ההון ושברו
שמשון ביכלר
יהונתן ניצן
₪ 50.00
תקציר
הקפיטליזם שולט בעולם. דיונים סוערים מתנהלים בין המלומדים הממסדיים לבין “הביקורתיים” על טיבו של הקפיטליזם הגלובלי. הבעיה היא שטיבו של המוסד המרכזי בקפיטליזם – ההון – אינו ידוע. לאחר יותר ממאתיים שנה של התפתחות קפיטליסטית נמרצת לא קיימת תיאוריית הון הגיונית אמפירית – לא במדע הכלכלה, לא בכלכלה הפוליטית המרקסיסטית ולא במדעי החברה בכלל, בין אם הם פוזיטיביסטיים או ביקורתיים, בין אם הם מודרניים או פוסטיסטיים.
הדבר בולט בעת משברי הון. אז נחשפת אוזלת ידם של המומחים והמנהלים האמונים על רזי ההון, ולעתים, ברגעי חרדה, הם אף מתוודים כי אין הם מבינים לא את טיבו של ההון ולא את משבריו. וכאשר מונפים דגלי המחאה והמפגינים יוצאים בזעם אל הרחובות, מתברר שאין להם תוכנית אלטרנטיבית. אין הם מבינים את מהותו של ההון ואת תוצאותיו.
הספר מציג דרך חדשה להבנת ההון ומשבריו המחזוריים. ההון אינו עצם מטריאלי ואף לא תהליך ייצור כלכלי. הוא אינו הצבר של אמצעי ייצור או מלאי של ציוד וטכנולוגיה, אלא מוסד מרכזי של יחסי שליטה, המאפשר בין השאר לשלוט בקווי הייצור, במלאי הסחורות ובעבודה השכירה. ההון הוא סימבול פיננסי של יחסי כוח מאורגנים הפרושים ברשת היררכית, ובמרכזם ניצבות קבוצות ההון הדומיננטי, אותן תשלובות תאגידיות–מדיניות. אלה כפויות לחלק–מחדש את יחסי הכוח לטובתן מול ההתנגדות ההולכת וגוברת, ובצירוף היחסים נוצר משבר ההון. משטר ההון
(הקפיטליזם) הוא אופי–כוח (mode of power) מסוג חדש יחסית בהיסטוריה של המין האנושי – משטר שהתמסד במאות האחרונות והלך והתגבש מחדש לאורך שבעת משברי ההון שהתחוללו מאז תחילת המאה התשע–עשרה.
הספר כתוב בשפה תמציתית פשוטה, ללא ערפל אקדמי, ואינו דורש מן הקוראים ידע מוקדם, “כלכלי”, מתמטי, או אקדמי. הוא אינו מסתפק בסיסמאות ובהכרזות. הוא מציג לא רק היסטוריה ביקורתית, אם לא קטלנית, של תיאוריות ההון המרכזיות המקובלות, האקדמיות והרדיקליות, אלא גם תיאוריות ומודלים כמותיים אלטרנטיביים של ההון ומשברי ההון אשר יוכלו לשמש את הרוצים בדרך רדיקלית חדשה להריסת משטר ההון ולהחלפתו במשטר אנושי.
כותבי הספר, יהונתן ניצן ושמשון ביכלר, הם מרצים בכלכלה פוליטית באוניברסיטאות ובמכללות בקנדה ובישראל.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 602
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: פרדס
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 602
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: פרדס
פרק ראשון
כיצד נראה המשבר הקפיטליסטי? במה הוא שונה מנפילות מחזוריות בשוקי ההון? כיצד נוכל להגדירו? מהם גבולותיו?
מאחר שאיננו פותחים את הספר בפרק המוקדש להקדמה, כבר מלכתחילה ראוי לציין, שאנו מתרכזים דווקא במה שהתיאורטיקנים למיניהם דוחקים הצדה. וכך, בפרק זה ולאורך כל הספר, אנו בוחנים מחדש לא רק תיאוריות, אידיאולוגיות ומוסכמות, אלא גם מושגים ושיטות הנחשבים ל"טכניים" בעיקרם, כביכול הם כלים בלבד המשמשים כמדדים אובייקטיביים מזה דורות. לעתים נתעמק במתודות לאיסוף הנתונים, בשיטות המחקר הנהוגות ולא נשכח את נפתולי החשבונאות ונפלאות הסטטיסטיקה.1 וכך, כדי להציג את המשבר הקפיטליסטי, נפתח בגרף טכני לכאורה.
תרשים א.1 מתאר את מחיר "ההון הריאלי" בארה"ב למן סוף המאה השמונה עשרה ועד לשנת 2020. התרשים מורכב ממיטב הרכיבים הטכנו־אידיאולוגיים שהוטבעו בתודעה הכלכלית פוליטית בת ימינו, ואנו ננסה להסביר אותם בפרק זה ונמשיך ונרחיב במרוצת הספר. למעשה, הפרק הנוכחי ינוע הלוך ושוב סביב תרשים זה וידון בו מהיבטים שונים.
נפתח ברכיב מחיר ההון, עניין פשוט וטכני מעיקרו שאין עליו ויכוחים.2 התרשים הנוכחי מציג את מחיר המניות המובילות בשוקי ההון בארה"ב לאורך תקופה של מעט יותר ממאתיים השנים האחרונות. מה עשוי להיות פשוט מכך?
מאחר שמדברים על מחיר ההון, עולה מיד שאלה טריוויאלית: מהו טיבו של ההון?
מדובר במושג השגור בפיו של כל יליד משטר ההון (קפיטליזם), ומצוי בשימוש יומיומי אצל הכלכלנים והחשבונאים. לא יתכן שכולם מדברים וכותבים על הון מבלי שיהיה ברור להם מהו. לפחות לכלכלנים המושג בוודאי ידוע, שהרי ברור שההון הינו נושא כלכלי השייך לייצור, לצריכה ולכספים. אלא שאנו ספקנים וסבורים שלאורך הספר, אידיאת ההון הידועה בציבור תלך ותתפורר, ואט אט תלבש מהות חדשה לחלוטין.
אבל מיד צצה שאלה טורדנית נוספת: המחיר המופיע בתרשים נתפס כמושג אוניברסלי ואל זמני.3
כך מכל מקום הוא נתפס בהכרת מדעני הכלכלה וגם בהכרת ההמון. מחיר סחורה הוא מחיר סחורה, כמו 3 = 2 + 1. מה כבר יכול להיות? אבל האם המחיר הוא אכן מושג אל זמני וסטנדרטי התואם לכלל הציביליזציות?
תרשים א.1 מחיר המניות בדולרים "קבועים" בשנים 2021-1791הערה: העמודות האפורות שבתרשים מסמנות משברים בנוסח "שוק דובים עמוק" (major bear market) ואלה מוגדרים כאזורי נפילה רב שנתיים המאופיינים כך: ראשית, הממוצע הנע המרכזי בן עשר השנים של מחירי המניות בדולרים קבועים נוטה מטה לטווח ארוך. שנית, באזור הנפילה, כל שיא עלייה זמני בסדרה, עדיין נמוך מן השיא הקודם.
מדד מחירי המניות האמריקאיות ממזג ארבע סדרות שונות: הראשונה מכילה מניות בנקים, ביטוח ומסילות ברזל משוקללים על ידי מאגר המידע Global Financial Data לשנים 1870-1791. הסדרה השנייה לשנים 1925-1871 נערכה על ידי Cowles/Standard and Poor's Composite. סדרת הנתונים השלישית לשנים 1956-1926 היא ה־90-Stock Composite, והרביעית מ־1957 ועד עתה היא ה־S&P 500. המחירים הקבועים בסדרות מחושבים באמצעות חילוק מדד מחירי המניות במדד המחירים לצרכן האמריקאי משורשר על בסיס שנת 1929=100.
SOURCE: Global Financial Data (series codes: _SPXD for stock prices; CPUSA for consumer prices); Standard and Poor's through IHS Markit (series codes: SP500@40.D7 and SP500.D7 for stock prices); IMF through IHS Markit (series code: L64@C111 for consumer prices).
א.1 היסטוריה של מחיריםאיסוף והשוואת נתוני המחירים של ניירות הערך – שלא לדבר על שרשורן – לאורך תקופה כה ארוכה נראים כמשימה יומרנית במקצת. שהרי הקפיטליזם עבר תמורות רבות, תודעתיות וטכנולוגיות – ובעיקר בארה"ב, שהייתה מדינה חקלאית פריפריאלית עד למחצית המאה התשע עשרה והפכה מאז למדינה תעשייתית מרכזית.
כיצד ניתן להעריך ולהשוות מחירי נכסים בהקשרים היסטוריים כה שונים? כיצד ניתן לאסוף ולשרשר לסדרה אחת רציפה את מחירי הון של עסקי ספינות קיטור בנהרות ומסילות הברזל במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, עם מחירי ההון של עסקי מידע, תקשורת, תרבות, תעופה, נשק ומשקיעים מוסדיים במאה העשרים ואחת?4
אלה שאלות שהיסטוריונים כלכליים התעסקו בהן ויצרו סדרות משורשרות של נתוני מחירים. היסטוריונים כלכליים, בעיקר מומחי המחירים, הינם ברובם קונבנציונליים הן בתודעתם והן בשיטות חקירתם – בין היתר משום שהם מועסקים על ידי גופים ציבוריים ועסקיים שמרניים. זאת הסיבה שהעדפנו להשתמש במקורות קונבנציונליים כדי למנוע חשש שמא התיאוריות שלנו מוטות, או שאנו מטים נתונים או עורכים מניפולציות כלשהן בדרך איסופם.
מחירי ההון המוצגים בתרשים א.1 הם תערובת משורשרת של כמה סדרות נתונים: סדרה ראשונה מורכבת ממחירי מניות בנקים, עסקי ביטוח ומסילות ברזל, שהיו העסקים המובילים בארה"ב בשנים 1870-1820. מחירים אלה נאמדו ושוקללו על ידי מאגר המידע Global Financial Data. סדרה שנייה כוללת את העסקים המובילים בשנים 1925-1871. אלה הגיעו מסדרות הנתונים של Cowles/Standard & Poor's Composite. סדרה שלישית הורכבה מ־90 המניות המובילות בשנים 1956-1926. זאת סדרת נתונים של ה־90-stock composite. בסדרה האחרונה של השנים 2020-1957 הוצגו 500 המניות המובילות של S&P 500. הסדרות עד 1956 נערכו ואוחדו על ידי Global Financial Data. הנתונים המאוחרים יותר באים מ־IHS Markit.
תיאור זה של איסוף ועיבוד הנתונים אוצר בתוכו את סיפור השתלטותם של תאגידי המידע על ההיסטוריה האנושית. תהליכי המיזוג וההשתלטויות היו מכשיר בידי התאגידים להפוך את אגירת הידע המדעי והאנושי להון. כיום הנתונים הפיננסיים האלה הינם פרטיים, ולפיכך מרביתם חסומים לחוקרים עצמאיים נטולי תקציבים ומענקי קרנות מחקר. אין כמעט דרך לחוקר הבודד ולמתעניין העצמאי לבחון ולהתמודד אתם.
בתקופת המלחמה הקרה היה נהוג לספר על תמרוּן הידע ההיסטורי שנעשה במשטרים הטוטליטריים, ולתבלו בתיאורים מצמררים בנוסח "מיניסטריון המחשבות" של אורוול בספרו 1984. כיום, עם תום המשטר הסובייטי, צץ משטר חדש בעולם, משטר שבו חלק גדול ממארג הידע האנושי המורכב, צבור ומרוכז בידי תאגידי המידע באופן בלעדי ללא אפשרות לבקרה, הערכה וביקורת.5
א.2 הקפיטליזציה של המידעבעבר, לפני התפתחות הטכנולוגיה הממוחשבת האינטרנטית, היה ניתן בדרך כלל לבחון דוחות כספיים של פירמות, למצוא בהם הטיות, השמטות, העלמות ורמיות, ולנסות לערוך סדרות עִתיות אלטרנטיביות. כך ניסינו לעשות בשנות השמונים, בעת שערכנו סיכום עצמאי של הכלכלה הפוליטית של ישראל,6 ולאחר מכן, של קואליציית הנפט־נשק במזרח התיכון.7
באותה תקופה לא היה קיים ידע היסטורי על מבנה המשק הישראלי מבחינת הבעלויות והשליטה. כדי ליצור תיאוריות כלכליות פוליטיות רדיקליות חדשות היה צורך באיסוף סדרות נתונים. התחלנו לפתח שיטות חדשות לאיסוף ולהערכה במחשבים האישיים (פי.סי) הראשונים שנמכרו בתחילת שנות השמונים, ובאמצעות התוכנות הראשונות שפותחו אז לבסיס נתונים ועיבודים סטטיסטיים על מחשבים אלו (כמו TSP ו־dBase).
מתוך קטעי עיתונים שאספנו שיערנו שהמשק הישראלי עבר תהליך ריכוזיות למן סוף שנות הששים, ושהתהליך התבטא בהתגבשות קבוצת הון דומיננטי במרכז. מסביב להון הדומיננטי, כך סברנו, חגו פירמות גדולות משלימות, ובמעגלים החיצוניים – היררכיות של שאר הסקטור העסקי.
וכך, לאחר סקירה קצרה, התחלנו בגיבוש סדרות הנתונים הכספיים של חמש קבוצות ההון הגדולות אשר זיהינו כשולטות בכלכלה הפוליטית הישראלית, יחד עם קבוצת הממשלה, למן שנות השבעים: דיסקונט, לאומי, הפועלים, כלל וכור.
קשה היה להשיג את הדוחות הכספיים של הקבוצות (מה עוד שהן הורכבו מפירמות שבעבר היו נפרדות ובבעלויות עצמאיות). פעם מצאנו עצמנו עומדים ליד מפעיל מלגזה במחסן הרשות לניירות ערך בירושלים, אותו הצלחנו לשכנע להרים למעננו ערמות של נייר, כדי שנוכל לחלץ את דוחות תדיראן משנות החמישים, ובאותה הזדמנות עוד כמה פירמות עצמאיות שהרכיבו יותר מאוחר את קבוצת כלל.
עוד לפני שלמדנו להתמודד עם מיני "ביאורים" נכלוליים וסעיפים ממוקשים בנוסח "מס נדחה", "חובות מסופקים" ו"רווח נקי" שסכומו גבוה מ"רווח גולמי" (בגלל מיסים שליליים, "החזרים", "העברות" ושאר זנבות), שלא לדבר על "ההתאמות לאינפלציה" – כבר היה ברור: אין שנה שבה הדוחות מן השנים הקודמות נראים כפי שפורסמו לראשונה. התיקונים הרטרואקטיביים הבלתי פוסקים הזכירו אנציקלופדיות סובייטיות מתקופת סטלין. הדוחות של הקבוצות הממשלתיות היו סתם חרפה חשבונית (לעתים היו בהם טעויות חישוב גסות).
באותו עידן מוזהב של הקפיטליזם המלחמתי בישראל שמענו בכל מטה מרכזי של קבוצת הון, אליו הגענו כדי להשיג מידע, את הסיסמה העסקית הנמרצת: "לא מעניין אותנו כמה דולרים הרווחנו בעבר, מה שמעניין אותנו עכשיו הוא כמה סנט נרוויח על דולר השקעה בעתיד...". ובאמת, ממתי קפיטליסטים מתעניינים בהיסטוריה? אלא שמאז הם למדו שכדאי להם לבלום את הידע, לכלוא אותו ולשלוט בו לצרכיהם; להפוך את ההיסטוריה להון.8
א.3 "מחירים ריאליים"כאמור, סדרות מחירי ההון בתרשים בנויות ממחירים שנתיים של המניות המובילות בשוקי ההון בארה"ב במאתיים השנים האחרונות. אלה מחירים שנקבעו ביום האחרון של כל שנה. מאחר שהם נקובים במחירים שוטפים ("נומינליים"), יש להפכם ל"ריאליים" – כלומר לבטאם ב"דולרים קבועים". משום כך נהגנו על פי כללי הפולחן הניאו־קלסי וביצענו את טקס "הריאליזציה" (מה שמכנים בעברית־אמריקאית "דיפלוט", מהפועל to deflate). כלומר, חילקנו את המחיר השנתי הנומינלי של המניות במדד המחירים השנתי לצרכן (CPI) בארה"ב וקיבלנו את מחירי ההון "הריאליים" שמוצגים בתרשים.
