דם אכזרי 5: שבועה אכזרית

פרק 1

ריונה

אני יושבת במשרד הפינתי שלי, עובדת על מסמכי רכישת הקרקע עבור הפרויקט בחוף הדרומי. אנשים חושבים שעורכי דין מתווכחים כל היום, אבל למעשה, רק חלק קטן מהזמן מוקדש לבתי המשפט וליישוב סכסוכים. את רוב השעות אני מעבירה ממש כאן, בחדר הזה, בכתיבה, בקריאה או בעריכה.

לא מפריע לי להיות כאן לבד. זה מקום המפלט שלי. שולחן העבודה מאורגן כמו שאני אוהבת, מול הנוף הנשקף משני הכיוונים — אל מגדלי מרינה סיטי, ואל שדרות מישיגן ונהר שיקגו, הנפרש מתחתיי.

המשרד שלי מעוצב בצבעי שמנת, כחול וכסוף, צבעים שמרגיעים אותי.

על קירות המשרד שלי תלויים שלושה ציורים בצבעי מים של שוטיאן ז'ו, ופסל של ז'אן פורייה מוצב בפינה. הפסל נקרא אבני בנייה והוא אמור לייצג את החלק הפנימי של האטום. לי הוא נראה יותר כמו דגם של מערכת השמש.

רוב האנשים סיימו את העבודה להיום ומתכוננים ללכת הביתה. שניים מעמיתיי לעבודה מציצים אל תוך המשרד בדרכם החוצה, כדי למסור לי הודעה או סתם לפטפט. העוזרת שלי, לוסי, מודיעה לי שתסיים את ערימת הסכמי השכירות שנתתי לה דבר ראשון על הבוקר. ג'וש הייל מעדכן שהגעתי למקום השני במשחק הניחושים של משחקי הפוטבול, מה שאומר שזכיתי בסכום בלתי נתפס של עשרים דולרים.

"בכלל לא חשבתי שאת אוהבת פוטבול," הוא אומר, בחיוך מתנשא.

"אני לא," אני אומרת במתיקות. "אני רק אוהבת לזכות בכסף שלך."

ג'וש ואני לא חברים. למעשה, אנחנו מתחרים על אותה משרה. ויקטור וייס, השותף הוותיק ביותר בחברה, עומד לפרוש בקרוב, וסביר להניח שג'וש או אני נחליף אותו. ושנינו יודעים את זה.

גם אם לא היינו מתחרים על השותפות, עדיין הייתי מתעבת אותו. אף פעם לא אהבתי טיפוסים שמתיימרים להיות נחמדים ובאותו הזמן גם מחפשים מידע שיוכלו להשתמש בו נגדך. הייתי מכבדת אותו יותר אם הוא היה אידיוט ישר, ולא בחור נחמד אבל מזויף. אני מתעצבנת מכל דבר שקשור אליו. החל מהחליפה הצמודה שלו ועד לבושם התוקפני.

הוא מנצל את ההזדמנות לדחוף את האף וסורק את המשרד שלי, מנסה לקרוא את כותרות המסמכים הפזורים על שולחן הכתיבה שלי. הוא בלתי נלאה.

"טוב, ביי," אני אומרת לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומורה לו לעזוב.

"אל תעבדי קשה מדי," הוא עונה, מניף לעברי אצבע ומדמה יריית אקדח.

אחרי שהוא עוזב אפשר להריח את ריח הבושם שלו עוד עשרים דקות לפחות. איכס.

האחרון לעזוב הוא הדוד אוראן. הוא השותף ומנהל החברה ואחיו למחצה של אבא שלי. הדוד אוראן תמיד היה קרוב המשפחה המועדף עליי. למעשה, הוא הסיבה שבגללה רציתי להיות עורכת דין, מלכתחילה.

כשאנחנו נפגשים באירועים משפחתיים אני תופסת אותו בפינה ומבקשת לשמוע עוד סיפור מוזר על תיקים משפטיים מעניינים, כמו האיש שתבע את פפסי כי סירבו לספק לו מטוס קרב בשווי עשרים ושלושה מיליון דולר תמורת נקודות פפסי שצבר, או על הפעם שחברת פרוקטר&גמבל ניסתה לטעון בבית המשפט שהפרינגלס שלה הוא לא באמת צ'יפס תפוחי אדמה.

