שכלול היכולת

הקדמה מאת ד"ר נורמן דוידג’ 12 לדצמבר 2019

ספר זה, שהוא הידוע ביותר של משה פלדנקרייז, ראה אור לראשונה בישראל בשנת 1967, בהוצאה המיועדת לציבור הכללי, תורגם לשפות רבות ונקרא ברחבי העולם. משה פלדנקרייז היה איש אשכולות ואדם משכיל בתחומי ידע רבים, עם משיכה לפיזיקה ומתמטיקה ובה במידה גם לפתרון בעיות מעשיות בחיי היומיום; כאלו הנוטות להופיע בחיי כל מי שגופו נשלט על ידי המוח וכוח המשיכה. בקיצור, כולנו. הוא פיתח שיטה מקיפה שנועדה לשפר את האופן שבו אנו מתפקדים מבחינת תנועה, חישה, יכולת וויסות מערכת העצבים, רמת האנרגיה וסך כל המתח הגופני (כך שלא נבזבז אנרגיה ונימנע מסוגים מסוימים של כאב ומאמץ). השיטה ניתנת ליישום בחיי העבודה, בעולם הספורט וגם באופן כללי כדי להקל על כאבים ומיחושים. בנוסף — וזהו הדבר שלכד באמת את תשומת לבי — השיטה עשויה להיות משנת חיים ממש עבור מי שסובלים מקשיים התפתחותיים, בעלי צרכים מיוחדים, מי שעברו שבץ מוחי, או סובלים מהפרעות נוירולוגיות שונות. בכותרת כללית יותר, שהולמת את השיעורים שמופיעים בספר, מטרת השיטה היא שיפור או אופטימיזציה של הפעילות הגופנית לצורכי יציבה, ראייה, דמיון ואפילו מודעות עצמית באופן כללי.

קהל דובר עברית ודאי יזהה בפלדנקרייז משהו מרוחו הנמרצת של דור מייסדי המדינה. הוא נולד בשנת 1904 וכבר בגיל ארבע־עשרה היה נחוש להתנהג כגבר צעיר ואמיץ ולא כנער; בתגובה לפוגרומים ששטפו את האימפריה הצארית הרוסית ומתוך דחף אישי חזק לעצמאות שאפיין אותו כבר אז — משה עזב את ביתו שברוסיה הלבנה, כשהוא חגור אקדח ונושא בתיק טקסט במתמטיקה — ופניו מועדות לפלשתינה. בתום מסע קשה, רגלי בחלקו הגדול, שעבר באיטליה ופולין, ולאחר שהצטרפו אליו כמאתיים מבוגרים, ילדים ונוער, הגיעה הקבוצה לים האדריאטי והפליגה לפלשתינה־א"י. עם הגעתו בשנת 1919, הוא פנה לעיסוקים שונים לרבות בניית בתי מגורים, עריכת סקרי מיפוי עבור הבריטים ומתן שיעורים לאחרים כדי שיוכל לסיים בעצמו את לימודיו. בימי המנדט, במהלך גל פרעות נגד יהודים שכלל מתקפות סכינאים תכופות, אסרו השלטונות על היהודים באזור מגוריו לשאת נשק. בתגובה החל משה ללמוד ולהתאמן בקרב ללא נשק.

היה בגישתו כבר אז משהו רב דמיון וייחודי, שניבא את האופן שבו הוא עתיד בהמשך לעבוד עם הטבע כדי לשפר את התפקוד הגופני. פלדנקרייז הבחין בכך שבעת תקיפה, יהודים שהותקפו נטו כמעט תמיד להרים את ידיהם באופן אינסטינקטיבי לצורך הגנה. מחווה זו הייתה טבעית מאוד, אך בלתי יעילה בעליל להתגוננות מהתקפת סכין. גם כשתשומת לבם הוסבה לכך, לא הצליחו מי שהתגוננו באופן הזה לפעול אחרת. לכן, פלדנקרייז פיתח שיטה לחסימת התוקף שאינה מדכאת את הרפלקס ההגנתי הטבעי, אלא מלמדת את הנתקף לתת לו מקום ולרתום אותו ליצירת חסימה יעילה. סוג זה של 'הליכה עם הזרם' ניבא את אותה גאונות שתבוא לידי ביטוי בשיטתו שיפתח שנים מאוחר יותר; אותה זרימה עם התגובה האינסטינקטיבית, אותה התבוננות ללא שיפוט קשוח שעליה נבנית תגובה מעשית ופונקציונלית. הוא העלה את הטכניקות הללו על הכתב במה שיהפוך לימים לספרון ההדרכה הראשון לקרב ללא נשק וישמש את הכוחות הלוחמים היהודיים בישראל.