לאחר מכן ביצענו עוד כמה טקסי ראווה: כיילנו את המחירים הריאליים כך ששנת הבסיס שלהם תהייה 1929 – היא השנה שבה התחיל המשבר הגדול. אם כן, 1929=100.9
את הסולם (הסקלה) האנכי שבתרשים הצגנו בערכים לוגריתמיים. הצגה זאת נחוצה כאשר מציגים סדרות הצומחות באופן מעריכי (exponential), שכן היא מגדילה באופן גרפי ערכים קטנים ומקטינה ערכים גדולים. הצגה כזאת מאפשרת לנו לדחוס לתוך התמונה את כלל הצמיחה הגדולה ומחזורי הגאות והשפל של מחירי ההון בתקופה הנסקרת מבלי להקריב את הדיוק. כך קיבלנו את הקו הדק הקופצני בתרשים.
כדי להבחין במגמה ארוכת טווח ברורה יותר, הוספנו גם ממוצע נע מרכזי של 10 שנים. כלומר, מחשבים בכל שנה את הממוצע של סך חמש השנים לפניה וחמש השנים אחריה (למשל, הממוצע הנע של שנת 1900 מייצג את 1905-1896, הממוצע הנע של 1901 מיצג את 1906-1897, וכו'). בתרשים מופיעה הסדרה של הממוצע הנע כקו העבה. יתרונה של תצוגה זאת בכך שהיא ממתנת את הקפיצות ומבליטה את המגמות ארוכות הטווח. כך קיבלנו בתרשים שני קווים: אחד דק קופצני ושני עבה ויציב יותר.
עוד נשוב לטקס הריאליזציה של ההון בהמשך פרק זה, ובפרקים הבאים נדון בו ללא רחמים.
ב. פשר תרשים א.1שני דברים בתרשים בולטים מיד לעין: ראשית, הצמיחה העקבית של ההון. שנית, המשברים המחזוריים של ההון.
צמיחת ההון: ההון צומח אמנם בהתמדה בטווח הארוך, אך כפי שרואים בתרשים, הוא עולה במחזורים של עליות וירידות. כך ניתן לראות את הנסיקה של מחיר ההון ממחיר של 38 בשנת 1791 למחיר של 1,377 בשנת 2021. אם נדייק יותר: מחיר ההון עלה "ריאלית" פי 36 במרוצת מאתיים ושלושים השנים – כלומר, הוא עלה פי 36 מהר יותר מאשר מדד המחירים לצרכן.10
בהמשך הספר (פרק 12) נשוב ליחס זה ולמשמעותו. כרגע נתבונן בהיסטוריה של צמיחת ההון.
מחזור הצמיחה הארוך הראשון של ההון התחיל לפני מלחמת האזרחים, בסוף שנות החמישים של המאה התשע עשרה, ושכך בתחילת המאה העשרים. מנקודת המבט המקובלת, היה זה תור הזהב של ארה"ב. זאת תקופת התיעוש המהיר ושיא היוזמה הפרטית החופשית שבה השמים היו הגבול. רדיקלים השקיפו על עידן זה בפחות התלהבות, והצביעו עליו כעל גל הריכוזיות הראשון, הידוע כעידן הברונים השודדים.11
מחזור צמיחה ארוך נוסף של ההון אירע לאחר מלחמת העולם השנייה. המחזור שיקף את העליונות התעשייתית של ארה"ב ופריחת הענפים התעשייתיים החדשים, בעיקר התעופה, האלקטרוניקה, והטלקומוניקציה – כל זאת על רקע המהפכה הניהולית, ההגמוניה המדינית האמריקאית והתפשטות הדולר בעולם, בעקבות הסכם ברטון וודס (Bretton Woods) והקמת ברית נאט"ו. מנקודת מבטם של המרקסיסטים, היה מדובר בהשתלטות "הקפיטליזם המונופולי" על החברה האמריקאית יחד עם התפתחות מדינת מלחמה־רווחה, שהגיעה לשיאה במלחמת וייטנאם, בעת כהונתו של הנשיא ג'ונסון.12
מחזור הצמיחה הבא של ההון הגיע לאחר משבר הסטגפלציה שהתרחש בשנות השבעים של המאה שעברה. הוא החל בראשית שנות השמונים והסתיים בתחילת האלפיים. זה היה הגל האופורי של "הגלובליזציה", "קץ ההיסטוריה", "דה־רגולציה" ומהפכת המחשוב והמידע (ההייטק). מבחינת תנועות המחאה למיניהן, מדובר בהשתלטות "הניאו־ליברליזם", "הפיננסיזציה" ו"הקפיטליזם העולמי". כפי שנראה בהמשך, הסיסמאות הללו חסרות תוכן בעל משמעות, אף שחלק מהתנועות והמוחים מעוניינים בכנות לשנות את המציאות ולהפכה לאנושית יותר.
בשנת 2009 התחיל מחזור חדש, האחרון עד עתה. מחזור זה בא לאחר משבר ה־"סב פריים" הפיננסי וה"מיתון הגדול" של שנת 2008-9. כאן כבר לא שגו באשליות ליברליות. בעקבות המשבר החלו הבנקים המרכזיים במדיניות מוניטרית מרחיבה (Quantitative Easing), שכללה קנייה חסרת תקדים של אגרות חוב מכל סוג וצבע כדי להעלות באופן מסיבי את "הנזילות". בשפה פשוטה יותר, הם הזרימו כסף בכמויות אדירות לשווקים הפיננסיים. צמיחת הייצור והתעסוקה המשיכו לקרטע, אבל הבורסות גאו וחלוקת ההכנסות והנכסים המשיכה להתקטב. במדינות רבות עלו על הגל עסקנים פוליטיים ימניים פופוליסטיים, ואפילו המומחים השמרנים החלו לדבר בחוסר נחת גובר על החלפת "הקפיטליזם האמיתי" ב"סוציאליזם לעשירים".
משברי ההון: הרצועות האפורות בתרשים א.1 מסמנות את המשברים המחזוריים הגדולים של ההון. יש לשים לב שהתקופות המסומנות בתרשים אינן תואמות בהכרח את ההיסטוריה המקובלת. מאחר שתיאוריות המשבר שלנו שונות הן מהתיאוריות הקונבנציונליות והן מהרדיקליות, הגדרות המשבר וסימון גבולותיו בספר הזה גם הם שונים מהמקובל.
נתחיל בשאלה פשוטה: במה שונה ירידה עונתית, ואפילו גדולה, במחירי ההון מקריסה כללית בשוקי ההון? מה הופך את הנפילות המהירות בבורסות לבהלה סוחפת וממושכת בכלל שוקי המניות בעולם – משהו שבעגת הוול סטריט מכונה "שוק דובים עמוק" (Major Bear Markets)? בקיצור, מהם הסימנים להתמוטטות כללית של ההון?
נתחיל מן הסימנים האינטואיטיביים הפשוטים ובהמשך נעמיק יותר ויותר בסימנים האנליטיים, עד שלבסוף נגיע לשלב שבו נוכל לנסח תיאוריה כללית של המשבר הקפיטליסטי (פרק 14).
הסימנים הפשוטים: ראשית, נחפש בתרשים את המועדים בהן מתחוללת נפילה רב שנתית במחירי המניות בדולרים קבועים. בזאת ניתן להבחין כאשר עוקבים אחר נתיבו של הקו העבה, המסמן את המגמה ארוכת הטווח (המתבטאת כאמור בממוצע נע מרכזי עשר שנתי של מחירי המניות בדולרים קבועים).
שנית, נחפש בתוך אזורי הנפילה הרב שנתית את הערכים השנתיים (בקו הדק הקופצני) שבהם לכאורה מסתיימות הירידות והמחירים מתחילים לעלות – ושאף על פי כן, השיא הזמני שאליו המחירים מעפילים עדיין נמוך מן השיא הקודם. ומדוע? משום שלפי הגדרתנו, "שוק דובים עמוק" הוא תהליך שבו המגמה ארוכת הטווח שלילית וכל שיא זמני בו נמוך מהקודם לו.
לשם דוגמא, אחד המשברים הקשים בתולדות הקפיטליזם והפחות זכורים היה בתחילת המאה העשרים. הוא התרחש לפי הספירה שלנו בשנים 1920-1906 (מסומן בתרשים ברצועה האפורה הרביעית משמאל).
כשמתבוננים בתרשים מבחינים שבתוך "שוק הדובים העמוק" הזה היו כשלוש נפילות וכשתי התאוששויות לכאורה, שבהן המחירים החלו לעלות, אך לאחר מכן הם שבו ושקעו עמוק יותר. המחירים הגיעו לתחתית האחרונה בסוף מלחמת העולם הראשונה. מבחינת בעלי ההון, זה היה המשבר העמוק ביותר שהתחולל בקפיטליזם: מחיר המניות התמוטט ואיבד כ־70% מערכו ביחס למדד המחירים לצרכן.
משבר זה היה יותר חריף מן המשבר המפורסם של שנות השלושים, אשר זכה לכינוי "השפל הגדול" (The Great Depression). במרוצת השפל הגדול איבד מחיר המניות כ־53% "בלבד" מערכו בדולרים קבועים. יש לציין, שחישוב זה כולל את כלל תקופת "השפל הגדול", וכי בגל הראשון, בין השנים 1928 ל־1932, ערך ההון במחירים קבועים נפל ב־62%.
אם כן, מדוע זוכרים דווקא את השפל הגדול יותר מאשר את המשבר של תחילת המאה העשרים? ראשית, משום שהמשבר של שנות השלושים היה ארוך יותר – למעשה הארוך ביותר מכל המשברים הקפיטליסטיים עד כה, ולא רק לפי הספירה שלנו. הוא שרר למן 1929 ועד 1948, כלומר משבר של כ־20 שנה. המשבר הקודם ארך כ־15 שנה בלבד.
שנית, שיעור המובטלים בארה"ב מעולם לא הגיע לרמה כה גבוהה כמו שאירע בשנות השפל הגדול. על פי האומדן הרשמי, בשנת 1932 כ־23% מכוח העבודה היה מובטל. אם נביא בחשבון את האזורים הלא עירוניים הפריפריאליים בארה"ב, שלא נפקדו, ואת המוני העובדים שנואשו ממציאת עבודה וחדלו לחפש, יש להניח שהאבטלה הגיעה עד לכשליש מכוח העבודה האמריקאי.13
לכל זאת התלווה אפקט השבר התעמולתי: עד אז היה "החלום האמריקאי" פולחן שמשך אליו צעירים ושוחרי חירות רבים בעולם. אם נזכור שבמאה התשע עשרה שלטו ברוב אירופה, רשמית ומעשית, מונרכיות ומעמדות אצולה, ארה"ב הרחוקה אכן הייתה חלום. שררה אז אמונה מוצקה שהרפובליקה של ארה"ב היא אומה חופשית במובן הרומנטי שהליברלים סגדו לו: ארץ של יחידים נמרצים בעלי יוזמה, הדואגים לעצמם מבלי לבקש חסד מהממשל או לחפש תלות בפטרון. ארץ שאין בה חסמים וגבולות כמו "מחסומי שוק", בלמים מעמדיים וגבולות מכס. מדינה שבה הממשלות אינן "מתערבות" ואינן יוצרות "עיוותים". משטר שבו כל אדם בריא יכול למצוא לעצמו עבודה, עסק או יוזמה, בשווקים הפתוחים ללא הגבלות. כפי שביטא זאת בזמנו הנשיא קלווין קוּלידג': "The business of America is business".
כמובן, היו גם עובדות וסיפורים אחרים, אכזריים בעיקרם, שסתרו את החלום, אבל מי בכלל היה מעוניין להקשיב להם.14 והנה, בארץ החלומות התנפץ החלום. לראשונה החלו לעלות הרהורי כפירה: שמא השתבש משהו בפולחן השוק החופשי. אולי האמונה התמימה בשוק ובכוחותיו אינה עומדת בפני המציאות הקשה.
נתבונן שוב בתרשים א.1 ונבחין שבתוך הרצועה האפורה, המסמנת את השפל הגדול, היו שלושה גלים של נפילות והתאוששויות לכאורה, אלא שכל שיא התאוששות הסתבר כנמוך מזה שקדם לו. רק ב־1952 עבר השוק את השיא הזמני הקודם של 1945, ורק ב־1950 הממוצע הנע של מחיר ההון חלף ועבר את הממוצע הנע של 1929.
טבלה א.1 משתמשת באותה סדרת נתונים שבתרשים א.1. היא מסכמת את "שוקי הדובים העמוקים" לפי שנים ואחוזי הירידות הכלליות במחירי המניות שאירעו בהם.
הן מן הטבלה והן מן התרשים ניתן לראות שמאז 1800 פרצו שבעה משברים עמוקים. שלושה במאה התשע עשרה, שלושה במאה העשרים ואחרון במאה העשרים ואחת.
אנו מתעניינים בעיקר בשלושת המשברים האחרונים. הסיבה לכך היא, שבתקופת המאה התשע עשרה ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה שוק ניירות הערך בארה"ב היה קטן יחסית. רוב העסקים הגדולים היו משפחתיים והשתתפותם בשוק ההון בכלל ובשוק המניות הייתה מצומצמת. ובעיקר, השפעתו של שוק ההון על התהליכים החברתיים הרחבים הייתה יחסית מוגבלת. רק משנות העשרים במאה העשרים, כאשר החלה "המהפכה הניהולית", הפך שוק ניירות הערך, ובעיקר שוק המניות, למשמעותי ועמד במרכז המשברים החברתיים שהתרחשו מאז שנות השלושים.
טבלה א.1 שוק דובים עמוק (מחושב בדולרים קבועים)הערה: הסברים על הגדרות "שוק דובים עמוק" ומקורות הנתונים ראו לעיל בתרשים א.1
מכאן כבר ניתן להתחיל להבין את הגישה שלנו שנציג בהמשך הספר: מיתון ואבטלה, תפוקה ופריון תעשייתי אכן חשובים בקפיטליזם. אולם מה שעומד במרכז ההוויה הקפיטליסטית הוא לא הייצור התעשייתי ולא הצריכה ההמונית – אלא מי שולט בהם וכיצד הוא שולט. מי שולט בקווי הייצור והצריכה וכיצד מווסתים את הייצור והצריכה. הבסיס לצמיחת הרווחים ועליית מחיר ההון – כולל מחיר המניות – אינו תהליך הייצור והצריכה אלא אופי השליטה.
ובאופן דומה, יחסי השליטה, יחסי הכוח, יחסי הבעלות – הם הניצבים מאחורי שיטות הניהול, טכניקות חישוב התפוקה, הפריון והיעילות, אומדני "הכדאיות", וכמובן מאחורי השינויים באופנות החשבונאיות. מאחר שבקפיטליזם, יחסים אלה מעוצבים כפיננסים, הופכים הפיננסים ללב המשטר הקפיטליסטי. משום כך ניתוח המשברים בספר זה מתחיל מהופעתם הפיננסית (פרקים 11-10).
כפי שנראה בהמשך, תהליך היצור (כולל חומרי גלם, מוצרים מוגמרים ושירותים) תלוי לחלוטין במודלים הפיננסיים ובחישובי הכדאיות, אשר כולם למעשה הינם חישובים פיננסיים. יתר על כן, בדרך כלל אין לחישובים הפיננסיים הללו זיקה כלשהי ל"אדם הכלכלי" הקלסי, או ל"צרכן הריבוני" הניאו־קלסי – שלא לדבר על כך שאין להם שום קשר לצרכיו של האדם הממשי (פרק 15).
ג. העמקת המשבריםבתרשים א.1 ובטבלה א.1 מופיע המשבר האחרון, הידוע בתקשורת ההמונית כמשבר "בועת נדל"ן" של 2008. כפי שניתן לראות, על פי הגישה שלנו אין מדובר ב"אירוע", אלא דווקא במשבר מתמשך שאמנם הסתיים ב־2008, אך תחילתו בשנת 2000. מכל מקום, המשבר הקפיטליסטי 2008-2000 היה קשה למדי: נפילה של 52% במחירי המניות בדולרים קבועים, בדומה לשפל הגדול. אמנם האבטלה והמיתון לא הגיעו לרמות ששררו בשנות השלושים, אבל האימה שאחזה באליטת הכוח הייתה דומה באופייה.15
בתרשים א.2 מוצגים אותם הנתונים של מחירי ההון (ביחס למדד המחירים לצרכן). אלא שהפעם הם מראים לא את רמת המחירים אלא את שיעורי השינוי השנתי שלהם באחוזים. גם כאן תקופות "שוקי הדובים העמוקים" מסומנות באפור. ושוב, כדי להבחין במגמה, שיעור השינוי השנתי מוצג כאן כממוצע נע מרכזי של עשר שנים.
