בית יוסף

הסיפור שלנו מתחיל בליל בחירות 1999, אחד הערבים הפוליטיים הדרמטיים ביותר שידעה מדינת ישראל. הימים ימי שיטת ההצבעה בשני הפתקים - בפתק אחד בוחרים את ראש הממשלה, ובפתק השני בוחרים את אחת המפלגות. מן העבר האחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, אחרי קדנציה אחת בת שלוש שנים, רוויה תהפוכות, אירועים ביטחוניים ומתחים. מן העבר האחר, מפקדו לשעבר בסיירת מטכ"ל והחייל המעוטר בצה"ל - רב אלוף במיל' אהוד ברק. המרוץ היצרי בין השניים, שהפך לקרב בין פלגי העם, היה מלא אמוציות, טעון מאין כמוהו, ואף הוליד ביטויים כמו "הם מפחדים" או "תסתכל לי בעיניים". אם נניח את מלחמת הראש בראש על הבית ברחוב בלפור לרגע, נגלה כי זו לא הייתה המערכה היחידה שהתנהלה אז.

מבעד למסך ראשות הממשלה התנהל קרב איתנים בין שתי מפלגות שריכזו אליהן את תשומת הלב כמעט בכוח: מן העבר האחד, ש"ס, המפלגה החרדית ספרדית בראשותו של אריה דרעי, שזה עתה הורשע על ידי בית המשפט בלקיחת שוחד. מן העבר האחר, טומי לפיד, העיתונאי וניצול השואה המפורסם וחד הלשון, ומפלגתו שינוי. שינוי, מפלגת מרכז בדעותיה המדיניות, חרתה על דגלה מלחמת חורמה במגזר החרדי כולו - וש"ס תחילה. ההתכתשויות היו יום-יומיות ולעיני כול. כמו שני מתאבקים בזירה, שיודעים כי ככל שהקרב נמשך, כך רווחיהם וכוחם דווקא הולכים ומתחזקים, כך כוכבם זורח מעלה בשמי הפוליטיקה הישראלית. אף אחד לא העריך עד כמה.

וכל אלו, תחושת הרדיפה והמדינה הגנובה, הערצה ושנאה כלפי המתמודדים, ההרגשה שאלו בחירות שידוברו עוד שנים רבות, התנקזו אל אולפן הערוץ הראשון למהדורת 'מבט'.

היה זה 17 במאי. תאריך מרכזי מאוד בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. 22 שנים קודם לכן נכנס מטבע לשון חדש לתקשורת הישראלית: "מהפך". והנה, חיים יבין, מר טלוויזיה, מכין עצמו, אולי, לקריאה חוזרת שכזו. יחד איתו יושבות באולפן דמויות מרכזיות בפוליטיקה אז. מאיר שטרית ודן מרידור, אמנון אברמוביץ', ירון דקל ושלמה בניזרי. נציגי חברת הסקרים בראשות מנו גבע חולקים עמם את השולחן. הגווארדיה לא השתנתה הרבה במשך השנים.

בשעה 22:00 בדיוק, בפרפרזה על הפעם ההיא ב-1977, שב וקרא חיים יבין: "מהפך דרמטי". אהוד ברק, כך הסקר, גרף 58.5%, והותיר את בנימין נתניהו עם 41.5% בלבד. אף שתוצאות האמת היו משופרות מעט יותר עבור נתניהו, הפור נפל. מטה 'העבודה' צהל, מטה 'הליכוד' נכנס להלם. נתניהו עצמו כינס תוך זמן לא רב מסיבת עיתונאים ובה הודה בהפסד והודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. כידוע, להיסטוריה דרכים משלה, וניצחונו של ברק היה רגע השיא, שממנו החלה צניחה די תלולה, בעוד המפסיד נתניהו שב אל מעון ראש הממשלה ועל הדרך אף ניצח את אותו אהוד ברק.

אבל הסיפור שלנו מתמקד בקרב המשני, זה של המפלגות. בחסות המרוץ הראשי לראשות הממשלה, ניטשו קרבות משנה עזים.