בשנות השלושים של המאה העשרים פלדנקרייז הצעיר נסע לפריז ללמוד הנדסה ופיזיקה. במהלך לימודיו עבד במעבדה של זוכי פרס נובל הצרפתים, בני הזוג פדריק ואירן ז'וליו־קירי והשלים דוקטורט בפיזיקה בסורבון. עם הפלישה הנאצית לצרפת, נמלט פלדנקרייז מצרפת בעזרתו של פדריק, שהפקיד בידיו סודות מדעיים בתחום האטום, במטרה להעבירם לבעלות הברית ולמנוע מהם ליפול בידי הנאצים. עוד לפני שעזב את צרפת, סבל פלדנקרייז מפציעה בברך שאירעה בזמן משחק כדורגל. הרצועות בברכו נקרעו וכך גם הסחוס. לעתים קרובות הוא התקשה בהליכה והיה מרותק למיטתו במשך שבועות. כל שיכלו הרופאים להציע כדי לאפשר לו לתפקד היה ניתוח, אך כאשר ביקש לדעת מהם סיכויי ההצלחה, נאמר לו שהם עומדים על חמישים אחוזים. גם אם הניתוח יצליח, ציינו הרופאים, הברך תוסיף תמיד להיות נוקשה.

פלדנקרייז החליט לוותר על הניתוח ומתוך משיכה תמידית לאתגרים קשים ולא שגרתיים, הוא תהה אם יוכל להשתקם בכוחות עצמו. הוא הפנה את כישוריו המדעיים לניסיון להבין מדוע בימים מסוימים מצבה של הברך טוב מאשר בימים אחרים; אפילו שהנזק הגופני היה נתון, סקרן אותו להבין מדוע הלחץ הנפשי — למשל על רקע הכיבוש הנאצי של פריז — מחמיר את המצב ומהו המנגנון המדויק שבו התהליך עובד.

באחד הימים אירעה לו תקרית משונה ובדיעבד חשובה מאוד ברגליו. הוא יצא מן הבית בקפיצות על רגלו הטובה, החליק על כתם שמן ופצע את רגלו הטובה. הוא נאבק לחזור הביתה וחשש שכעת שתי רגליו תהיינה פגועות והניידות שלו תיפגע באופן בלתי הפיך. לאחר מכן הוא הלך למיטתו ושקע בשינה עמוקה. כשהתעורר, הופתע לגלות שהוא מסוגל לעמוד על הרגל "הלא טובה", שבה נפצע בעבר בברך.

ממה שקרא בספרים ועל פי הבנתו אז של מערכת העצבים, סבר משה שהטראומה לרגל הטובה ככל הנראה גרמה למוח למנוע ממנה לזוז, תגובת מגננה נורמלית. המוח מעכב את המעגלים העצביים של הגפה הפגועה ובאופן זה מקשה על הנעתה ומאפשר לה זמן ריפוי. אלא שבמקרה זה סבר משה שהמוח עשה דבר נוסף — והוא לאפשר בדרך כלשהי למעגלים עצביים אחרים, שאחראים על רגלו השנייה והפגועה ממשחק הכדורגל, להפעיל אותה בצורה מועילה וטובה יותר. פלדנקרייז הסיק שבתגובה לפציעה השנייה, המוח שלו ארגן מחדש את התגובות של הגוף כמכלול. אפילו שהבעיה המקורית כללה נזק משמעותי לברך, המוח ופעולת הארגון שלו, היו מפתח המאפשר להבין כיצד הגוף כולו מסתגל לפציעה. ברור היה לו שכעת, לאחר הפציעה, יש לו יכולת להסתגל טוב יותר, אפילו לעומת הימים הגרועים ביותר שחווה לפני כן.