תרשים א.2 שיעור השינוי השנתי של מחירי המניות האמריקאיות בדולרים קבועים (ממוצע נע מרכזי של 10 שנים, 2016-1796)הערה: ההגדרות לנתוני התרשים וכן המקורות מופיעים בתרשים א.1.
SOURCE: Stock prices are from Global Financial Data (GFD) till 1900 (series codes: _SPXD) and from Standard and Poor’s through IHS Markit from 1901 onward (series codes: JS&PNS). The CPI is from GFD till 1947 (series code CPUSA) and from the IMF’s International Financial Statistics through IHS Markit from 1948 onward (series code: L64@C111).
ניתן לראות שהתנודות בהיסטוריה של הקפיטליזם האמריקאי אינן מקריות. התנודות הינן מחזוריות ואף ניתן להבחין בחוקיות מסוימת. מה שברור הוא, שהמחזורים הללו מסומנים בגבולות שקשה לחצותם. ממוצע שיעור השינוי השנתי מאז שנת 1796 הוא 2.88%, אך בעיקר מעניין טווח התנודות. הטווח נאמד ביחידות של סטיית תקן מן הממוצע (יחידות אלה מסומנות על קווי הרוחב מצד ימין בתוך התרשים).
וכאן מתגלה קפיצת מדרגה בעלת חשיבות: התנודות בתקופות משבר במרוצת המאה התשע עשרה היו נמוכות יחסית ובשיאן לא גלשו בהרבה מעבר לסטיית תקן אחת, הן מעל הממוצע והן מתחתיו. אבל עם הכניסה למאה העשרים, הסחרור גדל והתנודות הפכו לחריפות בהרבה.
בכל המשברים במאה העשרים טווח התנודות מעל הממוצע התקרב ואף חלף מעבר לשתי סטיות תקן. כלומר, התנודות גדלו בהרבה. ככל שמתקרבים למאה העשרים ואחת, שוקי ההון גדלים ועסקי הפיננסים הולכים והופכים לכלי המרכזי בשליטה הקפיטליסטית. ושינוי זה, כך נראה, לפחות בארה"ב, מלווה בעליות חדות במשברים קפיטליסטיים ההולכים ומחריפים.
אבל מה פשר עסקי הפיננסים? מדוע יש לראות בהם כלי שליטה? האם לא יתכן כי שוקי ההון הפיננסיים עשויים לגעוש, בעוד שמערכות הייצור והצריכה ייוותרו יציבים? שהרי שוק ההון הינו "ספקולטיבי", כך סיפרו לנו, בעוד שהייצור והצריכה הם "ממשיים" ועוסקים במציאות הקיום של בני האדם. התשובה לשאלות אלה מתחילה במושג "מחיר ריאלי".
ד. על פולחן הריאליזציה: בחינה מחדשבתחילת הפרק תיארנו מין פולחן שכיח בקרב הכלכלנים המצויים בעולם הקפיטליסטי, שבו קובעים "מחיר ריאלי" בעזרת "ניכוי" מדד המחירים לצרכן מן המחיר הנומינלי – במקרה זה ניכוי ממחיר המניות. כאן נסביר בקיצור את משמעות הפולחן מבחינת הדוקטרינה השלטת, הניאו־קלסית. ההסבר יאפשר לנו לעלות על דרך חדשה, הדרך שלנו להבנת ההון: תיאוריית ההון־ככוח (Capital as Power).16
ובכן, מה משמעות ניכוי מדד המחירים לצרכן מן המחירים השוטפים של המניות?
בדוקטרינה הניאו־קלסית, כלומר במדע הכלכלה, תמונת העולם היא ברורה: ראשית, "כלכלה" היא תחום נפרד בחיים. הוא מובחן מן הפוליטיקה, החברה והתרבות.
שנית, בתוך בועת הכלכלה פועל "האדם הכלכלי" (או בגלגולו המאוחר "האדם הרציונלי"), המונע על ידי מחסור וחתירה למקסם את תועלתו (משמע, להשיג הנאות ככל האפשר ולמזער את סבלותיו).
שלישית, מרכז היקום החברתי הוא היחיד הבודד. מה שמכנים "חברה" אינו אלא אוסף של יחידים בודדים, אגו־סנטריסטים, הפועלים אך למען עצמם וסיפוק צרכיהם הפרטיים.
רביעית, בני אדם בודדים, החותרים למקסם את תועלתם, פועלים באופן "כלכלי". המשמעות היא, שהם עוסקים בייצור, צריכה, חליפין, חיסכון והשקעה. כל השאר אינו "כלכלי" ואינו שייך לתחום.
חמישית, הדרך היעילה לסיפוק צרכים היא התמחות וחלוקת עבודה. וכך נאלצים בני אדם בודדים להחליף עם יחידים אחרים את פרי תוצרתם בהסכמה, כלומר בשוק.
ששית, כל דרך אחרת לסיפוק צרכים – כלומר, שלא בדרך החליפין המוסכמים בשוק – נחשבת לדרך לא כלכלית. למשל, היא עשויה לגלוש לתחומים פוליטיים הקשורים ביחסי כוח, כגון כפייה, הפקעה, השתלטות, או לתחומים הקשורים ביחסים תרבותיים כמו השפעה, תעמולה והטפה. "הכלכלה" בבסיסה עוסקת ביחסים חליפוניים בין יחידים ממקסמי תועלת. התחומים האחרים, המבוססים על יחסי הכוח – בעיקר המוסדות והארגונים הפוליטיים, המדיניים והצבאיים – פוגעים ומעוותים את הכלכלה המבוססת על יחסי שוק יצרניים ורצוניים.
שביעית, בני אדם הנפגשים בשוק ומחליפים טובין מתקשים לסחור בשיטת בארטר (קשה להחליף בשוק רגלי פרה ברגלי שולחן). לכן נוצרו המטבעות ויחידות החליפין המוניטריות, המיועדות להקל על הסחר.
וכאן הגענו לעניין המחיר הריאלי. התפתחות החליפין המוניטריים פיצלה את העולם הכלכלי לשתי ספֵרות: ספרה אחת, "הריאלית", עוסקת במוצרים ושירותים "ממשיים". בספרה זו מתרחשים הייצור והצריכה הדרושים לקיום ריאלי. מעל ספרה זאת קיימת ספרה שנייה, מטאפיזית, שהיא השתקפות של הספרה הריאלית. זאת הספרה "הנומינלית", או המוניטרית, המשקפת באופן כספי את פעולות הקנייה והמכירה של הסחורות "הממשיות". ופה מתחיל הסיפור שלנו על התיאוריות המקובלות של שוק ההון.
על פי תיאוריות אלה, מצד אחד קיים הון ריאלי, הון שמייצר סחורות ממשיות (נניח, קו ייצור של מוצרי צריכה, מערבל תעשייתי המפיק עשרות טונות של מיונז ביום). זהו הון שמשמעותו מכונות, ציוד, מבנים, מלאים, חומרי גלם. מצד שני, מעל ההון הריאלי משתקף כמראה גדולה ההון הפיננסי. אלה מחירי ההון, כלומר מחירים של ניירות הערך, המייצגים את ההון הריאלי ונסחרים ומוחזקים כסחורות בשוק ההון.
בעל מניה, וכן בעל אג"ח, הוא בעלים שותף באותו הון מכונות המפיק בקו הייצור סחורות הנמכרות בשוק, והרווחים ממכירת הסחורות בשוק אמורים להשתקף בעליית מחיר המניה.
אם כן, העולם הפיננסי הוא בסך הכול השתקפות של העולם הריאלי – עולם הייצור והצריכה הממשיים. זאת הסיבה לכך, שכאשר רוצים להפוך את המחירים הנומינליים־פיננסיים למחירים ריאליים – מייחסים אותם אל המציאות הקיומית, המטריאלית: מנכים מהם את השינוי במחיר סל מוצרי הצריכה של האדם המצוי. כאשר מנכים מהמחירים השוטפים של ההון את שינוי מחיר סל הצריכה, קובעים בעצם את "הערך הממשי" של ההון. מה יותר פשוט והגיוני מכך?
לשם דוגמא, אם המחיר השוטף בשקלים של מדד המניות תל אביב 125 עלה במרוצת השנה ב־10% ובאותה שנה עלה מדד המחירים לצרכן בישראל ב־5%, המשמעות היא ש"מחיר השוק הריאלי" של הון המניות עלה ב־4.8% בלבד ולא ב־10%.17 לפי הכלכלנים הקונבנציונליים, המחירים הקבועים של המניות מייצגים את "כוח הקנייה" של ההון. שהרי בעלי המניות הם יצורים רציונליים, כלומר הם קונים ומוכרים מניות כדי להרבות את יחידות התועלת שלהם. הם אך רוצים להסב לעצמם אושר ולמזער סבל. בסופו של דבר כל הכסף והנכסים הפיננסיים מיועדים "למימוש" בשוק הטובין "הריאליים".
יחידות תועלת: בקוסמולוגיה הניאו־קלסית העולם מורכב מאבני בניין יסודיות, מעין חלקיקים אלמנטריים. אלה הן יחידות התועלת (utils).18 בדומה לאטומים בטבע, טוענים הכלכלנים, יחידות התועלת אינן ניתנות לצפייה ישירה אלא להסקה בדרכים עקיפות. הן מסתתרות מאחורי החליפין והמחירים בשוק. כל סחורה הנרכשת או נמכרת בשוק מגלמת כמות מסוימת של יחידות תועלת. אף על פי שיחידות התועלת האלו נסתרות מעינינו הבלתי מזוינות, הן מתגלות במחיר: סחורה שמחירה כפול מסחורה אחרת מכילה, כך טוענים הכלכלנים, כמות כפולה של תועלת.19
לפי הגיון זה, הנכסים הכספיים של הצרכן הבודד מייצגים את "כוח הקנייה" שלו, את יכולתו לצרוך תועלות. אין זה משנה אם הצרכן הינו מיליארדר קטארי או קבצן בנגלדשי, ארגון ממשלתי או תאגיד פרטי, סוחר עצמאי או מלכ"ר. כולם חותרים ולוחמים למען מקסום תועלתם, כלומר הגדלת "כוח הקנייה" שלהם.
וכך, אם המחיר הריאלי השנתי של ההון בתרשים א.1 עלה ב־10%, המשמעות היא, שיש ביכולתם של בעלי המניות, כגון וורן באפט וג'ורג' סורוס, לקנות סוף סוף עוד 10% מצרכים במכולת או למלא עוד 10% דלק במכוניותיהם, או לחילופין, שאדונים כמו מיסטר קולינס יכולים להעניק עוד 10% תוספת סיפוק לפילגשיהם התובעניות.20 אם חלילה מחירי המניות יורדים "ריאלית" ב־30%, המשמעות היא, שסורוס ושות' יאלצו להפחית את קניית הבגדים והיאכטות ותשלומי המעונות לילדיהם ב־30%.
גם התוצר הלאומי הגולמי הריאלי, שהוא סך כול זרם סחורות ההון והצריכה שיוצרו בתקופה מסוימת, הנמדד במחירים קבועים (מנוכים במדד), אינו אלא סך כול יחידות התועלת שנהנו מהן בעליהן.21 כמובן ששוויון זה בין המחיר הריאלי והכמות הריאלית (של התועלות) תלוי בטוהר המשק. כי ככל שהשווקים יהיו יותר "משוכללים" והתחרות יותר "מושלמת", כן המחירים הריאליים ישקפו במדויק יותר את כמויות התועלת של היחידים. שהרי השוק אינו מרמה.
מכאן החשיבות שמייחסים הכלכלנים להפרדה המוחלטת של השוק והכלכלה מן הפוליטיקה והמדינה (או מן "ההתערבות הממשלתית"): כל זאת, כדי שהמחירים הריאליים בשוק יהיו נקיים מיחסים כוחניים ויוכלו לשקף במדויק את יחסי התועלת בשוק.
ה. יחסי תועלת מול יחסי כוחכאמור, טקס ניכוי המחירים משקף את יסודות האמונה הניאו־קלסית השלטת בעולם. הוא מבטא את האידיאל הניאו־קלסי: אידיאל השוק החופשי־התחרותי־הפרטי־המושלם שבו יחסי התועלת הינם טהורים ונקיים משמץ של כפייה, קולקטיביות והיררכיה, ואין בהם התערבות חיצונית, ממשלתית או כוחנית כלשהי.
אבל בעיני בני אדם חסרי אמונה וחסרי אשליות כמונו, משמעות הניכוי הינה אחרת: מדובר בשני מדדים שונים לחלוטין, אשר היחס ביניהם משקף יחסי כוח היררכיים בין שתי קבוצות של בעלים. מדד אחד מייצג את מחיר המניות התאגידיות ומדד שני את מחיר סחורות הצריכה והשירותים. אפשר כמובן לראות את היחס בין שני המדדים כיחס בין תשואה על שני אפיקי השקעה – מניות מול סחורות צריכה. אבל אנחנו איננו רואים ביחס הזה מאומה מלבד יחסי כוח דיפרנציאליים: מדד לכוחן של קבוצות בעלי המניות התאגידיות ביחס לכוחן של קבוצות הבעלים של סחורות הצריכה והשירותים.22 איננו מבחינים כאן בשום השתקפות של יחסי תועלות בין שחקנים רציונליים. ולכך עוד נחזור בהמשך הספר, בפרק 15.
עתה ניתן ללכת צעד קדימה ולבחון מחדש את התרשימים הקודמים. כזכור, הם תיארו לכאורה את התפתחות המחירים הקבועים של ההון בארה"ב על פי המתכונת הניאו־קלסית התועלתנית – כלומר, באמצעות השוואה בין סלי מחירים פיננסיים וריאליים.
ה.1 היסטוריה אחרת של ההון בארה"בכאשר שבים ובוחנים את תרשים א.1, והפעם מנקודת מבט כוחנית ולא תועלתנית, קוראים סיפור אחר. זהו תהליך היסטורי שאין שמים לב אליו, אבל הוא הולך ומתפשט ופורץ רק לעתים לתודעה, בעיקר בעת משבר. זהו סיפור כוחם של בעלי קבוצות ההון המרכזיות – במקרה זה, ביחס לבעלי סחורות צריכה – אך כפי שנראה בהמשך בצורה יותר ממוקדת, גם ביחס לשאר הסקטור העסקי, וכמובן ביחס לאוכלוסיית ההמון, צרכני הסחורות.
על פי התרשים, הכוח היחסי הזה נטה לעלות בהתמדה מאז אמצע המאה התשע עשרה. לאחר שהסתיים המשבר הגדול בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, הכוח היחסי של קבוצות ההון המרכזיות הלך והתגבר וקצב העלייה נטה לעלות בתלילות.
הערך 2.88% שבתרשים א.2 מבטא את שיעור הגידול השנתי הממוצע בכוח הקפיטליסטי של בעלי הפירמות הגדולות ביחס לבעלי סחורות צריכה. על פי התרשים, כוח יחסי זה נטה לעלות בהתמדה מאז אמצע המאה התשע עשרה. לאחר שהסתיים המשבר הגדול בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, הכוח היחסי של קבוצות ההון המרכזיות הלך וגבר ומגמת העלייה הואצה.
ה.2 הסתירה בין צמיחה לבין אוטונומיהכאן גם עולה משמעות פוליטית חדשה לתהליך זה: אף אם "רמת החיים" (יכולת הצריכה "הריאלית") של האוכלוסייה עולה – אין זה אומר שרמת החירות שלה גדלה.