שיטת שני הפתקים אפשרה לקהל רב להעניק את קולו לאחד המועמדים הבכירים, ללא הצורך להצביע גם למפלגה שייצג אותו המועמד. המנגנון הזה הוביל לכך שהמפלגות הגדולות מצאו עצמן בשפל מנדטים ניכר, לפחות ביחס לאותם ימים, ועל חשבונן גדלו המפלגות הקטנות והעצימו את כוחן מעבר לכל תרחיש שהפוליטיקה הישראלית הכירה.

מדגם הקלפיות הראה 33 מנדטים לעבודה ו-18 לליכוד. נתוני האמת היו קשים הרבה יותר לעבודה וטובים רק במקצת לליכוד. כך או כך, מדובר היה בקריסה קולוסאלית ששנים לא הייתה כמותה, בוודאי כאשר נזכרים שבעבר קיבל המערך לבד למעלה מחמישים מנדטים. שני המטות היו בהלם, חברי כנסת רבים, אפילו כאלו שלכאורה מפלגתם ניצחה, התחילו לחשב את דרכם אל לשכת האבטלה הקרובה. לאן נעלמו המנדטים? מי הרוויח מההפקר? אז מפלגת מרצ קיבלה עשרה מנדטים, שינוי של לפיד שישה, המפד"ל ירדה לחמישה וכו'. וכל אלו לא היו הסיפור המרכזי.

הפתעת הבחירות הייתה ש"ס. אל מול עיניו הנדהמות של עם ישראל הצופה במקלטי הטלוויזיה, הגרף במדגם עלה ועלה ולא עצר עד שהגיע לחמישה עשר מנדטים, הישג שיא בלתי ייאמן ואף בלתי חוזר. תוצאות האמת העניקו לש"ס כבר שבעה עשר, והשמחה במטה המפלגה לא ידעה גבול. שירים חסידיים ברמקולי ענק, מאות רוקדים ולהיט אחד - "הוא זכאי". הבחירות הללו, בכל הנוגע לש"ס, התמקדו באיש אחד - ואת הקרב הזה הוא ניצח. הבעת האמון בדרעי הייתה אדירה. אמנון אברמוביץ, באולפן 'מבט', הגדיר את נדידת המנדטים מהליכוד לש"ס כ"כיוס". לא פחות. היום אולי היו קוראים לזה "שתייה". לפעילים זה לא הפריע. מי חלם שאיגוד קטן, מחאה מקומית, יכבוש שביעית מכנסת ישראל בלילה אחד.

אולם שיא הערב עוד היה לפנינו. אהוד ברק, ראש הממשלה הנבחר, הגיע לנאום ניצחון בכיכר רבין. רק כארבע שנים עברו מאז ראש הממשלה הקודם מאותה המפלגה נשא דברים בכיכר הזאת. זה היה נאומו האחרון של יצחק רבין, הנאום האחרון שנישא בכיכר מלכי ישראל, ולאחריו השתנו גם שמו של הכיכר וגם החברה הישראלית. ברק פתח את הנאום הידוע כ"שחר של יום חדש", במילים: "הנני העני ממעש", חלק מתפילתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, והבטיח להיות ראש הממשלה של כולם. ברק שידר מסרים של קירוב לבבות, של אחדות המחנה. בכיכר שידעה רצח כה איום, יש משמעות מיוחדות למילים של איחוי. אך הפעם, במקום שיר לשלום, עלתה מהקהל קריאה אחרת, חדה, בהירה, נוקבת.

ובאותו הרגע, איש אחד פרץ בבכי.

נשוב לרגע אל מטה ש"ס. החגיגות של המפלגה חוצות גבולות. מי חלם על מספרים כאלו, מי האמין שכוח כביר כזה יוענק לידיהם. עד לפני כמה שנים, הם היו פנטזיה כמעט אזוטרית שרצה בראשם של כמה עסקנים, או אנשים מרחובות בני ברק וירושלים. ולפתע, הם על גג האולימפוס הפוליטי. המפלגה השלישית בגודלה.

