פעמיים בחיים
דליה מריות
₪ 44.00
תקציר
האם ניתן למות בטוב, ואולי אף בשיאו של הטוב שבנו?
האין זאת בקשתנו הפנימית האחרונה, ואף זכותנו?
אכן יש להודות, טרם פגשתי את סֵתֶר הרביתי להפוך בדבר איכה ייפול בגורלי לעזוב עולם זה? מה היא אותה הדרך העלומה שבה יתחולל קצי?
אך יותר מכול, לא הרפו מחשבותיי מהאופן שבו אעזוב. האם תיתכן הדרכה בה אוכל לבטוח, ואשר בעזרתה יעמוד כוחי בעת מבחן זה לגייס באומץ לב את שיאו של הטוב שבי? ללכדו מבלי לאבדו אחוזת בעתה?
עמוק בקרבי חשתי כי כוח רב-עוצם והרה-גורל, שהנו חלק מסיפור חיי, טמון ברגעים אחרונים טרם פרֵדה, ועד כמה חשוב הדבר כי יהיו נטולי בלבול.
הו, עד כמה מודה אני לסֵתֶר על הרגעת רוחי בעניין זה. הבטחתי נתונה לכם כי עוד תשכילו ראות את הכוונתה הפלאית את הנפש בשעה רגישה זאת.
בספר מובאים שנים-עשר סיפורים של מחפשי דרך, המתארים כיצד הדרכתה של סתר סייעה בידם למות באופן מופלא.
ספרי עיון
מספר עמודים: 264
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: אוריון
ספרי עיון
מספר עמודים: 264
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: אוריון
פרק ראשון
לביתה של סֵתֶר שמתי פעמיי, מובלע היה מקומה בנוף עירוני זנוח בפאתי העיר הגדולה. אצו להן השנים, פני המקום העמיקו בעזיבותם, אך עדיין ניבטו כפשוטם, דבר לא נוסף או נגרע באופן מכריע. אפשר אפילו לומר כי במידה מסוימת עצרה השכונה מלכת, ואף הרהור חלף שמא במעונות פאר אצים פגעי הזמן לקטול ביתר שאת. אך מיד נזפתי בעצמי על רגישותי מסיחת הדעת לפגיעותם של המתארים והצורות. העמקתי ללב השכונה ונאספתי אלי מיקודי. אכן, חלפו להם כשני עשורים מאז בואי לכאן לראשונה.
היה זה בעיצומם של חיי, התענגתי להפליג הרחק על פני מים רבים בספינת זיכרונותיי, עת התרחש מפגש הבכורה שלי עם סֵתֶר. דחקתי בצעדיי לצדו של כביש האספלט שהוביל לביתה של סֵתֶר, למען לא בי יהיה הדבר לעכב דרכו של איש.
היטיב להישמר בי המעמד בו ניצבתי לראשונה בפתח חדרה של אישה יקרה זאת. בעודי עומדת בפתח, עלו פני הדברים, עיניה הטובות של סֵתֶר מברכות את בואי, נרגשת מהמפגש שזה עתה מתממש, לא ניתן היה להתעלם מתליון אשר נח בגומת צווארה. עשוי היה התליון מתכת כסופה ושנים־עשר המזלות האסטרולוגיים היו מוטבעים בו. והנה לתדהמתי, לא יספו דקות ספורות, בואך בתליון בכיוון המערב, במקום נוכחותו של מזלי האישי אשר היה ידוע לי כמזל מאזניים, החלו לרצד איתותי אור זעירים. לימים התחוור לי כי איתותים אלה בתליונה של סֵתֶר, אשר הורו על מזלי האישי, הם אשר סייעו בידה לפתוח את ערוצי הקשר אלי עולמי של מעלה.