עד היום, אחת המוסכמות הברורות מאליהן היא שקניין פרטי, שוק חופשי ותחרות מושלמת הם מתכונת הכרחית לדמוקרטיה (פרק 3). בתקופת המלחמה הקרה המוסכמה הזאת הייתה לא רק חלק מן התעמולה המערבית נגד בריה"מ והגוש המזרחי, אלא חלק חשוב בלימודי הרוח והחברה באוניברסיטאות המערב. "מודרניזציה" הייתה תמיד משולבת בהתפשטות כלכלת שוק, צמיחה כלכלית, התרחבות שכבות ביניים, זכויות אזרח, אינדיבידואליזם, נציגים נבחרים ובחירות חופשיות.23 כל אלה הוצגו כניגוד למשטרים הקומוניסטיים והסמכותניים. במשטרים כאלה התקיימו שליטה ותכנון ממשלתי ריכוזי, קולקטיביזם, חוסר יעילות, פקידות מסורבלת, שחיתות, פיגור כלכלי, עוני, בערות ודיקטטורות צבאיות או משטר טוטליטרי. הטענה במערב הייתה, הן באקדמיות והן בתקשורת ההמונית, כי עלייה ברמת החיים קשורה הדוקות לאוטונומיה גוברת של הנשלטים ולירידת כוחם של השליטים.
התהליך הליברלי דמוקרטי הזה נתפס עד ימינו כירידת השליטה של המוסדות המדיניים והפחתת העוצמה של השליטים, והוא מותנה בעלייתה של "כלכלת שוק", שהיא כמובן הכרחית לעלייה מתמדת ברמת החיים. או בשפה אחרת: משטר קפיטליסטי הוא הערובה לדמוקרטיה.
מדוע השוק הוא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה? משום שמוסד השוק מזוהה עם "החברה האזרחית", וזאת עומדת, כך נטען, בניגוד לשלטון המדיני.
פירוש מקובל דומה משתמש במונח פלורליזם. המשמעות המוקנית למושג זה לקוחה מן העולם הניאו־קלסי: ככל שגוברת התחרות בין הכוחות השונים בחברה – פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים ואחרים – כך מתעצמים החירות והדמוקרטיה, וזאת משום שמקורות הכוח השונים אינם מוחזקים בידי קבוצה אחת.24
באירופה של ימי הביניים, כך נאמר, הכוח המדיני, הצבאי, הכנסייתי והכלכלי הוחזק בידי קבוצה הומוגנית צרה – האצולה. וככל שהתפתח המשטר הליברלי, כך בוטלו זכויות היתר של שליטי המשטר הישן ונוצר שוויון פוליטי בין היחידים – ובעיקר הפרדה ברורה בין מקורות העושר הכלכלי, הכוח הפוליטי והסטטוס החברתי.25
מבלי להיכנס כאן לדיון מפורט, ברור שמשהו פגום במוסכמות הללו בדבר הקשר בין "היוזמה הפרטית", "הצמיחה הכלכלית" ו"רמת החיים" מצד אחד, לבין האוטונומיה של מרבית בני האדם מנגד. הפגם הזה מתחיל מאותה הנחת יסוד ברורה מאליה כביכול, לפיה "הכלכלה" הינה תחום אוטונומי בעל חוקיות פנימית נפרדת משאר הפעילויות האנושיות. או בשפה פשוטה: שקיימת הפרדה, ולמעשה סתירה, בין "כלכלה" לבין "פוליטיקה", או בין הון לבין מדינה, או בין שוק לבין ממשלה. ובשפה יותר מתוחכמת: שקיימת סתירה בין יחסי תועלת לבין יחסי כוח.
בחלקים השלישי והרביעי בספר (פרקים 15-10) נחזור לעניין זה ונציג תיאוריה כלכלית פוליטית חדשה מן היסוד שאינה נגועה בסתירה זאת.
ה.3 חזרה להיסטוריה האחרת של ההוןכפי שראינו, הכוח היחסי של קבוצות ההון המרכזיות בארה"ב עלה בהתמדה מאז אמצע המאה התשע עשרה וגבר בקצב מהיר יותר מאז שנות החמישים במאה העשרים. עד כאן המגמה הרציפה. אבל הסיפור החשוב שעולה מתרשים א.1 הוא סיפור המשברים המחזוריים וההסדרים החדשים שבעקבותיהם. המשברים המחזוריים מביאים עמם היערכויות חדשות של יחסי הכוח. כל משבר נושא בעקבותיו התארגנות מחדש כלכלית פוליטית, שעיקרה ניסיון למסד "הסדרים מוסדיים" חדשים אשר יתאימו ליחסי הכוח המשתנים.
הכוח הקפיטליסטי, המאורגן היום ברשת תאגידית־מדינית סבוכה, נאלץ במאה וחמישים השנים האחרונות לעבור מספר היערכויות מחדש, מדי משבר סיסטמי שאיים על משטר ההון. לאחר המשבר בשנים 1857-1851 פרצה המלחמה בין המדינות הצפוניות לבין המדינות הדרומיות (משום מה קוראים לכך "מלחמת האזרחים"). בעקבות המשבר והמלחמה עלו קבוצות הבעלות הגדולות שהשתלטו על ענפי המפתח בארה"ב: הבנקים המובילים, מסילות הברזל, הפקת וזיקוק הנפט, המכרות ובתי היציקה. בתקופה זו החלה התפשטות מהירה של הממשל הפדרלי מערבה, צפונה ודרומה – עד לאיים הקריביים, מקסיקו, פנמה, הפיליפינים ואלסקה.
זו התקופה שכה מתרפקים עליה אנשי הימין הרדיקלי והוזי החלום האמריקאי. כדאי לזכור ש"היזמים" הבולטים בני אותה תקופה – ונדרבילט, רוקפלר, קרנגי, מלון, גולד, סטנפורד ודומיהם – עשו הכול כדי לשתק את ה"תחרות בשוק" ו"היוזמה החופשית". הם עשו זאת לא פעם בעזרת כנופיות בריונים, שריפת עסקים יריבים, תרמיות, הונאה, זיופים, קניית שופטים ועסקנים פוליטיים ובעיקר הרצת מניות. הם המציאו את ה"טראסט" ויצרו את קואליציות ההון הראשונות שאיחדו את השליטה בייצור, בחלוקה ובוויסות ענפי המפתח. הדמויות האינדיבידואליות שלהם דווקא מסמלות את גל הריכוזיות הראשון שעבר על ארה"ב.
השליטה המתגברת של הטייקונים גרמה למאבקים ושביתות אלימות ולמרידות המוניות (בעיקר של התנועות הפופוליסטיות במדינות החקלאיות במערב התיכון, שאף איימו לפרוש מארה"ב). בסופה של התקופה פרץ משבר חדש (בשנים 1920-1905). המשבר הקשה הזה הסתיים בעלייתו של הקפיטליזם התאגידי הריכוזי, המופעל על ידי מנהלים ועל פי כללי משחק תאגידיים.
המשבר של שנות השלושים (או משבר 1948-1929 לפי הספירה שלנו) לוּוה בפירוק האוטונומיה של העסקים ועליית התשלובת העסקית־מדינית על פי המתכונת הקיינסיאנית, שבה הארגונים הצבאיים הפכו לגורם משמעותי לעסקים, כמו גם הוויסות הממשלתי על שלל צורותיו.
ככל שהמלחמה הקרה התחזקה, כן התמסד הדגם של מדינת רווחה־מלחמה. הליברלים קראו להסדר זה "תשלובת תעשייתית־צבאית", המרקסיסטים כינו אותו "קואליציה קיינסיאנית" והרדיקלים ראו בו "קפיטליזם צבאי".26
המשבר של שנות השבעים, משבר הסטגפלציה (בשנים 1981-1969 לפי הספירה שלנו), הסתיים בעליית הדגם המכונה היום "ניאו־ליברליזם".27 עיקרו של הסדר החדש הוא פירוק מדינת הרווחה. בניגוד למקובל לחשוב ולהצהרות, אין מדובר בהפסקת הוויסות הממשלתי או בצמצום הממשל (מה שמכנים "דה־רגולציה"), אלא בביטול הוויסות הקיינסיאני. מדובר בהסרת האחריות המדינית הישירה על מרבית השירותים ההמוניים, העברת הנכסים הממשלתיים לקבוצות הון ("הפרטה"), העדפה גלויה ומוחלטת לטווח ארוך של האינטרסים של קבוצות ההון המרכזיות בעולם ובמדינה, השלטת אידיאולוגיה מדינית־עסקית, התנכלות לארגוני שכירים ולשכירים בלתי מאורגנים וביטול ההגנות החברתיות לנפגעי ופליטי "כוחות השוק".
מיסוד יחסי הכוח הניאו־ליברליים כלל חזרה לחלוקת ההכנסות המקוטבת שלפני הסדר הקיינסיאני, ממשלים חלושים ועסקנים פוליטיים נטולי ידע וסמכויות תכנון. התכנון עצמו, כמו גם ביצוע התוכניות, עבר לידי קבוצות ההון הדומיננטי. כל המעבר הזה מעוטר באידיאולוגיות פוסטיסטיות ובצמיחת תנועות פופוליסטיות שמרניות ומפלגות ימין רדיקליות.
המאה העשרים ואחת נפתחה במשבר מתמשך (2009-2000 לפי הספירה שלנו). מאז קיימים ניסיונות בלתי פוסקים, שלעתים נראים נואשים, למסד הסדרים חדשים. אבל ברור שהפעם האוליגרכיה התאגידית החדשה רחוקה מגיבוש הסדר חדש. לא משום שאין בנמצא "מנהיג" מהסוג של רייגן או תאצ'ר או פינושה – כאלה דווקא יש בשפע – אלא שהם נראים היום נלעגים. כי הפעם "המנהיגים" החדשים אינם מסוגלים להגיע להסדר מדיני־תאגידי חדש מכמה סיבות: ראשית, משום שעולם המעצמות הישן נגוז ובמקומו עולים מרכזים גלובליים בלתי יציבים. במצב זה, הסדרי מטבע או אמנות מכס בין מדינתיים הינם הסדרים ישנים שאינם עונים על המציאות החדשה.
שנית, מדובר היום במשטר קפיטליסטי עולמי. בתקופות המשבר הקודמות רוב העולם לא היה נתון רשמית תחת השליטה הקפיטליסטית. בחלקו הוא היה תחת משטרים לא קפיטליסטיים או היה בתהליך דה־קולוניזציה. הסדר הקיינסיאני למשל, נגע בעיקר לכעשרים מדינות קפיטליסטיות מפותחות במערב בלבד, כולן תחת חסות ההגנה והמטבע האמריקאיים או תחת מטריית השוק האירופי.
הסיבה השלישית, והחשובה ביותר, היא שסדר חדש הממַסֵד יחסי כוח חדשים דורש מהאוליגרכיות התאגידיות־מדיניות של היום לוותר לחלוטין על הסדרים הכוחניים שהתגבשו בעבר הניאו־ליברלי. ויתורים מהסוג הזה מנוגדים לחלוטין לאינטרסים של ההון הדומיננטי. קיימים מחסומי תודעה שאין אפשרות לחלוף דרכם ומבחינה זו המצב קשה יותר מאשר בשנות השלושים של המאה העשרים, כי הפעם מדובר במשטר קפיטליסטי עולמי המושרש היטב בתודעה ללא אלטרנטיבה משמעותית. את עוצמת תודעה זו מבטא הרהור של אחת מגיבורות הרומן אפשרות של אי מאת מישל ווֶלבֶּק, דמות המייצגת את דור הצעירים שנולדו אל תוך משטר ההון הגלובלי: "להילחם במשטר הקפיטליסטי נראה כמו להילחם במזג האוויר".
ו. ההון ושברו. על הספר ו.1 ביקורת הכלכלה הפוליטיתעשרים וחמש השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נחשבו במערב לשנות שגשוג. היה אף אידיאולוג שהכתיר את התקופה כ"חברת השפע".28 הכינוי רמז לכך שחברות המחסור מעידן המהפכה התעשייתית הוחלפו במשטרים בעלי צמיחה יציבה ורמת חיים גבוהה.
עידן השפע התנהל בצילה של המלחמה הקרה, ואולי משום כך נעלמה באותה תקופה המילה "קפיטליזם". היא נחשבה לסיסמה מיושנת המדיפה עובש אידיאולוגי ותעמולה רדיקלית. היא השתייכה לאותן אידיאולוגיות מחסור מן התקופה הוויקטוריאנית שהתאימו לבתי חרושת עשנים, פועלים רעבים ושביתות אלימות שעבר זמנן. לעומת אידיאולוגיות אלה צמחו מדעי החברה באוניברסיטאות המערביות של שנות החמישים והששים. אלה טיפחו את לימודי "המודרניזציה". מחקרים, תיאוריות, מכוני מחקר וכתבי עת על מודרניזציה הבטיחו מוניטין מדעני, קידום אקדמי וסבסוד אמריקאי. הם הציגו גישות פוזיטיביסטיות מעשיות, שיטות מדעיות כמותיות ותפריטי ניהול למניעת משברים מחזוריים ולייצוב המשקים והמשטרים. הקפיטליזם ותחלואיו שקע ונותר מאחורי מסך הברזל לשימושם של עסקני המפלגות הקומוניסטיות בלבד.
והנה, בשנות התשעים של המאה העשרים, בריה"מ נפלה, ההיסטוריה הסתיימה והקפיטליזם חזר לפתע כמובן מאליו והדהד בכל פינה. לא יכולת בלעדיו במדעי החברה והרוח, ובעיקר בפוסט מדעי הרוח והחברה. הוא הפך לחלק הכרחי בלימודי הזהות, הגזע והמיניות. דיונים סוערים התנהלו בין המלומדים הממסדיים לבין "הביקורתיים" על טיבו של הקפיטליזם הגלובלי, על הקפיטליזם הפוסט קולוניאלי, על הקפיטליזם הפטריארכלי־הגברי־הלבן. בעוד שהשמרנים מספרים בשבחי כלכלת השוק הקפיטליסטית, הרדיקלים מוחים נגד עוולות הקפיטליזם הפיננסי. כלכלני הממסד מטיפים בזכות הפריון וההייטק שהצמיח הקפיטליזם, ואילו אנשי המחאה מפגינים נגד אנשי השטן הקפיטליסטיים מוול סטריט, מכינוסי דאבוס, מהתאגידים הבינלאומיים ומקרן המטבע הבינלאומית (IMF). לחלק, הקפיטליזם הוא גלגל ההצלה לקיומה של האנושות וחירותה. לאחרים, הוא אסון אקולוגי והרס תרבותי. חלק רואים במלחמות שפרצו בעשורים האחרונים במזרח התיכון וברחבי העולם כמשרתות אינטרסים קפיטליסטיים, אחרים רואים בהן מלחמת תרבויות בין משטרי דיכוי לבין כוחות הנאורות והקידמה.
רק דבר אחד אינו נתון במחלוקת, ונראה שטיבו נהיר לכולם: המוסד המרכזי של הקפיטליזם – ההון. לכן יהיה מפתיע אם נציין שלאחר יותר ממאתיים שנה של התפתחות קפיטליסטית נמרצת, והתפתחות אידיאולוגית וביקורתית ערה על המשטר הקפיטליסטי ועל תולדותיו – מהותו של ההון נותרה בלתי ברורה. למעשה, לא קיימת תיאוריית הון הגיונית אמפירית – לא במדע הכלכלה, לא בכלכלה הפוליטית המרקסיסטית ולא במדעי החברה בכלל, בין אם הם פוזיטיביסטיים או ביקורתיים, בין אם הם מודרניים או פוסטיסטיים.
הדבר בולט ביותר בעת משברי הון. אז נחשפת אוזלת ידם של המומחים והמנהלים האמונים על רזי ההון, ולעתים ברגעי חרדה, הם אף מתוודים כי אין הם מבינים לא את טיבו של ההון ולא את משבריו אשר נפלו לפתע עליהם ובעיקר מתגלה אימתם מפני הקריסה המוחלטת של משטר ההון. פרק 2 מתאר כמה מהסצנות האלה בקצרה. בשעה כזאת מונפים דגלי המחאה והמפגינים יוצאים בזעם אל הרחובות. אולם אף להם אין תוכנית אלטרנטיבית. אף הם אינם מבינים את מהותו של ההון ולא את טיבו של משבר ההון. לפתע מתגלה שלא קיימת תיאוריה רדיקלית של הון ומשבריו, ובוודאי לא תיאוריה בעלת יכולת אמפירית כמותית, עד למשבר הבא.