אוראן מספר סיפורים מצוין ויכול לייצר דרמה מרגשת גם ממקרה שנראה יבשושי ביותר. הוא הסביר לי על תקדימים ותקנות ועל חשיבותם של הפרטים הכי קטנים... איך הפסיק הכי קטן במקום הלא נכון יכול לפסול חוזה שלם.

בעיניי הוא מרתק, לא רק מפני שהוא מצחיק ומקסים, אלא מפני שהוא דומה מאוד לאבא שלי ועם זאת גם שונה ממנו מאוד.

שניהם לובשים חליפות איכותיות, אבל הדוד אוראן מתלבש באופן שמזכיר מרצה באוניברסיטה. תמיד בחליפת טוויד, או צמר, עם כפתורי עץ וטלאים על המרפקים. בעוד שאבא שלי נראה כמו איש עסקים אמריקאי. שניהם גבוהים ולשניהם אותו שיער אפור ומלא, פניהם ארוכות וצרות, אבל דוד אוראן הוא מה שנקרא 'אירי כהה', עור שחום ועיניים שחורות, ואילו לאבא שלי יש עיניים כחולות.

הדבר שהכי מקסים בעיניי בדוד אוראן הוא המבטא שלו. החיים באמריקה ריככו אותו מעט, אבל עדיין אפשר לשמוע אותו בסופי המילים. הוא אוהב פתגמים אירים, כמו, 'חוב שנשכח הוא לא חוב שנפרע'. או, 'אין דבר כזה פרסום שלילי, חוץ ממודעת האבל שלך'.

הוא גרסה אחרת של אבא שלי. הוא גדל באירלנד. כך היינו נראים, אם היינו גדלים שם ולא בשיקגו.

הערב הוא דופק על משקוף הדלת שלי ואומר, "ריונה, את יודעת שאנחנו לא משלמים לך לפי שעה. את יכולה ללכת הביתה לפעמים ועדיין יהיה לך מספיק כסף לקנות את הנעליים היוקרתיות האלה שלך."

הנעליים המדוברות הן זוג נעלי עקב בצבע אדום כהה של נומסי, שנחות בצורה מסודרת מתחת לשולחן הכתיבה. אני חולצת אותן כשאני יודעת שאשב זמן ממושך ואני לא רוצה שהן יתקמטו בבהונות.

אני מחייכת אל הדוד אוראן. "ידעתי שתשים לב אליהן," אני אומרת.

"אני שם לב לכל דבר," הוא אומר. "כמו העובדה שמונחים לפנייך כל הסכמי רכישת הקרקע בחוף הדרומי. אמרתי לך שג'וש יטפל בהם."

"כבר התחלתי לעבור עליהם," אני מושכת בכתפיי. "אז מוטב שאסיים."

אוראן מנער את ראשו. "ריונה, את עובדת קשה מדי," הוא אומר ברצינות. "את צעירה. את צריכה לצאת לבלות עם חברים ועם בני זוג. לפחות מדי פעם."

"יש לי חבר," אני אומרת.

"כן? איפה הוא?"

"שמונה קילומטרים בערך, בכיוון הזה," אני מסמנת בראשי לכיוון החלון. "בבית החולים מרסי."

"אה, המנתח?" מגחך אוראן. "הוא עדיין בסביבה?"

"כן," אני צוחקת. "מה לא בסדר עם דין?"

"טוב..." נאנח אוראן. "לא התכוונתי להגיד כלום. אבל ראיתי שהוא שלח לך לא מזמן זר ורדים. ורדים אדומים."

"אז?"

"הוא לא יצירתי במיוחד."

אני מושכת בכתפיי. "יש אנשים שמעדיפים את הסגנון הקלאסי."

"יש אנשים עצלנים מבחינה אינטלקטואלית."

"איזה פרח הוא הפרח הנכון לשלוח לאישה?"

אוראן מחייך. "אני תמיד שולח ויסקי. אם שולחים למישהי בקבוק של בונהאבן סינגל מאלט, בן ארבעים שנה... אז היא יודעת שאתה רציני."

"טוב, אנחנו לא," אני אומרת. "לא רציניים."

