כסף של אחרים

2. כשנותנים לשוק לשגשג

השוק החופשי נחשב בעבר (ובמידה מסוימת גם היום) למין יצור בעייתי, סרח עודף מן הימים שבהם איש הישר בעיניו יעשה. השוק החופשי בקושי הספיק להגיע לבגרות ולהשתחרר ממעורבות עמוקה של קיסרים, אצילים וגילדות, וכבר היו אנשים הלהוטים להיפטר ממנו. אנחנו חכמים יותר היום, אמרו לעצמם אנשים במאה התשע־עשרה והעשרים. יש לנו מדענים, מתכננים, מומחים — אין שום סיבה שהשוק ייעזב לגורלו ויגדל פרא. הנאורות והישגי המדע הביאו לכך שלא מעט אנשים היו בטוחים שניתן יהיה להחיל את המתודות המדעיות על השוק, ולנהל אותו כראוי, מלמעלה למטה.

בין שתי קוריאות

כידוע, זה לא ממש עבד. בכל מקום ומקום שבו ניסה התכנון מגבוה להחליף את השוק, הוא נכשל כישלון חרוץ. גורלו של חצי האי הקוריאני הוא אחת הדוגמאות המאלפות לכך, מעין ניסוי טבעי: ארץ אחת, המאוכלסת בעַם בעל אותם מאפיינים, אותה גנטיקה ואותה תרבות, חולקה שרירותית לשני חלקים. באחד הוחל תכנון ריכוזי, ובשני (לאט ובהדרגה) צמח שוק חופשי.

כדי להשוות בין המדינות נצטרך להשתמש במדד כלשהו, ומדד שימושי יהיה התוצר המקומי הגולמי לנפש. תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא סיכום של כלל הערך שייצרו התושבים השונים, במוצרים שייצרו ובשירותים שנתנו. כמו כל מדד, הוא אינו מושלם, אך הוא התברר כטוב למדי יחסית לחלופות, ויש לו מתאם טוב למדדים אחרים, כמו מדד הפיתוח האנושי של האו"ם, תוחלת החיים ועוד.

טבלת התמ"ג לנפש בשתי המדינות, קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, מאירת עיניים: בעשורים הראשונים קשה היה לראות הבדל בין הקוריאות. העשורים הראשונים של קוריאה הדרומית התאפיינו בכלכלה לא חופשית במיוחד, ומושחתת למדי. אך עם הזמן נערכו רפורמות כלכליות, וכך אנו יכולים לראות החל משנות השבעים את קוריאה הדרומית מזנקת, בעוד הצפון לא רק מדשדש, אלא לעיתים אף חוזר אחורה. וכך, מתמ"ג לנפש של 854 דולרים ב־1950, מגיעה קוריאה הצפונית לכ־‏1,122 דולר לנפש כעבור 60 שנה; קוריאה הדרומית, לעומת זאת, עברה כבר את ה־35,000 דולר לנפש.

התמ"ג הוא רק דוגמה אחת. אם נבחן את תוחלת החיים, מתברר שההבדל בין אופני ניהול הכלכלה העניק לאזרחי קוריאה הדרומית עשור נוסף של חיים טובים יותר! הגרף הבא מדגים זאת היטב.

קוריאה הדרומית הובילה תמיד על קוריאה הצפונית בתוחלת החיים, והחל משנות התשעים פתחה פער משמעותי. בעוד הצפונית סובלת מרעב שעשה שמות באזרחיה, הדרומית שגשגה, והגיעה לתוחלת חיים של 83 שנים בשנת 2019, לעומת 72.3 אצל השכנה מצפון.

אולי ההמחשה הבולטת ביותר להבדל בין שתי הקוריאות ניתנה על ידי נאס"א, בצילום לוויין של חצי האי הקוריאני בלילה. חציו הדרומי מואר כמעט כולו, אבל קוריאה הצפונית שקועה כמעט כולה בחושך, בלי חשמל. העוני והנחשלות שהוביל אליהם המשטר הקומוניסטי מעולם לא היו מוחשיים יותר.

