סיפורו של צבר בהפרחת המדבר

 

נולדתי להיות גנן בן גנן

נולדתי בנהריה בחודש מרץ של שנת 1937. מספרים שעבודתי כגנן החלה עוד בילדותי. כשהייתי בן ארבע התלוננה אמי באוזני אבי על נדנודיי הלא פוסקים שמפריעים לה לעבוד. אבי אמר לה, "אין בעיה. תלבישי אותו בתחתונים הכי ישנים". הוא נתן לי דלי ילדים ובו סיד והורה לי לסייד את גזעי העצים בחזית החצר. יצאתי למשימה.

כעבור שעות אחדות חזרתי לבן כולי, מכף רגל ועד ראש, אבל היו כמה עצים מסוידים בחוץ, ואמא שלי זכתה בשעות שקט אחדות. ככה התחלתי את עבודתי כגנן.

לימים נעשה אבא שלי גנן וטיפל בגינות בנהריה. הייתי מצטרף אליו אחרי שעות הלימודים בבית הספר, ותפקידי היה להשקות את המשתלה של אבא ואת הגינות שטיפל בהן. אז עוד השקו את הגינות בצינור. זה היה תפקיד נהדר מבחינתי כי אהבתי מאוד לשחק במים. וכך גם עבדתי, גם עזרתי לאבא וגם שיחקתי.

כשהגיע אבי לנהריה הציעו לו להיות מדריך חקלאי של תושבי היישוב בשכר של עשרים גרוש ליום – עשרים גרוש פלשתינאי, כי המטבע אז היה לירה פלשתינאית. בזמן ההוא יכלה משפחה לחיות משני גרוש ביום, כלומר זאת הייתה משכורת עתק.

כששמעה זאת חמותו היא אמרה לו, "יעקב, תיקח את הג'וב, תחיה כמו מלך עם חמישה גרוש, וחמישה עשר גרוש תשאיר, תשים בצד ותחסוך כסף לעשות את הניסיונות החקלאיים שלך".

אבא אמר לה, "מה פתאום! באתי לעשות חקלאות בארץ". הוא קנה ציוד מיוחד של הַמְטָרָה והחל לגדל תות שדה. לדבריו, הוא הראשון שגידל תות שדה בארץ, אבל יש התלבטות היסטורית אם אכן אבי הוא שגידל אותו ראשון או חקלאי מרמות השבים. אבי גם היה הראשון שגידל קולרבי בארץ, והתברר שלא היה לו דורשים. בביתנו תלויה תמונה ובה אחותי יושבת על הר קולרבי שמונח שם כאבן שאין לה הופכין.

את תות השדה ארזנו בסלסילות ירוקות, כי עוד לא היו אז כלי פלסטיק. בתחתית פיזרנו שכבת נסורת, עליה הנחנו את תות השדה וכך מכרנו אותו בחיפה.

עד שהגיעו הרוויזיוניסטים לשדה התותים של אבא שלי.

רוויזיוניסטים – בעד או נגד?

בזמנו היה מחסור בעבודה בארץ (כנראה עוד קודם שנולדתי). הרוויזיוניסטים, אנשי הימין שמהם נוסד הליכוד אחר כך, נדרשו לעבוד חצי שנה בהתיישבות חקלאית אחרי שעלו לארץ, אף שלגלגו תמיד על אנשי "ההגנה" וטענו שהם עוסקים במה שקראו לו אז "עוד דונם ועוד עז", כלומר נדרשו לבנות את הארץ בהדרגה. הרוויזיוניסטים חשבו שיש לעסוק בעיקר באיסוף כלי נשק. התיישבות הדרגתית לא תועיל, מפני שבארץ יהיה אפשר לזכות רק בכוח. הם התווכחו עם אנשי "ההגנה" על השאלה למי הזכות לעבוד והתקוטטו על תות השדה של אבא שלי והרסו את השדה שלו.

מישהו הזעיק את המשטרה הבריטית, שהגיעה ועצרה את הרוויזיוניסטים. למחרת הוזמן אבי לבית המשפט בעכו. הוא התייעץ עם עורך דין ואמר לו שהם, הרוויזיוניסטים, מנוולים, אבל הוא לא יריב איתם דרך הבריטים. עורך הדין השיב לו, "אין בעיה, כל מה שהשופט ישאל אותך תגיד שאתה לא זוכר. הגיוני או לא הגיוני, תגיד לו שאתה לא זוכר. הוא לא יכול לעשות שום דבר".