למרות זאת, באותו ערב שבו השיגה ש"ס את התוצאה המרשימה שלה אי פעם, באותו רגע שבו נסקה אל מעבר לגבולות הדמיון של מייסדיה, באותו הלילה שבו ניפצה כל תחזית, עשתה את הבלתי אפשרי והובילה המונים אל הקלפיות, תוך שהיא חוצה מגזרים ורומסת כל תפיסה מקובלת, באותו ערב התרחשה נקודת שבר בלב הפועם שלה.

בביתו ברחוב הקבלן, אחד הבתים המוכרים בישראל, זה שבו הורכבו ופורקו ממשלות, נחתמו הסכמים דרמטיים, נחרצו הדינים, ישב הרב עובדיה יוסף ובכה. ילדיו, מקורביו, אנשי ביתו, חשבו שאלו דמעות של שמחה. עוד רגע, האמינו, יצא הרב ויברך ברכת 'שהחיינו' בהודיה על ההישג המופלא, על הנס האלקטורלי. משום מה, הברכה התמהמהה.

הם התאספו כולם סביב אביהם, הרב והמורה, הדמות האיתנה והנחושה. מחויכים, מתחבקים ומאושרים. ואז החיוך נמחק. "מה שווים לי כל המנדטים הללו", פתח הרב הדומע, "מה מעניקה לי ההצלחה בקלפי, אם כעת עומדים רבבות אדם בכיכר רבין, והם קוראים 'רק לא ש"ס'?"

ובבית ברחוב הקבלן השתרר שקט כבד, אפוף אנחות ודמע.

לבסוף, הסתבר, שיקולי הקואליציה חזקים יותר מקריאות בליל בחירות. הקוראים בכיכר כשלו, ומפלגת ש"ס, עתה כבר בראשות אלי ישי, נכנסה לקואליציה של ברק, שלא תיזכר כנראה כשקטה ביותר בתולדות ישראל. אינתיפאדה, אין פרטנר, בחירות שהוקדמו ועוד. אך הרושם של הרגע ההוא לא חלף. כי יש בו היכולת להעביר, בתמונה אחת, את סיפורו של הרב עובדיה יוסף.

באותם הימים העלה טוביה צפיר את המערכון הפופולרי 'שלושת הטנורים' על ערפאת, לפיד ו... הרב עובדיה. כמה גדול המרחק בין החיקוי, שהבליט את המדנים, את המתחים וההשמצות, ובין המציאות שהתרחשה כמה ימים קודם. הרב עובדיה לא חגג את ניצחון מפלגתו. בקושי העריך את ההישג. כי מנדט לפה ולשם אמנם היו חשובים בעיניו, אולם הם החווירו אל מול השנאה היוקדת שהופצה נגדו ונגד מפלגתו. ש"ס לא הייתה עבורו מכשיר להמליך מלכים, לנהל ממשלות ולגייס תקציבים. היא הייתה קריאה שכמוה לא נשמעה בישראל. קול התור של יוצאי גלות ספרד, הזדמנות אמת להחזיר עטרה ליושנה, להרים את קרן שומרי התורה והמצוות, החרדים, הדתיים והמסורתיים. לדאבון הלב, מהקריאה הזאת נותר רק הד קלוש בכיכר בתל אביב. מהסקר ההוא, מהחגיגות ההן, נותר רק בכי חרישי.

זה לא היה החלום ושברו, אלא רגע של התפכחות. באותו הערב הבין הרב עובדיה משהו נוסף על החברה הישראלית, על השסעים שמפלגים אותה ומאיימים לכלותה. הוא הבין כי בתמונת המצב הנוכחית, הנחת הגשרים נדחית. הקריאות הללו יצרו אצלו מרמור וכעס, תחושה של אנחנו והם. תחושה שלא עזבה אותו עד יומו האחרון והשפיעה על דרכו, על צורת הנהגתו הפוליטית ועל הדרך שבה הוליך את מפלגתו, וייתכן שגם על הדרך שבה עוצבה דמותו בתודעה הקולקטיבית.

