מעיינות ומדבריות חיי

אהבת נפש כרכה את נשמתי במלאכת השפיטה. לעתים תוהה אדם באשר לצו גורלו ולייעודו. הוא חוצה יבשות וימים, שואף ונושף עמוקות עד למצולות, מעיין בספרות נוטפת דעת, שט בין עליונים, דוגם, טועם ומעכל, לרוב כסוּמא, מוֹעד וקם. חלילה לא אקל ראש באיכויותיו הנשגבות של נתיב חיים כזה, בין שהוא קיים בכוח גרידא ובין שהוא חרוש וזרוע, ספוג דם, יזע ודמעות. אכן, סגולותיו עשויות לסדוק קליפות עתיקות, לזכך נשמה חוקרת, לדייק את המצפן הפנימי, להוליד תחושת ייעוד צלולה כבדולח, מעבר לכל ביטוי של מימוש עצמי שידעתי. לדידי, גורלי שפר עלי. תהפוכותיו לא ידעתי, נתיבותיו הוליכוני עד הלום בבטחה ובחסד אין קץ. כוונתי לשדות המשפט ולא לחיי האישיים, שייוותרו בעיקרם מחוץ לגדרי מסע המילים הנוכחי. אין בכוונתי לעוות את תמונת המציאות כהווייתה ולתאר קריירה משפטית אידיאלית ונטולת מהמורות. ההפך הוא הנכון. מרורי משפט לעתים שבעתי, גם עיוותי דין חוויתי על בשרי. אף צלקות שלא נגלדו נותרו בי ללא תקנה או רפואה. ועם זאת, באותיות קידוש לבנה יירשם נא ללא עוררין: גורלי וייעודי נפרשו לפנַי כמרבד קסמים - היוֹת שופט במדינת ישראל שבה נולדתי 11 ימים קודם ההכרזה על עצמאותה.

במהלך קריירה שיפוטית רבת-שנים לא חלפה ולו יממה אחת שבה חדלתי להוקיר את זכות הענקים שנפלה בחלקי - לחרוץ משפט, על פי דין, ובמידת האפשר לקרב לבבות, ליצור הסכמות, לִפנים משורת הדין. אין חביבה ומתוקה יותר מן התולדה השנייה. הדיסוננס המובנה בין האמת המשפטית לבין האמת לאמיתה בא כך לכלל התרה קלאסית התפורה בהתאמה אישית למידות הצדדים. ואולם, הבאים בשערי בית המשפט לעתים כבולים בשיח לעומתי שאינו בר-פישור, ואין מנוס אלא לילך לקראת התולדה הראשונה. או-אז, נתונה בידי השופט ההסמכה החוקית להכריע בסכסוך המגולם בתיק בית המשפט באמצעות ארסנל הכלים המשפטיים ה"יבשים", שבהם עליו להפיח חיים עד הישמע פסק דינו מבעדם.

החשיפה היומיומית המובנית לתפריט עשיר ביותר של דרכי פעולה ותגובה לפתרון סכסוכים משפטיים, בכל קנה מידה והֶקשר, הזרימה בעורקי להט עשייה בלתי-נדלה; זיק כה עוצמתי שלא כלה עם השנים ומשקף רגש עמוק והחזקת טובה המתחדשים בטבעיות מדי בוקר, תולדה של התאמה מושלמת בין חלום למציאות, מתנה שלא תסולא בפז. ניהולם של צמתים כאוטיים לכאורה, סואנים להחריד, מכונני גורלות אישיים וחברתיים - הנכללים תחת הכותרת "משפט" - הוא עניין מצמרר, מאתגר ומעורר יראת כבוד. ומי אני כי אתיימר לחרוץ משפט? בחרדת קודש ניגשתי למשימה.

הנה כי כן, כאשר נתבקשתי לראשונה בספטמבר 1984 להצהיר אמונים לפני נשיא המדינה, כאמור בחוק יסוד השפיטה, כהאי לישנא: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" - התברכתי ממרומים, ואַשרי שהתשוקה הזאת לעסוק במלאכת השיפוט על הצד הטוב ביותר לא עזבה אותי עד יום פרישתי המוקדמת בשנת 2017.

***

המעיין בספרי צפוי לסטות מן השבילים המסומנים שהתוויתי בין מעיינות ומדבריות חיי. ברצוני לעודד את יצר הנדודים של הקורא וחלילה לא לדכאו. עם זאת, מדם לבי אבקש לנסח כמה אזהרות מסע חיוניות, שדיני נפשות וערכים מן המעלה הראשונה כרוכים בהן.