דוגמה מעניינת אחרת היא הונג קונג, מחוז נמל בסין שכתוצאה ממלחמות האופיום במאה התשע־עשרה היה בשליטה בריטית במשך יותר ממאה שנה. ג'ון קופרת'ווייט, שעיצב את כלכלת הונג קונג בשנות השישים של המאה העשרים, היה מאמין גדול בשוק חופשי, ונקט מדיניות של חופש מרבי לעסקים, מיסוי נמוך והקפדה על סעד לנזקקים בלבד, ולא לאמידים יותר כמקובל במדינות רווחה.

באותן שנים, בבריטניה עצמה נקטה מפלגת הלייבור מדיניות של התערבות מסיבית בכלכלה, הלאמת הבנקים, התשתיות והאנרגיה, חיזוק איגודי העובדים, הרחבת מדינת הרווחה ומיסוי גבוה, לעיתים עד כדי אבסורד — בשנות החמישים והשישים מדרגת מס ההכנסה הגבוהה ביותר עמדה על 90%(!).

בסין שלט אז מאו טסה־טונג. הוא הנהיג את "הזינוק הגדול קדימה", שמטרתו הייתה להזניק את סין לעבר כלכלה חזקה על ידי הלאמת הרכוש הפרטי של הכפריים וכפיית מאות מיליוני סינים לציית להוראות פקידי המפלגה — לדוגמה, להציב תנורי ברזל בחצרות הבתים ולהתיך מתכת עבור תעשיית הפלדה מכלי הבית של האיכרים העניים, כי פלדה זה תעשייה ותעשייה זה טוב, או לחסל מיליארד דרורים, כזכור מפתיחת הספר.

המדיניות הזאת הובילה את סין לאחד האסונות הגדולים של המאה העשרים. הלאמת הרכוש הפרטי גרמה לכך שהאיכרים לא גידלו תבואה כדי להפיק רווח, ופקידי המפלגה לא ידעו כיצד לעשות זאת כהלכה. בלעדי הדרורים שיאכלו את זחלי הארבה, הגיעה גם מכת ארבה קשה, ורעב עצום התפשט בסין וגבה את חייהם של עשרות מיליוני סינים — הערכות ההיסטוריונים נעות בין 20 מיליון ל־60 מיליון בני אדם שגוועו ברעב ובמחלות נלוות.

בבריטניה, שבה השוק עדיין פעל למרות התערבות נרחבת מצד הממשלה, התוצאות לא היו נוראיות כל כך, ועדיין כלכלת המדינה הגיעה למצב רע מאוד, עד כדי כך שהיא נזקקה בשנת 1976 להלוואה על סך 2.3 מיליארד ליש"ט מקרן המטבע הבינלאומית — כ־20 מיליארד דולר במונחים של 2022. הבחירה במרגרט תאצ'ר, שהנהיגה רפורמות של שוק חופשי בשנות השמונים, הייתה תוצאה של הבנת הציבור שעשרות שנים של מדיניות מתערבת בשוק גרמו למשבר העמוק הזה — תובנה שחזרה על עצמה במקומות אחרים בעולם, כגון בארה"ב עם עליית רייגן, ובישראל עם עליית הליכוד ורפורמות השוק החופשי בשנות השמונים. הגל העולמי לא פסח גם על סין, שהבינה לבסוף את הטעות העצומה שגרם התכנון המרכזי, והחל מסוף שנות השבעים החלה ברפורמות שוק חופשי משמעותיות שחילצו מיליארדי סינים מעוני והפכו את המדינה למה שהיא היום — אחת מהכלכלות החזקות בעולם. אכן, בסין אין חופש פוליטי גדול, אבל החופש הכלכלי שהונהג בה היה מספיק כדי לחולל זינוק גדול קדימה — והפעם באמת. סין אינה גן עדן של שוק חופשי ויש בה עדיין תכנון ריכוזי מזיק לא מבוטל, אבל יחסית לעבר, מצבה השתפר מאוד.