אוראן צועד לתוך המשרד שלי ומרים את ערימת התיקיות מהשולחן.

"היי!" אני מוחה.

"לטובתך," הוא אומר. "לכי הביתה. תלבשי שמלה יפה. קחי את הגבר שלך מבית החולים. תיהני מבילוי בחוץ. ג'וש ימצא את המסמכים על השולחן שלו מחר בבוקר, החרא העצלן."

"בסדר," אני אומרת, רק כדי להרגיע אותו.

אני נותנת לאוראן לקחת את התיקיות ואז צופה בו הולך אל המעליות, עם תיק העור התלוי על כתפו, במקום תיק מנהלים. אבל אין לי כל כוונה ללכת. יש לי עוד מיליון פרויקטים שאני צריכה לעבוד עליהם, עם או בלי הסכמי הרכישה.

זה הזמן שבו אני הכי אוהבת לעבוד. אחרי שכולם הלכו והאורות בקומה שלנו מתעמעמים באופן אוטומטי. בדממה מוחלטת, במשרד חשוך, כשאורות העיר מנצנצים מתחתיי ואין אף אחד שיפריע לי.

טוב, כמעט אף אחד.

הטלפון שלי, שמונח עם הפנים כלפי מטה, על השולחן לידי, מזמזם. אני הופכת אותו ושמו של דין מופיע על המסך.

את עדיין בעניין? רוצה להיפגש ולשתות משהו אצל רוזי'ס?

אני שוקלת את ההצעה. רוזי'ס נמצא רק במרחק כמה בניינים מכאן. אוכל בקלות לעצור למשקה בדרכי הביתה.

אבל אני עייפה. הכתפיים שלי תפוסות. ולא הייתה לי הזדמנות לעשות ספורט היום. אני חושבת על כוס היין בבר הרועש והאופנתי, בהשוואה לכוס היין שאשתה באמבטיה שלי, בהאזנה לפודקאסט במקום לשמוע תקציר על היום שעבר על דין.

אני יודעת מה קוסם לי יותר.

מצטערת, אני שולחת לו הודעה בתגובה. עובדת עד מאוחר. ואז פשוט אסע הביתה.

בסדר, עונה דין. ארוחת ערב מחר?

אני מהססת.

בטח, אני עונה. מחר בשש וחצי.

אנחנו יוצאים כבר שלושה חודשים. הוא מנתח לב — חכם, מצליח, יפה. טוב במיטה (אני מניחה שכל המנתחים טובים במיטה — הם מבינים בגוף האדם ויודעים מה לעשות עם הידיים שלהם).

אני צריכה לרצות ללכת מחר לארוחה. אני צריכה להתרגש מזה.

אבל אני פשוט... אדישה.

אין לזה קשר לדין. זו בעיה שחוזרת אצלי שוב ושוב. אני מכירה מישהו ומתחילה למצוא בו פגמים. אני שמה לב לחוסר עקביות בדברים שהוא אומר. לחורים לא הגיוניים בטיעונים שלו. הלוואי שהייתי יכולה להוציא מהמוח שלי את החלק האחראי לכל זה, אבל אני לא יכולה.

אבא שלי היה אומר שאני מצפה מאנשים ליותר מדי.

"ריונה, אף אחד לא מושלם. ואת בראש ובראשונה."

אני יודעת את זה.

אני מודעת לפגמים שלי יותר מכל אחד אחר. אני יכולה להיות קרה ומסויגת. אובססיבית. ממהרת לכעוס ולא ממהרת לסלוח.

והכי גרוע, קל לעצבן אותי. כמו למשל, כשגבר מתחיל לחזור על עצמו.

עברו רק כמה חודשים ודין כבר סיפר לי שלוש פעמים איך המרדימים במחלקה שלו מתנכלים לו, אחרי שסירב להעסיק את אחד החברים שלהם.

"הדרום אפריקאים האלה," הוא התלונן, "אתה מקבל אחד מהם לעבודה ואז הם רוצים שתקבל גם את הדודים והגיסים שלהם ופתאום הם ממלאים את כל המחלקה הכירורגית."