הספר המונח לפניכם לא מנסה להתחקות אחר מסע חייו של הרב עובדיה ככל ביוגרפיה רגילה. מסות רבות כבר נכתבו על הגותו התורנית של הרב עובדיה, דוקטורטים לא מעטים העמיקו בהשפעתו על הפסיקה וספרות השו"ת המודרנית מחד ועל החברה הישראלית מאידך. ניתן רק לשער כי ככל שיעבור הזמן, נראה עוד ועוד ספרים שינסו לתאר את התפתחות שני מפעלי חייו - הפוליטי והתורני. כי הרב עובדיה יוסף הוא הרבה מעבר לסיפור חיים רגיל. קורות חייו הם רק אדנים שעליהם נבנו קומות אין ספור של מהפכנות, יצירתיות, יוזמה ותעוזה. היו שראו זאת בעין מעריצה, היו שבעיניהם גילם את כל שפסול בחברה הישראלית. יש מי ששמו נישא בפיהם בחרדת קודש, זו השמורה לגדולים ביותר. מבחינת אלו, לו היה הר ראשמור ישראלי, ראוי היה לחצוב את דמותו שם, כמו גדולי נשיאי ארצות הברית. מנגד, יש גם מי ששמו הוא כשם נרדף עבורם לכל חוליי הדת ומייצגיה, שחרצובות לשונו העלו את חמתם.

ולשתי הקבוצות יש חומר רב לעבוד איתו. כי הרב עובדיה יוסף, בניגוד לדמויות אחרות בהיסטוריה הרבנית, ודאי מקרב הקהילה הספרדית או הליטאית, לא הסתגר בחדר קטן וברח מהתקשורת. אדרבה, הוא יצא לרחובה של עיר. היו בכך ויתורים בלתי מבוטלים, של זמן לימוד, של קונצנזוס, של השמצות. מצד שני, היו גם יתרונות, הייתה אפשרות להגשים ייעוד. ובעוד בקרב קהל מסוים הלך שמו של הרב וגדל, במחשבותיהם של אחרים הוא היה מושא לכעס. תוכניות הבידור והסאטירה ממעטות מאוד לחקות מנהיגים תורניים או להתייחס אליהם. הרב עובדיה היה חבר של קבע. למעשה, גם שנים אחרי פטירתו הוא עדיין מהווה דמות אורח בקאסטים של חלקן. אין חולק כי מטבעות הלשון שטבע היו תמריץ לא רע בכלל, אך זוהי רק אנקדוטה קלה בסיפור. הרב עובדיה היה דמות יוצאת דופן, בעלת אומץ לב ונוכחות מופגנת שלא ניתן היה להתעלם ממנה. יש שיגידו שהוא היה מגדולי קוראי התיגר על הסדר החברתי שחשבנו שיש כאן. אדם שיכול היה להישאר בירושלים של מעלה, אך ראה את שליחותו לא פחות בירושלים של מטה.

בתור דמות כה מסוקרת, שחיפוש קצר בגוגל ילמד כי יש לה יותר אזכורים במנוע החיפוש מאשר לכמה ראשי ממשלה, רמטכ"לים, רבנים ואפילו אנשי תרבות ורוח נודעים, חשבנו שאנו מכירים אותו. האדם שהותיר אחריו ספרייה תורנית שלמה שכתב במו ידיו, התבטאויות וראיונות, עיתונות מגזרית שעסקה בו, מכתבים אין ספור שיצאו תחת ידיו. מה כבר יש להוסיף לגביו? הרב עובדיה לא חי במאה השלישית, הוא לא דמות שכתביה נעלמו, אלא אדם שהתגורר כאן, בלב ירושלים, תל אביב ופתח תקווה.

אז מסתבר, שהרבה מאוד.