כל התיאוריות, המודלים והתחזיות הכלכליות על המשבר, הן הפשוטות והן המסובכות, בנויות על כמה עקרונות פשוטים ושגויים. העיקרון הראשי של הדוקטרינה הניאו־קלסית (ולמעשה של כלל האסכולות הכלכליות פוליטיות) הוא הפיצול בין העולם "הריאלי" ובין העולם "הפיננסי".
בכל התיאוריות, קיים למעשה "הון ריאלי" בלבד. זה אוסף של מכונות, מבנים, מלאים, פטנטים וידע מוגן. מנגד, על פי האמונה המקובלת, מחירי ההון של הנכסים הפיננסיים (אשר מתגלמים במחירי המניות, אגרות החוב, וניירות הערך השונים) הם השתקפות בלבד של הנכסים "הריאליים". פיצול דומה בין שני סוגי ההון מופיע גם בתיאוריות המרקסיסטיות השונות (ואין חשיבות לאסכולה). אצלן שני סוגי ההון נקראים בשמות אחרים כגון: הון יצרני מול הון פיקטיבי, הון ממשי מול הון סיבוב, הון תעשייתי מול הון פיננסי.
הגרסה הנפוצה בתיאוריות המסבירות את המשבר היא שסיבת המשבר נובעת מאי ההתאמה בין ההון הריאלי לבין ההון הפיננסי – אי התאמה ההולכת וגדלה עד כדי כך שתופחת לה "בועה". היא נובעת מכך שהמחיר הפיננסי של ההון חורג לחלוטין מן "הערך האמיתי", או מן "השווי הריאלי" של ההון (מונחים החביבים על המסבירים). ואז פוקעת לבסוף הבועה כמו מורסה ותוצאותיה ידועות: פשיטות רגל, מיתון, וקיצוצים. פרק 2 דואג לתאר ולהפריך את תיאוריית הבועה, אולם מעל לכול הוא מפריך את קיומם כביכול של שני סוגי הון – ההון הריאלי והשתקפותו הפיננסית.
העיקרון השני בתיאוריות הכלכליות השונות הוא ההפרדה האנליטית בין הכלכלה לבין הפוליטיקה או בין המדינה לבין השוק. הכלכלה נחשבת לתחום יצרני עסקי המבוסס על תועלת ויחסי חליפין חופשיים בין יחידים. הפוליטיקה לעומת זאת מטבעה היא קולקטיבית, עוסקת בחלוקה, והיחסים בה כוחניים ומבוססים על פיקוד והיררכיה. מאז אדם סמית נהוג לטעון, בגרסאות שונות, שככל שהמדינה והפוליטיקה ימעטו להפריע לכוחות השוק ולהתערב בכלכלה, כך עושר האומה ישגשג ורווחת היחידים תיצמח. פרק 3 מתאר את מקורו של הפיצול בין הכלכלה למדינה. הפיצול נעוץ עוד בערש הקפיטליזם, כאשר ההוגים הליברליים, אשר ביטאו את מאווי הבורגנות המתחזקת מול "המשטר הישן" המתערער, התמקדו ברעיון החדשני אודות הפרדת "החברה האזרחית" ממוסדות המדינה המלוכנית. מוסד השוק הפך מכאן ואילך לדגל הפוליטי של ההון ובעליו. השוק הוא תמצית החופש והשוויון של היחידים כנגד עריצות המדינה. הניגוד הזה בין הפוליטיקה לבין הכלכלה התמסד בתוככי הביורוקרטיה האקדמית והונצח באמצעות הזיכיון שהוענק למחלקות מדע הכלכלה לעסוק באופן בלעדי במוסד הפוליטי המרכזי של הקפיטליזם – מוסד ההון.
בדוקטרינות הליברליות, ההון הינו עושר ריאלי הנצבר ביחידות מוניטריות. עושר זה נובע מפעילות כלכלית יצרנית. הוא מקבל את ערכו מכוחות מאגיים כמו ביקוש, היצע ושיווי משקל. כוחות אלה פעמים מגדילים את ערכו ופעמים מקטינים אותו. אולם ברור שמאחרי המחירים והכמויות בשוק של סחורות ההון מצויות יחידות תועלת של צרכנים ויצרנים. התועלת היא הבסיס הכמותי של ההון.
המרקסיסטים אינם מסכימים להפרדה זאת לכאורה. מאז מרקס, תוקפים ההוגים המרקסיסטים את הדימוי הכוזב של חליפין חופשיים בין יחידים בשוק. בעיניהם, המניע המרכזי בקפיטליזם אינו חליפין בין יחידים בשוק אלא מנגנון הצבר ההון הנכפה על המין האנושי. מאחורי הצבר ההון מסתתרים יחסי ניצול והפקעת עודף העבודה מן העובדים היצרניים, בחסות המוסדות המדיניים. אך גם בדוקטרינות המרקסיסטיות הקיום האנושי מתפצל בין יחסי הייצור הישירים השוררים בין הקפיטליסטים לבין העובדים מצד אחד, לבין יחסי הסמכות והקניין המצויים במבנה־על מדיני משפטי מצד שני. בספֵרת יחסי הייצור ("מבנה התשתית") מתחולל הצבר ההון הכלכלי, וספרת יחסי הסמכות ("מבנה העל") המדינית היא התחום הפוליטי המגן על הצבר ההון ומשקף את אופי הייצור בתקופתו.
שתי האסכולות הללו, הליברליות והמרקסיסטיות, צמחו והתמסדו יחד עם התבססותו של משטר ההון באירופה, בצפון אמריקה ולבסוף בשאר חלקי העולם. האסכולה הליברלית הצמיחה את מדע הכלכלה הפוליטית, שהיה אמור לנסח את חוקי הטבע של כלכלת השוק האוטונומית. כנגדה התפתחה הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית שיצרה חוקים היסטוריים דיאלקטיים האמורים לרשת את כלכלת השוק ולהחליף את שליטת ההון ובעליו בחברה אל־מעמדית דמוקרטית. ההיסטוריה של שתי אסכולות ההון הללו ומקורות השראתן מתוארת בפרק 3.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה היה ברור שהקפיטליסטים ניצחו. הסדר הקפיטליסטי החדש הלך והשתלט על העולם. אלא שסדר זה כבר היה רחוק מן המאבקים שניהלה הבורגנות ו"החברה האזרחית" בתחילת דרכה נגד האצולה והמוסדות המלוכניים. הבורגנות הישנה הייתה בשקיעה פוליטית. תהליכי הריכוזיות האיצו את עלייתו של מעמד שליט חדש בעל אינטרסים חדשים, שנזקק לסדר מדיני חדש. זהו סדר מדיני עסקי של פירמות גדולות, קבוצות הון ענקיות, קונצרנים, טראסטים, השקעות בינלאומיות ושוקי אשראי וניירות ערך גלובליים. הסדר הקפיטליסטי נראה ככוח דינמי שאין לעמוד בפניו, והקפיטליסטים כבר הציגו ביטחון עצמי גובר. עתה, לא נותר אלא לסלק מן הבמה את שרידי הוויכוחים "המעמדיים" של הכלכלה הפוליטית הקלסית לטובת מדע פוזיטיבי. זה היה הזמן לעלייתה של הכלכלה הפוליטית הניאו־קלסית, אשר הייתה אמורה להפוך את הכלכלה הפוליטית למדע של ממש – חלק ממדעי הטבע.
פרק 4 מתאר את הדוקטרינה הניאו־קלסית – או בשמה החדש, "מדע הכלכלה" (Economics) – כפי שהיא נלמדת ומשוננת באוניברסיטאות ברחבי העולם כיום. מדע הכלכלה אמור לענות על השאלות המרכזיות בקיומו של היחיד ביקום הקפיטליסטי: ראשית, מה יהיה מחיר הסחורה בשוק בעתיד ושנית, כיצד נקבע מחיר הסחורה.
לאחר למעלה ממאה שנים של ניסיונות, מדע הכלכלה אינו מסוגל להשיב על השאלה הראשונה. לעומת זאת, על השאלה השנייה – כיצד נקבע המחיר – תשובות מדע הכלכלה נחרצות וכתובות בלשון חד משמעית. התשובות מבוססות על תיאוריית הערך הניאו־קלסית. תיאוריה זאת היא הפולחן המדעי שמשונן ומתורגל במשך שנים במחלקות לכלכלה על סעיפיהן ושלוחותיהן בניהול, מימון, ביטוח, חשבונאות וסטטיסטיקה כלכלית. פולחן זה מחדיר את האמונה הקנאית בשילוש הקדוש – הביקוש, ההיצע ושיווי המשקל.
פרק 4 פורש את קיצור תולדות האמונה בשילוש הקדוש כפי שהם כתובים על ספרי הישר של המבוא למדע הכלכלה. בסופו של הפרק לא נותר הרבה מן הפולחן: לא מעקומת הביקוש ולא מעקומת ההיצע, לא מיחידות התועלת ולא מטעם הצרכנים, לא מן האוטונומיה של עקומות הביקוש וההיצע ולא מן האוטונומיה של הצרכנים. אף מסתורי שיווי המשקל נותרים מסתוריים, הן לכוהנים הניאו־קלסיים והן לצאן מרעיתם. מצבו של מדע הכלכלה נראה עגום.
פרק 5 מיועד למתוחכמים ולבעלי תארים מתקדמים במדע הכלכלה, ולכל המתקשים עדיין להאמין כי הבעיות, הסתירות והמבוכות נעלמו מעיני "מי שצריך לדעת". קשה להאמין כי במרוצת מאה השנים האחרונות לא נמצאו פתרונות לבעיות שהועלו בפרק 4. שהרי לא ייתכן כי כולם בורים או עוסקים בהכחשה ובהונאה עצמית, ורק מחברי ספר זה הינם חכמים מתוצרת עצמית.
פרק 5, אם כן, מעמיק בבעיות היסוד התיאולוגיות ומתעמת עם הניסיונות שנערכו במאה השנים האחרונות על ידי מדעני הכלכלה לפתור את הקשיים וליישב את הסתירות. אם למישהו עוד נותרו ספקות, הפרק מראה שעקומת הביקוש הכללית בשוק אינה יורדת משמאל לימין למטה, אלא מסוגלת להשתולל באופן לא צפוי אף אם עקומות הביקוש הפרטיות של היחידים הרציונליים מתנהגות כיאות על פי צווי ההלכה. זה אף עשוי להגיע למצבים שקיימות בהם כמה נקודות שיווי משקל הנחתכות בעקומת ההיצע, חלקן לא יציבות, המונעות אפשרות כלשהי להסביר (שלא לדבר על לחזות) את תוצאות השוק. עקומת ההיצע מצדה, עשויה להנחיל קלון לכוהנים הניאו־קלסיים משום שאף היא עשויה להשתטח לפתע או אף חלילה לגלוש מטה, במקום לעלות מעלה משמאל לימין כפי שהדוקטרינה מורה. גרוע מכך, במצבים אלה עקומת ההיצע מאבדת את שאריות האוטונומיה שלה ונותרת בלתי מוגדרת, ללא רועה וללא גבולות. גם הסקרים ומחקרי השוק המתוחכמים ביותר מבוססים על הנחות רעועות וקביעות חסרות בסיס. כשהדבר מגיע לאומדנים מצרפיים של סוגי סחורות שונות, שלא לדבר על מצרפים ענפיים או כלל משקיים (כמו אומדני תמ"ג או מלאי הון של משק מדיני), שם כבר מדובר בהונאה עצמית.
בסופו של פרק 5 נותרנו עם ביקוש, היצע ושיווי משקל ללא הוכחה לוגית או אמפירית לקיומם, וכן נותרנו עם מחירים וכמויות מצרפיים שאינם ניתנים למדידה. כבר לא מדובר במדע, אלא בכנסייה מתמוטטת הנאחזת בשאריות המימון הכבד שאדוני המשטר מעניקים לה.
בסופו של דבר, מדע הכלכלה ולימודי הכלכלה (וספיחיה, כגון לימודי ניהול, ביטוח, חשבונאות ועוד) הינם חסרי ערך, לפחות למרבית בני האדם. התרכזותה של הכלכלה ביחידים "רציונליים" או תועלתניים הינה חסרת תועלת למין האנושי, אם כי מיטיבה להועיל למשטר ההון ולאלו המעוניינים להשתלב בשירותו. היא עוסקת בכפייתיות בחליפין בין יחידים בקונטקסט המתאים בקושי לחברת ציידים ולקטים באמזונס (לפני שהגיעו לשם הפירמות הבינלאומיות). בשם תועלתם של היחידים היא בולמת כל מחשבה ופיתוח תכנון דמוקרטי, ועוסקת ישירות ובעקיפין בתכנון הרווחים והחלוקה־מחדש של קבוצות ההון נגד המין האנושי. אף שהסביבה העולמית עומדת לקרוס לנוכח פעלולי הצבר ההון והצורך בתכנון סביבתי כוללני הופך לדחוף, מדעני הכלכלה לא ירפו מהבלימה ולא יניחו לתכנון הומני לצמוח.
התועלת היחידה בלימודי הכלכלה ונספחיה היא שהיא מאפשרת גישה ראשונית להיררכיית הכוח התאגידית־מדינית. התלמיד אמור להגדיל את מחירו המהוון בקרב השליטים ("הון אנושי"). מבחינה זאת, לימודי הכלכלה אינם שונים במהותם מלימודי התיאולוגיה שהיו לב הלימודים האקדמיים בימי הביניים.
ככל שהמשטר הקפיטליסטי התפשט בעולם, כן צמחו תנועות ומפלגות רדיקליות שקראו תיגר על המשטר, וכך גם התפשטה הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית. היא מבוססת על תיאוריית הערך של (עודף) העבודה, אשר מרקס שקד על פיתוחה. מרקס חתר לפתח מדע חברתי אלטרנטיבי שיכה במדע הבורגני השליט ויגרום לשינוי תודעתם של העובדים היצרניים, אשר ילכו ויהפכו למהפכנים.
מרקס איבחן את הנטייה של המשטר הקפיטליסטי להסב את היחסים האנושיים למכניים, לכלאם ביחידות מידה סטנדרטיות, כמו יחידות של כסף, זמן, משקל, תפוקה, מיומנות. מכאן הוא ניסה ליצור תיאוריית ערך שתחשוף את צפונות תהליך התמחור של הסחורה הקפיטליסטית ותחתור תחת תיאוריית המחירים השלטת. הוא אף הבין היטב שכל תיאוריה שתהווה אלטרנטיבה להצבר הקפיטליסטי חייבת להתבסס על תבנית כמותית.
פרק 6 מתאר את התפתחות תיאוריית הערך הכמותית של מרקס ואת הניסיונות הרבים במאה ועשרים השנים האחרונות שעשו יורשיו הניאו־מרקסיסטים והפוסט־מרקסיסטים לאששה, ללא הועיל. בסופו של דבר, היא התגלתה ככישלון גמור, הן כבסיס ראשוני להבנת המציאות הקפיטליסטית והן כדרך מעשית להחלפת משטר ההון.
תיאוריית הערך הכמותית של מרקס, אשר הייתה אמורה לאמוד את מחיר ההון היא מרכז תיאוריית ההצבר הקפיטליסטי. ממנה משתלשלות ויוצאות התיאוריות על המשברים המחזוריים בקפיטליזם; על הנטייה של שיעור הרווח ליפול; על הלחץ המתמיד להורדת שכר העבודה ועל הנטייה לאבטלה כרונית; על הקונפליקט המעמדי בין השכירים המוכרים את כוח עבודתם לבין בעלי ההון הצוברים את עודף כוח עבודתם; על הפשטת העבודה וניכורו של העובד, על ההתפשטות הבלתי נמנעת של המשטר הקפיטליסטי בעולם ועוד תופעות הייחודיות למשטר ההון. התיאוריה אמורה להיות אלטרנטיבה מדעית לתיאוריות הערך הקלסית והניאו־קלסית, ולמדעי החברה הקונבנציונליים בכללם. בלעדי תיאוריית הערך של העבודה, הדוקטרינה המרקסיסטית הינה חסרת ערך ונותרת כמו הסיסמאות והמשלים על המחיר בשיווי המשקל בשוק התחרותי שבדוֹגמות הניאו־קלסיות.
