כבר מהרגע שהתחלתי לפרסם ברשת החברתית שאני קוראת אותו (כלומר, לאחר שהתחלתי לבכות בלי שליטה בתחבורה ציבורית), גיליתי ש”הנערה עם כל המתנות” מעורר לא מעט מחלוקת.
השתתפתי בכמה וכמה ויכוחים על הספר, הוא ספג שבחים וביקורות רבים מספור. הנושאים העיקריים שעוררו מחלוקת היו הייצוג הספרותי של מדע מול ספרות, מקוריות הרעיון והתיאורים ושביעות רצון או אי שביעות רצון מהסיום.
בעיניי אישית “הנערה עם כל המתנות” מצא חן מאוד, הגם שהוא לא חף ממגרעות והטענות של הקוראים שפחות התלהבו אינן משוללות היגיון לחלוטין. אלא שבניגוד לדיסטופיה הקודמת שסקרתי בבלוג, לא היו אלה מגרעות שפגמו בהנאה שלי מהקריאה.
בלי יותר מדי ספוילרים אני יכולה לכתוב שהעלילה מתחילה בבית ספר מיוחד מאוד, ובילדה בשם מלני שלומדת בו. מלני נקשרת בכל בוקר לכיסא הגלגלים שלה על ידי אנשי צבא מיומנים ומוכנסת לכיתה ללמוד חשבון ואנגלית. היא נשטפת אחת לשבוע בחומרים כימיים שצורבים לה בעיניים ואתם לא רוצים לדעת מה נותנים לה לאכול. היא עילוי של ממש במתמטיקה, אבל גם נוהה אחרי סיפורים ואגדות. לכן היא אוהבת כל כך את גברת ג’סטינו, שגם מלמדת אותה על המיתולוגיה היוונית (התייחסות מעניינת ביחס לספר המדבר על חורבן של ציוויליזציה) וגם בניגוד לרבים מהמפקחים עליה מעניק לתלמידים יחס שופע חיבה – אבל בעיקר לה, למלני.
לאט ובלי למהר (סגולה מבורכת בימינו הרצופים בדרישה לסיפוק מיידי גם בספרות) חושף מ.ר. קרי את ממדי הזוועה, את הנסיבות שבהן פועל בית הספר של מלני ואת התנאים המורכבים בהם צריכה לעבוד גב’ ג’סטינו. המעבר בין נקודות מבט של מעורבים שונים בסיפור הולך העולם ולובש צורה פוסט-אפוקליפטית מבעיתה.
מבקרים מסוימים טענו כנגד הספר שהוא לא מקורי ומציג דברים שראינו לא פעם ולא פעמיים בספרים וסרטים שעוסקים בסוף העולם. אני מסכימה עם הביקורת הזו, אחדד ואומר שזה ניכר בעיקר בסצנות האקשן שמצד אחד היו כתובות היטב, ומצד שני היו צפויות וגנריות למדי, כאלה שחובבי הז’אנר מכירים מלפני ולפנים.
יחד עם זאת, יש סיבה שבגללה הקלישאות הפכו לכאלה – הן פשוט עובדות. שלא כמו דסטופיות אחרות שעסקתי בהן לאחרונה, “הנערה עם כל המתנות” גם לא מתיימר להיות מקורי. קרי לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל אלא לספר בתוכו ודרכו סיפור מעניין, ובעיקר מרגש, ובזה לדעתי הוא מצליח ובגדול, בעקבות הנושאים שהוא מעלה דרך הדיסטופיה. “הנערה עם כל המתנות” מעביר את המסרים שלו דרך האופן שבו הוא מעורר רגשות חזקים.
אחד הדברים שהכי אהבתי בספר זה את הנגיעה שלו בנושא הילדות, במובן של childhood, גם – אבל לא רק בגלל שהגיבורה הראשית היא ילדה. הדמויות הראשיות מסוכסכות כולן באופן כזה או אחר עם עברן ועם ילדותן. הדמויות בלי יוצא מן הכלל נאבקות עם מאווים לא מסופקים, ובאופן כללי מהלכות על הגבול שבין הרצון להגן לבין הצורך להיות מוגנות. דרך מוסכמות הז’אנר בסוג כזה של רומן פוסט אפוקליפטי ההשתוקקות והצורך של מלני בגברת ג’סטינו הופכים סמליים למדי. נקודות השיא הרגשיות של הרומן נוגעות לאזור האפור של היפוך התפקידים בין הילד למבוגר – במובן זה הספר יכול להצטייר כמעין “רומן חניכה” או אפילו סיפור ההתבגרות של מלני.