מטרתו של הספר הזה היא להכיר לציבור הישראלי את הרב עובדיה שאינו ידוע. לא הפוליטי ולא התורני, אלא האדם עצמו. להיכנס אל תוך ביתו, אל חדרו, אל הרגעים הבלתי רשמיים. להפגיש את הקהל הרחב עם הרב עובדיה האב, המורה. האיש השקול והמכיל, המגשר והמפשר, זה ששמר על קשרים עם מנהיגי מדינות, זה שתיווך בין חמולות וארגוני פשיעה. להבין מה עמד מאחורי דמותו, מה לקחו ממנו ילדיו, מה הוליד את הציטוטים הידועים ואת הפסיקות הדרמטיות. ואולי, לנסות ולהבין את מקור הפער, התהום שבין שתי הדמויות - זו שבבית וזו שמתנוססת על גבי העיתון.

אין זו מלאכה קלה להציג מחדש דמות כה ידועה. לרובה המובהק של החברה הישראלית שמו של הרב מתקשר באופן מיידי לחיוב או לשלילה, ומעטים הפרטים שישנו לגמרי תפיסה זו. מאידך, ישנה כאן כמעט חובה לספר את הצד הזה של הסיפור. את הגילויים שטרם פורסמו, על אף היותו של הרב עובדיה דמות כה מסוקרת. לא פחות מרתקים הם הסיפורים הידועים לכאורה, שמוצבים לפתע בקונטקסט חדש לגמרי, והכרת הזווית שטרם התגלתה בהם, ויעניקו פרספקטיבה חדשה לסיפור שהיה נראה כמו חתום וחלוט. ואולי, הם גם יעניקו נקודת מבט חדשה על הדמות עצמה, ועל צדדים שכדאי לגלותם.

אפתח בזווית האישית שלי. בתאריך ג' בחשוון תשע"ד יצאו המוני בית ישראל להיפרד מהרב עובדיה יוסף, שנפטר שעות ספורות קודם לכן. באותם ימים למדתי בישיבת ההסדר במעלה אדומים, קרוב מאוד אל מקום לוויית הענק בירושלים. ההתלבטות אצל רבים מתלמידי הישיבה הייתה גדולה. מצד אחד, לא היה אחד שחלק על גדלותו התורנית יוצאת הדופן של הרב עובדיה. ולו היה מישהו מעז לנסות ולטעון משהו, היה מופנה אחר כבוד אל מדפים שלמים המאוכלסים בספריו. מנגד, הפטירה חלה זמן קצר לאחר רצף של חיכוכים בין הרב לבין נציגי הציונות הדתית. רק ימים מעטים חלפו מאז דרמת הבחירות לרבנות הראשית, שבהן ניצח הרב דוד לאו את יריבו במרוץ לרבנות הראשית, שזוהה עם ליבת הזרם הציוני-דתי. באותן הבחירות התערב הרב עובדיה במילים קשות מאוד שהופנו כלפי המועמד הדתי-לאומי עצמו, וכן כלפי מפלגת הבית היהודי ולמעשה לציבור הציוני-דתי בכללותו. אלו היו הרגעים שבהם נוצרו האיבה, המחלוקת, הכעס. ההתבטאויות הללו חדרו את כל סוגרי נפשו של הציבור הציוני-דתי בישראל, והטילו צל כבד על הדמות שנשאה אותן. וכעת, אותם האנשים נאלצו להכריע בינם לבין עצמם - מה עושים. האם נוסעים ללוויה, מתוך כבוד אל ענק תורני שמעטים בהיסטוריה היהודית פעלו כמוהו, או שמא ההשתלחות הזאת לא מאפשרת התעלמות?

לבסוף נסעתי. אולי בשביל לחלוק כבוד, אולי מתוך סקרנות, אולי כדי להיות חלק מההיסטוריה, ואולי כי לבסוף הרוב נסעו ובישיבה היה ריק.