נחזור כעת להונג קונג. עם ממשל בריטי ואוכלוסייה סינית, אף לא אחת מן הקטסטרופות האלה קרו בה. אדרבה, היא שגשגה בצורה חסרת תקדים. קופרת'ווייט, אגב, סירב לאסוף נתונים סטטיסטיים שהיו עלולים לגרום ללחץ עליו להתערב בכלכלה, אבל מאז ועד היום הונג קונג היא אחת מהמדינות המשגשגות ביותר בעולם. אין היא אוטופיה של שוק חופשי, וגם בה יש לפעמים התערבויות ממשלתיות, אך אין חולק על כך שמדובר בכלכלה פורה במיוחד. למרבה הצער, בשנים האחרונות סין הולכת ומצרה את צעדי החופש הפוליטי בהונג קונג, וימים יגידו עד כמה הדבר ישפיע על החופש הכלכלי בה ועל צמיחתה בעתיד.

לא רק בדרום מזרח אסיה; בכל מקום שבו התבצע ניסוי שכזה, התוצאות היו חד־משמעיות. אם נסתכל על גרמניה, שחולקה גם היא בין מזרח למערב, הפערים בין המזרח הקומוניסטי לבין המערב עם השוק החופשי היו כה גדולים, עד שגם עשרות שנים אחרי האיחוד הפערים בין מזרח גרמניה למערבה עדיין היו ניכרים. בכתבה של הגארדיאן משנת 2015,6 במלאות 25 שנה לאיחוד, מצוינות כמה עובדות מאירות עיניים ומדכאות גם יחד: רק 21 מתוך 500 הגרמנים העשירים ביותר הם מהמזרח (מהם 14 מברלין). מבין 20 הערים המשגשגות בגרמניה, רק אחת מהן, יֵנָה, היא במזרח. למערב־גרמני הממוצע יש 153,200 אירו; למזרח־גרמני יש פחות מחצי מזה. כדי להיות בעשירון העליון במערב גרמניה, עליך להחזיק בנכסים בשווי 240,000 אירו; במזרח גרמניה כרטיס הכניסה שלך למועדון הזה הוא 110,000 אירו בלבד. במילים אחרות, עשיר ממזרח גרמניה עני יותר מאדם ממוצע במערב גרמניה.7

בין אם מדובר בהשוואה בין מדינות קומוניסטיות למדינות עם חופש כלכלי רב ובין אם מדובר במדינות הנמצאות בתווך — בכל מקום אנו יכולים להיווכח שמדינות עם יותר חופש כלכלי נהנות משגשוג רב יותר מאשר מדינות עם פחות חופש כלכלי. מדד הריטג' לחופש כלכלי8 מדרג מדינות בהתאם לחופש הכלכלי שלהן, וניתן לראות שמדינות הממוקמות בראשו הן כלכלות חזקות ופורחות: נכון לשנת 2022 עומדת סינגפור בראש הרשימה,9 אחריה שווייץ, אירלנד, ניו זילנד, לוקסמבורג, טייוואן, אסטוניה, הולנד, פינלנד, דנמרק ושוודיה, וקצת אחריהן גם איסלנד ונורווגיה. כן, המדינות הסקנדינביות הן מדינות שוק חופשי ממדרגה ראשונה; כשהמועמד לנשיאות ארה"ב ברני סנדרס השתמש בדנמרק כדוגמה למדינה סוציאליסטית, נזף בו ראש ממשלת דנמרק והדגיש שזו מדינת שוק חופשי.10 ארצות הברית, אגב, נמצאת במקום 25 ברשימה, וישראל — במקום 43 (הידרדרות משמעותית ממקומה בדירוג בשנה שלפני כן — 26 — וזאת בעיקר בעקבות הפעולות הפזרניות במגפת הקורונה).11

כן: ארה"ב, מעוז החופש הכלכלי, כבר אינה כזאת מעוז, והמדינות הנורדיות ה"סוציאל־דמוקרטיות" הן למעשה מדינות עם חופש כלכלי רב יחסית לרוב המדינות האחרות. העובדה שהן מדינות רווחה אינה סותרת את היותן בעלות חופש כלכלי. הן אכן גובות מיסים גבוהים ומחלקות אותם לאזרחים, אבל מחוץ לתחום הזה הן מאפשרות יוזמה כלכלית ומסחר חופשי: קל להקים שם עסקים, הרגולציה אינה מכבידה או מסובכת, וגם ארגוני העובדים עובדים יחד עם החברות במקום לצאת נגדן.