הטענה הרווחת בקרב חלק מן המרקסיסטים כאילו מרקס לא התיימר לפתח תיאוריה כמותית אלטרנטיבית של מחירים הינה חסרת בסיס הגיוני והיסטורי. כל התיאוריות שלו על התפתחות הקפיטליזם מבוססות על מחירים. סימן ההיכר הבולט של הקפיטליזם הוא הארכיטקטורה המפותלת של המחירים. אי אפשר לנתח את מחזורי העסקים, את משברי הצבר ההון, את הנטייה לנפילת שיעורי הרווח, את הרווח ושיעור הרווח, את הידלדלות שכר עובדים, את יצוא ההון ואת הצמיחה והמיתון במשטר ההון – ללא תיאוריה כמותית של מחירים.
העובדה שתיאוריית הערך התגלתה כמופרכת הייתה אמורה לחולל בקרב הרדיקלים תפנית. הם היו אמורים לחפש דרך חדשה מן היסוד שתתאים למציאות החברתית והמדעית החדשה אשר מרקס לא יכול היה להתוודע אליה. תיאוריה דיאלקטית המתכחשת למציאות מוצאת עצמה מהר חסרת חיוניות. תיאוריה רדיקלית המתכחשת לתבונה הופכת לדוֹגמה אנטי מהפכנית.
הכלכלה הפוליטית הניאו־קלסית (מדע הכלכלה) שגשגה יחד עם האימפריה הבריטית והפכה לדומיננטית ברחבי העולם עם עלייתה של האימפריה האמריקאית. מנגד, שגשגו ברחבי האימפריות תנועות רדיקליות שחיברו את התיאוריות המרקסיסטיות עם שאיפות אנטי אימפריאליסטיות.
אלא שכבר בתחילת המאה העשרים הלכו ובלטו יותר מדי תופעות חדשות שהן הליברלים והן המרקסיסטים לא הכירו. התופעות הללו כרסמו בתפיסת העולם התעשייתי שנבנתה על ידי סמית, קונט ומרקס. בין התופעות הבולטות היו, ראשית, עלייתם של הממשלים הגדולים והעסקים הגדולים. אלה פגמו בעולם הניוטוני ההרמוני של הליברלים. שנית, עליית התפיסה המצרפית של המשק והמדינה והתפתחות החשבונאות המדינית, יחד עם טכניקות אמידה סטטיסטיות. אלה חשפו בעיות רציניות בתיאוריות המופשטות של המאה התשע עשרה. לראשונה נאלצו הכלכלנים הפוליטיים, הן הניאו־קלסיים והן הניאו־מרקסיסטיים, לצאת מן הקליפה התיאורטית ולהעמיד את תיאוריות הערך שלהם במבחן. התוצאות היו קשות לשני הזרמים.
הדוקטרינה הניאו־קלסית נאלצה לוותר על התמודדות מדעית עם המציאות במחיר התחפרות בתוך בועה אקדמית של עולם פיקטיבי. זהו עולם שבו שוררים תחרות, שוק ואקוויליבריום, עולם של התעלמות קנאית מן המציאות האטטיסטית, הצבאית והתאגידית של המאה העשרים.
הדוקטרינה הניאו־מרקסיסטית לעומת זאת, ויתרה במאה העשרים על התמודדות תיאוריית הערך עם המציאות במחיר הצלחתה המפלגתית־ארגונית של הדוקטרינה הלניניסטית. היא ויתרה על האובייקטיביות המכנית של "חוקי התנועה" של מרקס למען ביצור כוחה של מפלגה והטלת משמעת ברזל על המון "הפועלים" וצייתנותם לאוליגרכיה של עסקנים לניניסטיים.
פרקים 8-7 מתארים את התהפוכות שעברו שתי הכלכלות הפוליטיות לאורך המאה העשרים.
המשבר הגדול של שנות השלושים ועליית בריה"מ לאחר מלחמת העולם השנייה, אילצו את שומרי החומות הניאו־קלסיים לספוג את הסדר הקיינסיאני.
קיינס ניסה למצוא דרך לפשר בין אמונתו הניאו־קלסית לבין המציאות הקפיטליסטית הסותרת את יסודות האמונה. כניאו־קלסיקן ביסודו שנקלע לתרבות רעה, הוא מצא עצמו בתוך סתירה אופיינית בין אמונה בספונטניות של היחידים השרויים באי ודאות בשוק תחרותי שאותו מסדירה היד הנעלמה, לבין ההכרח להשליט סדר דטרמיניסטי שבו הממשל יחליף את היד הנעלמה. הפתרון של קיינס היה לפצל את התודעה הכלכלית לשניים: "המיקרו כלכלה" תמשיך להתנהל על פי עקרונות האמונה בשוק־החופשי־תחרותי של הבעלים, המנהלים, העסקים, הפירמות ו"היוזמה הפרטית". "המקרו כלכלה", לעומת זאת, תהייה האתיקה של הטכנוקרטים המדיניים. באמצעותה הממשלה "תתערב" במשק. היא תהייה מכשיר ל"ויסות" המשק, בעיקר באמצעות תפריטים ל"ניהול הביקוש".
הסדר הקיינסיאני הפך לחלק בלתי נפרד ממדע הכלכלה במחצית השנייה של המאה העשרים. השפעתו על ניהול המשקים של המדינות המפותחות לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה אדירה. "המהפכה המצרפית" השתלטה לחלוטין על התודעה המדינית, והתפריט הקיינסיאני נחשב כחיוני לשרידות הקפיטליזם בעידן המלחמה הקרה. הסדר הקיינסיאני אף היה בעל השפעה על מדעי החברה שהתפתחו אחרי מלחמת העולם השנייה, בצל מרוץ החימוש והתפתחות טיפוס מדינת המלחמה־רווחה.
אך מאז שנות השבעים, הסטגפלציה במדינות המערב ותחילת השקיעה של שתי המעצמות, בריה"מ וארה"ב, שקע הסדר הקיינסיאני ואת מקומו ירש בהדרגה הסדר המוניטרי החדש־ישן, או כפי שהוא מכונה היום, הניאו־ליברליזם. עלייתה ונפילתה של התרבות הקיינסיאנית מתוארת בפרק 7.
בתחילת המאה העשרים החלה להסתמן תפנית בתיאוריה המרקסיסטית. הקו החדש שאומץ על ידי המרקסיסטים היה אמור להסביר מדוע הקפיטליזם אינו עובר משברים בעוצמה גוברת, כפי שניבא מרקס. הוא אף נועד להבהיר את פשר ההתמתנות שעברו המפלגות הסוציאליסטיות, אשר נראו פחות נלהבות למהפכה ויותר נוטות לרפורמות ופשרות. אבל בעיקר הוא נדרש לספק הסבר לשמרנותם של העובדים המאורגנים במדינות הקפיטליסטיות המרכזיות, אשר העדיפו הישגים בשכר ובתנאי תעסוקה על פני פעילות פוליטית רדיקלית. תפנית זאת הייתה למעשה תחילתה של מגמה המכונה בשם הכללי ניאו־מרקסיזם, כינוי המאפיין את התיאוריות המרקסיסטיות החדשות במאה העשרים, המתוארות בפרק 8.
לאחר הקמתה של בריה"מ, הלכה הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית ושקעה בדוגמטיות הסטליניסטית. מיכאל קלצקי היה מהבודדים שניסה להפיח רוח חיים בכלכלה הפוליטית המרקסיסטית, ולהפכה למדע מודרני המסוגל להתמודד עם המציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה.
קלצקי מיזג את תיאוריית הקונפליקט המעמדי עם המסגרת החשבונאית הקיינסיאנית ועם התיאוריות החדשות על המבנה האוליגופולי וההתנהגות העסקית בקפיטליזם. הוא היה מראשוני המרקסיסטים שעשה שימוש בשיטות סטטיסטיות ומתמטיות חדשות, אשר נכנסו אז למחקר הכלכלי. אפשר לומר שהכלכלה הפוליטית הניאו־מרקסיסטית המודרנית מתחילה ממנו. תיאוריית "דרגת המונופוליות" שלו היוותה הבסיס לאסכולת "ההון המונופולי" של פול סוויזי ופול בראן (Sweezy and Baran) ותומכיהם בכתב העת Monthly Review בשנות החמישים והששים.
הם הציגו תיאוריה כלכלית פוליטית חדשה שהתאימה לדעתם למשטר הקפיטליסטי אשר צמח בעקבות המשבר הגדול ומלחמת העולם השנייה. הם ניסו להסביר את הסתבכותה הגוברת של ארה"ב במלחמות בעולם, ובפרט בווייטנאם, כנובעת מן הצורך במה שכינו "ספיגת העודף". משמעות צורך זה היא שמרכז הכובד בקפיטליזם עבר מתהליך הייצור, או מ"צד ההיצע", אל תהליך מימוש העודף, או אל "צד הביקוש". על פי הסברם, תהליך ההצבר מבוסס בקפיטליזם המבוגר על "מיחזור העודף", ואת מקומם של המשברים המחזוריים ברווחיות שתיאוריית מרקס התמקדה בהם, ירשה נטייה כרונית לסטגנציה ול"תת צריכה".
תיאוריית ההון המונופולי ומנגנוני ספיגת העודף נראו כמסבירים את מה שכונה "ניאו־אימפריאליזם" בשנות החמישים והששים. אולם מאז שנות השבעים הוליד הניאו־מרקסיזם כמה צאצאים, חלקם חוקיים למחצה, שהידועים בהם היו אסכולת "התלות" של גונדר פרנק, סמיר אמין, ארגירי עמנואל ואחרים, ובעקבותיה אסכולת "המערכת העולמית" של עמנואל וולרסטיין, ג'יובאני אריגי וחוקרים אחרים ממכון ברודל.
הרקע להתפתחות אסכולות אלה היה האכזבה ששררה בקרב השמאל החדש הן מן הסטליניזם ומבריה"מ והן מההתפתחות הכלכלית הפוליטית במדינות שהשתחררו מעול האימפריאליזם. האסכולות החדשות שיחזרו את נתיב "העודף העולמי", שנסחט מן "הפריפריה" ונשאב אל "המרכז", אשר הלך והתפתח בעוד שהפריפריה קפאה והתנוונה. וכך התגבשה בהדרגה המוסכמה שהקפיטליזם התפתח למן המאה החמש עשרה, בעיקר מאז כיבוש אמריקה, לאורך נתיבי העודף, ושהוא לא היה יכול להתפתח אלמלא השוד השיטתי של המושבות לאורך ההיררכיה של "המרכזים" ו"מרכזי המשנה". פרק 9 מתאר את הניסיונות ליצור היסטוריוסופיה רדיקלית חדשה שאמורה לרשת את ההיסטוריה המרקסיסטית המיושנת, שנכתבה מפרספקטיבה אירו־סנטריסטית.
אחת התיאוריות המרכזיות שרווחו בקרב האסכולות הניאו־מרקסיסטיות מאז תחילת המאה העשרים ועד היום היא אודות הזיקה בין התרחבות פיננסית שעוברים משקים קפיטליסטיים לבין נטייתם להתפשטות צבאית, ואלה כרוכים בשקיעתו של מחזור הגמוני. כך פירשו בזמנו את האימפריאליזם הבריטי בסוף המאה התשע עשרה וכך בין השאר פירשו את פלישות צבא ארה"ב ומלחמותיו במזרח התיכון במאה העשרים ואחת. תופעה בולטת של "הפיננסיזציה" במאה העשרים ואחת, על פי הרדיקלים, היא הגידול המהיר בזרימה של הון החוצה גבולות לאומיים. אבל לפי ניתוח הנתונים בפרק 9, נראה שלא פעם אפילו תיאורטיקנים ידועים מקרב הרדיקלים, לא פירשו נכונה את המציאות המשתנה. בחינה מחדש של התיאוריה הזאת בגלגולה החדש על "מחזורי ההגמוניה" ודמדומיהם הפיננסיים מראה, שהקשר פיננסים־אימפריאליזם אשר נרקם בתחילת המאה העשרים, היה אטרקטיבי אינטלקטואלית ואולי אף משמעותי להבנה כלכלית פוליטית של העולם דאז, אולם כיום הוא נראה מופרך אמפירית וחסר משמעות תיאורטית.
עם שוך מלחמת וייטנאם וההתפכחות מהסיקסטיז, התעוררו מגמות חדשות בקרב המרקסיסטים, בעיקר באירופה, שכללו בחינה מחדש של אסכולות "התלות" ו"המערכת העולמית" על נספחיהן המרובים. הוויכוח עם אסכולות התלות עורר מחקרים חדשים על מקורו של הקפיטליזם. האם הוא החל את דרכו כאשר התמסדה מערכת מסחרית עולמית, או בעת שנוצרו תנאים מסוימים שמהם הוא היה יכול לצמוח – כמו המבנה המעמדי ויחסי הייצור שהיו ייחודיים לאירופה? האם התנאים הללו התקיימו באירופה בלבד, או שמה היו קיימים במקומות אחרים בעולם ורק הכיבושים האירופיים הקדימו ומנעו את צמיחתו של הקפיטליזם במקומות האחרים?
בסופו של דבר, השאלות הללו הובילו לבחינה מחדש של הנחות יסוד ומוסכמות מקודשות במרקסיזם, בעיקר שאלת קדימותם של "התנאים החומריים" ויחסי הייצור לפעילות הפוליטית ול"מבנה העל" התודעתי. שאלות אלה הלכו והתחדדו ככל שהנביאים הפוסטיסטיים הצליחו להוביל את זרמי המחאה במאה העשרים ואחת.
וכך קרה שדווקא בעשורים האחרונים, עם התחזקות הקפיטליזם העולמי, הלך וגווע המחקר הרדיקלי על מרקמי ההון. העיונים "הביקורתיים", עם או בלי דקונסטרוקציה, הינם מבישים בבנאליותם, חסרי שמץ הבנה ויצירתיות, ונראים חסרי אונים מול הקפיטליזם. לא תמצא אצלם מאומה מלבד סיסמאות נגד "כלכלת שוק", נגד "אליטה פיננסית הגמונית לבנה", "הדרת הפריפריה המזרחית" ועוד מיני כרזות גזעיות. אין פלא שהאדונים אוהבים לסבסד הוצאות לאור ו"מכוני מחקר" מהסוג הזה.
ו.2 הכלכלה הפוליטית החדשה: הון־ככוחכל תשעת הפרקים הראשונים בספר עוסקים בביקורת הכלכלה הפוליטית, הממסדית והרדיקלית. הפרקים האחרונים מוקדשים לכלכלה פוליטית אחרת לחלוטין: כלכלה פוליטית שאנו יצרנו. היא מבוססת על תיאוריית הון חדשה, על תפיסה שונה של המשטר הקפיטליסטי בכללותו ועל דרך פוליטית אחרת להסרתו.
בתחילה, בפרק 10, התיאוריה מוצגת בתמציתיות ומשם אנו מתחילים להיכנס לעומק התיאוריה ולתיאוריות המסתעפות ממנה. בשלושת הפרקים הבאים אנו ממשיכים לחוג סביבה ולצלול לתוך התופעות החשובות בעידן הנוכחי, ולבסוף, בפרקים 15-14, שבים לתיאוריות המרכזיות של ההון ולמשברי ההון.
בניגוד לתיאוריות הניאו־קלסיות והמרקסיסטיות על כלל סוגיהן, על פי התיאוריה החדשה ההון אינו עצם מטריאלי ואף לא תהליך ייצור כלכלי. הוא אינו אמצעי ייצור או מלאי של מכונות, ציוד ומבנים, ואף לא צבירת ידע וטכנולוגיה. הוא אינו אוסף של יחידות תועלת ואף לא הצבר של שעות עבודה יצרניות המשוקעות ב"סחורות הון".
על פי התיאוריה החדשה, ההון הוא מוסד השליטה המרכזי של המשטר הקפיטליסטי. משטר זה אינו מערכת ייצור וצריכה, או משטר של "כלכלת שוק", או של "תרבות כלכלית", או של "הגמוניה אירו־סנטריסטית". המשטר הקפיטליסטי הוא אופי־כוח (mode of power) מסוג חדש יחסית בהיסטוריה של המין האנושי – משטר שהתגבש רק במאות השנים האחרונות.
ההון הוא מוסד מרכזי של יחסי שליטה, המאפשר בין השאר לשלוט בקווי הייצור, במלאי הסחורות ובעבודה השכירה. הוא אינו מוגבל לבתי חרושת, מפעלים, עובדים שכירים בתעשייה ובבניין, אלא פרוס בכלל מרקמי החברה המדינית כיום. מכאן אף ניתן להבין שההפרדה השלטת בתודעה בין מוסד ההון לבין מוסד המדינה היא מוטעית – שלא לדבר על היגדים אופנתיים כגון "הון תרבותי", "הון אנושי", "הון פוליטי", אשר מצלצלים היטב אולם בסופו של דבר הינם חסרי פשר.