במרוצת הזמן הוא הוכיח שוב ושוב את היותו מתבונן מחונן בתופעות יוצאות דופן ומתעד רגיש של שינויים גופניים דקים מאוד.פלדנקרייז שיפר את תפקודו שלו עד כדי כך שהוא לא נזקק לניתוח ואף לימד את עצמו ללכת בדרך חדשה ורבת חן. זה היה הבסיס לפיתוח שיטתו, שיטת פלדנקרייז.

לעתים קרובות הוא עסק בהתבוננות עצמית גופנית מסוג זה בעודו שוכב, מבצע תנועות קטנות מאוד ומתעד את ההשפעות שלהן על הארגון הגופני הכללי. ספר זה שופע תיאורים של התנסויות חישתיות־תנועתיות מסוג זה, שלרוב נערכו בשכיבה והקורא יכול לשחזרן בעצמו ובאופן זה לחוות את הדברים מחדש. נדמה לי שנכון לחשוב על התנסויות הגוף־נפש הללו כעל מחקר בדבר הלקחים הטמונים בהתבוננות פנימית מוגברת; המתודה דומה במידה רבה לסוגי הניסויים שפרויד ערך על עצמו כשהחל בטכניקת האסוציאציה החופשית סביב חלומותיו שלו ולחקירות המוקפדות של הפילוסוף אדמונד הוסרל, כשחקר את הפנומנולוגיה של התפיסה. המשותף הוא השימוש ביכולת התבוננות פנימית שקיימת אצל כולנו והפנייתה, מתוך סדר ומשמעת — לפעולות יומיומיות. המטרה היא לחשוף כיצד נפשנו, מוחנו וגופנו פועלים באופנים שלרוב לא נסתרים מעינינו.

עם הידע שרכש על פעולתה של מערכת העצבים, פלדנקרייז יכול היה כעת לסייע למי שסבלו מכאבים, מיחושים ופציעות שונות. גישתו מעולם לא התבססה על "פרוטוקולים" קשיחים, אלא על "עקרונות" שהאירו את האופנים העדינים שבהם השכל, המוח והגוף פועלים מתוך יחסי גומלין כמעין יחידה אחת.

כאמור, בסופו של דבר העקרונות הללו הוכיחו את עצמם כיעילים לא רק בבעיות גופניות שכיחות, אלא גם בטיפול במי שסבלו מפגיעות מוחיות שונות, הפרעות התפתחותיות, וסוגים אחרים של בעיות במערכת העצבים. שני עניינים משותפים עומדים בבסיס העקרונות כולם; הראשון הוא השימוש בדרכים לא פולשניות כדי להשפיע על מערכת העצבים והשני הוא התמקדות בללמד את האדם כיצד לפתח מודעות טובה יותר לאופן השימוש בגוף. על בסיס המודעות המתפתחת, ניתן לנסות דרכים תנועתיות חדשות, לעורר פונקציות תנועתיות שנפגעו ולשפר את הקיימות. עבודתו עם אישה שנפגעה משבץ מוחי מתוארת בצורה נפלאה בספרו 'מקרה נורה' שראה אור בשנת 1977. בספרי 'דרכו של המוח לריפוי' אני מתאר לפרטים כיצד שיטתו עובדת, תוך שימוש במונחים נוירו־מדעיים.

מפגשי פלדנקרייז נקראים "שיעורים" ולא "מפגשים טיפוליים" מכיוון שהם מערבים למידה משמעותית מאוד של התלמיד על עצמו באופן חווייתי. האפשרות הראשונה לעשות זאת היא במסגרת קבוצתית, שבה כל אחד מפתח מודעות לתנועותיו שלו — פלדנקרייז קרא לכך "מודעות דרך תנועה" או ATM בראשי תיבות. האפשרות השנייה היא מפגשים אישיים עם מורה בשיטת פלדנקרייז (אלו נקראים שיעורי אינטגרציה פונקציונלית).

כך או כך, התלמיד מונחה לנוע ברצף של תנועות עדינות ולרוב איטיות מאוד, במטרה לעורר מודעות ולגרות את מערכת העצבים ללמידה (התנועות עדינות ואיטיות מכיוון שכך קל יותר להבחין בשינויים דקים, שהם החשובים במקרה זה). בשיעור אינטגרציה פונקציונלית התלמיד שוכב לרוב על מיטה, המזכירה מיטת עיסוי — והמורה מבצע תנועות עדינות מאוד על גופו, במטרה לעורר את המודעות ולעודד את המוח להכיר בהן. התוצאה, כאשר השיטה עובדת, היא שבכוחו של אותו אדם לפתח דרכים חדשות לחישה ולתנועה וכך תפקודו משתפר. בסוגים מסוימים של עיכובים התפתחותיים, התפתחות שנחסמה עשויה להתחדש.

