ניגש למיקרופון והתחיל את סיפורו... לאחר כמה שעות נפתחו החלונות שוב. הקבוצה הקטנה הייתה במתח, האם הצליחו להשפיע על המנהל? הם הביטו דרך החלונות וראו מסך מחשב למולם. ידיו של המנהל היו מונחות על המקלדת והתחילו לתקתק. שם הסיפור: רעש. הילד הקטן לא הפסיק לדפוק על החלון. "היי, אתה שם, תתייחס אליי, אני רוצה לספר לך משהו..."