הקבר של אריס סאן
הלילה הוא פרק הזמן שמקדש את אי העשייה. רק בלילה אפשר לנסות לנחש איך מרגישים כשנִמסכים לתוך הנצח, אל חשכת הלא כלום, אותה חשֵׁכה
שקודמת ללידה ונמשכת אחרי המוות.
יש מי שזוכות לכך עוד במהלך חייהן. נשים, שאיש כבר לא יפקוד, דוחקות עמוק לתוך עלטת המגֵרה את תחתוני הפיתוי שקנו ברגע של חולשה.
בחולצת טריקו פשוטה הן נשענות מהחלון החוצה ומעשנות אל הרחוב, מתוך ידיעה ודאית שנגזל מהן דבר־מה יקר־ערך, משהו שרק הלילה עשוי
להחזיר. אבל מה?
***
כשהלילות נמתחים כמו גומייה בתחתונים קטנים מדי, אני קוראת רצף של ערכים מומלצים בוויקיפדיה. למשל, על הזמר אריס סאן, זה ששר "סיגל
סיגל" ו"בום־פם בום־פם". ידוע שהוא מת בהונגריה ונקבר בניו יורק, אבל מי העלה בדעתו שהקבר שלו - בבית קברות פסטורלי בשכונת פלאשינג
ברובע קווינס - הוא הקבר הצמוד לקברו של לואי ארמסטרונג, חצוצרן הג'אז הבלתי נשכח?
אחרי שעה או מה, באמצע הערך על איזה אגיפטולוג בריטי, פתאום אני מסתכלת מהצד ובא לי להעיף לעצמי סטירה. מה אכפת לי מפלינדרס פיטרי?
זה הזמן לרדת לסיבוב בשכונה, לבדוק מה חדש. הלילות תמיד גדושים ברשרושים והתלחשויות. הכול נראה אותו דבר אבל לגמרי אחר. עטלפים
מעופפים מעץ לעץ ותופסים את מקומם של העורבים, וחזירי בר מפלצתיים משוטטים באין מפריע בשבילים שבהם, רק לפני שעה קלה, ילדות רכנו
ללטף כלבלבים. אני אוהבת לעמוד בחוץ בשעת לילה מאוחרת ולהאזין לשכונה שמשתתקת סביבי בהדרגה. כמו כישוף מחשמל שמכה בית אחַר בית,
כמו בשיר וּוּוּוּוּמַלָּחֶיהָ נרדמו כולם. בקרוב ישקע פה השקט המוחלט, יחליף את כל האִוושות והאנחות, וגם את כל השְׁשְׁשְׁ־שְׁשְׁשְׁ,
מה יגידו השכנים. רק פנסי התאורה ימשיכו כל הלילה להפריש לרחוב סילונים דקיקים של אור צהוב, חולני למראה, אור שבאורח פלא אינו
מאיר דבר כמעט, רק מעצים את הצללים.
לפעמים בחצי הלילה אני תופסת על חם נשים שחומקות מבתיהן החוצה, חלקן גוררות מזוודה, חלקן רק נוטשות שקיות עם בגדים לא רצויים ליד
מְכוּלַת האשפה וחוזרות תכף ומיד הביתה. בדיוק שם, ליד המכולה, מתוך שקית שחורה שעליה כתוב בסגול "אופנת סיוון - לכל המשפחה",
תפח וגלש החוצה שובל של טוּל לבן. התכופפתי אל השקית וכנופייה של עָשִׁים התעופפה מתוכה לכל עבר. הרעב הזה, שאני לא מכירה, לעוד
ועוד בד, רעב שמשותף לנשים ועָשִׁים.
מי האישה שהשליכה שמלת כלולות לפח האשפה? מה, אין לה לב?
אספתי את השמלה לחֵיקי, מלאכת מחשבת מעודנת של משי, פנינים מלאכותיות ותחרה, במצב מצוין. לא התאפקתי ובִן רגע השתלשלתי לתוכה.