יומרות שכאלה, לשנות את המודעות לתנועתיות וכך לאפשר שינוי של המוח וחידוש תפקוד מוחי מוגבל או אבוד, נראו לרבים מעמיתיו של פלדנקרייז פנטסטיות. הם הוכשרו מתוך התפיסה המקובלת דאז שהמוח, לאחר שניזוק, לא יוכל לעולם לחווט או לארגן את עצמו מחדש. שהרי בסופו של דבר, להפוך להיות מודע לבעיה במוח לא זהה ל"לתקן" אותה. אדם ללא הכשרה רפואית, שהתיימר לסייע לאנשים במצבים מסוימים להימנע מניתוח, או (למשל) לעזור לילדים עם בעיות חמורות כשיתוק מוחין על ידי למידה מעשית כיצד לנוע טוב יותר — ודאי נראה לעמיתיו פנטזיונר במקרה הטוב או שרלטן במקרה הגרוע.

על מנת להסביר כיצד שיפורים מסוג זה אפשריים, יהא זה מועיל לשרטט בקצרה כמה מן השלבים בהתפתחותו האינטלקטואלית של פלדנקרייז, בדגש על התקופה שלפני ובמהלך שיקומו האישי. כך יתאפשר להבין מה הייתה בשעתו התפיסה המקובלת לגבי תפקוד המוח, מדוע אנשים נטו לפקפק באפשרות של שינוי במוח וכיצד החל פלדנקרייז להאמין שחוויות חושיות של הגוף עשויות לשנות את תפקוד המוח.

היו לכך שני שלבים. ראשית כול, פלדנקרייז היה שקוע כל כולו בעולם של טכניקות מעשיות, שהראו שבעזרת משמעת ותרגול מנטלי, בני אדם מסוגלים לשינוי ולהתפתחות מרחיקי לכת. בזמן שהותו בפריז התאמן פלדנקרייז בג׳ודו ואף פגש את מפתח הג׳ודו, פרופסור ג׳יגורו קאנו והיה שותף להקמת מועדון הג׳ודו הראשון בצרפת. תובנותיו מן האימון בג'ודו היו קשורות לתנועה והירגעות תחת לחץ, כמו גם לצורך לתרגל כל פעילות חדשה באופן איטי מאוד. הרעיון היסודי בג'ודו אינה התגובה ליריב מתוך שימוש בכוח רב יותר, אלא היכולת לכוון ולהטות את כוחו של היריב. הייתה זו חשיפה מוקדמת ומועילה לסגנון חיים שמקורו במזרח ושילב עבודה פיזית עם תרגול מנטלי. עבודתו של פרדריק מתיאס אלכסנדר, מפתח שיטת אלכסנדר, סיפקה גם היא תובנות רבות. אלכסנדר הגיע לפריצות דרך חשובות בהבנה כיצד הדימוי המנטלי של גופנו, שהוא לעתים קרובות לא מדויק, מונע מאיתנו להשתמש בגוף בצורה טובה. הוא עמד על היותו של מנח הראש מפתח מרכזי לארגון השימוש בגוף והראה, כפי שהראו שיטות רבות מן המזרח — כי הדרך לשיפור השימוש בגופנו אינה טמונה בהתמקדות במטרות או תכליות, אלא דווקא באופן שבו נשיג אותן — במילים אחרות, באמצעים שיובילו לתכליות הללו. אלכסנדר מצא דרכים חדשות להיפטר מהרגלים שנראה היה בלתי אפשרי לזנוח. מאמיל קואה, שאת ספרו 'אוטוסוגסטיה' פלדנקרייז תרגם, הוא למד על אודות היפנוזה, על כוחם של דימויים מנטליים ועל האפשרות שאדם ייתן לעצמו הצעות היפנוטיות לשינוי ההתנהגות ואפילו התגובות הגופניות. מוויליאם בייטס (מפתחן של שיטות לשיפור הראייה באמצעות תרגילים מנטליים שמרגיעים את העיניים ומאמנים אותן בו זמנית) הוא למד שניתן לשפר את הראייה, לעתים ללא משקפיים וכי תרגול מצטבר של העין עשוי להפחית את הסיכוי לבעיות מסוימות בעין. אלו רק חלק ממקורות ההשראה המעשיים המרכזיים שפלדנקרייז שילב עם תצפיותיו ורעיונותיו בצורה מקורית.