אבי הלך לבית המשפט ברגל, מרחק עשרה ק"מ בקירוב מביתו. ואכן, על כל שאלת השופט השיב ב"לא זוכר".

השופט התרגז ואמר לו, "אני רוצה לעזור לך להחזיר את הכסף, ואתה לא זוכר שהייתה לך מהומה? זה היה אתמול".

בזה נגמר המשפט, והרוויזיוניסטים שוחררו לדרכם.

אבי החל לצעוד ברגל לכיוון נהריה. לרוויזיוניסטים לעומתו היו עגלה וסוס, ואחרי זמן מה הם פגשו אותו בדרך וקראו אליו, "יעקב, איזה יופי, הצלת אותנו, בוא תעלה על העגלה ונביא אותך הביתה".

הוא השיב להם, "אני עם רוויזיוניסטים לא נוסע", והמשיך לצעוד לביתו.

זאת הייתה האווירה בארץ אז, ואלה הסיפורים שסיפרו לי, שאבא סיפר לי, כי ככה מחנכים ילדים, בסיפורים.

*

ביתנו שימש מטה בחירות של הליגה הסוציאליסטית, גוף שקם עוד לפני מפ"ם, שהייתה מפלגת שמאל. לימים היא הפכה להיות אחד המרכיבים של מרצ היום. בשם המטה היו שולחים ילדים שישמשו לוח מודעות מהלך. היו תולים עליהם מודעה מקרטון מלפנים ומודעה מאחור ומחברים ביניהן בשני סרטים, וככה הם הסתובבו ברחבי נהריה. איני זוכר אם גם עליי שמו מודעות כאלה, אבל אני בהחלט זוכר שבאו אלינו לחצר ילדים לקחת את המודעות.

בין הכיתה לים

למדתי לשחות בים כשהייתי בכיתה א'. השתתפתי בשיעור שחייה אחד או שניים עם המורה לשחייה, ואחר כך אחותי לימדה אותי לשחות בים. אחותי ואני הלכנו לים לבדנו לעיתים קרובות, כי להורים לא היה פנאי להצטרף אלינו. גם כשהייתי מנוזל הייתה אמי גוערת בי, "תפסיק לבכות ולך לרודי". רודי המציל שמר עלינו.

בבית הספר הייתי תלמיד גרוע מאוד. היום אני חושב שהייתי כנראה דיסלקטי במידה מסוימת, כי לא ידעתי לכתוב נכון, אבל אז טענו הכול, ובראשם המנהל, שהסיבה לקשיים שלי נעוצה בעובדה שלא קראתי מספיק.

בכיתה ח' רצו להשאיר אותי כיתה, מנהג שרווח פעם. להוריי לא היה פנאי לטפל בדברים כאלה. אבא שלי היה עסוק מאוד ב"הגנה" ובצורכי הציבור ולא נותר לו זמן רב בשבילנו. ולמרות זאת, את החינוך הפוליטי והרעיוני קיבלתי ממנו.

אמא שלי עבדה קשה מאוד בבית וגם הייתה חולנית מאוד. היא סבלה ממחלת לב מאז הייתה בת שש עשרה, ובעצם אסור היה לה אף ללדת אותנו.

על כל פנים, ב"התנהגות" הייתי בסדר. אולי כדי שלא להדאיג את אמא לא השתתפתי בתעלולים כמו ילדים אחרים.

על מפת הדרכים

הבריטים בנו את מסילת הרכבת שעברה דרך ראש הנקרה ללבנון והלאה. היה אפשר לנסוע ברכבת מסודן דרך מצרים, סיני, פלשתינה, לבנון, טורקיה ומעל הבוספורוס לאירופה, עד לונדון. בעצם היה אפשר להגיע אפילו עד אירלנד. אני עוד זוכר שנסענו ברכבת עם כל ילדי בית הספר עד צור ובחזרה. אחר כך פוצצה "ההגנה" את מנהרת הרכבת בראש הנקרה.

נסעתי בילדותי גם באוטובוסים. אני זוכר נסיעות לקיבוץ מצובה באוטובוס לבנוני שהיה נוסע בין עכו לביירות. הייתי יורד בדרך והולך ברגל כשני ק"מ. היו לנו קרובים בקיבוץ, וכשהייתי בן עשר ביליתי אצלם הרבה. באותו האוטובוס נסעו גם לעשות סקי בלבנון, כנראה כי מכוניות פרטיות היו מעטות בימים ההם.