כאן ראוי אולי להזכיר עניין נוסף הנזקף בעיניי לזכותו של הרומן הוא מערכת היחסים הראשית, שלשם שינוי אינה מערכת יחסים רומנטית ואינה מערכת יחסים בין גבר לאישה. בניגוד לספרים רבים אחרים בז’אנר, בעיקר לאחר ההצלחה הפנומנלית של “משחקי הרעב”, מערכת היחסים המובילה את הרומן היא מערכת יחסים בין מורה לתלמידה, בין מבוגרת לילדה קטנה שתלויה בה. לתשומת ליבה של גיבורת הספר “עיני אוניקס”, הקשר של מלני וגב’ ג’סטינו לא צריך להיות ביולוגי כדי להיות חזק ומשמעותי, וכדי לגרום לשתיהן לעשות את הבלתי אפשרי על מנת להישאר יחד ולהגן זו על זו. מערכת היחסים ביניהן היא עמוקה ויפהפייה, ומציגה היטב את טשטוש הגבולות בין הילדים והמבוגרים כשהעולם מסביב מתמוטט.
טענה נוספת שעלתה כלפי הספר נוגעת לאופן שבו הוא כביכול משלח את הספרות והמדע זה בזה. דמותה של גב’ ג’סטינו האוהבת והעדינה מנוגדת לדמותה של ד”ר קולדוול המצטיירת כמדענית חסרת נשמה, והספר כביכול יוצא נגד המדע כ”חסר אנושיות”. אני חושבת שהדברים קצת יותר מורכבים.
מעבר לעובדה שהיה מרענן לראות שבאופן לא מסורתי אישה מייצגת במקרה הזה את תחום המדעים. מעניין היה לראות שחרף התפקיד המפלצתי שהיא מגלמת, מה שמניע את קולדוול הוא רגש מאוד אנושי.
המדענית המצטיירת כקרת הלב בסך הכל רוצה בדיוק את מה שמלאני רוצה מגב’ ג’סטינו – להיות התלמידה המצטיינת של הכיתה, מוערכת ואהובה. למעשה מלני וגברת קולדוול אינן שונות כל כך. ובאשר לעובדה שגב’ ג’סטינו וד”ר קולדוול המתעמתות זו עם זו לאורך העלילה (עד לעימות פיסי) מייצגות את המדע מול הספרות, קשה להתעלם מכך שהדמות של מלני למעשה מגלמת את שתיהן.
בתחילת הספר אנו רואים כיצד סיפורים ואגדות מרגיעים ומנחמים את מלאני, כמו גם משוואות מתמטיות. היכולת שלה לספור ולחשב את הימים משמעותית עבורה ומעניקה לה כוח ממש כמו היכולת שלה לדמיין את עצמה כדמות מיתולוגית. בסופו של דבר, הספר מציג הן המדע והן הספרות כניסיון להבין את העולם, ומלני זקוקה לשתי השיטות במצב אליו נקלעה.
הסיום של הספר הוא, אולי, הנקודה השנויה במחלוקת מכולן, ואני אשתדל לכתוב עליו אגב מתן של כמה שפחות ספוילרים. אני מבינה את הטענות של אלה שהסיום הרגיז אותם, ומסכימה שעבור מי שפירש את סיום הספר כ”סוף טוב”, המסר עלול להיות… בעייתי.
יחד עם זאת אני לא מסכימה שמבחינת הנרטיב הסיום הוא בהכרח טוב, לדעתי הסיום מאוד שנוי במחלוקת גם מבחינת הספר עצמו. אני לא חושבת שיש ברומן אמירה חד משמעית לגבי טיבו של הסיום, מ.ר. קרי משאיר זאת לחלוטין נתון לפרשנות של הקוראים. לתחושתי, הדמות שהיה לנו הכי אכפת ממנה בסופו של דבר קיבלה מה שהיא רוצה, לטוב ולרע. במידה רבה המצב הסופי בספר הולם למדי סיפור התבגרות, מעין שילוב בלתי אפשרי בין עצמאות לאובדן. וזה באמת המקסימום שאני יכולה לכתוב כאן בלי מגה-ספוילרים.
בשורה התחתונה, אני ממליצה מעומק הלב על “הנערה עם כל המתנות”, המעניק לנו סיפור יפהפה על הצורך האנושי שלנו באגדות וסיפורים באריזה מרהיבה ואפלולית.
מילה על התרגום של איריס בוסקו – הוא עשה את עבודתו נאמנה ואף יותר. הוא שמר על אחידות ועל קצב, הסיפור קלח דרכו בטבעיות רבה – בדיוק כמו שצריך. אם מורגשת בספר דלות מסויימת של השפה, כפי שציינו מספר קוראים, הרי שהתרגום בסך הכל נאמן במקרה הזה למקור – כפי שציינו קוראים אחרים. מבחינתי איריס בוסקו הנגישה את הטקסט בצורה הטובה ביותר ואני לא מרגישה שהפסדתי כלום כשקראתי בשפה הנוחה לי יותר.