השלב השני של הלמידה, שהאיץ את פריצת הדרך שלו, היה מבוסס על היותו חוקר מדעי ועל קריאה מעמיקה של חומר מדעי על אודות מערכת העצבים. למידה זו היוותה עם הזמן חלק נכבד מהתשתית התיאורטית של שיטתו וסייעה להסביר את כוחו של התרגול המנטלי בהרחבת היכולות הפיזיות. תובנות אלו מתוארות בספרו הראשון 'הגוף וההתנהגות של אדם בוגר: מחקר על אודות חרדה, סקס, כבידה ולמידה', שהוא מעיין סקירה על פעילות מערכת העצבים והחושים (1949). ספר זה עסק בנושאים רבים, לרבות האופן שבו חרדה ורגשות אחרים באים לידי ביטוי ביציבה וכן באיזון ובהשפעתו של כוח הכבידה על הגוף (ענין שהוא עצמו נאלץ ללמוד, בשל הקושי בהליכה שממנו סבל).

באופן בלתי מקובל לשעתו, פלדנקרייז התייחס בספרו זה ברצינות רבה למספר ניסויים שנערכו על ידי הפסיכולוג קארל לאשלי ואחרים, שמהם עלה שהמוח הוא פלסטי ובר שינוי יותר ממה שסברו עד אז (אם כי המילה 'פלסטי' לא נאמרה אז). כשלאשלי ערך את הניסויים שלו, מרבית המדענים סברו שהמוח הוא מעין מכונה הבנויה מחלקים, כאשר כל חלק ממלא תפקיד מנטלי אחד בלבד, במיקום מסוים אחד במוח. באנגלית כונה הרעיון ‘Localizationism’ ומאחר שמדענים וקלינאים האמינו בו והתקשו לקבל אפשרות שלפיה המוח הוא פלסטי, הרי שלשיטתם אם אזור מסוים במוח נפגע, לא ניתן היה לעשות דבר כדי להחזיר את התפקוד האבוד. ניסויים כשל לאשלי ואחרים, שפלדנקרייז הפנה אליהם בכתיבתו, הראו שמודולים שאחראים לעיבוד, או אפילו ללמידה, אינם מבודדים במקומות נפרדים במוח כפי שחשבו קודם לכן. ניסויים אחרים שערך לאשלי הראו גם שהתמחות החלקים במוח אינה מובנית מראש. לשם המחשה, באחד הניסויים לאשלי חשף את הקורטקס המוטורי של קוף (על ידי הסרת הגולגולת) וגירה את המוח במרכזים המוטוריים (האחראים לתנועה) תוך שימוש באלקטרודה במקומות מסוימים. לאחר כל גירוי כזה הוא צפה בתנועה הפיזית שחולל הגירוי בגופו של הקוף. הוא תפר את ראשו של הקוף מחדש ולאחר זמן מה חזר על הניסוי, תוך שהוא מגרה את מוחו של הקוף באותו המקום בדיוק, רק כדי לגלות שהתנועה שהתחוללה הייתה בזו הפעם שונה.