חוץ מזה, עכשיו, אחרי שעברו שלושה חודשים, הוא חושב שהוא זכאי לבלות איתי זמן רב יותר. במקום לשאול אם אני פנויה בשישי או בשבת בערב, הוא מניח שאני פנויה. הוא מתכנן עבורנו תוכניות ואני נאלצת לומר לו שאני עסוקה בעבודה, או שכבר נקבעה ארוחה משפחתית.

"את יודעת, את יכולה להזמין אותי לארוחת ערב עם המשפחה שלך," הוא אומר בזעף.

"זו לא ארוחה רגילה," אמרתי לו. "אנחנו עובדים על התוכניות לשלב השני של פיתוח החוף הדרומי."

רוב ארוחות הערב עם המשפחה שלי הן ארוחות עבודה, בצורה כזאת או אחרת. העסק שלנו והחיים הפרטיים שלובים אלו באלו בצורה עמוקה כל כך, שאני בקושי מכירה את אבא, אימא, או את האחים שלי מחוץ ל'עבודה'.

גורל העסק שלנו הוא גורל המשפחה שלנו. כך הדברים פועלים במאפיה האירית.

לדין יש מושג קלוש בנוגע לקשר של משפחת גריפין למאפיה — אי אפשר שלא. אנחנו אחת ממשפחות המאפיה האירית הגדולות כבר קרוב למאתיים שנה.

אבל הוא לא מבין את זה. לא באמת. הוא חושב על זה כעל סיפור רקע מעניין, כמו אנשים שאומרים שהם צאצאים של הנרי השמיני. אין לו מושג שהפשע המאורגן בשיקגו הוא דבר עכשווי ומתמשך.

זו דילמה שתמיד מלווה אותי בהיכרויות שלי עם גברים. האם אני רוצה חבר שאינו בקיא בחיים האפלים, המתנהלים מתחת לפני השטח בעיר הזאת? שלעולם לא באמת יבין את ההתבצרות שלי במשפחה? או שאני רוצה את אחד מהאנשים שעובדים אצל אבא שלי, שמפצחים ראשים, שורפים גופות, שיש להם דם מתחת לציפורניים, שמסתובבים תמיד עם אקדח מתחת לבגדים?

האמת שאני לא רוצה אף אחד מהם.

ולא רק מהסיבות האלה.

אני לא מאמינה באהבה.

אני לא מתכחשת לקיומה. ראיתי אנשים מתאהבים סביבי. אני רק לא מאמינה שזה יקרה לי.

האהבה למשפחה שלי היא כמו שורשים של עץ. חלק בעץ שבלעדיו אין חיים. הוא תמיד היה שם ותמיד יהיה.

אבל אהבה רומנטית... מעולם לא חוויתי כזאת. אולי אני אנוכית מדי. אני לא יכולה לדמיין שאוהַב מישהו יותר ממה שאוהַב את הנוחות שלי, או שארצה לעשות דברים לא בדרך שלי.

המחשבה שמישהו אחר ישלוט בי, שאצטרך לעשות מה שנוח לו ולא מה שנוח לי... לא, תודה. מספיק שאני צריכה להיות סובלנית כלפי המשפחה שלי. למה שארצה שחיי יסתובבו סביב גבר?

אני אורזת את תיק המנהלים שלי. לפני שאני עוזבת, אני מתגנבת למשרד המזוהם והמבולגן של ג'וש וגונבת בחזרה את מסמכי הרכישה משולחנו. אני התחלתי לעבוד עליהם ואני גם אסיים, בלי קשר למה שאמר דוד אוראן. הוא לא ישים לב. עד שג'וש יגיע לטפל בהם, אני כבר אסיים לעבור עליהם. אני יוצאת מבניין המשרדים באיסט ווקר דרייב עם תיק המנהלים הכבד, והולכת הביתה ברגל, כי הדירה שלי נמצאת רק ארבעה רחובות מהעבודה.

קניתי את הדירה בקיץ האחרון. היא ממוקמת בקומה העשרים ושמונה, בבניין חדש, עם חדר כושר מהמם ובריכת שחייה, עם שוער בכניסה ועם נוף מרהיב מחדר המגורים שלי.

הגיע הזמן לעבור. עד המעבר גרתי באחוזה של ההורים שלי בגולד קוסט. הבית שלהם עצום בגודלו והיה מספיק מקום לכולם, לא הייתה לי סיבה אמיתית לעזוב.