ישובות היינו במעונה הצנוע של סֵתֶר, המשיך להיזכר בי כל שאירע, מרחק־מה זו לעומתה של זו, דוממות. והנה בחלוף זמן־מה החלו מתעצמים איתותי האור בתליונה של סֵתֶר, אשר בתחילה סימנו רק את מקומו של מזלי האישי, מזל המאזניים. התפשטו הם ומילאו את חלל החדר כולו. טרם נרגעתי מהפלאי שהתרחש, החל נשמע קולה של סֵתֶר, אשר נדמה היה בי אז, כי קול זה ממרחקים אדירים מפלס הוא דרך כדי להישמע. האטתי בהילוכי. דבריה של סֵתֶר עם אותו הקול הזכור, שבו והדהדו בי כאילו נאמרו בזה הרגע.
"באה נשמתך מעולם של מעלה", התנגנו דבריה, "ממקום משכנם השמימי של איברי הכליות בגוף הקוסמי. מקור זה של נשמתך - שתי הכליות, מקום קסום וכשוף הנו. כוכב נוגה מרעיף על מרחביו הרמוניה שמימית, יופי שובה ואהבה ענוגה. זמירות מלאכים נשמעות בו ברוך, דבר אינו נלחץ או נרעד במרחביו.
"ארץ מולדתך", הדהימו אז דבריה, ואף בזה הרגע, "היות בשרביט הקסמים עצמו מבלי כל צורך להוסיף ולבקש משאלה.
"קסמות זאת המורעפת", מיד הובהר, "היא למען אפשר במקום בריאתך - שתי הכליות - שיתוף זוגי פלאי מתוך מתן כבוד מתמיד לצד האחר. הדבר דומה", הושלמו הדברים, "לשיתוף הפלאי הקיים גם בגופך האנושי, אשר בו חלים בכל רגע ורגע תיאום ושיתוף מלאים בין שתי כליותייך". לרגע הוסטה תשומת לבי בשל מהמורות שנפערו לצד הדרך, אך מיד שבו והדהדו בי דבריה של סֵתֶר מאותו המפגש הבלבדי.
"זרה לנפשך מציאותנו המפרה בגסות את האיזון העדין שממנו הגעת, אך ריפויה בך נישא", נזכר קולה שהועצם. "נדמה כי אנו בני תמותה נסערים, מה לנו ולעולמות שלווים המרעיפים הרמוניה שמימית. מקורך אינו אגדה הזויה נטולת קיום של ממש, הנתון רק לעולמות עליונים, הראוי אך לסיפורים על משכנם של מלאכים ושרפים. שרביט הפיות בידך נתון, עת תפליאי להשיקו, כהרף עין תשתנה תמונת מציאותנו. ברצונך ייעצרו התנודות הקיצוניות השולטות בעולמנו, ויוענק לנפשנו, ולו לרגע קט, רגע כשוף מעולמך העליון של איזון מושלם".
חשתי עתה סחרור של ממש. אכן, לא היה זה מהרגלי לעסוק באופן כה מרוכז בעצמי. אך נראה כי לא בי היה הדבר, קטעים נוספים מאותו המפגש עמדו על רצונם שלהם לשוב ולפעום בי, טרם אזכה להתייצב בפני סֵתֶר בשנית.
"יום יבוא", המשיך והדהד בי קולה של האישה, והחיש את הלמות לבי, "ותחווי את רגעך הנסי. מהותך אשר מקורה בהרמוניה שמימית, תתממש ברגע זה במלוא יופייה וקסמה הפלאי. זמן זה שתחווי אי־שם עם השתלשלות ימייך, חייך מתחילתם ועד סופם מוכוונים ללבו. לדאבון לב", נזכרה בי הבהרתה של סֵתֶר את שיבוא ויתרחש, "חדותו של רגע מרכזי זה בחייך תתערפל בסבך בלבולן המתעתע של עובדות אדמה אשר יפקדו את ימייך. אך בל תשכחי לעולם", הדגישו דבריה, "כל שיוסף בקורותייך לאחר חווֹתך רגעך זה, יהא אך תפאורה, כסות, לבוש, למען העמק בך רגע רב־משמעות זה".