ולא רק בין מדינות — גם בתוך כל מדינה ניתן לראות שתחומים שבהם יש מעורבות ממשלתית מועטה יותר נהנים משגשוג רב יותר מאשר תחומים עם מעורבות ממשלתית רבה או מונופול ממשלתי. קחו לדוגמה את ההיי־טק הישראלי מצד אחד, שהרגולציה לגביו מועטה והמעורבות הממשלתית בו אינה גבוהה, ולעומת זאת מונופולים ממשלתיים כמו חברת החשמל, הנמלים ורכבת ישראל, עם ועדי עובדים משתקים ויקרים ועם חובות עתק המשולמים מכספי המיסים, או שווקים תחת רגולציה כבדה, כמו הביטוח או הבנקאות, שבהם התחרות מועטה והשירות לצרכנים לוקה בחסר.

לוז השוק החופשי: שכנוע במקום כפייה

מה הסיבה לשגשוג של השוק החופשי לעומת הכישלון של הכלכלה המתוכננת?

ראשית צריך להגדיר מהו שוק חופשי. שוק חופשי הוא מערכת שבה היחסים בין פרטים מתבטאים בשכנוע במקום בכפייה. כדי שזה יקרה, יש הכרח במוסדות איתנים: מערכת משפט אמינה, מערכת מדינתית שתמנע כפייה בין הפרטים ועוד. אם בכל רגע עשוי לבוא שודד ולקחת לך את הכסף, השוק החופשי נפגע והשגשוג נפגע. אם השודדים מפחדים מה"שודד" הגדול ביותר, המדינה, המערכת מתייצבת והשוק החופשי יכול לפעול.

המערכת, יש לשים לב, מספקת מסגרת. אידיאלית, היא אינה מתערבת בשוק, אלא מתערבת רק נגד כפייה. היא יכולה לקבוע כללי משחק ואף להגביל את השחקנים בשוק, אבל אלה כללים ידועים מראש שאינם משתנים. לקח לאנושות אלפי שנים של ניסוי וטעייה לפתח מערכת כזו, ולא בכל מקום היא הגיעה לכך, אבל מרגע שהגיעה, היא הצעידה את בני האדם לקדמה כלכלית חסרת תקדים.

בשוק החופשי, הצרכן הוא המלך. כפי שכתב הכלכלן תומס סואל,12 האמירה הפופולרית כאילו חברה מסוימת "שולטת בשוק" היא הטעיה: חברות אינן שולטות בשוק, אלא השוק שולט בהן. כל יזם וכל חברה חייבים להיענות לשיגיונותיו של הצרכן. אין להם דרך לכפות אותו. הם חייבים לייצר מוצרים זולים יותר וטובים יותר שישכנעו אותו לשלם דווקא להם. ענקיות כמו גוגל, פייסבוק ואפל נאלצות להשקיע הון תועפות במחקר ובפיתוח מוצרים שאנו נשתמש בהם לנוחותנו המרבית, כדי שיוכלו ליהנות מכספנו. חברה שאינה עומדת בדרישותיו של הצרכן יחסית לחברות אחרות תקמול ותיפול, בלי קשר לגודלה. השוק העולמי רווי בדוגמאות לחברות שבעבר חשבו שתישארנה לנצח, והיום מה שנותר מהן הוא לא יותר מערך בוויקיפדיה. כך כותב אבי "האסכולה האוסטרית" בכלכלה, לודוויג פון מיזס:13

כלכלת השוק נקראה דמוקרטיה של צרכנים, משום שיש בה קלפּי יומיומית של העדפת הצרכנים. ההצבעה בבחירות והוצאת הדולרים בשוק, שתיהן דרך להביע את דעת הקהל. הצרכנים קובעים, על ידי רכישה או הימנעות מרכישה, את ההצלחה או הכישלון של היזמים. הם הופכים יזמים עניים לעשירים ויזמים עשירים לעניים. הם לוקחים את אמצעי הייצור מיזמים שאינם יודעים כיצד להשתמש בהם בצורה המיטבית בשירות הצרכנים ומעבירים אותם לאלה שיודעים כיצד להשתמש בהם טוב יותר.