ראשית, הכתיבה כולה מתארת חוויות בגוף ראשון, מנקודת מבטי הסובייקטיבית, הבלתי-מחייבת. פרטי הפרטים המכוננים את התמונה השלמה של פרשות מסוימות אינם ידועים לי. הלוואי שבזכות ספרי זה, אגלה בעתיד את אשר נסתר ממני היום.

שנית, פרקים מסוימים בספר מתייחסים במישרין למערכת המשפט האהובה עלי כל כך. אין בי ולו בדל כוונה לבוא עמה חשבון כבדרך אגב או במשתמע. אכן, לפרקים חוויתי במסעי בין תלמיה כאב ומועקה פנימיים, אולם הללו מתגמדים לעומת תחושת הסיפוק המתמשכת וההגשמה העצמית האדירה שהיו מנת חלקי במסגרתה. לא אתאר תופעה כללית שבה לוקה "המערכת", אלא התנהגויות אנושיות ספציפיות על פני ציר הזמן, בהינתן תשתית עובדתית ידועה. לכן, מערכת המשפט כלל אינה נושאת בנטל האשמה בגרימת כאבי הפרטי, שיתואר כאן לראשונה. כבודה במקומו מונח.

שלישית, שופטים נושאים באחריות כבדה שאינה בת תיאור, המחייבת מסירות אין קץ לעבודתם והשקעת משאבים יוצאת דופן. זכיתי לעבוד במחיצת שופטים בעלי שיעור קומה. מטבע הדברים, עצם המפגש בין בני אדם אוצר בחובו פוטנציאל לקונפליקט, קל וחומר כאשר כמה שופטים נדרשים להכריע בצוותא בעניין גורלו של אדם. המזג השיפוטי שלי ומבנה אישיותי ידוברו כאן בהרחבה. אני מודע לכך כי הם עלולים לעתים לטשטש את הכבוד הרב שאני רוחש כלפי כל אדם וכל שופט באשר הם.

ורביעית, ממרום שנותי אני מכה על חטאים שצברתי, בקצב הולך ופוחת יש לקוות. הפרק החשוב בספרי, לעניות דעתי, הוא "סליחה", והוא מתייחס לעיקריים שבהם. המודעות העצמית שהוסיפה להתפתח בי עם השנים סייעה בידי לראות היום מה שנמנע ממני לראות בעבר. אבקש מהמעיין בספרי להתחמש במידה בלתי-מבוטלת של חסד - המידה שבה כרוך לבי בשנים אלו של פריחה מחודשת. ואולם, אם יצר הדין יפעם בו בעוצמה, שיתבשם על כוחו, כפרא ירכב בשדות חיי. הנייר סופג הכול.

לדידי, סיפור משפטי לעולם אינו מסתכם בעובדות שיש לברר, או בסעיפי חוק או פסיקה שיש ליישם או לאבחן באופן מכני. לכולם יש דופק משלהם, צורות וצבעים. לעתים פשוט נכפה עלי ליתן להם שם. זה בא בטבעיות, מתוך תשוקה למצוא מילים מדויקות ככל שניתן לתיאור אמת חמקמקה, חוויה בלתי-נתפסת בכל 100 האחוזים, הגלומה במפגש של אדם עם עצמו ועם המציאות המאתגרת עד בלתי-נסבלת המקיפה אותו מכל עבר.

משום כך, כדי לתארה באופן הראוי, לבי נמשך אל הפיוט. כפי שצוטט מרדכי ואנונו בכתבה שפורסמה בעניין עתירותיו, שבהן דנתי בשבתי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, "כבוד השופט, תרשה לי להעיר הערה, אתה מתבזבז. יכולת להיות סופר או משורר".1 בכתבה צוין כי ואנונו בהחלט קלע לדעת הקהילה הפלילית בבאר שבע. "מי שקורא את פסקי הדין של סגל יראה שוואנונו לא נפל על יום מהורהר במיוחד. פה ושם אפשר למצוא אצלו שורות ששלמה ארצי היה שמח להלחין", כך פסקה הכתבה. ואמנם לא אכחיש כי כתיבה משפטית יבשה נדרשת ולעתים אף הכרחית, אך כאשר חודר הפיוט אליה, אין זאת משום קישוט או כתר מבחינתי, במיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות, בהכרעת דין ובגזר דין, למשל.

1. עינת ברקוביץ, "אסור לי להגיד שחטפו אותי מאיטליה", העיר, 30.8.1996.