האגדה והלב

1 למי קראת מכוער? על התורה והחיים

אילו סכנות אורבות ללומדי התורה? האם ייתכן שדווקא מי שלומד תורה ייכשל בגאווה ובהתנשאות? סיפור על גסות רוח שיצאה דווקא מפיו של תלמיד חכם דגול מעלה סימן שאלה על מידותיהם של גדולי עולם ומוסיף מרכיב חשוב למבנה הראוי של תלמידי החכמים.

תורה ועורמה?

המשנה במסכת סוטה (ג, ד) מנפיקה אמירה קשה מאוד מפיו של רבי אליעזר: "כל המלמד את בתו תורה, כאילו לומדה תפלות". לפני שנסביר את מהות האמרה הקיצונית הזאת על משמעויותיה, ננסה להבין את ההקשר המקראי ואת ההסבר התלמודי (סוטה כ ע"א).

פרשת "סוטה" המופיעה בתורה (במדבר ה) עוסקת באישה שנחשדה בבגידה בבעלה, חשד שהוביל בתקופת בית המקדש לטקס שבו נתנו לה לשתות את "המים המאררים", מים ששמו המפורש של הקב"ה הומס לתוכם. אם בתום השתייה מתה האישה, הרי זהו סימן שבגדה וזה עונשה. אם שרדה - היא יוצאת נקייה מחשד. אך הגמרא מלמדת שכמו לכל כלל, יש כאן יוצאים מן הכלל: ישנם מקרים שבהם אישה שבגדה לא תמות מיד מכיוון שיש לה זכויות שמאפשרות לה לחיות עוד שנה, שנתיים או אפילו שלוש.

מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה מים מאררים ותראה שאינה מתה מיד, היא תדע שיש לה זכויות ולא תחשוב לרגע שהצליחה לרמות במבחן המים. רבי אליעזר לוקח את זה לכיוון אחר. הוא חושש שלימוד התורה דווקא יעניק לאישה נואפת ידע שיאפשר לה להתל בכולם. חשש זה הוא שהביאו לקבוע: "כל המלמד בתו תורה - כאילו לומדה תפלות".

מהי תפלות? לפי הפירוש הרוֹוח, תפלות אינה אלא זנות, אך הגמרא מתקשה לקבל גישה זו כפשוטה ולכן מדגישה שזה "כאילו למדה תפלות". כתמיכה לגישה זו מביאה הגמרא את דרשתו של רבי אבהו על הפסוק ממשלי (ח, יב) "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה", ודרשתו מעניינת כאן ביותר: כיוון שנכנסה באדם חוכמה, דורש רבי אבהו, נכנסה בו ערמומיות. ולפיכך אומרת הגמרא: אם אישה תהיה חוכמה יותר, אם תדע יותר, תיכנס בה ערמומיות והיא תמצא דרכים להתיר התנהגות שאינה הולמת.

מובן שלאוזניים מודרניות קביעת רבי אליעזר נשמעת קשה ביותר, שהרי גם גברים לומדים תורה ולכאורה אף הם בכלל סכנה זו. זוהי סוגיה מורכבת אך נבקש להציע כיוון לתשובה: בתקופת המשנה והתלמוד נשים היו מחוץ למעגל הידע ולימוד התורה, ואפשר שגישה זו משקפת רק את העובדה הזאת, בדומה לחשש שיש לאנשי מקצוע משימוש לא הולם בידע שהם עצמם רכשו בעמל ובזהירות, על ידי גורמים לא מוסמכים. באותן שנים חכמים כמובן לא העלו על דעתם נשים משכילות ברמה דומה לגברים.

אנו נז ַקק אם כן את הקביעה, ללא ההקשר המגדרי: מדברי רבי אליעזר ומהסברו של רבי אבהו עולה שהאדם המתוחכם - גם לומד התורה! - עלול לאבד מפשטותו ושמא גם מיושרתו ולהפוך לערמומי. אם תרצו, התורה עלולה להפוך לחוכמה בלבד.

כפי שנראה, לקביעה זו יש שורשים עתיקים, בסיפור הבריאה.

עץ הדעת, חוכמה ומוות

עולם לימוד התורה הוא עולם שבו מצד אחד ישנו ידע רב, לימוד וחוכמה, ומצד שני יש בו עבודת מידות והתקדמות רוחנית. משום כך לא הרי לימוד תורה כהרי לימוד פילוסופיה. אמנם שתיהן מעשירות את לומדיהן אך התורה גם מגבילה את האדם, מחנכת אותו ודורשת ממנו להשתפר כל הזמן. אלא שהבחנה זו בין חוכמה טהורה לבין חוכמת התורה לא תמיד מובנת מאליה. לעתים חוכמה ועומק, בייחוד אם הם מנת חלקם של יחידי סגולה, עלולים להיות להם לרועץ.

הקשר בין דעת למוות נמצא כבר בתחילת ספר בראשית. כאשר הקב"ה מצווה את האדם "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" הוא מיד מגביל אותו: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז-יז). כלומר דווקא עץ הדעת טוב ורע, העץ שמסמל את החוכמה ואת פסגות הידע, הוא זה שעלול להביא למותך, מזהיר הבורא.

לכאורה היה צריך להיות הפוך, שהרי המדע והקִדמה מביאים בכנפיהם פיתוחים לרווחת האדם, תרופות מצילות חיים והמצאות שונות ומשונות שאף מאריכות ימים. אלא שלמטבע יש שני צדדים: החוכמה והידע יכולים לשמש למטרות שליליות, והאדם החכם עלול לחשוב את עצמו לאלוהים ועלול לנַכס לעצמו כוחות וסמכויות לא לו.

אך אין זו הסכנה היחידה. מי שמשוטט בעולמות החוכמה העליונים מסתכן גם בעיוורון כלפי זולתו.