ההשערה המסתברת הייתה שנוירונים מסוימים יכולים לשמש למטרות שונות בזמנים שונים. יש מי שהציעו ללמוד מכך שייתכן שמוח פגוע מסוגל לארגן את עצמו מחדש, כך שחלקים שאינם פגועים, למשל — יתפקדו במקום החלקים הפגועים. ואכן, זיגמונד פרויד העלה אפשרות (כבר בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה) שלמידה משנה חיבורים במוח וויליאם ג'יימס, הפסיכולוג והפילוסוף, העלה השערה שלפיה המוח יכול להשתנות עם למידה של הרגלים חדשים. אלא שמדובר היה בהשערות, להבדיל מראיות אמפיריות. והנה, שנים לאחר מכן, הופיעו הניסויים הראשונים שתמכו באפשרות שמעגלים עצביים במוח אינם מקבלים את צורתם השלמה והסופית בזמן הילדות. בזמנו, מדובר היה ברעיונות שהיו לא פחות מכפירה ויש מי שסברו שלאשלי שגה בתהליך הניסוי או הטה את התוצאות לטובתו. פלדנקרייז, לעומת זאת, היה פתוח לסוג חשיבה כזה וכתב בספרו 'הגוף וההתנהגות של אדם בוגר' שהמוח ומערכת העצבים מסוגלים ליצור קשרים בין־נוירוניים או מסלולים חדשים (עמ' 55-56). הנקודה העיקרית היא שפלדנקרייז החל לפתח שיטה המתבססת על ההשערה שהמוח הוא פלסטי (אם כי גם הוא עצמו לא עשה שימוש במונח זה בספריו המוקדמים) לפני שבעים שנה, שנים רבות לפני שהרעיון התקבל בצורה נרחבת אצל מרבית הביולוגים, מדעני המוח והקלינאים. משכך, הוא נהנה מכל היתרונות שנגזרים מלהקדים את זמנך (לצד החסרונות כמובן, כגון התנגדות מהסביבה).

הרעיון שהמוח הוא בר שינוי התקבל מאז במחקר המוח וישנה תשתית ראייתית חזקה מאוד לרעיון זה שקיבל את הביטוי שבא לידי ביטוי במונח 'נוירופלסטיות'. בספרי 'המוח הגמיש' הגדרתי נוירופלסטיות כתכונה של המוח שמאפשרת לו לשנות את מבנהו ותפקודו בתגובה לחוויה מנטלית או לפעילות (דוידג', 2015). כלומר, מה שמתרחש במוח משנה את מבנהו ותפקודו של המוח, לטוב ולרע. הרגלים, למשל, עשויים להיות טובים או רעים ואחד הנושאים של ספר זה הוא זניחתם של הרגלים רעים — ומציאת הדרך לעשות את מה שעובד עבורנו טוב יותר. כאשר אנחנו לומדים משהו, הנוירונים שמעבדים את הפעילות יורים אותות מהירים יותר, ובכוחם להתחרות בהצלחה בנוירונים אחרים. אם למדנו עברית כילדים וברצוננו ללמוד ספרדית כמבוגרים, קיימת סבירות שנישאר עם מבטא. ההסבר לכך הוא שכאשר ננסה להשמיע צלילים מסוימים המעגלים העצביים יירו "במסלול של העברית" ולא בזה של הספרדית. יתרה מכך, די שנחשוב על הצליל בספרדית והמוח, מכוח ההרגל, יירה דווקא במסלול של העברית ויחזק את המבטא. זו הסיבה שאנשים יכולים לחיות במדינה מסוימת ארבעים שנה ולהמשיך לדבר במבטא זר, אלא אם הם עושים מאמץ מיוחד. אותו האמור נכון גם לגבי יציבה לא יעילה והקושי לשנותה — עניין ידוע לשמצה.

מרבית הגישות להרגלים 'רעים' כוללות חסימה של ההתנהגות השלילית או החלפתה בהרגלים חדשים וטובים יותר, שעליהם חוזרים שוב ושוב. אין ספק שעבור בעיות מסוימות מדובר בשיטה יעילה. אלא שזה לא תמיד עובד, מה גם שהתנאי הוא שעל האדם להיות מודע להרגל הרע מלכתחילה.

פלדנקרייז התעניין במיוחד בהרגלים רעים שאיננו מודעים אליהם, אך הם משפיעים עלינו בכל מקרה. קיימים הרגלים רבים מסוג זה, בדגש על חיי היומיום והם נפוצים בגלל האופן שבו מוחנו עובד. אם עלינו ללמוד רצף של פעולות, שעליהן אנו נדרשים לחזור עם הזמן, מוחנו יתחיל מהר מאוד לבצע אותן ברצף באופן בלתי מודע. פעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים או קימה מכיסא הן דוגמאות טובות; כך גם האופן שבו אנו מחזיקים את הגוף בזמן הליכה. ככל שאנו עושים את רצפי הפעולות הללו פעמים רבות יותר, כך הם נעשים מוכרים ואוטומטיים יותר (עד שאפשר לומר שאיננו מודעים אליהם באופן מלא) — ובה במידה אנו מפסיקים לשים לב אליהם או להבין אותם. אם להשתמש במונח אופנתי, ה'מיינד' שלנו לא מוסב עליהם. פלדנקרייז הראה שרבות מן המגבלות התפקודיות שלנו נגרמות על ידי רצפים של הרגל שהפסקנו להיות מודעים אליהם. ספר זה כולל רשימה של 'תרגילים' שמסייעים לקורא להיות מודע יותר לרצפים מסוג זה ולהחליף אותם באופני פעילות טובים יותר. בליבת השיטה עומדת המודעות ובכך היא נבדלת בצורה משמעותית מן הגישה הבהוויוריסטית לטיפול בהרגלים.