הכלכלה – כלומר העבודה, הידע, הייצור והפריון – אינה מפיקה רווח. רק היכולת לשלוט בכלכלה היא הסיבה לרווח. הון (מכל סוג – ריאלי, פיננסי, תרבותי ושאר תארים) הינו חסר פריון ואינו מייצר מאומה. גם טכנולוגיה אינה מפיקה רווחים. לעומת זאת, הבעלות על נכסים (כולל נכסים טכנולוגיים) מקנה לבעלים את הזכות להפקיע הכנסות לטובתם. בעלי ההון, הבעלים התאגידיים, מנהלי הפירמה, אנשי העסקים בני זמננו, אינם רואים בדמיונם יחידות של בתי חרושת, קווי ייצור, מפעלים, מכרות, חומרי גלם, מטוסים, טכנולוגיות או מחסנים המלאים בסחורות שבבעלותם. ההון בעיניהם משקף אך ורק את הציפיות לרווחים בעתיד, אותם ינכסו מכוח הנכסים שבבעלותם. ההון עבורם הוא ההיוון (capitalization) של הציפיות לרווח המוקנה להם מכוח בעלותם על ניירות הערך התאגידיים. היכולת לנכס רווחים אינה נובעת מכושרם של הבעלים לייצר אלא מכוחם לאיים בהשבתת ושיבוש מארג הייצור. מידת היכולת הזאת למנוע, לחסום, לשבש ולהשבית – היא שקובעת את מחיר ההון. מכאן אף מובן שהבעלות התאגידית מקפלת בתוכה בהכרח את הארגונים המדיניים־צבאיים השותפים לכושר האיום, שבלעדיהם אין משמעות ולא קיום להון ולמחירו. מחיר השוק של פירמה יוכל להמשיך לעלות אך ורק אם "כוחות השוק החופשי" יפעלו, כלומר רק אם המרקם המדיני־משפטי־צבאי ימשיך להתבצר כחלק בלתי נפרד מכושר האיום של הפירמה.
מכאן, ההיסטוריה הליברלית (ובסופו של דבר גם המרקסיסטית), לפיה ההון החל מסוחרים ויצרנים שניצבו כנגד שליטי המדינה העריצה, אינה ההיסטוריה של תיאוריית הון־ככוח.
כוח במשטר הקפיטליסטי מוטבע בקניין הפרטי ובהפרטת הסביבה האנושית בכללותה. בדרך זאת הכוח הופך לסחורה הניתנת לכימות. כך הוא ניתן לפיצול למנות, המופיעות כיחידות מוניטריות אנונימיות ואוניברסליות הניתנות לקנייה ולמכירה. ההון אם כן, הוא כוח שהוסב ליחידות כמותיות אוניברסליות והפך לסחורה.
וכך, למן פרק 10 הולכת ונפרשת תיאוריית הון־ככוח, שהיא כלכלה פוליטית אחרת. היא אינה מבוססת על יחידות תועלת או על יחידות עבודה המוצגות בערכים אבסולוטיים. הכלכלה הפוליטית החדשה מבוססת על יחידות כוח יחסיות.
הופעתו של ההון היא כסימבול פיננסי, ואך ורק פיננסי. הוא האל היחיד של המשטר הגורף ומאחד הכול למחיר אוניברסלי אחיד. יתר על כן, מתחילתו ההיסטורית, ההון היה אך ורק פיננסי.
הוויכוח על מקורות הצמיחה של הקפיטליזם נותר במחלוקת (פרק 9), אך על פי הגישה שלנו, הקפיטליזם החל את צעדיו לכל המאוחר כנראה במאה הארבע עשרה בערי צפון איטליה. שליטי הערים הללו היו הראשונים שהציגו שיטות מימון חדשות לניהול מלחמותיהם. בניגוד לשיטות הפיאודליות הישנות הכבולות לצבא נוקשה, יקר ולא יעיל של אבירים־אצילים, השליטים החדשים שכרו גייסות רגליים וציי מלחמה אד הוק ושילמו להם באמצעות הנפקת אג"ח המגובים בתשלומי מס עתידיים. היה פה צירוף חדש של מרכיבים: צבא יעיל, הוצאות צבאיות מתוכננות, מלווים לטווח ארוך למימון ההוצאות, ריבית מחושבת, הפחתת הסיכון בהלוואה (באמצעות ביטחון בגביית המיסים).
צירוף המרכיבים הללו – מכירת החוב (אג"ח) על בסיס חישוב ההכנסות העתידיות שיזרמו באמצעות הערכת כושר גביית המיסים, כלומר על פי האמון (הקרדיט) בעוצמתו ובכוח אלימותו הסמויה של הממשל לאכוף תשלום מס – הוא התחלת הקפיטליזציה (ההיוון), שהיא הפולחן המרכזי בקפיטליזם. כאן, מנקודה זאת, החל הקפיטליזם. מנקודת המבט של תיאוריית הון־ככוח, היוון כושר האלימות והקפיטליזציה של יכולת האכיפה של שליטי עיר־המדינה מהווים נקודת מפנה שממנה צמח אופי־הכוח הקפיטליסטי.
הייצור והצריכה, התרבות והמדיה, הספורט והפנאי כשלעצמם אינם חשובים להון (ולבעליו). חשיבותם נובעת מתהליך הפיכתם להון, כלומר מיכולת השליטה בהם. מידת השליטה מובעת באמצעות מחירם היחסי, והמחיר אינו נקבע באמצעות חליפין בין יחידים או באמצעות ניצול כוח עבודתם של עובדים, אלא על פי יחסי הכוח המשתנים בהיררכיית הכוח (הכוללים כמובן, בין השאר, את מידת כניעותם של העובדים וצייתנותם של הנתינים).
ההון מאחד את שתי הישויות, הכלכלה והפוליטיקה, שהופרדו בשחר הכלכלה הפוליטית בדמיונם של הוגי "החברה האזרחית" אשר מרדו (על פי סיפורי הבריאה מטעם הקפיטליסטים) נגד המדינה הפיאודלית. במשטר התאגידי־מדיני, הכלכלה והפוליטיקה אינן אלא שני צדדים של אותה מהות: יחסי כוח משתנים בתבנית כמותית הניתנת למדידה.
בניגוד לאופני־כוח קודמים, בהם שררו יחסי כוח נוקשים, סטטיים, אישיים ופרטיקולריים, ייחודו של הקפיטליזם הוא שיחסי הכוח בו הפכו לסחורה סטנדרטית אל־אישית אשר ניתן לקנותה ולמוכרה במחיר אוניברסלי. הקפיטליזם הגיע לבשלותו מראשית המאה העשרים ואחת משום שאז לראשונה התאפשרה לבעלי ההון קניית ומכירת חלקי בעלויות באופן אוניברסלי בכל רחבי העולם, מתוך חסות תאגידית־מדינית והגנה קנאית על "הזכות הטבעית להשקעה".
תודעת הכוח הקפיטליסטית שונה מאידיאות הכוח שרווחו במשטרי הכוח הקודמים. במשטרים הישנים הכוח ניצב כישות עצמאית בעלת איכויות מיוחדות, בדומה לעצמים, לאש ולשמש. כך הוא התקיים בסדר המאגי בעולם העתיק, וכך הוא התנהל בעולם הסטטי של אריסטו.
הראשון שהציג את תודעת הכוח החדשה, הדינמית, היה יוהנס קפלר. הוא יצר קוסמוס חדש על חורבות הסדר הפיאודלי והפך את הכוח ליחס כמותי בין יחידות בחלל. הכוח החדש של קפלר אינו אבסולוטי אלא יחסי ליחידות אחרות. הכוח הקפיטליסטי אינו אוטונומי ואינו בעל איכות פרטיקולרית כמו אלי הרעם, השמש והים. הוא אינו משאב או מקור כפי שנוהגים להגדירו במדעי החברה, אלא הוא יחס בלבד. הוא מופיע כיחס בין יחידות בהיררכיה החברתית. השליטה בקפיטליזם נמדדת כיחס בין כוחן של יחידות בעלות (כמו תאגידים, ממשלים, ארגונים, מלכ"רים, גופים בינלאומיים, כנסיות, קבוצות טרור, "קרטלי סמים" או קבוצות פשע מאורגן). יתר על כן, הכוח הקפיטליסטי המתפתח ממיר את יחסי הכוח על תכונותיהם השונות לביטוי כמותי אוניברסלי אחיד – הקפיטליזציה.
הקפיטליזציה היא למעשה תביעת השתלטות עכשווית על ציפייה לזרם רווחים עתידי של בעלי הון הנעים ביחס לקפיטליזציה של יחידות בעלות אחרות. אף אם רשום בתקשורת הקפיטליסטית הרשמית שמחיר ההון (הקפיטליזציה) של תאגיד Alphabet הוא 1.2 טריליון דולר, או שאדון ג'ף בזוס "שווה" כ־190 מיליארד דולר, או שבחשבונאות הלאומית של מדינה החברה בארגון OECD רשום 4.5 טריליון יורו תחת הכותרת "מלאי ההון הנקי" – אין להסיק מכאן דבר על כוחה של אותה יחידה ארגונית או על כוחו של אותו יחיד, משום שכוח אינו עומד כמהות אוטונומית הנמדדת במונחים אבסולוטיים. כוחם מקבל משמעות רק אם הוא נמדד יחסית ליחידות כוח אחרות. מהות הקפיטליזציה היא תמיד דיפרנציאלית.
כלומר, הקפיטליסטים אינם עסוקים ב"מיקסום רווח" מסתורי (על פי האגדות הניאו־קלסיות) אלא חותרים "להכות את הממוצע" (to beat the average), והממוצע הזה הינו ממשי: הקפיטליסטים מודדים את הונם ביחס לשיעור הקפיטליזציה של הקפיטליסטים האחרים, והתוצאה היא שיעור הקפיטליזציה הדיפרנציאלי. זהו הציר המרכזי המניע את תהליך הצבר ההון, ומשמעותו – החתירה של קבוצות בעלות לחלק־מחדש את השליטה בחברה האנושית ביחס לבעלי ההון האחרים.
כדי לצבור דיפרנציאלית, על קבוצות ההון להגדיל את מחיר ההון (הקפיטליזציה) שלהן יותר מהר מקצב ההתייקרות "הנורמלי" של ההון, או להאט את ירידת מחיר ההון שלהן ביחס לקצב ההתכווצות "הנורמלי" של ההון, כלומר לדאוג שיפול לאט יותר מנפילת הקפיטליזציה של האחרות. בקצרה, על קבוצות ההון להגדיל את המכפלה/מנה שמתקבלת ממשוואה של שלושה איברים: רווח עתידי דיפרנציאלי, היפ דיפרנציאלי וסיכון דיפרנציאלי.
זה הביטוי הכוחני של ההון המגולם במחירו ובמרכיביו הדיפרנציאליים:
בציר המרכזי של המרוץ אחר הגדלת הקפיטליזציה הדיפרנציאלית ניצבות קבוצות ההון הדומיננטי. מדובר בקואליציות תאגידיות־מדיניות המעצבות את היררכיית הכוח. המרוץ אחר הגדלת ההצבר הדיפרנציאלי מתקיים ברמת הסקטורים, המדינות, האזורים והעולם כולו. הוא משתקף במאבק שמנהלות קבוצות ההון הדומיננטי נגד קבוצות הון נחותות מהן בהיררכיה ונגד שאר החברה האנושית. כך ניתן לייחס את הקפיטליזציה של אמזון לקפיטליזציה של קבוצות ההון פייסבוק, נטפליקס, גוגל. קבוצת אלה מצדן עשויות להיות מיוחסת למדד S&P 500, ואילו בית ההשקעות של ממלכת כווית עשוי לייחס עצמו אל S&P BSE 500 Shariah index. כל אחד מיחסים אלה של הקפיטליזציה הדיפרנציאלית הינו למעשה מדד כמותי של כוח – הכוח של יחידת בעלות ושליטה ביחס ל"יתד" כוח מסוים.
בכל מוסדות הכוח של הציביליזציה הקפיטליסטית, ההצבר הדיפרנציאלי התפתח לפולחן מקיף של סימבולים יחסיים – מדירוג מכפילים של מניות ועד לדירוג סיכונים של מדינות המנפיקות חובות. פירמות גדולות מציגות את הביצועים היחסיים שלהן בדירוגים עונתיים. מנהלי קרנות מתמנים ומפוטרים על בסיס הביצועים הדיפרנציאליים שלהם, כלומר האם הדביקו את גידול הרווחים הממוצע של הקרנות האחרות או שמא כשלו במרוץ. כך גם דירוג עסקי תרבות ופנאי, דירוג אוניברסיטאות וקבוצות ספורט, שווי אמנים וספורטאים.
עד כאן ברור שקיים ההבדל אשר אינו ניתן לגישור בין תיאוריית ההון־ככוח לבין שתי תיאוריות ההון הרווחות – הליברלית והמרקסיסטית. אין בסיס משותף כלשהו בין תיאוריית הערך של הכוח (הדיפרנציאלי) לבין תיאוריות הערך של התועלת (השולית) והעבודה (המופשטת).
ההבדל בולט עוד יותר כשעוברים לצד השני של מחזורי צמיחת ההון – משברי ההון. כפי שראינו כבר בתחילת פרק זה, טווח התנודות של מחירי ההון הלך וגדל במרוצת המאה העשרים, והמשברים הפכו לחריפים יותר. במאה העשרים ואחת, שוקי ההון ועסקי הפיננסים הולכים ומתרחבים. וככל שהם הופכים לכלי המרכזי בשליטה הקפיטליסטית, המחזורים יהיו כנראה בעלי טווח תנודות גבוה יותר.
בהסברים הרווחים, מימין ומשמאל, המשבר נובע מאי התאמה גורלית בין הפעילות הריאלית־משקית לבין הפעילות המוניטרית־פיננסית. היחסים המסתוריים בין הריאלי לנומינלי גורמים בין השאר לאינפלציה, לאבטלה, לבועות פיננסיות ולבסוף להתפקעות הבועות בצורת קריסת שוקי ההון.
מול הסברים אלה ניצבת תיאוריית הון־ככוח, והיא מציגה סיבות ותחזיות אחרות לחלוטין למשברי ההון. בסופו של דבר, השאלה היא האם ניתן להציג תיאוריה כמותית אמפירית של משברי ההון הניתנת לאימות ולהפרכה?
על כך עונים פרקים 15-14. והתשובה הקצרה: אפילו במצב נתוני המידע כיום, המצויים בשליטה ניאו־קלסית מוחלטת, תיאוריית הון־ככוח מסוגלת להציג מודלים כמותיים להסבר ולניבוי טובים לא פחות ואולי אף יותר ממיטב המודלים הממוסדים "המוצלחים" של שוק ההון.
ו.3 מקץ 20 שנהבשנת 2001 פרסמנו ספר שכותרתו הייתה: מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום בהוצאת כרמל. הדברים שכתבנו אז בפתח המהדורה השנייה תקפים אף היום. אנו מציגים אותם כלשונם.
"... הספר נראה כמקדים במקצת את זמנו. הוא נכתב כבר בתחילת שנות התשעים אלא שלא נמצא מי שיוציאו. הוא לא היה ראוי. הוא היה כתוב בפשטות ומבחינות רבות הוא היה ספר גס. הוא לא היה ספר אקדמי. הספר התגלגל כשש שנים עד שנמצא לו מו"ל. היה זה בעליה של הוצאת כרמל הירושלמית, אשר נאות להוציא את הספר ללא תנאים מוקדמים, ללא צנזורה וללא סבסוד אקדמי.
וכאן אנו נוגעים בפצע המתגלה עד מהרה כנמק חשוך מרפא.