הטענה הנפוצה שלפיה לחברות גדולות אין תלות בצרכנים, נובעת מהשוואה שגויה בין חברה פרטית (שאינה יכולה להפעיל כוח כפייה) לבין גוף מדינתי (בעל כוח כפייה). חברות עסקיות, גדולות ככל שתהיינה, אינן יכולות להרוויח אלא על ידי ריצוי הצרכנים. היחידים הלוקחים מאיתנו כסף בכוח הם הגורמים בחסות המדינה, הממומנים מכספי המיסים או נהנים מחסמים לתחרות בהם.

אין תחליף למערכת המחירים

ההחלטות בשוק החופשי מתקבלות באופן מבוזר. מכיוון שאין כפייה, כל אחד מחליט ובוחר ביחס לחייו שלו. לכל אחד יש סדר עדיפויות משלו, רצונות משלו, יכולות משלו וצרכים משלו, וכל אחד פועל לאור סדר העדיפויות האישי הזה, המבוסס על מה שמכונה "ידע מקומי". כפי שהוכיח חתן פרס נובל לכלכלה פרידריך האייק,14 הידע המקומי הזה אינו ניתן לריכוז בידי גוף מרכזי אחד, חכם ככל שיהיה. אפשר לערוך סקרים כלליים על "האם היית מעדיף שיהיה א'", אבל אין שום אפשרות לבדוק בסקר מה עדיף: א' במחיר כזה לעומת ב' במחיר אחר או ג' במחיר שונה וכן הלאה וכן הלאה. ידע מקומי הוא חשוב, אומר האייק, משום שהמערכת הכלכלית אינה סטטית. היא משתנה כל הזמן. והיכן היא משתנה? בקצוות: צורך מסוים מתעורר במקום מסוים, המצאה כלשהי מתחדשת במקום אחר, וכל השינויים התדירים האלה מגיעים קודם כול לקצוות. מתכנן ריכוזי אינו יכול לרכז אליו את כל הידע הזה — עד שיגיע אליו המידע ויעוכל, יתרחשו כבר שינויים חדשים.

בשוק החופשי צמחה ברבות השנים הטכניקה לחישוב כלכלי מורכב שכזה. מכניזם פשוט לכאורה, אך בעל השלכות אדירות: מערכת המחירים. כאשר אני רוכש משהו, אני בעצם מראה שאותו חפץ או שירות הוא בעל ערך גדול יותר מסך הכסף ששילמתי. אם הרבה אנשים מעוניינים באותו חפץ או שירות והמלאי מוגבל, היזם יכול להעלות את המחיר מבלי להינזק. אבל העלאת המחיר עצמה יוצרת תמריץ לאחרים להיכנס לשוק ולספק עוד מאותה סחורה, ובכך שוב להוריד את המחירים. העלאת המחיר היא איתות על היחס בין הביקוש להיצע: איתות לצרכנים, שאולי כדאי להם להשקיע את כספם בדברים אחרים; ואיתות ליזמים ולבעלי ההון, שקיימים צרכנים פוטנציאליים שניתן לרַצות ולקבל מהם כסף, אם ייכנסו לשוק ויוזילו את המחירים.

המערכת הזאת נפגמת כשיש פיקוח ממשלתי על מחירים, או כאשר הממשלות מציבות חסמים על הכניסה לשוק ובכך מונעות את התהליך החיוני של כניסת יזמים במקרים של שולי רווח גבוהים. לכן בשווקים שכאלה, כגון שוק הבנקים והביטוח בישראל, אין כניסה ויציאה של מתחרים, וקל לראות שאין שם תחרותיות. ועם כל זה, מכיוון שהם לא יכולים לכפות אותנו לשלם להם, אפילו גופים מונופוליסטיים שכאלה חייבים לתת שירות ברמה שתהיה שווה לנו את הכסף שאנו משלמים להם. כלומר, העיקרון שלפיו הצרכן הוא המלך קיים גם במערכות בעייתיות כאלה.