יום אחד, כשהרכבת עוד הייתה די חדשה, היה שיטפון נורא שסחף את כל סוללת האדמה מתחת לפסים. המים היו חומים, ונהג הקטר לא ראה שהפסים נתלו באוויר ודבר לא תמך בהם. הרכבת נתקעה, וכל הקרונות התיישבו זה על זה כמו שעורמים כיסאות. מובן שבמקום ללכת לבית הספר הלכנו כולנו לצפות ברכבת.

היו בנהריה כמה שיטפונות. הגעתון עלה על גדותיו והציף החנויות מסביב, אבל אני, שהייתי ילד אז, זוכר את הכול כחוויה.

אחר כך הקימו מעברה באזור ההצפה של הנחל. בשנות החמישים שוב היה שיטפון ונאלצו לפנות אותה בלילה.

אני זוכר שאבא בא הביתה רותח מכעס וצעק, "למה מקימים שם מעברה? הרי יבוא החורף ונצטרך לפנות את העולים כי יש שם שיטפונות".

אולם לא היה בנהריה מקום אחר להקים בו את המעברה, ולכן הקימו אותה שם.

כשהגיעו המעפילים

ידעתי על שתי אוניות מעפילים שהגיעו לנהריה. הייתה "האומות המאוחדות" שהגיעה ביום, והייתה "חנה סנש" שהגיעה בלילה וקירבו אותה לחוף להורדת המעפילים. בסופו של דבר היא התהפכה, וכעבור זמן מה שיחקנו על הספינה הזאת. עבר זמן רב עד שהרימו אותה והשיבו אותה לשימוש. במלחמת השחרור היא הביאה אספקה לנהריה דרך הים, כי דרך היבשה אל העיר הייתה מנותקת במשך כמה חודשים.

"האומות המאוחדות" הגיעה בזמן שהיינו בבית הספר. ראינו את האונייה מתקרבת מחלון הכיתה שפנה לכיוון הים. מובן שכולנו רצינו ללכת אל החוף. שלמה רילף, מנהל בית ספר, אמר שזאת לא סיבה להפסיק לימודים ולא הרשה לנו ללכת. תלמידי כיתה ח' לקחו את העניינים לידיהם וברחו מבית הספר, וכולנו בעקבותיהם, כמובן.

הבריטים לא ידעו על הפעילות הזאת דבר. באותו הזמן אנשי נהריה הסיחו את דעתם ועשו להם מסיבת חג מולד בבית הקפה "פינגווין" הידוע עד היום. לשם ביטחון גם ניתקו את הטלפונים שלהם.

הבריטים שמחו ושתו, והכול עבד כמתוכנן עד שנהג לבנוני ראה את האונייה ודיווח עליה בעכו. כך זה נודע לבריטים ונגמרה המסיבה והם סגרו את החוף בשרשרת אנושית של חיילים.

נדרשה תוכנית מהירה כדי להעביר את העולים מהחוף בלי שיתפסו אותם הבריטים. מה עשו? תושבי נהריה ירדו לחוף, נתנו את תעודות הזהות שלהם לעולים, ואלה השתמשו בהן כדי לעבור על פני החיילים ולצאת מהחוף.

לאחר שהשתמשו בתעודות של כל אוכלוסיית נהריה, החליטו התושבים לנצל את טוב ליבם של הבריטים. הבריטים התירו להוציא חולים מה"מכלאה", וכך יצאו רביעיות של עולים – בעזרת תעודות של תושבים – נושאים אלונקה עם עולה חמישי.

כאשר נגמרו האלונקות החלו להשתמש בספסלים שלקחו מהמחסן של הימייה שניצב על החוף. עם רדת ערב נותרו על החוף נהריינים רבים, אבל אפילו לא עולה אחד.

אנחנו, הילדים, עמדנו מאחורי החיילים במעגל, וכשהיה מגיע עולה שעבר באחת השיטות את מעגל הבריטים, שהיו בסך הכול חבר'ה די סימפתיים, לקחנו אותו לבית שאליו אמרו לנו להביאו. למשל, אמרו לי, "לך תביא אותו לחיים־ינקל, הוא ישמור עליו".

אחותי חזרה מהאירוע וראתה את אבא יושב בבית ולא בחוף וצעקה עליו שהוא פחדן. "בוא, אני לא רוצה להיות הבת שלך. כולם בחוף ואתה מפחד להגיע". היא לא ידעה שאבי לא סייע בחוף בגלל פעילותו ב"הגנה". אסור היה לו להיתפס.