הגישה הבהוויוריסטית להרגלים, שהיוותה בשעתו את הזרם המרכזי, לא התעניינה בתפקידה של המודעות הפסיכולוגית (או התפתחות המוח) בבניית הרגלים. המטרה הייתה רדוקציוניסטית: להוציא מתחומי הפסיכולוגיה את כל מה שלא קל למדוד, כגון מצבים מנטליים — ובמקומו להתמקד במחקר ההתנהגות הנראית לעין, ברצפים של גירויים ובתגובות אליהם. בעשותם כן, בהוויוריסטים נקטו עמדה שלמעשה הוציאה את הנפש ואת המודעות הסובייקטיבית מגדרי הפסיכולוגיה, למרות שבהגדרה, פסיכולוגיה היא תורת הנפש. באותו מהלך ממש, הותירו הבהוויוריסטים מחוץ למשוואה גם את המוח, שעל אודותיו ידעו אז, עוד פחות ממה שידוע היום. פלדנקרייז הכיר בערכם של רבים מן הגילויים של הבהוויוריסטים, אך מעולם לא התעלם מן התפקוד של המוח או הנפש. במקום להתחיל כרדוקציוניסט ולנסות לבטל תכונות אנושיות מובנות מאליהן ולהוציאן משדה התצפית והניתוח, פלדנקרייז נקט בגישה הוליסטית יותר כבר בתחילת הדרך.

הבדל מרכזי נוסף בין פלדנקרייז והבהוויוריסטים נעוץ במטרות של כל אחת מן הגישות. כפי שציין בגאווה אחד מן הבהוויוריסטים המפורסמים ביותר, ג'ון ב' ווטסון: "העניין של הפסיכולוגיה הבהוויוריסטית הוא להיות מסוגלים לצפות ולשלוט בפעילות אנושית" (בהוויוריזם, עמ' 11). כשמקדישים לכך מחשבה, הרי שכמעט מתבקש שווטסון יסבור שהעניין שלו הוא לשלוט ביצורים הללו; כמובן שזהו המשך לוגי של קו המחשבה הראשוני, שמתאר בני אדם כהיררכיה של רלפקסים ותו לא.

אין זה מקרי שמרגע שהבהוויוריזם ויתר על לימוד הנפש, התקבלה תמונה דטרמיניסטית ומכניסטית של בני אדם, כמעין אסופה היררכית של הרגלים. מכאן גם אופי הטיפול עצמו; הגישה שנחשבה הטובה ביותר מבחינת הבהוויוריסטים לטיפול ב'הרגלים רעים ותגובות אוטומטיות' (שיש להודות שמרגישים גם לנו לא נשלטים, כפויים, מכניים, קבועים מראש וקשיחים), הייתה בעצמה מכניסטית והמליצה על משטר קבוע מראש של אותות 'נכונים' וגירויים, לצד חיזוקים ועונשים, על מנת לייצר הרגלים 'טובים יותר'. בדרך זו, התגובה לבעיה הראשונית של תגובה אוטומטית, הפכה לתגובה חדשה ומתוכננת טוב יותר, אך אוטומטית לא פחות. אינני טוען שטיפול כזה לעולם לא יעבוד. לעתים הוא אפילו נחוץ. אלא שיש בו בבירור ממד של דהומניזציה, לצד תמונת עולם מוגבלת ובלתי שלמה.