המידה התאימה בדיוק והבד נצמד בנעימוּת לגוף, בוהק וחלק כמו עור שני בגון שמנת עשיר. כל אישה בשמלת כלה הופכת במחי בד לאישה שברירית
באריזת מתנה. זו עסקת חבילה, רק בוא וקח, הקלילוּת של הכלולוֹת עם המשא של הנישואים, שניים במחיר אחד, בטוב וגם ברע, זוכר? הסרתי
את השמלה מעליי לפני ששוב אתמלא תשוקה חסרת מעצורים לאפות, לקנן, להתפיח כריות צבעוניות. לבשל טאג'ין עוף בזעפרן, עם פירות יבשים
ואורז אחד־אחד. דחסתי את כל זה היטב בחזרה לתוך השקית, וטמנתי אותה בינתיים במקום מבטחים. ועכשיו להמתין. היא מוכרחה לבוא, שמלת
כלה לא זורקים לפח סתם ככה, זה כמעט חילול קודש.
זמן קצר אחר־כך היא הגיחה בעפעפיים נפוחים, אף אדום וטייץ אפור. הבטתי בה כשחיטטה חסרת סבלנות בשקיות שהושלכו שם, תוך שהיא משלחת
בי מבטים אלכסוניים. כתשתי את בדל הסיגריה בעקב הכפכף. היא נענשה מספיק. בטוב לִבי ביקשתי לקצר את ייסוריה.
"את מחפשת במקרה את השקית של 'אופנת סיוון'?"
זוויות פיה התעקלו וזה לא היה חיוך. היא אפילו לא טרחה להשיב לשאלתי, רק קצות נחיריה נרעדו מעט בתגובה, ואני ראיתי בבהירוּת את
הנסיכה המפונקת שהייתה בגיל שמונה, בגיל שמונה־עשרה, בגיל עשרים ושמונה. מי מי מי הילדה של אבא. היא הביטה בי כמו מישהי שמעולם
לא שמעה את המילה "לא", בשבילה זו הייתה סתם עוד מילה, כמו "מועקה" או "ציפרלקס".
מה האישה הזאת בכלל יודעת על דחיות? בשׂערהּ החלק, הבהיר, האסוף בפקעת מרושלת על העורף, מרושלת ובכל זאת מסוגננת פי אלף, חרא,
עגילי יהלום קטנטנים צמודים לתנוך העדין. איך הן עושות את זה, איך הן יודעות, זה חייב להיות משהו מוּלד. היא נראתה כמו מישהי שהונפה
גבוה־גבוה כל־כך הרבה פעמים בחייה, עד שנשכח ממנה פוטנציאל העלבון שטמון בכוח המשיכה. רואים עליה שנושקה וחובקה וטופחה על־ידי
אב מהחלומות, אב לדוגמה עם מעיל אופנוענים איטלקי ותיק ג'יימס בונד מעוצב בהזמנה מיוחדת, שחוזר ממסעות עסקים חובקי עולם עם יותר
מדי מתנות, ומנפנף בידו בביטול בכל פעם שאומרים לו, "אתה מקלקל את הילדה". להפך, הוא מת על זה, וכל החברות שלה משתגעות עליו מגיל
אפס והוא יודע את זה. ואיפה אני משתלבת בכל הסיפור, חשבתי לעצמי בכאב, אני, ששמעתי כל־כך הרבה לָאווים במהלך חיי, שכל־כך שיוועתי
אל הכן האחד שלא נשמע, שכבר לא יישמע. ואיזה צחוק הגורל זה שפתאום, במקרה, החזקתי ברשותי משהו שהיא רצתה.
ההתמקחות אִתה תהיה אכזרית ומענגת. לא התכוונתי בשום פנים ואופן לוותר למלכת הכיתה. "את רוצה את השמלה שלך בחזרה? אין בעיה, תקבלי
אותה. אבל יש לי תנאים."
"את רוצה כסף?" היא נשפה החוצה את המילה כאילו עצם אִזכורה מטמא לה את חלל הפה.
"לא. אני לא צריכה את הכסף שלך," עניתי.
עמדנו שם שתינו, במגרש החניה הקטן, ערוכות זו מול זו משני צִדי הצפרדע הירוקה.