אין מדובר על "תחרות משוכללת" שבה כולם יודעים הכול וכולם רציונליים בתכלית (פיקציה שנוצרה עבור ספרי לימוד בכלכלה ומעולם לא התקיימה במציאות). אילו הייתה תחרות משוכללת מעין זו, לא הייתה שום קדמה, כי הכול היה ידוע וקבוע. השוק החופשי פועל היטב דווקא כאשר יש פערי מידע, יש שינויים כל הזמן, ואף אחד אינו יודע־כול. זו הזירה שבה יזמים מוצאים את המקום לחדש וליצור, ובה הצרכן מופתע לגלות מוצרים שהוא מעולם לא דמיין שיכולים להיות קיימים בכלל.

השוק החופשי מבוסס, אם כן, על תיעול של תאוות הבצע האנושית, הרצון של כל אחד למקסם את טובת עצמו, למערכת של שיתוף פעולה חברתי, וזאת מתוך עיקרון של אי־כפייה (אני צריך לשכנע אנשים לעזור לי על ידי כך שאני משלם להם), דרך מערכת המחירים. מדוע זה יוצר קדמה? משום שבניגוד למערכת המתבססת על כוח (פוליטי או אחר), שבה כאשר צד אחד מרוויח הצד השני מפסיד, במערכת של השוק החופשי כל טרנסאקציה כלכלית חייבת להיעשות לרווחת שני הצדדים, אחרת היא לא תתרחש. כאשר אני משלם עבור מסטיק במכולת, זה אומר שאני מעריך יותר את המסטיק מאשר את הכסף ששילמתי; ומכיוון שהמוכר מוכן למכור לי, מעשיו מוכיחים שהוא מעריך יותר את הכסף מאשר את המוצר. התוצאה היא ששנינו מרוויחים, כלומר סך הרווחה האנושית גדל. קחו את הפעולה הזו והכפילו אותה במאות פעולות שעושים מיליארדי אנשים בכל יום, שכל אחת ואחת מהן מקדמת את רצונם של שני הצדדים, ותקבלו מנוע קדמה חסר מעצורים.

מהניסיון של מאתיים השנים האחרונות מתברר שתאוות הבצע האנושית היא אנרגיה אדירה, שבדומה לאנרגיה האטומית, כאשר היא מתועלת נכון (דרך השוק החופשי, בחברות שיש בהן אמון בין אנשים וסטנדרטים של הוגנות), מתקבלת ברכה חסרת תקדים, וכאשר היא לא מאורגנת (כמו בחברות קדומות) או מאורגנת באופן קלוקל (כמו בסוציאליזם), היא יכולה להתפוגג, או לגרום לנזק רב.

בין פוליטיקה לכלכלת שוק

ניתוח הסיבות להצלחת כלכלת השוק הוא חשוב במיוחד, כי עם הכלים האלה עלינו לבוא ולבחון את ההתערבויות במשק שנוקט הדרג הפוליטי. השוק החופשי, אמרנו, מסתמך על אינטרס עצמי ועל ההעדפות האישיות שכל אחד מכיר בעצמו. שני הדברים האלה מתמסמסים כאשר אנו מגיעים לפוליטיקה.

הפוליטיקה מבוססת על כוח, בעוד הכלכלה מבוססת על שכנוע. לפיכך בפוליטיקה המצב הרגיל הוא משחק סכום אפס — אחד מרוויח, אחרים מפסידים — בעוד כלכלה במהותה אינה משחק סכום אפס. בדמוקרטיה יש מצב כלאיים: תחילתה של הפוליטיקה בשכנוע — כדי להיבחר, נבחרי הציבור חייבים לשכנע את הציבור לבחור בהם, וכדי להקים קואליציה, עליהם לשכנע זה את זה לשתף פעולה ולהגיע לפשרות. אך סופה הוא שימוש בכוח: הפוליטיקאים משתמשים בחוקים ובתקנות (הנאכפים על ידי שוטרים ופקידי הוצאה לפועל), וכך יוצרים, לרוב, משחק סכום אפס, שבו חלק מהציבור מרוויח וחלק מפסיד. הפוליטיקאים יכולים לחוקק חוקים שיועילו לכולם, אך הרבה יותר מדי פעמים מערכת האינטרסים שלהם, וחוסר הידע שלהם ושל הציבור, מביאים לתוצאה שלילית — לפחות עבור חלק מן הציבור.