לאחר השתהות קצרה יספו דבריה, "יש כי תנצרי בלבך את רגעך הנסי כאוצרך היקר. עת יגיע זמנך לעזוב עולם זה, אם יהא רצון, יעלה הוא בזיכרונך ויסייע בידך למעברייך בין העולמות".
לא על דברים זרים דיברה סֵתֶר, הפלגתי בעברי. באחד מימי היותי על אדמת נכר, שוהה על שפת נהר רחב אופק, והנה בעודי ישובה בגדת הנהר קשובה לרחשי המים, רחוקה מביתי, ממשפחתי וממטלותיי, בלתי מוזהרת, מתוך סיוע עלום, נלקחה רוחי למסע אלי ארץ של מעלה לא נודעת. קסמות ויופי נשגב אפפוני בארץ זו, אהבה פלאית הורעפה לקרבי והרפתה תלאות דרך ותלאות קיומי. ניגוני מלאכים נשמעו בה ברוך ופוגגו רישומים וזיכרונות מצערים שהיו עמי. הללויה לפתע נפרצה והושרה בקרבי ליופי ולאהבה, להרמוניה סביבי המאחדת ארץ ומרומים.
שבויה כולי בכשפות אשר לה נפלתי, חוותה רוחי רגע פלאי של איזון מושלם, שהתנודות אינן שולטות בו, רגע בו אינך רוצה עוד דבר, רק להנציחו, שלא ייעלם לעולם, להתמזג בו כליל עד לבלי הפרד בינו ובין נצח. בשובי לגופי נרגשת, נדמה היה בי כי שהיתי אי־שם בארץ רחוקה עד מאוד בה לא ביקרתי מעודי, אך עמוק בפנימיותי מוכרים היו לי היטב מרחביה, קרובים ללבי עד בלי די, כאילו סוף־סוף במולדתי, בביתי שלי מאז ומעולם ביקרתי.
החלתי תרה ימין ושמאל אחר משעול עוקף, למען תמתין עוד במעט דרך המלך אלי סֵתֶר. נראה כי הייתי זקוקה לאתנחתה כלשהי בשל הרהורים שהילכו בי על טיבם של רגעים נסיים מורי דרך, ועד כמה ממהרת התגלותם להיחבא.
לא ארך הזמן, ושבתי להלך לצד כביש האספלט שהשתבש בקטע זה מתארו באופן חמור. והנה החלה רוטטת בקרבי אמירה גורלית מאותו המפגש הבלבדי, אשר לא הרפתה מקרבי.
"בכל אשר תהיי, זכרי תמיד כי הרמוניה נצחית מהותך, בלתי ניתנת לערעור".
חייכתי עתה בכאב על משפט זה שנאמר לפני שנים רבות שחלפו, ולבי מדמם מסופה אחרונה אשר פקדה את חיי, טלטלה את קיומי, ערערה את יסודותיי אשר להם נבראתי.
נגדעה עתה הדרך כמעט לחלוטין בשל מצבור אבנים שנראה כי הושלכו בהיסח דעת, ובו־ברגע עלה ונרעד בקרבי עוד דבר אמת מאותו מפגש נדיר.
"בעוד עובדות האדמה מצליפות בך, תבקש נפשך בכל דרך, בכל תנאי, אחר מעיין מקורותיה".
עד כמה מדויקים ורהוטים היו דבריה של סֵתֶר, אישרתי בעצב, עד כמה ערגה נפשי לשוב למרחביי השלווים. אך מה מנוגדת מסכת חיי האחרונה שאליה נפלתי, מרחיקה מציאותי הרחק משורשיי.
מורד חד החל מסתמן בדרך המקרטעת, ובי הדהדו משפטים אחרונים שנאמרו טרם פרֵדה:
"לא למען סבל ואובדן ניתנו חייך.
בנפילתך ברע בל תשכחי לעולם כי שרביט הפיות בידך אחוז, יכולת להשכין הרמוניה שמימית במרחבייך בך נתונה".