למרבה המזל, קיימת דרך נוספת, שלפחות בחלק מן המקרים היא טובה יותר ויתרונה נובע מכך שפלדנקרייז מעולם לא השמיט את הנפש בהבנה שלו את נושא ההרגל. כשהדגיש את העובדה שאנו מסוגלים לחופש, בחירה ומודעות מתוך הכרה, הוא חתר לשימוש ברצוננו החופשי ובמודעות מעודנת יותר על מנת לשנות סוגים מסוימים של הרגלים. הוא שאף להתרחק לחלוטין מתגובות אוטומטיות, באמצעות חשיפתן של דרכים אחרות לביצוע פעולות שיעודדו את הרוגע, הספונטניות, הלמידה, הקלילות, החן, הצמיחה והחיוניות. המטרה בעבודתו של פלדנקרייז היא לשבור את הצד הכפוי (הקומפולסיבי) שבפעולה ולא להחליף פעולה כפויה אחת ('שלילית') באחרת ('חיובית').

במהלך הניסיון לשנות הרגל רע, או פעילות שבה מתקיימת מוגבלות, על האדם להפוך להיות מודע להרגלים עצמם ולאיכותם הכפויה. רק משהופך האדם למודע, יש טעם לנסות מהלכים שונים, שאין בהם היבט של כפייה.

בתהליך זה, מודעות למצב שבו אתה מרגיש הכי בנוח היא כמעט תמיד הכרחית. לשם כך נדרשת התנסות, בדומה למה שעשה פלדנקרייז עצמו כשהיה מרותק למיטתו ולא מסוגל ללכת.

אני מודע לכך שהוא מכנה את ההתנסויות הללו 'תרגילים'. אני סבור שבמובן מסוים מדובר בבחירה מילולית לא מוצלחת; סביר להניח שהמילה נבחרה מכיוון שהייתה מוכרת למי שקראו אותו באנגלית ומכיוון שלא הייתה מקבילה באנגלית למה שהוא עשה בפועל. מדובר בעצם בהתבוננויות, או חקירות עדינות בדבר היחס שבין תנועה למודעות. לשם הקיצור אכנה אותן 'חקירות'. חקירה אופיינית יכולה להיות התבוננות איטית וצמודה במעשה פשוט כמו סיבוב של הראש, או הנעת היד — שנעשים כה לאט שניתן להשהות עליהם את המודעות. לאחר מכן משווים צד אחד לאחר ומנסים, למשל, להניע את הראש או היד בתנועות אקראיות כדי למצוא דרכים אחרות, שמרגישות טוב יותר. אותה "תחושה טובה" הופכת להיות תגמול. עם הזמן, היא יכולה להוביל לתנועה מהנה, קלילה וחיננית יותר.

בספרי 'דרכו של המוח לריפוי' אני מראה כמה יישומים רדיקליים של הטכניקה שתוארה כאן; למשל לצורך סיוע לילדים בצרכים מיוחדים ואפילו, באחד המקרים, לאדם עיוור שראייתו הוחזרה לו. מקרה אחרון זה הוא ללא ספק נדיר, אך הוא מדגים את כוחה של השיטה.

על מנת לקבל מושג על האופן שבו החקירות הללו עובדות, מומלץ לקורא להתחיל בעבודה עצמית על גופו שלו (אם אין באפשרותו להגיע לשיעור מודעות דרך תנועה או למורה בשיטת פלדנקרייז). מסיבה זו, הספר מתחיל בהסברים על העקרונות המרכזיים שהופכים את המודעות למשמעותית ומשפיעה כל כך. הוא ממשיך בשפע דוגמאות שבאמצעותן יכול הקורא, במידה שהוא מצויד בסבלנות המתאימה, לחוות משהו מן הטרנספורמציות שגלומות בחקירות הללו. לסיום, עיון בספר יאפשר להבין כיצד דימוי הגוף של אדם יכול להגביל את התפקוד והתנועה הבסיסית שלו באורח משמעותי מאוד. אלא שמן השלילה יילמד גם החיוב — דימוי הגוף יכול להשתנות ועמו גם התפקוד, לעתים מהר יותר משאנו מסוגלים לדמיין.

נורמן דוידג׳ הוא פסיכיאטר ופסיכואנליסט, מחברם של הספרים המוח הגמיש ו־The Brain’s Way of Healing, רבי מכר בינלאומיים.

ביבליוגרפיה

Doidge, N. The Brain’s Way of Healing: Remarkable Discoveries and Recoveries from the Frontiers of Neuroplasticity, 2016. Penguin Books, New York.

Feldenkrais, M. Body & Mature Behavior: A Study of Anxiety, Sex, Gravitation & Learning, 1949, 2005. Frog, Berkeley, CA.