הדמוקרטיה מגבילה את כוחם של פוליטיקאים. הם אינם יכולים להתעלל בציבור כולו בלי שהוא יעניש אותם בקלפי. הם גם לא יכולים לפעול באופן בוטה נגד קבוצות מיעוט בלי שהרוב יתקומם או שהגורמים המְרַסְנים בדמוקרטיה המודרנית יפעלו נגדם. אבל כל זמן שהם מתערבים במשק, הם יכולים לעשות פעולות שייראו יפה לכלל הציבור, אך בפועל יגרמו לכך שהציבור יממן קבוצת אינטרס מסוימת, אשר תתגמל את הפוליטיקאים בבחירות הכלליות, בבחירות הפנימיות או בדרכים אחרות.

על מבריחים ובפטיסטים, או: מדוע ליצמן רצה טיפולי שיניים חינם לילדים

דוגמאות יש בשפע. כך למשל, כאשר מפלגת יהדות התורה דאגה לטיפול שיניים "חינם" (כלומר, על חשבון משלם המיסים) לילדים, לכאורה היא פעלה באופן מיטיב עבור כלל הציבור; אך בפועל היא היטיבה עם הציבור שיש לו הרבה ילדים (לא נזכיר שמות), על חשבון הציבור מעוט הילדים. כאשר גורמים במפלגת העבודה ובמפלגות אחרות דוחפים לסבסוד החקלאות ולמכסי מגן, הם מסתמכים על האידיאליזציה של החקלאות כדי להיטיב עם קבוצה קטנה על חשבון כלל הציבור, שישלם מחירים גבוהים על המוצרים החקלאיים. כמעט בכל הצעת חוק המתערבת במשק ניתן לזהות קבוצת אינטרס קטנה המצליחה להעביר את רצונה משום שהרעיון נשמע אידיאלי, ומשום שהיא חוברת לקבוצות אינטרס אחרות. התופעה מכונה "מבריחים ובפטיסטים", על שם שתי הקבוצות שקידמו חוקים המגבילים מכירת אלכוהול: המבריחים, שנהנו מהחוק פיננסית, כי הודות לו יכלו למכור בשחור; והבפטיסטים, האידיאליסטים התמימים שחברו אליהם כי מבחינתם אלכוהול הוא השטן והעיקר שהחוק יאסור אותו.

ניתן לראות כמעט בכל חוק של התערבות במשק כיצד הוא נשמע נאצל אף שהוא גורם בפועל נזק: פיקוח על שכירות או חוק שכר מינימום, מכסי מגן או תקנים, מלחמה במונופולים או חוק הספרים — בכל אלה ישנה קבוצה קטנה שנהנית מהחוק (בדרך כלל; לעיתים כולם מפסידים ממנו), בעוד כל השאר — בדרך כלל החלשים יותר — מפסידים.

כיצד זה קורה? האם לא אמרנו שכל אדם יודע טוב יותר מכולם מה הוא רוצה? זה נכון מאוד — כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לו עצמו, החלטה שהוא משלם עליה מיד ויכול גם להיווכח בתוך זמן קצר אם הייתה שגויה ולתקן את עצמו. אך הפוליטיקה הבוחר אינו מחליט (רק) על עצמו, אלא על אחרים, וכך נפגע יסוד האינטרס העצמי. הנזק של ההחלטות שלו אינו ניכר מיד, והוא בדרך כלל יאשים אחרים (המשכירים הרשעים, או המעסיקים החמדנים, או היבואנים גוזרי הדיבידנד, וכן הלאה), ולא את הפוליטיקאים שבחר בהם ושגרמו לנזק.

כשל שוק? כשל חוק!

האינטרס העצמי אינו מתקיים רק במערכת השוק החופשי. הוא קיים תמיד: אנשים דואגים קודם כול לעצמם, בכל מצב ובכל מערכת פוליטית (יש באנשים גם פן אלטרואיסטי — שוב, בכל מצב ובכל מערכת פוליטית). גם פוליטיקאים דואגים לעצמם, ומתברר שהחלטות חכמות ורואות למרחוק אינן בהכרח אלה שיגרמו לפוליטיקאי להיבחר. גם פקידים דואגים בראש ובראשונה לעצמם, ואינם שמים את האזרח בראש דאגותיהם. הם גם לא יכולים לעשות זאת, כי הם לא מכירים אותו ואת רצונותיו וסדרי עדיפויותיו. על כן, כאשר הפוליטיקאים והפקידים מתערבים בשוק, התוצאות תהיינה מזיקות פעמים רבות מדי.