למחרת הטילו עוצר על נהריה. הבריטים עברו מבית לבית והצליחו לתפוס חמישים עולים מהאונייה. אני זוכר את המספר הזה. ריכזו אותם במרכז העיר, בצומת רחוב ליד גדר כלשהי. התבוננו בהם ולא יכולנו לעשות כמעט כלום.

שכן שלנו התגלח באותו הזמן. כשתפסו הבריטים את העולה שהוא היה אחראי לו הוא התרגז ורץ אל ריכוז העולים, עדיין חצי מגולח ולבוש בפיג'מה, דחף את השומרים הבריטים הצידה, נכנס למעגל, חיפש את העולה שנלקח מביתו, מצא אותו והוציא אותו החוצה. אחר כך הכריז בפני השומרים הבריטים, "אתם לא לוקחים את הבן שלי", וגרר אותו משם בנחישות. הבריטים לא עצרו אותו, הם לא היו נוראים כל כך.

מה שהיה היה

אני זוכר שבין החיילים בנהריה היו חיילים אוסטרלים רבים. כשראינו אותם נוסעים ברחוב במכוניותיהם היינו רצים אליהם כמו מטורפים כדי לקבל מהם סוכריות. באותה תקופה, זמן קצר לפני מלחמת השחרור, ראיתי רכב אמפיבי בפעם הראשונה. הייתי אז בן עשר בערך.

את הבריטים איני זוכר לרעה. איני זוכר שהם ביקרו אצלנו כשחיפשו עולים מ"האומות המאוחדות" ועברו מבית לבית.

בשנת 1962 שהיתי בבריטניה במסגרת חילופי נוער חקלאי, ונסעתי מלונדון לסקוטלנד בטרמפים. מוקדם מאוד בבוקר עצר לי מישהו. הייתי בסוודר נורווגי, ובאנגלית שלי היה מעט מבטא גרמני כי גדלתי בבית שדיברו בו גרמנית. על כן עוד לפני שהכניס אותי הנהג אל מכוניתו הוא שאל, "אתה מאוסטריה?"

"לא, אני ישראלי", עניתי לו.

והוא אמר, "אוי, אתם עשיתם לנו צרות נוראות, אבל בוא, תיכנס ואספר לך בדרך".

בזמן הנסיעה שאלתי אותו, "איפה היית מוצב?"

"בנהריה", הוא ענה.

אמרתי, "מי שעשה לך צרות זה אבא שלי, בין היתר. וסביר להניח שהוא גם גנב לך נשק".

על כך הוא אמר, "טוב נו, אז מה? זה היה אז".

הוא שאל אותי על לבנון, וסיפרתי שאיננו יכולים לנסוע לשם כי יש גבול בינינו. הוא לא רצה להאמין לזה, כי בזמן הבריטים לא היה גבול בין המדינות.

אומנם לא היה גבול מסוכן לידינו באותם זמנים, אבל היו דברים מסוכנים אחרים.

ילדות עשירה בשמחה

נחל הגעתון עבר דרך הפרדסים וסחף איתו פירות שנפלו, לכן היו תפוזים שצפו במים. התושבים הניחו קרש שרוחבו עשרים ס"מ מעל הנחל כדי לעבור לגדה השנייה ולקצר את הדרך, ואנחנו, הילדים, היינו נשכבים על הלוח ודגים את התפוזים מתוך המים, אפילו שההורים אסרו עלינו לעשות זאת כי זה היה מסוכן מאוד. לו נפלנו למים היינו עלולים להיסחף לים.

פעם אחת ראה השכן שלנו רוזנבלט את הבן שלו, יואל, שוכב על הקרש ודג תפוזים. הוא ניגש אליו, תפס אותו במכנסיו וסטר לו סטירה מצלצלת.

*

אבא שלי לא ידע "לעשות כסף". צחקתי עליו תמיד בגלל זה, אמרתי שאם נותנים לו לירה מנדטורית (שהייתה בעלת ערך רב אז), הוא מוציא עוד לירה מכיסו וזורק את שתיהן לפח.

יום אחד ביקשתי ממנו כסף לגלידה, והוא אמר, "מה החוכמה לקבל גלידה בכסף?"

הבנתי והתכוונתי לצאת מהבית, אבל אבי תפס אותי ואמר לי, "אוי ואבוי לך אם אתה גונב".