ביתה של סֵתֶר נגלה אל מול עיניי זה מכבר. מובלע היה בינות בתים זנוחים כבאותם ימים עברו. דבר לא נראה כי יסף או נגרע עם חלוף השנים. קרבתי, מדרגות ספורות הובילו למפתנו של הבית. דלת פח רעועה, אשר נראה כי לא ננעלה כראוי מעולם, רמזה על כניסה חופשית ובלתי מאיימת. מסדרון מוכר מתמשך מעט הורה אלי מקומה של סֵתֶר. נכחה היא בחדרה מלוא איבריה. מילא גופה את החלל הדחוק של החדר, ונדמה היה בי לרגע כאילו נפשה שלה עוד הוסיפה והתפשטה, זקוקה למרחבי גוף כדי להוסיף ולהכיל עולמות עלומים לא לה. תליונה נח כאז בגומת צווארה, והוא אותת עם כניסתי על מקומו של מזלי האישי השמור עמו כבת מזל המאזניים. לא ממש השתנה דבר־מה במראה של סֵתֶר, מלבד שערה שהלבין. הרי מכילה היא אף את עצמה, עצבויותיה ותהפוכותיה, הצדקתי מיד החזות, נפרדת בצער חבוי מתמונה עברית הנושאת את זיכרון ברקו העז של שערה הפחמי. אותן עיניים טובות בירכו במאור פנים את בואי, אך דבר לא נאמר או הוסבר. כיסא עץ בודד בחדר רמז לנוכחותו המסייעת.
המתנו יחדיו, סֵתֶר ואני, כאז, ישובות זו לעומתה של זו, בדממה. היה זה ערב מועד ט"ו בחודש העברי. ואכן, נודע לי הפעם, כי זקוקה הייתה סֵתֶר לעוצמת אורה השלם של הלבנה החל בערב זה, למען תשתקף בקרבה נשמה הזקוקה לריפויה.
התנהלו להן השעות לאטן, עד אשר ניבט המאור הלילי במלואו מהחלון הצר. והנה בעודי ישובה פנים אל פנים אלי סֵתֶר, כמו הוסר מסך, נגלה במתאר גופה של האישה הנדירה, במקום בו מוכל רחמה, אגם נסתר שהיה עד כה נבצר מראייתי. לתדהמתי, חלף זמן קצר, והנה חשתי כי נפשי שלי, היא זאת ולא אחרת, הנשקפת אליי מהאגם הצלול שנחשף.
עד כמה נתחלחלתי מאשר נגלה עתה אל מול עיניי. חבולה ופצועה ניבטה נפשי. חודה של סכין מהפכת הפר בגסות איזון שברירי ועדין. שובל של דימום מתמשך ניבט בימה הצלולה, והוא מעכיר מרחבי קסמות ויופי פלאי. היטיבה סֵתֶר לשקף באגמה הצלול שנחשף את הסערה שטרפה את חיי עם מות בני הצעיר, ועד כמה אבדו חיי עם מותו.
המומה, ישבתי אותו הלילה אל מול סֵתֶר, נתונה כולי למראות נפשי הכואבים שניבטו לנגדי. אך עם חלוף השעות, אט־אט, כמאליהם התעמעמו ונגוזו מנפשי המראות הקשים שעלו והשתקפו, ופני האגם לבשו ארשת אפורה וסמיכה. לזמן־מה נדמה היה בי כי לא יוסיף עוד וישתקף באגם דבר. אך עת חלפה עוד השתהות נטולת אומדן, התבהרו בשנית פני האגם, ושבו וניבטו מקרבו השתקפויות מנפשי.
אבן דחוסת חומר הובחנה עתה במוקדו של האגם. כבדה מנשוא ניבטה האבן, שלשלות ברזל רבצו עלי מתארה, פן יקום דבר ותועתק ממקומה. לא ניתן היה לטעות בדבר, חשתי באבן דחוסת החומר שהומחשה לנגדי, כובדו של סבלי שנישא בקרבי וסירובי העיקש להרפות מאחיזתי בו ולשוב אלי עצמי.
