מחברות הצפרות

כל מקום הוא מקום לצפרות, ובכל צפרות ארוגה תשוקה, טוויים מאוויים, קלועים זיכרונות מהעבר ותקוות לעתיד וזרימה, לעתים ישרה ולעתים נפתלת, בין הזמנים. אפילו הבלחות של תצפיות ומבט חטוף בציפור יכולים להשיב אותי לנער שהייתי כשהתחלתי לצפֵּר בגיל שתים־עשרה בירושלים, שרבות משכונותיה טבלו בירוק, בשנות השבעים של המאה הקודמת, או גבלו בבָּתות פרועות, וההורים, לפחות רובם, אפשרו לילדיהם את החופש להתרוצץ בלי חששות ביטחוניים או בטיחותיים. גם הוריי, רנה ואלכס. קיבלתי מהם חופש רב, ואבי ממילא היה עסוק בעבודתו כחוקר משטרה. הוא עבד מסביב לשעון, עבר בין תיקי חקירה, פיצח מקרי רצח וטיפס בסולם הדרגות והתפקידים, עד לראש אגף חקירות, והתייצב, תוך כדי, בצמתים היסטוריים כמו חקירת דמיאניוק, סברה ושתילה, המחתרת היהודית וקו 300. ואילו אני התרוצצתי פרא בוואדיות שהקיפו את שדרות אשכול (היום צומת ענקי עם מנהרה), וציפרתי במסגרת חוג הצפרות של ירושלים, שהקים יוסי לשם והדריך מנחם אדר. ירושלים של אז הייתה, כמו ישראל כולה, כמו העולם כולו, עשירה בציפורים הרבה יותר מאשר היום, והתצפיות היו גדושות יותר, נערכו באתרים רבים יותר, רבים מהם קבורים היום תחת בטון ומלט. רק ארבעים שנים חלפו, ומרחבים שלמים נמחקו, שהיו מלאים בציפורים, שהיום הן נדירות או לגמרי אינן.

גם אבי כבר איננו. נפטר מעט לפני גיל שמונים, מותיר אחריו ריצודי בבואה שמשיגים אותי ככל שנוקפות השנים, מתיישבים בתווי פניי, מעצבים אותם מחדש. ככל שחולפות השנים, החלל שלכתו הותיר בי מתמלא בהשתקפותו, ששבה אליי מהמראה ומהמחוות שמבצע גופי בלי משים, ואני מזהה בהן אותו: בת צחוק, הרמת גבות, והאופן שבו משתלבות ידיי על החזה, כשאני גולש לנמנום לא רצוני. הדברים שהרגיזו אותי בו משיגים אותי והופכים להיות חלק ממי שאני, ולפעמים לא נותר לי אלא להבליע חיוך, כשאני רואה את ילדיי מביטים בי בכעס, שמשחזר את הכעס שבו הייתי מביט באבי, כשעוד היה חי ולא רק בבואה בי.

ירושלים שונה, ישראל שונה, אני שונה. הייתי רוצה לומר שאני מצפר ברציפות מגיל שתים־עשרה, למעלה מארבעים שנה, אך זה יהיה לא מדויק. חלומות הצפרות לקחו אותי ללמוד בתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. חשבתי אז שאהיה חוקר טבע, שאבלה את חיי בפענוח המסתורין הגדול של הציפורים. אבל נתיבי החיים לקחו אותי למקומות לא צפויים, למשל לשירות ארוך מדי בצבא, שהעיף אותי למקומות אחרים לגמרי ולחיים שבהם נדחקה הצפרות לקרן זווית. המשכתי לאהוב ציפורים אך מרחוק, על אש קטנה, ללא פנאי, ואפילו בלי משקפת. לימודים, עבודה, משפחה; איפה יש מקום לצפרות בין כל אלה? שכנעתי את עצמי שהחברה האנושית מעניינת אותי יותר, שיש דברים רציניים יותר מצפרות, שנגמלתי ושאני בסדר. החיים זרמו.

אבל לצפרות הייתה סבלנות והיא המתינה לשעת כושר, וזו באה בניו יורק, שם ביליתי שנה אינטנסיבית, הולך ונשנק במחנק האורבני, מוצא את עצמי נמלט יותר ויותר לסנטרל פארק, לרגעים של מנוחה, נשימה, מחשבה. ובוקר אחד הייתי שם ובידי מגדיר ציפורים, ובהמשך מצאתי על עצמי משקפת, ועוד קצת אחרי כן צימחו בי ניצני האני של אז, והם בצבצו וגדלו והשתלטו על הווייתי. ובוקר אחד הייתי שוב צפר, והייתי שוב מאושר.