אנחנו רגילים לשמוע השכם והערב פוליטיקאים, פקידים ופעילים חברתיים הזועקים על "כשל שוק" כזה או אחר, ועל כך שהמדינה צריכה להתערב כדי לתקן עוול. אנחנו שומעים גם פסיכולוגים המדגישים את האי־רציונליות של האדם, ומכאן קופצים למסקנה שמעורבות בשוק היא חיונית. אך כמו שנראה בפרקים הבאים, אותם פסיכולוגים שוכחים משום מה שגם הפוליטיקאים והפקידים הם בני אדם, וגם הם אינם רציונליים ומועדים לטעויות — אלא שהטעויות שלהם מוכפלות במיליונים, בעוד שטעות של אדם פרטי נשארת בדרך כלל בהיקף מקומי ויכולה להיות מתוקנת במהרה; והפעילים המתריעים על כשל שוק לא שואלים את עצמם מי אמר להם שהתערבות הממשלה תיצור מצב חיובי יותר, בהתחשב בעובדה שאין לנוגעים בדבר לא האינטרס ולא הידע המקומי הנדרשים ליצור את המצב המתוקן המבוקש.

אם כן, ניתוח מושכל של פעולת השוק החופשי מלמד אותנו עד כמה מעורבות ממשלתית בפעולת השוק נוטה לרוב להזיק יותר מאשר להועיל. למדינה יש מקום מרכזי בהבטחת המסגרת החיונית שתמנע כפייה בתוך השוק או מחוצה לו — על ידי צבא, משטרה ובתי משפט הוגנים שפסיקותיהם אינן שרירותיות, ואם נקרא לצורך בצבא ובמשטרה "כשל שוק", הרי ששם בוודאי יש תפקיד חיוני למדינה. אך כאשר המדינה, כגוף שפעולתו היא כפייה, מתערבת בשוק, שהוא שדה שמרוויח רק מחוסר כפייה ומתועלת הדדית שגורמים השחקנים איש לרעהו — התוצאה תהיה, פעמים רבות מדי, פחות טובה עבור הכלל.

6 "German reunification 25 years on: How different are east and west really?", The Guardian, October 2, 2015.

7 לאחרונה הצביעו כמה חוקרים על כך שחלוקת גרמניה אינה "ניסוי טבעי" מושלם, כי היו הבדלים תרבותיים בין המזרח והמערב גם לפני החלוקה, המלחמה פגעה יותר במזרח מאשר במערב, והייתה בריחה של המוני אנשים מן המזרח לאחר הקמת מסך הברזל. Becker, Sascha O., Lukas Mergele, and Ludger Woessmann. 2020. "The Separation and Reunification of Germany: Rethinking a Natural Experiment Interpretation of the Enduring Effects of Communism" Journal of Economic Perspectives, 34 (2): 143-71. אבל גם כך, ההבדל בין שתי הגרמניות ממחיש היטב את יתרונות השוק החופשי.

8 https://www.heritage.org/index/ranking.

9 עד שנת 2020 הקדימה אותה הונג קונג, אך לאחר שסין נקטה מהלכים שהקטינו את העצמאות שלה, הוסרה הונג קונג מהדוח.

10 Matthew Yglesias, "Denmark's prime minister says Bernie Sanders is wrong to call his country socialist", VOX.com, October 31, 2015.

11 להרחבה על ישראל ראו בכתובת: https://www.heritage.org/index/country/israel.

12 Thomas Sowell, Intellectuals and society, basic books, 2010, chapter 5.

13 Ludwig von Mises, Inteventionalism — an Economic Analysis, The Foundation for Economic Education, 1998, pp. 2-3.

14 F.A. Hayek, "The Use of Knowledge in Society", The American Economic Review, Vol. 35, No. 4 (September 1945), pp. 519-530.