איני זוכר את המחסור כדבר רע. אני זוכר את הילדות שלי כילדות נהדרת. היינו עניים, אבל כאלה היו כולם בנהריה.

ובכל זאת הייתה משפחה אחת עשירה מאוד ברחוב שלנו. היא גרה בבית גדול יותר, מוקף גדר חיה, אבל הילדים שלהם נשאו את אותם ילקוטים ישנים לבית הספר ורכבו על אותם אופניים ישנים, כמונו. בני המשפחה הזאת לא רצו לחיות בצורה מנקרת עיניים.

אנחנו גרנו בצריף גדול, יפה וטוב ולא חסר לנו מזון. במלחמת השחרור, וגם לפניה, במלחמת העולם השנייה, חילקו בארץ מזון לפי תלושים, וגם אז לא חסר אוכל בביתנו.

ההורים הטילו עלינו מטלות שונות, ואחת מהן הייתה הטיפול בתרנגולות. מכיוון שהיו לנו תרנגולות בחצר, היו לנו ביצים בשפע. מלבד התרנגולות גידלתי גם ארנבות ומכרתי אותן, אבל אמא שמרה כשרות ולא יכולתי לאכול אותן. יום אחד התלוננתי לפניה ואמרתי שאומרים שבשר הארנבת "נורא טעים, ואני לא יכול לאכול אותו". אמא ענתה לי שאפסיק לבכות והוסיפה, "תשחט ארנבת, נקה אותה ולך אל דודה שלך, כי היא לא שומרת כשרות. היא תהיה מבסוטית, ואתה תאכל אצלה ארנבת".

עשיתי כדברי אמא רות כי כזה הייתי, "ילד טוב ירושלים" שעושה מה שאמו אומרת. ואכן, לארנבת בשר טעים מאוד־מאוד. גידלנו הרבה ארנבות, גם אחרי מלחמת השחרור. את בשר הארנבות אכלנו, אבל בפרוותן לא השתמשנו, ודאי לא לנעליים.

כזה היה הבית שגדלתי בו – אבי לא היה דתי ואמי כן. ביום הכיפורים נאלצנו לחכות שאבי יתעורר כדי לאכול, כי אמא צמה ולא הכינה אוכל ביום הזה. חשוב לי להדגיש שאבא דאג מאוד שנשמור על המטבח הכשר של אמא.

איך למדתי ללכת בסנדלים

מכיוון שאבא לא ידע "לעשות כסף", לא עבר זמן רב והוא נאלץ למכור את תשעת הדונם במרכז נהריה, דונם אחר דונם. אפשר לומר שגם מהצריף הראשון שגרנו בו נמכרו חלקים. הוא כוסה בלוחות עץ לשיפור הבידוד, ומעליהם הונח פח גלי. העץ היה יקר, וכשלא היה להוריי די כסף מכר אבי את לוחות העץ.

בסופו של דבר בנה אבא בית בדרום נהריה, ולשם עברנו אחרי מלחמת השחרור. הייתי אז בן אחת עשרה. אבי היה הממונה על הביטחון של דרום נהריה. לא גייסו אותו והוא לא התעקש להתגייס. כך או כך, הוא המשיך בתפקידו כמקודם, אבל לא קיבל משכורת כל מלחמת השחרור. אם כן, ממה חיים? אמי טיפלה בתינוקות עוד בגרמניה. כאן היא טיפלה בחמישה ילדים של מורות שבעליהן היו מגויסים, ומשכרה התפרנסנו.

לאבא לא היה זמן להכין לנו מקלט כמו שעשו אז – חפרו תעלה באדמה, כיסו אותה בקורות עץ ובפחים ושפכו אדמה ממעל. לנו הייתה תעלה שמעליה פרס אבי רשת צל. עליי הוטל לחתוך את הקרשים ולהכין את הקירוי. חתכתי גם את אצבעותיי, אבל לא בכיתי.

מלבד המקלט היה לנו סליק בבית, הסליק הראשון של נהריה. אבא בנה אותו מתחת לרצפה, והמיטה של אחותי הייתה מעליו. הכניסה אליו הייתה דרך הדופן בארון הבגדים.

*

דודי אמיל היה אורתופד. הוא טען שמוטב ללכת יחפים מחוץ לבית כדי למנוע פלטפוס. הקשבנו לנו והלכנו יחפים. כשהחלו לבנות סביבנו הורתה לנו אמי לנעול סנדלים בגלל המסמרים הפזורים. התנגדתי וטענתי ש"דוד אמיל אמר שהולכים יחפים, ולכן אני לא מסכים לנעול סנדלים". אמי השיבה, "אין בעיה, אבל אם נכנס לך מסמר לרגל, שלא תבוא לבכות לי".