חלף זמן, הלך ונטמע הלילה בקרב העלטה הכבדה. חשתי עייפות, מתיחותי רפתה. והנה הבחנתי במרקחה נוזלית, שמנונית משהו, שהייתה שמורה בדופנות רחמה של סֵתֶר, אשר פילסה דרך אלי האבן הנטועה במוקדו של האגם. התנהלה לאטה המרקחה ומצאה דרכה לבין שלשלת הברזל, סובבה וכיתרה מתאר האבן.
זמן־מה שהתה המרקחה ללא מענה, אך עת יסף עוד הזמן, סדקים ראשונים הובחנו בקירות האבן הנוקשים. מגע ראשוני נוגע לא נוגע חלחל לקרב חללי האבן הדחוסים. הו סֵתֶר, מיאנתי להאמין, עד כמה נעמה לסבלי, שהומחש מול עיניי באבן דחוסת החומר, נוכחותה של המרקחה הלוטפנית, סגולתה להיטמע בחלליו הכואבים ולרככם ביד חומלת. חשתי כי מרקחה זאת שנמזגה לקרבי, שיקוי חיים היא, אשר פעל ופוגג בקרבי ימים ארוכים של אחיזה סרבנית. נשתהה הזמן, המתינה סֵתֶר באורך רוח נצחי, עד לבסוף בשעה האחרונה של אופל הבלתי ייאמן התרחש. נכנע סבלי למזורו, התרופפה אחיזתו העיקשת בנפשי, הוחלקו והותרו נבדלותו, בדידותו אשר כפה על עצמו. עדיין מוגנת וחבושה בגלילת הריפוי השמנונית, הועתקה ממקומה האבן דחוסת החומר, אשר בה היו אחוזות שנים כואבות מחיי, התפוררה היא ונמוגה בקרב הימה הנסתרת.
שבו ונצטללו פני הימה, דבר לא הוסיף ונשתקף בקרבה. הורד מסך, מעלים המקווה השמור ברחמה של סֵתֶר כלא היה מעולם.
השיק השחר לבשורתו של יום חדש. כל כולי הייתי נתונה ברעדה ובהודיה לסֵתֶר, וכלא מאמינה לאשר התרחש. הכיצד עמדה בזה הלילה האחד שחלף פליאותה של סֵתֶר לרפאני? נסיותה לאתר בקרבי את מקור תפיסותיי הקשיח ולמוססו? ידיעתה להזרים שיקוי חיים לכאבי, אשר לקרבו נשאבו ונאבדו חיי.
בעודי ניצבת בפתח החדר טרם עזיבתי, פניי אלי המסדרון המוכר, משב רוח עלום אשר לו ציפתה סֵתֶר, הנושא כוחות נסתרים, הרטיט בחוזקה את רוחי. כעבור זמן רב ידעתי כי אותו משב נסתר נשא בחובו את שובם של כוחות מנפשי שנטשו ועזבו עם אובדן בני, תועים אבודים במרחבים זרים לא להם. ששו הם לחזור עם ריפויי אלי עצמי.
יש לציין כי לא מיד עם חזרתי למעוני שונו לעומקם פני הדברים. חלף זמן עד להחלמתי המלאה.
והנה באחד הימים, הרחק מביתה של סֵתֶר, חשתי את שיבתי אלי מהותי לה נבראתי. העמיק קיומי אלי קרקע בטוחה, יציבה ומאוזנת שעליה לא הילכתי מעודי.
סֵתֶר יקרה, הכיצד ידעת?
הדהד בי משפט בלתי נשכח מדבריה, שנאמר לפני שני עשורי שנים שחלפו מאז רגעי הנסי.
"כל שיוסף בקורותייך יהא אך תפאורה, כסות, לבוש, למען העמק בך רגעך זה".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.