"אז מה את רוצה ממני?" היא רטטה כמו מיתר מתוח למעלה מן המידה שעומד לפקוע בכל רגע, אבל לא. רק אז הבנתי שלשלמוּת יש מחיר. לא
הייתי היחידה שבאה אִתה חשבון; חשבונות לפירעון הוגשו לה ללא הרף, רק בגלל שהייתה היא־עצמה. אבל זו לא אשמתה שהיא זו היא, התקומם
בי מה שנהגתי לכנות, מתוך מגבלותיי, חוש הצדק הטבעי. רק מתוך אהדה אליה לא נכנעתי לדחף לרחם עליה. אם היא רק תחשוד שמישהי מהקַסְטָה
שלי מרחמת על מישהי כמוה, היא תתרסק פי אלף. הקפדתי לשמור על הבעה ריקה ומשועממת, כלומר כבר חיקיתי אותה מבלי דעת. אין פה עניין
אישי, שידרה לה שפת הגוף שלי, זו בסך הכול הזדמנות עסקית. זה מה שזה. הזדמנות להרוויח איזו תשׂואה נאה בעסקי הצדק.
בפה מכוּוץ פירטתי את דרישותיי: "אני רוצה שתזמיני אותי אלייך הביתה. אני רוצה שתושיבי אותי לשולחנך ותתני לי לאכול מצלחתך ולישון
במיטתך. אם כל התנאים ימולאו, תקבלי את השמלה בחזרה."
מבטה היה אחוז פלצוּת כאילו חזתה בתופעה על־טבעית, הפעם האחת שבה הצליח הרעם להקדים את הברק. אלא שאז, בו ברגע, זקפה את גֵּווה.
"בואי," סיננה והחלה לצעוד לעבר ביתה, אפילו לא טרחה לבדוק אם אני הולכת בעקבותיה. מָשִׁיתִי מתוך השיחים את השקית ומיהרתי אחריה,
מגושמת כתמיד.
"חכי לי," קִרקרתי, "חכי, הבטחת לי!" דִקלמתי את השורות שלי בצייתנות, אבל גם את עצמי שכנעתי בקושי. מה יקרה עכשיו? אני מניחה
שלא חשבתי עד הסוף. הפרס היה גדול מכדי שאדקדק בפרטים. כשנכנסנו לתוך הדירה המרוּוחת, האפופה באותה חמימות מחושבת שמציגים הז'ורנלים
הנחשבים, הופתעתי לראות את בעלה. הוא ישב בגבו אלינו, שקוע במסך הטלוויזיה. היא הפטירה לכיוונו "היי" רפה והמשיכה ללכת. ציפיתי
שתסביר לו, אך היא דילגה על שלב ההסברים כאילו בסך הכול הביאה עבודה הביתה, פנתה היישר אל המטבח ואני אחריה. כיכר לחם נחתה על
השולחן בקול חבטה. היא משכה מהמקרר גביע גבינה לבנה וקערית עם זיתים. "בדיוק נגמר לנו הקוויאר."
צחקתי.
"בתיאבון," אמרה ועזבה את המטבח עוד לפני שהספקתי להשיב תודה.
אכלתי, אחוזת מבוכה, על אף שבכלל לא הייתי רעבה. לרגע כמעט התפתיתי לחטט במגֵרות, אבל לא זזתי ממקומי. פיהקתי לרווחה.
עשר דקות לאחר מכן שבה ובידיה ערֵמת מצעים. בתאורת המטבח הבוטָה, שאינה מרחמת על איש, ראיתי שהייתה מבוגרת בהרבה מכפי שחשבתי.
החושך הִצעיר אותה כפי שהִצעיר את כולנו.
היא הצביעה על אחת הדלתות ומסרה לי את המצעים. לא המתנתי עד שיעלה הבוקר, ובמחווה של רצון טוב דחפתי לזרועותיה את השקית עם השמלה.
היא יצאה מהחדר בלי לומר מילה. אולי לא מצאה טעם להודות לי על מה שממילא היה שלה.