לא עברה חצי שעה ובאתי אליה עם קרש נעוץ ברגלי. לא היה לי האומץ להוציא את המסמר בעצמי. אמי שלפה אותו ועשתה לי אמבטיית קאלי לחיטוי.

"נו, עכשיו תנעל סנדלים?" שאלה.

"מה פתאום! הולכים יחפים", התעקשתי.

אחרי המסמר השני כבר הסכמתי לנעול סנדלים. אמא לא התרגשה מהמסמרים שחדרו לרגליי. "לא מתים מזה", היא אמרה. ובכל זאת למדתי לנעול סנדלים כשהיו מסמרים בסביבה.

*

למרבה המזל, כשרוכבים על אופניים לא צריך לנעול סנדלים. וזה היה מצוין, כי האנשים בנהריה חיו, גידלו ילדים ובעצם עשו הכול ברכיבה על אופניים. ככה היה מקובל אז. זאת הייתה מושבה עמוסה מאוד באופניים.

זקן אחד מנהריה, בן שמונים בערך, השתמש באופניים גם בתור מקל הליכה ובתור סל קניות.

יום אחד כשרכבתי והסתכלתי לאחור נתקעתי בין רגליו ונעצרתי כמו במתקן אופניים. הוא הסתכל לאחור בלי כעס ושאל, "מה זה?" ופרץ בצחוק.

וכך הוא פטר אותי בלי עונש, אף שנסעתי בלי להסתכל כמו שצריך.

הייתי גיבור על אופניים, וגם בעוד כמה תחומים.

לא מפחד מהחושך

במלחמת השחרור היה אבי ממונה גם על השמירה. לא תמיד הוא עמד בזמנים, ולפעמים כבר היה חושך כששלח אותי, על אופניי, לחלק את פתקי השמירה.

ממזרח לנהריה שכנה שכונה על גבעה, ובתחתית הגבעה הזאת גרו ערבים. בשורת הבתים האחרונה בשכונה גר רווק. אבא שלח אותי למסור לו פתק שמירה.

דפקתי על דלתו והושטתי לו את הפתק. הוא אמר לי, "תגיד לאבא שלך שאני לא הולך לשמור, אני מפחד".

אמרתי לו שאם אני לא מפחד לבוא אליו בחושך ולהביא לו פתק, שילך לשמור. חזרתי הביתה ולא סיפרתי את זה להוריי. למחרת שמעתי את אבא מספר לאמא שההוא הלך לשמור ואמר לאבי, "התביישתי מהבן שלך אז הלכתי לשמור".

באחד הימים הפציצו את המספרה בנהריה, ואח של חבר טוב שלי נהרג. למחרת נערכה מסיבת יום ההולדת של ילד אחר, לא רחוק משם. אבי הנחה אותי, "קח את האופניים, סע ליום ההולדת, ואם תהיה אזעקה, תניח את האופניים, אל תזרוק, יש זמן, תשכב בתעלה, וכשתהיה אזעקת הרגעה תמשיך ליום ההולדת".

התרחקתי ק"מ בערך מהבית ופתאום נשמעה אזעקה. נשכבתי בתעלה בלי להתרגש, כמו שהורה לי אבא, ואז השכן בא וסחב אותי בכוח כדי שנשב על יד הקיר בביתו. אמרתי שאבי אמר שבטוח יותר לשכב בתעלה, אבל השכן התעקש. לאחר אזעקת ההרגעה המשכתי למסיבת יום ההולדת שהתקיימה כמתוכנן.

לילה אחד הפגיזה האונייה המצרית "איברהים אל אוול" את נהריה. זכרתי שאבי אמר שלערבים אין אמצעי ראיית לילה, ולכן הם אינם מפציצים בלילות. אבל הנה, לילה, ובכל זאת הפציצו מהאונייה. דודי בנימין, אחיה של אמא שהיה בצבא אז, חזר לחופשה מהמילואים ואמר לי, "רן, יש אזעקה, בוא למקלט".

אמרתי לו, "אבא אמר שבלילה אין הפצצות ואני לא הולך למקלט".

הוא סטר לי בעוצמה שהעיפה אותי מהמיטה. "עכשיו רוץ למקלט!" הוא פקד.