שנים אחר כך שמחתי מאוד על ההחלטה ההיא. כי כאשר פגשתי את בנותיו של הרב עובדיה, כאשר העמקתי בחקר אודותיו, הבנתי שהרב עובדיה היה אדם מורכב עשרות מונים מעבר למה שהכרתי באותו רגע. התקשורת, מקורביו, פוליטיקאים שונים ובעלי עניין אחרים יצרו מחיצות שעמעמו את התמונה לציבור הרחב. הסוגיה ההיא הייתה סיפור חייו בזעיר אנפין. בעיניי, זהו סיפור של גדולה עם צל של החמצה. הרב עובדיה סלל דרך בתחומים רבים, ואף הצליח לפרוץ את גבולות החרדיות הספרדית אל עבר כלל החברה הישראלית. הקשר שלו לציונות ולמדינה היה איתן מעבר לידוע. אבל בניית הגשר הזה, למרות הכול, לא הושלמה.

מדוע? על השאלה הזאת ננסה לענות במהלך הספר, וייתכן שלכל קורא תעלה מבעד לסיפורים דעה משלו - האם היה זה בגלל האדם עצמו, האם החברה שסביבו, האם לבושו או מוצאו? מדוע יש שרואים אותו כאיש של קירוב לבבות והשכנת שלום, בעוד אחרים ראו בו כמייצג זרם ספציפי, בדלני בלבד? במהלך ימי החקר והכתיבה גיליתי אני עד כמה הדימוי הזה מספר רק חלק קטן בפאזל האישיותי הייחודי הזה ומבוסס על מעט, מעט מדי, היכרות אמיתית עם הרב. כעת, זו הזדמנות שחלקים גדולים יותר בחברה הישראלית יכירו את הסיפור השלם. יכירו את מנהיגה הרוחני של ש"ס לא בתור החיקוי של טוביה צפיר, אלא כאיש שישב בחדרו ובכה, כי האנשים בכיכר קראו "רק לא ש"ס". ואולי זה הרב עובדיה - האיש שכבר מעת היותו נער רצה לאחד ולהרבות שלום, אך נקלע ללא מעט מחלוקות. כעת, דרך עיניהם של ילדיו, דרך סיפוריהם על הרגעים הלא ידועים, אפשר ליצור ביוגרפיה אלטרנטיבית שתהיה בעלת ערך רב מכל תיאור יבש של עובדות חייו. כזו שתראה מי באמת היה האיש, מה היו ערכיו, מה הוביל אותו, ולאן רצה לקחת את החברה הישראלית. היא תתמקד בדמות האב והבעל, בנקודות הקטנות שיצרו את הדמות הגדולה. היו שם גם רגעי עלבונות וקושי, היו ימי שיא וימי שפל. כל אלו הניעו את הרב עובדיה ליצור את יצירתו הענקית, בכל אפיקיה. אם אז צעקו "רק לא ש"ס", 'בית יוסף' ילמדנו שהרב עובדיה בהחלט לא היה רק ש"ס, אלא הרבה מעבר לכך.

בבוקר שלאחר פטירת הרב עובדיה ב-ד' בחשוון תשע"ד, שמונה באוקטובר 2014, יצא גיליון מיוחד של 'ידיעות אחרונות'. היו בו הספדים של ילדי הרב, ראשי ש"ס ועוד. היה בו גם טור יוצא דופן. סימה קדמון היא פרשנית מוכרת וותיקה, שניתן להעז ולומר כי היא וחלק נרחב מחבריה לעיתון לא שלשלו ולא ישלשלו לעולם את הפתק של ש"ס מאחורי הפרגוד. אך הטור שלה באותו בוקר היה טור מסגנון אחר לגמרי. מאמר של פיוס, ואולי של הכרה מאוחרת:

"חבל שפספסנו אותו. חבל שבשביל ציבור כל כך גדול הוא נתפס כאויב. חבל שרק עם מותו תיחשף אוכלוסייה שלמה אל האיש הזה, אל אישיותו ואל מעשיו. את התארים דווקא הכרנו: עילוי בתורה, גדול פוסקי ההלכה, מתיר עגונות, גאון, חתן פרס ישראל - גדול הדור. מי שהחזיר את החיוך לרחוב המזרחי, שחולל את המהפכה החברתית עוד הרבה לפני שידענו מה זו מהפכה חברתית. ולמען האמת, התפלאנו: מה לכל התארים האלו ולאיש הרגזן, הבוטה. מה לגדול הדור ולמילים הקשות, הפוגעניות. איך ציבור גדול אחד רואה את צידו המואר וציבור גדול אחר את הצד החשוך?"