ישנתי רע. שמיכת הפּוך האפורה רבצה עליי דחוסה וגבשושית, כאילו הוּמרה פלומת הנוצות באבני חצץ. התגעגעתי למיטה שלי, למצעים שלי,
למרכך הכביסה הוותיק שלי בניחוח אוקיינוס. מהלבנדר שלה עלה ריח מתקתק של ריקבון זִקנה. בעיקר התגעגעתי למזרן שלי, שכבר שנתיים
אני רוצה להחליף. האם ישנתי שם לגמרי לבדי בלילה ההוא? אולי כן ואולי לא. כשהתעוררתי לא היה שם איש, ורק דלת ארון הבגדים התנדנדה
מולי הלוך ושוב על ציריה, כמו שן חלב על סף נשירה. המדפים היו ריקים וכך גם כל המגֵרות, לחפציהָ של בעלת הבית לא היה זכר. כשסידרתי
את המיטה, קולו הרדיופוני של מגיש יומן הבוקר בקע מכיוון המטבח. הייתי רעבה.
בעל הבית ישב עם עיתון וקפה, לבוש במכנסיו בלבד. היה לו מבנה גוף אתלטי במידה, ועורו היה שזוף אבל לא שזוף מדי. הוא היה קירח למחצה
וממושקף, ותלתלי החזה שלו היו רכים כל־כך למראה, עד שנדמה שמישהו עיצב אותם, כל תלתל בנפרד, בעבודת יד. ריח נעים של אפטר שייב
התערבב בניחוח האספרסו והלחם הקלוי. היה לבית ריח של בית, אבל זה לא הספיק לי.
רציתי שיבחין בי. רציתי שיעביר עליי את מבטו. על משקפיי הכעורים, על שׂערי שעבר חפיפה פונקציונלית והתייבש ברוח הערב, בלי שום
סידור מתוחכם. רציתי ששמלתי הישנה והפשוטה תשתקף באישוניו. מה כבר יקרה, תהיתי. שום דבר, מן הסתם. אבל בכל זאת חמדתי את הרגע הזה,
וחמדתי אותו במלואו.
"אתה יודע," קולי חרק מרוב מאמץ להישמע טבעית ככל האפשר, בשעה שניסיתי לחדור את נייר העיתון שהפריד בינינו, "אתה מכיר את אריס
סאן, הזמר היווני? אז שתדע שהוא קבור ממש צמוד ללואי ארמסטרונג. זה נשמע מוזר אבל לגמרי נכון."
"בקווינס," הוספתי חסרת נשימה. "אתה יכול לבדוק אותי בגוגל."
הוא סוף־סוף הבחין בנוכחותי ואפילו הביט בי בעניין מסוים. "ומי את?" תבע לדעת.
במקום להשיב, יישרתי קפל בלתי נראה בשמלה. לבשתי שמלה ירוקה־צהובה בסגנון לורה אשלי, שמאז שנקנתה כבר הספיקה לצאת מהאופנה, לחזור
אליה ושוב לצאת. נראיתי בה כמו חמנייה ענקית. חמנייה ענקית נבולה. הוא בטח חושב שאני עוזרת הבית. התלבטתי אם לספר לו כבר עכשיו
שאלביס פרסלי בן השבע־עשרה שימש גוי של שבת עבור שכניו במֶמפיס, משפחת הרב אלפרד פרוכטר, או לשמור את המידע הזה לאחר־כך. לבסוף
רק חייכתי אליו בנעימוּת והסטתי ממנו את מבטי אל עבר החלון הגדול, חלון מקיר לקיר שהשקיף אל מרחביו של הים הפתוח, כחולים ואפורים,
ששוליהם הקציפו בלבן. הבית הזה הוא כמו ספינה, חשבתי, המוכנה להפליג מכאן בכל רגע. דמיינתי את בעלת הבית נקשרת לתורן בשמלת כלולות
לבנה, הרוח מתפיחה את שמלתה שהופכת למפרשׂ, ואיש לא יבחין, ואיש לא יֵדע, שנוסעת בים אישה לבדה. עננים כבדים הנמיכו את השמיים
וכיסו את הים בשמיכה עבה, רומזים שבקרוב יֵרד פה גשם. ניסיתי להיזכר מה לבשתי כשטיילנו על החוף ההוא ואמרת שקר לך, וצחקתי ואמרתי
ש"קר לי" זה משפט של בחורות. רק אז שמתי לב שחלפו שעות מבלי שחשבתי עליך אפילו פעם אחת. עד ליל אמש עוד חשבתי עליך כל הזמן.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.