איני זוכר לו זאת לרעה. לא היינו ילדים מוכים. סטירת הלחי הזאת הגיעה לי. ככה חינכו אותנו, וזאת האווירה שהייתה בבית.

השיירה ליחיעם

בבית נהג אבא לספר לאמא כל מיני סיפורים, ולא הקפיד שלא נשמע. למשל, הוא סיפר שהתארגנה שיירה ליחיעם, כי אנשי יחיעם היו במצב קשה – לא היה להם נשק, לא היה להם דבר – והשיירה התעכבה.

על הגבעה המזרחית מעל נהריה, "חוממה" קראו לה, ישבה משפחה ערבית. אבי ניגש למפקדי השיירה ואמר להם, "אל תצאו, יושבת שם משפחה ערבית, וכל הערבים יחכו לכם בדרך".

לא שמעו בקולו. המצב ביחיעם היה כה נורא שהחליטו להוציא את השיירה למרות זאת. אבא שב למפקדים ואמר להם, "יש לי מתנדב פה. בואו ניקח מדוכת רימונים (מכשיר שזורק רימונים רחוק), וכל אחד ייקח שני פחי נפט ונשרוף את הכפרים הערביים", כי אם הבתים הערביים יהיו ריקים מתושבים, ייקל הלחץ על השיירה.

המפקדים השיבו לו, "שלא תעז לעשות שום דבר, כי כל הנשק של נהריה בשיירה. אם תשרוף את הכפרים, הערבים יעלו על העיר ולא יהיה לנו נשק להגן עליה".

אבי חזר הביתה זועם על האופן שבו שלחו את האנשים בשיירה. הוא סיפר לאמא שלי וכעס מאוד שלא שמעו בקולו. ואכן, רק ארבעה ניצולים נותרו מהשיירה.

ככה אנחנו, הילדים, העברנו את ימי המלחמה: שיחקנו בשתי קבוצות שנלחמות זו בזו, בנינו עמדות, תעלות וביצורים מכל מיני גרוטאות ונהנינו מאוד במלחמת השחרור. אומנם נהריה הייתה מנותקת משאר הארץ ונתונה במצב ביטחוני מסוכן מאוד, אבל איש לא אמר לנו דבר ולא הרגשנו בסכנה.

בר מצווה

לכבוד בר המצווה קיבלתי הרבה כסף כדי לבנות שובך יונים – שובך עשוי מפחים, גדול כמו לול שאפשר לעמוד בו. את מכלי הפח, שנפחם עשרים ליטרים, קיבלתי ממחלבת שטראוס שהייתה עוד קטנטנה. סיפקו לה אבקת חלב במכלים האלה כדי לעשות גלידה, כי לא היה די חלב, והיה בהם חור ששימש קן ליונים.

גברת שטראוס התחילה את המחלבה כי הייתה לה פרה והיא לא ידעה מה לעשות בחלב הרב שהיא נתנה. היא הכינה גבינות וגלידה ומכרה אותן, וככה, מכמה מכונות לייצור גלידה ומשרד קטן, התחילה אימפריית שטראוס.

פעם שלח אותי אליה אבא עם חשבונית כדי שהיא תשלם לו. נכנסתי בדלת, וגברת שטראוס צעקה עליי, "צא החוצה".

חשבתי שלא אמרתי יפה שלום ולכן דפקתי על הדלת.

"תיכנס", אמרה לי.

"שלום, גברת שטראוס", אמרתי כשנכנסתי שוב.

ושוב היא צעקה עליי, "צא החוצה. מפה ילדים לא נכנסים".

הפעם הלכתי מסביב, והיא אמרה למי שמכין את הגלידה שיגיד לי שמאחר שהיא לא התירה לי להיכנס בדלת הקדמית, הוא יפטם אותי בגלידה, וכך הוא אכן עשה.

היא ידעה שלא אלך הביתה עד שלא אתן לה את החשבונית. היא הכירה אותנו.

"נו, עכשיו אתה יודע מאיפה נכנסים ילדים?" שאלה.

מאז נכנסתי רק משם.

ממנה קיבלתי את הפחים לשובך.

גידלתי יונים, התעסקתי בהחלפת יונים, וכמובן, בניתי את שובך היונים בעצמי. עשיתי זאת לפי מה שלימדו אותנו בשיעורים בבית הספר. מדי פעם בפעם הייתי תופס יונים ושוחט לאמא שלי, כי את זה היא הסכימה שאשחט במקום השוחט. לפעמים, בימי שישי, היא הכינה לכל אחד מאיתנו יונה ממולאת. לא הייתה לי כל בעיה לגדל את היונים ולאכול אותן, כמו את הארנבות.