במקום חוקר הטבע המקצועי שהייתי אמור להיות, זה שמבלה את ימיו בפענוח המסתורין הגדול של הציפורים, הפכתי ועודי הופך מדי יום לצפר משתוקק ואוהב, שחי את המסתורין הגדול של הציפורים וחוגג אותו ואותן.

אך אני לא רק חוגג את הציפורים, אלא גם מבכה את הירידה במספריהן, את החנק ההדרגתי שלהן באמצעות קיטוע מרחבי המחיה הטבעיים, ואת ההרג המהיר שלהן באמצעות ציד, הרס מקורות המזון, הרעלה ועוד עשרות דרכים שבהן האדם מצליח להעלים את הציפורים ואת הטבע שסביבן. הצפרות שלי והכתיבה שבספר הזה הן גם טקס אשכבה לעולם הציפורים כפי שהכרתיו בילדותי, שיר פרֵדה מטבע שהולך ואוזל לנו בין האצבעות, ולוקח עמו את הציפורים אל אותו מקום שבו נעלמים הדברים, אשר אבדו לבלי שוב.

אני נוהג לרדוף אחר הציפורים ברחבי הארץ, לעתים ברחבי העולם. יש בצפרות מן האספנות הכפייתית, שיש הטוענים שהחליפה את מנהגי הציד של ימים עברו. זו אספנות שמתבטאת בתשוקה לראות כמה שיותר מיני ציפורים, להוסיף עוד ועוד מינים לרשימת החיים. זוהי תשוקה שדוחפת להתרוצצות כמעט בלתי פוסקת, אך במרץ 2019 ירד נגיף הקורונה על העולם ועל ישראל ועטף אותם במגפה. בישראל הוטלה סדרה של סגרים, הדוקים יותר או פחות, במאמץ להיאבק בהתפשטותו. שגרת החיים נפרעה, ואִתה נקטעה גם הצפרות, או נכון יותר, הצפרות הפכה למקומית מאוד, מוגבלת לסביבת הבתים, ובמקרה שלי לסביבת קיבוץ חולדה. המסעות הארוכים לצפייה בציפורים פסקו כמעט לחלוטין, והתשוקה הצפרית נאלצה לבוא על סיפוקה בשוטטות ובתצפיות מקומיות.

האביב של שנת הקורונה הראשונה היה אביב חד־פעמי. על רקע הירידה המתמשכת והמכאיבה במצב הטבע ובמספרי הציפורים התבלט האביב הזה לטובה ואופיין בריבוי גשמים וציפורים ברחבי הארץ, אך מבחינתי, צפר בסגר, חמק האביב ונותר מחוץ להישג היד. אתרי צפרות אביבית, ובראשם תל קריות שליד ערד, נותרו חלום רחוק, וכך גם גל הציפורים הנודדות ששטף את הערבה ותועד על ידי צפרים מקומיים. בשבועות הראשונים נותרתי כלוא כמעט לחלוטין בחולדה, ועם זאת המשכתי לצאת בכל בוקר בכמה מסלולים קבועים, לחיות את האביב שבא וחלף אל קיץ מתמשך, לחוות את המשתנה לצד הקבוע, את הנדידה שהתרחשה במקביל לקינון של הציפורים המקייצות והמקומיות, את בקיעת הגוזלים ופריחת הפרחונים מהקנים החבויים בצמחייה המרובה סביב הקיבוץ. מרדף צפרי מתמיד וחסר מנוחה אחר מינים נדירים הפך להשתקעות במקומי ובמצוי, לניסוי בסבלנות ובהתבוננות.

המרדף אחר עוד ועוד מינים הוחלף בהתבוננות במינים השכיחים שליד הבית. הרשימות השטחיות שתיעדו כמה מיני ציפורים ראיתי הומרו ברשימות מסוג אחר, שתיעדו את חייהן ואת חיי וחוויותיי. מצאתי בעצמי מעיינות של מילים שהמתינו לנבוע וגילו במשבר הגלובלי, באותו רגע של השתקעות כפויה פנימה, את ההזדמנות שלה ייחלו. התחלתי לכתוב את הציפורים ואת הצפר. ולא רק את שגרת הצפרות של חולדה כתבתי, אלא גם זיכרונות קודמים והרפתקאות צפרות, שהצלחתי לשרבב בין הסגרים ולאחריהם. הצפרות התמזגה עם הספרות, ועושר הציפורים התערה באוצר המילים.