ולכן, את הסיפור הזה חייבים לשמוע. גם עבור העבר, וגם עבור העתיד. מנהיגות בשיעור קומה שכזו צומחת אחת לדור. הרב עובדיה יוצג כאן, בתקווה, בדיוק כפי שהיה. לא יולבש עבורו סגנון, לא תיעשה האלהה של דמותו. אמנם עיניים של ילדים רואות בהערצה את ההורים, אך גם יודעות לא פחות להכיר בנקודות המורכבות. יש בהן כדי לשרטט את גבולות הגזרה המדויקים ולשפוך אור על הדמות המרתקת הזאת, ובכך לאפשר לכל אחד מאיתנו הזדמנות להרהר על הדרך שבה אנו רואים ושופטים דמויות שונות שאינן מכופפות את ראשן למול הסדר החברתי, על המקורות שמהם אנחנו ניזונים כדי לעצב את דעתנו על אישים שונים, ועל היכולת שלנו ללמד זכות, לקבל את האחר ולא למהר לחרוץ דינו של אדם, לתייגו ולהכניס אותו למגירה מסוימת.

הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ניצול שואה שהיה לשר ולמייסד ישיבת ההסדר הר עציון, נהג לספר סיפור אחד, מהיפים ביהדות, שהיה כעין מוטו שני לו. היה זה בשעת ליל מאוחרת, והאדמו"ר הזקן בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, למד בשקט בחדרו. לפתע, הוא שמע מהחדר הסמוך קול של תינוק בוכה. הוא המתין שניות ספורות, ומשראה שהבכי נמשך, קם מלימודו והלך להרגיע את התינוק מבכיו. לאחר שהתינוק נרדם, שב הרבי אל חדרו. בדרך ראה לפתע אור מחדר נוסף. הוא נכנס אל החדר וראה את בנו יושב ולומד בדבקות. "בני", פנה אליו האדמו"ר, "מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה?" הרים הבן ראשו אל אביו, וניכר היה שהוא שרוי במבוכה. "האמת היא אבי, שכנראה הייתי כה שקוע בתלמודי, עד שלא שמעתי את בכיו של התינוק". או אז, השתנו פניו של בעל התניא, והוא אמר לבנו: "אם כאשר אדם לומד תורה, הוא לא שומע קול של תינוק יהודי בוכה, כנראה שמשהו בלימוד שלו פגום".

לו הסיפור הדרמטי הזה, שמקבל משנה חשיבות לפי הגורסים כי הבן והנכד הם האדמו"ר האמצעי והאדמו"ר הצמח צדק, לא היה כה מזוהה עם הדמויות המיוחדות של בעל התניא והרב עמיטל, רק מתבקש היה לשייך אותו לרב עובדיה. האיש שאהבתו הגדולה ביותר, מהותו ותכלית קיומו היו לימוד התורה, לא פסק לרגע לשמוע את קולו של התינוק הבוכה, של ילדי ישראל כולם. הוא לא הסתגר בד' אמותיו, אלא הוציא את בית המדרש לרחובה של עיר. הוא נתן מזמנו, ממרצו ומכישרונו, כדי להעניק לאנשים את היכולת להשמיע קול, להתייצב בגאווה מול החברה הישראלית. ולימוד תורה כזה הוא לימוד התורה השלם. הוא זה שמחבר בין שמים לארץ, והופך גם את הארץ לשמים. קל יותר היה להתעלם מהקול הטורדני הזה. להתחפר בד' אמותיו. הרב עובדיה בחר אחרת. הוא החליט לקום וללכת אחריו, כי הקול קרא לו, ובבחירתו זו הוא החל לכתוב פרק חדש בהיסטוריה הישראלית.