חוץ מזה, היה נוח לגור עם כולם באותו הבית, במקרים שהיינו צריכים לעבור על חומרים שקשורים לעסק.

אבל אז קאלום התחתן והוא ואאידה מצאו להם בית משלהם. וגם נסה עזבה ועברה לגור עם מיקולאי. ואז נשארתי לבד עם ההורים שלי, עם התחושה הלא נעימה שהאחים שלי נטשו אותי.

אין לי שום עניין להתחתן כמוהם, אבל בהחלט הגיע הזמן לעזוב.

אז זה מה שעשיתי. קניתי את הדירה. ואני אוהבת אותה. אני אוהבת את החלל ואת השקט. את תחושת העצמאות, לראשונה בחיי.

אני מנופפת לרונלד השוער, ועולה במעלית אל הדירה שלי. אני מורידה את הז'קט, את החולצה ואת המכנסיים ולובשת במקומם את בגד הים השלם שלי. אני לוקחת את האוזניות נגד מים והולכת לבריכה על גג הבניין.

בקיץ פותחים את הגג ואפשר לשחות ולהביט בכוכבים. בחורף שוב סוגרים אותו מפני פגעי מזג האוויר, אבל עדיין אפשר לראות את השמיים דרך הזכוכית.

אני אוהבת לצוף על הגב, להביט למעלה ולשחות הלוך ושוב.

בדרך כלל כשאני מגיעה מאוחר אני האדם היחיד בבריכה. כצפוי, הלילה החלל אפלולי ושקט.

הבריכה אפופה בריח של כלור ובניחוח מרכך הכביסה שעולה מערימת המגבות הנקיות, המונחות על כיסאות הנוח. אני מפעילה את רשימת ההשמעה שלי ומניחה את הטלפון על אחד הכיסאות.

אני עומדת לקפוץ למים וקולטת ששכחתי לסדר את השיער. בדרך כלל אני קולעת צמה ומחביאה אותה בתוך כובע ים, כדי שהכלור לא ייבש את השיער. הוא עדיין אסוף לפקעת, מהעבודה, מוחזק בקליפס.

ממש לא מתחשק לי לחזור לדירה, ואני מחליטה שאם אשחה בלי כובע ים פעם אחת, לא יקרה כלום.

אני מרימה את ידיי לצידי הראש וצוללת למים בקפיצה אחת נקייה. אני חוצה את הבריכה בשחייה ומקשיבה לקליפורניה דרימינג באוזניות.

אני מרכיבה משקפי צלילה, כדי שאוכל להסתכל למטה, אל תוך המים הכחולים והצלולים, המוארים מלמטה. אני רואה צורה כהה בפינת הבריכה ותוהה אם מישהו הפיל משהו לבריכה תיק חדר כושר, או שק מלא במגבות.

אני מתהפכת וצפה על הגב, מביטה למעלה על תקרת הזכוכית. מעבר לה אני רואה שמיים שחורים ונצנוץ חיוור של הירח הכמעט מלא.

בעודי מסתכלת למעלה, משהו סוגר על הגרון שלי ומושך אותי למטה, מתחת למים.

הוא מושך אותי למטה, עוד ועוד, אל קרקעית הבריכה, כבד כמו עוגן.

מרוב הלם, אני פולטת צווחה והאוויר בריאות שלי הולך ואוזל. אני בועטת ונאבקת בדבר הזה שנתפס בי. אני נועצת את ציפורניי בדבר הזה שעוטף את הגרון שלי ומרגישה 'עור' ספוגי, עם בשר קשה מתחתיו.

הריאות שלי משוועות לאוויר. הן מרוקנות לגמרי ואני מרגישה לחץ באוזניים ובחזה שלי. אני מסתובבת מעט ורואה סנפירים שחורים בועטים במים ליד הרגליים שלי ושתי ידיים בחליפת צלילה אוחזות בי בחוזקה.

אני שומעת את הנשיפות הבוקעות ממסכת חמצן, ליד האוזן הימנית שלי. זה צוללן. גבר בחליפת צלילה שמנסה להטביע אותי.

אני מנסה לבעוט ולחבוט בו, אבל הוא תופס אותי בשתי ידיו כמו אנקונדה, ואני לא יכולה לזוז. המים מאטים את עוצמת המכות שלי.