רבי אלעזר והאדם המכוער

במסכת תענית מביאה הגמרא כמה דרשות של רבי יהודה ההפוכות מפשוטם של פסוקים. משם היא עוברת לעסוק בתכונותיהם של הקנה והארז בעקבות דרשתו של רבי יהודה על סגולותיו של הקנה דווקא ולא של הארז שנחשב לסמל של יופי, יציבות והצלחה.

זהו המבוא לסיפור שפותח בקביעה: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (כ ע"א).

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון [בנו של רשב"י] ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.

אמר לו [אותו אדם מכוער]: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו [שלום].

אמר לו [רבי אלעזר]: ריקה! כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?

אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי.

אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

היה מטייל [רבי אלעזר] אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!

אמר להם [המכוער]: למי אתם קורין רבי רבי?

אמרו לו: לזה שמטייל אחריך [רבי אלעזר].

אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל.

אמרו לו: מפני מה?

אמר להם: כך וכך עשה לי.

אמרו לו: אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.

אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון [לבית המדרש] ודרש: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

רבי אלעזר, בנו של רשב"י, הולך ממגדל גדור, כנראה מבית המדרש או מבית רבו, כשהוא רכוב על החמור. הוא מטייל להנאתו על שפת הנהר, לבו מלא בשמחה גדולה, ומספר האגדה טורח לציין שדעתו היתה גסה עליו דווקא מפני שלמד הרבה תורה.

כאמור, הוא פוגש אדם מכוער וזה פונה אליו בכבוד ואומר לו: "שלום עליך, רבי", אבל רבי אלעזר בן רבי שמעון לא עונה לו. לא זו בלבד שאינו עונה לו, הוא גם מבזה אותו בדברים. האדם המכוער, שהוא מן הסתם הרבה דברים חוץ ממראהו, מחזיר את כבוד הלומד אל מי שזה הרגע הוא למד את תורתו: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".

לשמע תגובה מפתיעה ומטיפה זו, רבי אלעזר בן רבי שמעון מבין לפתע שהוא חטא בחטא היוהרה. הוא יורד מהחמור, מוותר על יתרון הגובה ומשתטח בפניו ואומר לו: "נעניתי לך, מחוֹל לי", אבל המכוער ענה לו שאינו מוחל עד שילך לאומן שעשה אותו. הוא בעצם שולחו בחזרה לבית המדרש שילמד שוב תורה.

בשלב זה המכוער אינו מגיב עוד לרבי אלעזר שמשתרך אחריו בתקווה שיוציא מפיו את מילות המחילה. אך זה לא קורה. הם מגיעים לעירו של רבי אלעזר ואוי לאותה בושה כאשר יצאו בני עירו לקראתו. הם רואים בו צדיק, אך המכוער רואה בו גס רוח.

סוף דבר, אנשי העיר ביקשו שימחל לו מכיוון שהוא גדול בתורה, יש לו זכויות. ייתכן שנפל פעם אחת, אבל זה בוודאי היה "נקודתי". וכך היה, המכוער מוחל בשבילם, בזכותם, "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

זה הרקע לקביעה: "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות". עולם בית המדרש, עולם הידע, יוצר מעצם טבעו ארזים גדולים, אבל כאלה שצמרתם גבוהה, אולי גבוהה מדי ושמא גם נוקשה מדי.

לעומתם, הקנה נמוך יותר, מרשים פחות, אבל גמיש יותר. כך הם החיים עצמם. הם אנושיים, מלאי פשרות, נדרשים לאזן בין ערכים ובין משאבים. רכות, גמישות, אולי גם חוסר שיפוטיות, הם המפתח לכתיבת דברי תורה ולמסירתם הלאה, ואַל ללומדי התורה להיות כמו עץ הארז, סמל הגאווה, אלא כקנה, סמל הענווה.

מי כאן קשה?

מעניין לראות שאם בהתחלה רבי אלעזר זוכה לביקורת מצד מספר האגדה כגאוותן וקשה, הרי שבחלק השני לכאורה מתהפכים התפקידים והאיש המכוער נתפס כאדם קשה שמסרב למחול למי שמעד באופן חד־פעמי. אנשי העיר הם שמזכירים לו שעליו למחול לו ולהביא בחשבון גם את זכויותיו.

רבי אלעזר חווה אפוא על בשרו את קשיות הלב שאפיינה אותו עצמו מעט לפני כן. הוא מבין שגדלות בתורה אינה מספיקה. תורה צריכה בצדה חמלה וישרוּת.

האדם הישר

על ישרות שחייבת להיות בצד שמירת התורה ולימודה כתב הרב קוק (אורות התורה יא, ב):

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי.

דברים אלה מלמדים שלא מספיק ללמוד תורה כדי לתקן את המידות, בסופו של דבר, האדם צריך להיות אדם.

הגמרא (יומא עב ע"ב) אומרת על התורה שאם "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה". התורה היא מעין תבלין לחיים עצמם וכדי לזכות בה בתור סם חיים יש לחבר אותה לחיים, למוסר בסיסי ולדרך ארץ. ברוח הסברו של ספר הזוהר (חלק א, לה ע"א), אדם הראשון מצוּוה לאכול מכל עצי הגן, גם מעץ הדעת טוב ורע וגם מעץ החיים - ביחד. הוא מוזהר שלא לאכול מעץ הדעת בלבד כי כפי שראינו, החוכמה - הן התורנית הן הפילוסופית - עלולה להיות מכוערת.

לקריאה נוספת

אדמיאל קוסמן, "רבי שמעון בן אלעזר והאיש הפגוע", מסכת גברים: רב וקצב ועוד סיפורים, ירושלים: כתר 2002, עמ' 73.