המורה לחנוכיות ולחלודה

לא סבלתי בבית הספר.

היה מורה שהרגיז את החבר שלי, יונה, ואותי, ולכן צבענו את שולי השולחן שלו בדיו כדי שילכלך את מכנסיו. גם נהגנו לקפוץ מהחלון, שהיה גבוה כי הכיתה הייתה בנויה במדרון, ולהיכנס פנימה בזמן השיעור.

מסגר אחד לימד אותנו מלאכת יד. אני חושב שכבר הייתי בן שלוש עשרה אז, כלומר זה היה אחרי מלחמת השחרור. הוא לימד אותנו לעבוד בפליז עם כדורי סטן, ואני בניתי חנוכייה. הוא לימד אותנו איך לעבוד במשור ובמקדחה, איך לעשות הברגה בכדורים, לעשות הברגה בבסיס. הוא לימד אותנו לעבוד היטב. החנוכייה שבניתי אז משמשת אותנו בבית עד היום.

אני ועוד ילד סידרנו את ההשקיה בגינה שמאחורי הכיתה שלנו. באנו אל המסגר עם צינור שלא הצלחנו לפרק, כי הוא עבד איתנו גם במסגרייה שלו, מחוץ למסגרת השיעורים. הוא בחן את הצינור והשיב, "אין בעיה". הוא נתן לנו פטיש כבד שבקושי הצלחתי להרים, אמר לחבר שלי שיחזיק את הצינור על הסדן והורה לי להכות בו.

לא הכיתי חזק מספיק והוא הורה לי, "תרביץ יותר חזק! תסובב ותרביץ".

לאחר מכן הוא נתן לנו מפתח קטנטן ולימד אותנו לפרק צינורות שהחלידו. מכות הפטיש שברו את החלודה שעל הצינור, ואחר כך כבר לא התקשינו לפתוח אותו.

ככה למדנו לעבוד.

היינו צריכים לעבוד כבר בילדות, ועבדנו גם עם אבא שלי בגינות. הוא היה חופר בקלשון, ואחותי ואני היינו מוציאים את היבלית מהתלם בזמן שהוא חפר.

כמו שכבר ציינתי, היינו צריכים לטפל גם בתרנגולות, לפני בית הספר או אחר הצהריים. כשהתחמקנו מהמטלה אחר הצהריים כי רצינו לשחק וגם לא עשינו אותה בערב, אמרו לנו, "במחילה מכבודכם, קיץ או חורף, קר או לא, אתם תלכו עכשיו לנקות את כלי המים של התרנגולות ותיתנו להן לאכול. לא עשיתם את זה בערב, תעשו את זה בבוקר". לא ויתרו לנו.

לא היו הרבה ילדים בנהריה, ואני נשרכתי תמיד אחרי אחותי. היא הרביצה לי בלי סוף, ובצדק. הפרעתי לה כשבילתה עם חברותיה, והיא מאסה בחברתי. אמרתי לה תמיד, "חכי־חכי שאני אגדל. כשאגדל אני אחזיר לך".

אבל כשגדלתי שכחתי את איומי, כי כשאתה גדול כבר לא נאה להרביץ לבנות. על כל פנים, היו לנו יחסים נהדרים.

גם התושבים לא היו רבים בנהריה בילדותי. כשעליתי לכיתה א' בבית הספר התחילו ללמוד בחדר האוכל של קיבוץ עברון. בהתחלה שכן הקיבוץ על גבעה, במקום שעומד בו עכשיו בית הספר ויצמן בנהריה. אחר כך עבר בית הספר למבנה קבוע.

לקראת חג השבועות שלחו אותנו לאסוף שיבולים, ואני התקוטטתי, באופן ידידותי, עם חבר שלי. הוא הקניט אותי, ואני אמרתי, "תפסיק להקניט, אחרת אכה אותך".

הוא ענה, "אין לך עם מה להכות".

הבחנתי במעין צינור שחור על הרצפה ורציתי להרביץ לו באמצעותו, אבל כשהרמתי את ה"צינור" ראיתי שזה נחש שחור. זרקתי את הנחש הצידה, ואיני יודע מי נבהל יותר, הנחש או אני. ובכל זאת החבר ואני לא התרגשנו מדי והמשכנו במעשינו כרגיל.