נקודות שחורות צפות מול עיניי. נגמר לי האוויר. הריאות שלי צורחות אליי שאשאף אוויר, אבל אני יודעת שאם זה מה שאעשה, יזרמו לגרוני רק מי כלור.

אני שולחת יד לאחור, בתקווה לתפוס את מסכת החמצן. אני מושכת הכי חזק שאני יכולה ומוציאה אותה מהפה שלו. זרם בועות כסופות, מבעבע לידי. קיוויתי שללא מסכה הוא ייאלץ לשחרר אותי, אבל הוא אפילו לא מנסה לקחת אותה ממני. הוא יודע שיש לו יותר אוויר בריאות ממה שיש לי. הוא יחזיק מעמד, אבל אני אטבע.

אני מרגישה את החזה מתרומם, כשהגוף שלי מנסה לנשום, עם או בלי אישורי.

בתנועה אחת אחרונה של ייאוש אני מושכת את סיכת השיער מראשי. אני מסתובבת ונועצת אותה בצווארו של הגבר, בדיוק במפגש הצוואר והכתף.

אני רואה את הזעם בעיניו השחורות, דרך מסכת הצלילה שלו.

לשבריר שנייה אני מרגישה איך הוא מרפה מאחיזתו ומתכווץ מרוב הלם וכאב.

אני מקרבת את ברכיי אל החזה, בועטת בו הכי חזק שאני יכולה ואחר כך מתרחקת ומשגרת את עצמי למעלה, אל פני המים.

הפנים שלי עולות על פני השטח ואני שואפת אוויר מלוא הריאות. מעולם לא טעמתי משהו טעים יותר. מרוב כמויות האוויר שאני שואפת, אני חשה כאב בחזה.

אני שוחה לשפת הבריכה, חובטת במים בכל כוחי, מתפללת שלא ארגיש את ידו סוגרת על קרסולי ושלא יגרור אותי שוב למטה.

אני אוחזת בשפת הבריכה ודוחפת את עצמי למעלה. אני לא עוצרת לקחת את הטלפון שלי וגם לא טורחת להביט לאחור, אני רצה על האריחים החלקלקים לכיוון היציאה.

יש שתי דרכי יציאה מהגג — מהמעלית, או מהמדרגות. אני בוחרת במדרגות, לא רוצה להסתכן באפשרות שהיד השחורה תידחף בין דלתות המעלית ממש לפני שהן ייסגרו. אני רצה שתי קומות למטה ונכנסת אל המסדרון המרופד בשטיח, דופקת על הדלתות, עד שמישהו פותח.

אני נדחקת אל דירתו של הזר, טורקת מאחוריי את הדלת ונועלת אותה.

"היי, מה את עושה, לעזאזל?" הוא קורא.

זהו גבר בן שישים לערך, כבד משקל וממושקף, עדיין לבוש בחליפה, אבל במקום נעליים, הוא נועל נעלי בית מפרווה.

הוא לוטש עיניים בבגד הים שלי ועל המים שאני מטפטפת על השטיח, מבולבל מכדי לדבר.

אני מסתכלת על הספה בחדר המגורים ורואה אישה, בערך באותו הגיל, יושבת עם קערת גלידה בידה ועם כפית שנעצרה מול הפה הפתוח שלה. על מסך הטלוויזיה מתייפחת בלונדינית על סיכוייה לקבל ורד, או להישלח הביתה.

"מה — מה קורה פה?" מגמגם הגבר, שהבין שמשהו לא בסדר ולכן עכשיו הוא כבר לא כועס. "שאצלצל למשטרה?"

"לא," אני עונה מייד.

משפחת גריפין לא מתקשרת למשטרה כשיש בעיה. למעשה, נעשה כל שביכולתנו כדי להימנע ממגע עם שוטרים.

אני מחכה בלב פועם, מפחדת אפילו להביט דרך העינית, למקרה שהצוללן עקב אחרי ועכשיו מחכה מאחורי הדלת. מחכה שאציץ דרך העינית, כדי לירות כדור ישר לתוך העין שלי.

"אם אוכל להשתמש בטלפון שלך, אתקשר לאח שלי," אני אומרת.