הקורא בן זמננו תוהה לא פעם, הכיצד ספרים בלתי־מובנים לקוראים ולכותבים כאחד, גודשים את המדפים ואת האתרים. כיצד אין בנמצא ספר בהיר, פשוט, מדעי; ספר חדש, עם הסבר מקורי, צליל חדש, ללא סיסמאות שגורות; בלי הבליל הבנאלי והיומרני, היודע־כל. מדובר כמובן במיטב הספרים, כתבי העת והמאמרים, המלאים בלהג חסר פשר על "צריכה כוזבת במרחבי החיפצון", על "הבניית השעתוק של האחרות המדומיינת" ועוד מיני "שיחים על העצמת המוחלשים".
התשובה היא פשוטה ולא מתוחכמת: רוב הספרים האקדמיים, אם לא כולם, מסובסדים על ידי האוניברסיטאות, המכונים האקדמיים, מרכזי הפרסום האקדמיים־המדיניים וקרנות המחקר האקדמיות. כל המרצים באוניברסיטאות וחלק מן המרצים במכללות, מצוידים במענקים לפרסום, בסיוע למה שמכונה "מחקר", ובמימון לעריכה, בעזרה לתרגום ולהוצאה לאור. בישראל, רוב המרצים באוניברסיטה, מקבל מדי שנה מענקים שבהם הוא יכול להשתמש להוצאת מה שמכונה בעגה האקדמית בשם "ספר" או להשחיר דפים ב"פרסומים" מטעם מכוני המחקר שליד האוניברסיטה או במכונים מטעם שמחוץ לאוניברסיטה.
המכונה האקדמית דופקת בשכיריה להפיק "פרסומים". הם נדחפים לפרסם בכתבי עת "מדורגים". הדרוג נעשה על פי רייטנינג שהם עצמם, בהד עצמם, בוחרים לבחור. זוהי רשת שלמה של עשרות אלפי כתבי עת והוצאות ספרים הלועסים וגורסים מלים. עוד ועוד מלים מהדהדות וממוחזרות. המלים הינן כלי בלבד. כלי ל"קידום" ביורוקרטי במעלה הרשת ההיררכית של המכונה האקדמית. "התקדמות" עד ל"פרופסור מן המניין", עד "נשיא" "רקטור", "דיקן". "קתדרה", "אמריטוס", "חתן/כלה לפרס". פעמים לעת פרישה מכובדת, מזדמנת מישרת שלל כמו "נשיא מכללה". אולי גם ישיבה צייתנית במועצות אקדמיות, למען שכפול עצמי, כדי לסלק מחבלים וסוטים, למנוע יצירת מדע.
בקצרה: ככל שהרווחים האקדמיים גדלים – כן הערך המדעי שלהם קטן ושואף לאפס.
והספרים? הם נעשים דומים זה לזה עד לעייפה. שהרי הריקנות הולכת ומשתווה. וכל זאת נעשה בשם "ההון שלטון" וסיסמאות אחרות שמטעם...
הספר מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, פורסם אם כן בהוצאת כרמל. העורך, ישראל כרמל, נאות להוציאו ללא תמיכה כלשהי, על חשבונו ותוך סיכון של הוצאת הספרים שלו. הספר לא לווה ביחסי ציבור כלשהם. הוא לא "הושק" ולא "קודם" בביקורות. ישראל כרמל, אדם החי בעולם הזה, האמין רק בספר עצמו ולא במדומה ספר או במותגי ממשות.
ההוצאה לאור מצאה חן בעיננו ממבט ראשון. בהוצאות אחרות, ראינו עסק. ראינו קורפורציה. נתקלנו במטריקס הקפיטליסטי, עליו הספר שלנו כתב לראשונה בישראל. צפינו בבני אדם נמרצים, מחשבים משוכללים, שולחנות מבהיקים, טלפונים מצטלצלים. היו שם מזכירים, לשכות, פקידים, חשבים, מנהלים. אבל ספר, ולו אחד, לא ראינו.
"ספרים?" – עיקם מנהלון אחד בכתר את שפתיו – "יש בלי סוף בחנויות".
אבל אצל כרמל מצאנו עולם אחר: עלינו לקומה עליונה במתחם תעשייתי רועש. מצאנו שם סדנה. בית מלאכה. ליד שולחנות־עבודה עמוסים, הסבו עובדי ספר, אומנים, מתרגמים, עורכים, משכתבים, מעמדים. ישראל כרמל ישב בקיטון עמוס בספרים; ענה לטלפונים, העביר שיחות לעובדים, ותוך כדי כך ערך ספר. וסביב־סביב, בכל אשר פנינו היו ספרים. ועוד ספרים. וככל ששקענו פנימה, לחדרים האחוריים, לפאתי המחסן, חזינו בספרים, הוקפנו בספרים. היו שם ספרים מכל הסוגים. חדשים ונשכחים. נשמנו מלוא הריאות ניחוח ספרים. בושם דבק וריח דפוס. מצאנו שם תרגומים עתיקים ומהדורות חדשות, חלקן עדיין ארוזות בנייר ריחני. הגענו לארץ המכורה.
באותו יום חתמנו על החוזה.
הספר יצא ללא הודעות מוקדמות, ללא השקה והסערה, ללא הבניה ויחצנה, ללא "יחסי ציבור". משום שספרים אינן זקוקים לא לציבור ולא ליחסים. הם זקוקים לקוראים. הם זקוקים לכותבים. הספר יצא בחשאי, ללא ביקורת מוזמנת. ללא הפצה. ללא "מסע". וכאן, אנו נוגעים בנמק פעם נוספת.
קנאי השוק החופשי והיוזמה הפרטית נצחו ללא ספק. עד כדי כך הגיע ניצחונם, עד שבשנת 2001, סטימצקי, אותה רשת במטריקס, שלטה בשני שליש מחנויות הספרים.
הספר שלנו נעלם אי־שם במבוכי חנויות סטימצקי. הוא נעדר מהמדפים. ניתן היה לקנותו רק בהזמנה מפורשת. הוא היה נעלם נוכח. הוא לא הופיע בשום מודעה; בשום פרסומת; לא בעיתון ולא בכתב עת. נפקד זכרו מהאוניברסיטאות. הוא לא זכה לימי עיון, לביקורת אקדמית. הוא היה אפוף שתיקה. הבניה מחסומית כזאת כאילו. ולמרות כל זאת, הספר נמכר בקלות. שמעו עבר מפה לאוזן. הוא הוזמן ונקנה בלהיטות. רבים פנו להוצאה לאור, נסעו במיוחד כדי להשיג את הספר. אלף עותקים נמכרו תוך כמה חודשים. לא "במבצע". לא בהנחות. זה היה ניצחון קטן למדע, לתבונה".29
לאחר כמה שנים, ב־2007, יצא הספר בהוצאת פרדס במהדורה מורחבת. לספר התווספו הקדמה על ההיסטוריה של הכלכלה הפוליטית, ואפילוג שעסק בפלישה לעירק ("מלחמת המפרץ השנייה") וכותרתו הייתה "מלחמת תרבויות או הצבר הון". פרדס הינה הוצאה לאור כלבבנו. לא הופתענו כשנודע לנו, כי בעליה של פרדס עבד אי פעם אצל כרמל. דברים טובים אינם מתכלים. מיותר לומר, שהספר יוצא שוב ללא סיבסודים, מסעות יחצנות ו"ימי עיון" למיניהם. דברים טובים אינם קשורים לנוכלויות.
הספר הנוכחי שיוצא בהוצאת פרדס אינו מיועד לכלכלנים, לחרדים ולשאר אנשי אמונה. הוא מיועד לבני אדם בעלי מחשבה פשוטה המעוניינים בהגיון ובמדע. ואכן, אלה שהתעניינו בתיאוריה שלנו, כתבו ביקורות בעלות ערך וניהלו עמנו דיאלוגים פוריים היו בעיקר אנשי מדע, מהנדסים ובני אדם יצירתיים. אחד הערבים המסקרנים ביותר שחווינו היה בחברתו של פרופסור קלמן אלטמן, מרצה לפיזיקה בטכניון (נפטר ב־2021), שלא התבייש וזימן עצמו לפגישה עמנו וניהל עמנו דיאלוג שהתפרש על כלל מרכיבי תיאוריית הון ככוח והמסקנות היישומיות העולות ממנה.
הספר מוקדש לחברנו עקי, הוא עקיבא אור, אשר הכיר לנו את עולמו של קורנליוס קסטוריאדיס, פילוסוף המהפכה לדמוקרטיה ישירה, או "האוטונרכיה" כפי שעקי כינה אותה. ואכן, כפי שהקוראים ייווכחו, האוטונרכיה מקופלת בכל שכבותיה של תיאוריית הון־ככוח.
1 בין השאר, בפרק 5.
2 ניתוח מפורט של דוקטרינת מחיר ההון מופיע בפרקים 2, 5, 12-11.
3 ניתוח מפורט של הדוקטרינה השלטת של המחיר (מדע הכלכלה) מופיע בפרקים 5-4. ניתוח מפורט של דוקטרינת הערך/מחיר המרקסיסטית, פרקים 6, 9-8.
4 כאשר כלכלנים "משרשרים" סדרות עתיות (time series) שונות של נתונים לסדרה אחת מתמשכת – למשל מחירים לצרכן, מחירי מכונות, או מחירי מניות – הם מניחים, בצורה זאת או אחרת, שהסדרה המשולבת מייצגת מדד אחיד בר השוואה. למשל, אם מדד המחירים לצרכן עלה מ־100 בשנת 1920 ל־1900 בשנת 2020, ההנחה היא שב־2020 הצרכנים נאלצו לשלם פי 19 תמורת אותו סל המצרכים אשר קנו ב־1920. אבל לכולם ברור שפני הדברים אינם כך: הסל של שנת 2020 שונה מהותית מזה של שנת 1920. הוא כולל סחורות, כמו אינטרנט וטיסות לחו"ל, שלא היו קיימות ב־1920; כן נעדרות ממנו סחורות כמו אספקת קרח ותחבורת כרכרות, שכיכבו בסל של 1920. ולבסוף, רבות מן הסחורות המשותפות לשתי התקופות – כגון מזון וביגוד – עברו שינויים איכותיים גדולים שהפכו אותם לישויות שונות לחלוטין. כך גם קרה למדד מחירי המניות. כאשר סידרת המחירים המשורשרת בתרשים א.1 מראה עלייה של פי 10 בין 1929 ל־2020, חשוב לזכור שרבות מהפירמות הכלולות במדד של שנת 2020 – למשל אמזון ופייסבוק – לא היו קיימות ב־1929, ולהיפך – ב־1929 נכללו במדד פירמות כמו אנקונדה וארמור שלא היו קיימות עוד ב־2020. כלומר אנו משווים שני "סלי מניות" שונים ומעמידים פנים כאילו הם זהים. על הבעייתיות במדידות ראו פרק 5 וכן: Nitzan (1989); Fix, Bichler and Nitzan (2019).
5 ועל כך בפירוט בפרק 13.
6 Rowley, Bichler and Nitzan (1988). ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת מופיעה, אם כי בקיצור, במרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, שפרסמנו בשנת 2001. מאז נעשתה קואופטציה על ידי הממסד המעין־רדיקלי, באמצעות סיסמאות "הון־שלטון", "שלטון התאגידים", "מלחמה במונופולים", וכמובן המסעות "להגברת התחרותיות". לפתע נזכרו שומרי חומות התודעה בנושא מבנה הבעלויות והשליטה, שמקומו בדרך כלל נפקד מהספרות האקדמית ומהעיתונות. יש להעיר שמחקר רדיקלי רציני בנושא לא יצא עד עתה. חשוב לציין שלכל התעמולה הזאת אין זיקה כלשהי לספר שלנו.
7 Nitzan and Bichler (1995, 2002); Bichler and Nitzan (1996, 2017)
8 בתקופת האופוריה של שנות התשעים במאה העשרים ותחילת המילניום השלישי – עידן קץ ההיסטוריה – הופצה האגדה לפיה גוגל, ויקיפדיה ודומיהם יפתחו את נתיב הדמוקרטיה הליברלית האמיתית, עם הידע הדמוקרטי הנגיש לכל אזרח־צרכן, נתיב שיעקוף "מונופולים" ו"מחסומי ידע". כך גם הפיצה התעמולה כמה שנים אחר כך את אגדת פייסבוק ודומיו אודות התקשורת הדמוקרטית העממית ונפלאות "הרשתות החברתיות". כך גם מוצגים עסקי הביטקוין ודומיהם, המבטיחים כי יכו את המערכת הבנקאית. נעיר בקיצור, שבניגוד למוסכמה העממית כאילו עסקי הידע והתקשורת הדמוקרטיים הללו באים "מלמטה", מדובר בעסקים גדולים ולמעשה ברשת תאגידית־מדינית (ראו בהמשך פרק 13) .Ahmed (2015a, 2015b)
9 כיול זה (rebasing) משנה רק את הערכים האבסולוטיים של הסדרה. הערכים היחסיים – כלומר היחסים בין התצפיות השנתיות השונות לאורך זמן – נותרים זהים.
10 הממוצע הגיאומטרי של שיעור הצמיחה השנתי של ההון בארה"ב במרוצת 230 השנים האלה הוא 1.6% ואילו הממוצע האריתמטי של שיעור הצמיחה השנתי של ההון בארה"ב באותה התקופה הוא 3%.
11 עד היום ספרו של מתיו ג'וזפסון הברונים השודדים, שנכתב בעיצומו של המשבר הגדול בשנות השלושים של המאה העשרים, הוא הטוב ביותר לתיאור עידן זה. על התאוריה של גלי המיזוגים: פרק 12 בספר.
12 סקירה על גישה "הקפיטליזם המונופולי" וביקורת תיאורטית ואמפירית שלה, ניצן וביכלר (2007): פרקים 8-6.
13 על משמעות האבטלה בתיאוריית הון ככוח, פרק 13.
14 זין (2007): פרקים 12-5.
15 Bichler and Nitzan (2008); Bichler and Nitzan (2009); Bichler and Nitzan (2010) Kliman, Bichler and Nitzan (2011)
16 התיאוריה מוסברת נדבך על נדבך בפרקים 15-10.
17 (100 + 10) / (100 + 5) – 1) × 100 = 4.8)
18 את המונח utils המציא אירווינג פישר, מאבות הכנסייה הניאו־קלסית (Fisher, 1892). וביתר פירוט על התועלת והסתעפויותיה, להלן פרקים 5-4 בספר.
19 בספרי המבוא למדע הכלכלה מעדנים את הקביעה הזאת וטוענים שהמחיר אינו מייצג את התועלת בעלמא, אלא את התועלת "השולית". הכלכלנים אף מודים שתועלות אינן ניתנות להשוואה בין צרכנים שונים. מאחר שתועלת מכל סוג אפשרי אינה ניתן לזיהוי, לצפייה ולכימות, אנו עוברים על ההבחנות הללו בינתיים בשתיקה. ניתוח קטלני ראו בהמשך בפרק 5.
20 כך מסתבר לפי ברונו טראוון בספרו השושנה הלבנה. על פי הספר, מיסטר קולינס, הבעלים־המנהל של פירמת נפט אמריקאית, משתלט בעורמה על אסיינדה מקסיקנית, מחריבה ומגרש את יושביה כדי לשאוב בשטחה נפט. כל זאת כדי להגדיל את הפקת ומכירת הנפט של הפירמה, כדי להגדיל את הרווח מהמכירות, כדי לחלק לעצמו תוספת דיבידנדים ממניותיו בפירמה, כדי שיוכל בסופו של דבר לרכוש עוד בית לפילגשו הנוספת (השולית).
21 על המדידות הכוזבות של הכמויות המצרפיות בחשבונאות הלאומית ראו פרק 5 בספר.
22 האבחנה הינה בין שני סוגי בעלות ולא בין הבעלים עצמם, שכן בעלי המניות הם לעתים קרובות גם בעלי סחורות צריכה וההפך.
23 על לימודי המודרניזציה כחלק מהמלחמה הקרה, בפרק 7.
24 למשל ג'וזף שומפטר וטיעונו הידוע על הדמוקרטיה והתחרות בין האליטות היריבות Schumpeter, 1942)).
25 ארון (1970): פרקים 2-1; Aron (1950a, 1950b).
26 Gold (1977); Melman (1974); Nitzan and Bichler (2006a). על הקיינסיאניזם הצבאי: פרקים 8-7.
27 על מחזורי הסטגפלציה ועל משמעות הסטגפלציה על פי תיאוריית הון־ככוח: פרק 12.
28 (1958) Galbraith
29 כרמל נמכרה ב־2022 לידיעות אחרונות.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.