1
ג׳יו
הנשימות של אמיליה היו עמוקות וסדירות בשנתה. אם לא הייתי רואה את זה במו עיניי, לא הייתי יכול לנחש עד כמה היסטרית היא הייתה רק לפני שעה.
שטפתי מעליה את הדם של אביה, חיבקתי אותה כשהיא התפרקה ואז הבאתי אותה הנה, אל הבית בהמפטונס. מקום שבו יכולתי להגן ולשמור עליה מפני הסערה ההולכת וקרבה — ולא היה לי ספק שהיא תגיע.
הדוד המזדיין שלה ניצל אותי. הוא כרת איתי ברית שבמסגרתה אילץ אותי לקחת את ידה של אחייניתו בניגוד לרצונה, ואז בגד בי.
ולכן אין ספק שהמלחמה תבוא. אני אמטיר גשם של דם על רחובות שיקגו. בגידה הייתה סכין שחתכה עמוק וכואב, והסכין שלי תכאב הרבה יותר. הנקמה שלי התחילה ברגע זה.
החתלתולה הקטנה שלי אפילו לא זזה כשקמתי על רגליי ונשקתי ברפרוף לשערה.
אחרי שהבכי שלה פסק, היא התעטפה בשתיקה שהפחידה אותי. חשבתי שאולי היא לקתה בסוג כלשהו של הלם. היא לא נלחמה בי כשנתתי לה כדורי שינה והצייתנות שלה הדאיגה אותי, אבל לפחות עכשיו היא תישן כמה שעות.
היו דברים שהייתי חייב לטפל בהם מייד.
ג׳קסון חיכה לי במורד המדרגות, שעון על המעקה כשחיוך מופרע על פניו. ״נסיכת האאוטפיט באמת רצחה את רוברטו דונאטו?״
הנהנתי והחיוך שלו התרחב.
״אני מחבב אותה.״
ברור שזה יגרום לו לחבב אותה.
צעדתי בכיוון המסדרון. ״בוא נחליף כמה מילים עם אנדריאס.״
ג׳קסון הלך בעקבותיי אל המרתף שנראה כאילו נלקח מסרט אימה. המסדרון היה אפלולי ומטונף, הדלת לחדר החקירות הייתה מרוחה באדום ארגמני והידית מכוסה בטביעות אצבעות דביקות. למה הם לא טורחים לנקות אחריהם?
ריח חזק ומתכתי של דם הכה בי ברגע שנכנסנו פנימה. אנדריאס היה תלוי על קרס שהשתלשל מהתקרה ועבר דרך מפרקי כפות ידיו — כי לא היו לו כפות ידיים שאפשר לאזוק.
לאוכף שלי הייתה חיבה ברורה לקטיעת גפיים. הגדמים המדממים של מפרקי כפות הידיים של אנדריאס היו חבושים, אבל רק כדי שהאיש לא ידמם למוות. ועדיין, דם זרזף במורד זרועותיו וזלג בנחלים קטנים לאורך גופו. וכאילו זה לא הספיק, כל גופו היה מכוסה באינספור חתכים — פרוסות עמוקות שהוסיפו נופך לקנבס הארגמני שהיה עורו של אנדריאס.
ג׳קסון אף פעם לא ריחם על איש, אבל לפעמים — לעיתים לא קרובות מדי — מצאתי את עצמי מרחם על הקורבנות שלו. אם כי לא על הקורבן המסוים הזה. המאפיה היא עסק, אבל היא גם משפחה, משהו אישי. והפעם זה הכי פאקינג אישי שיכול להיות.
נדיר מאוד שמצליחים לגרום לי להרגיש טיפש, אבל אנדריאס וסרג׳יו דונאטו שיחקו איתי מלוכלך. הם סיכנו את המשפחה שלי, גבו ממני מחיר שעלה לי באנשים שלי, והכי חמור — כמעט עלה לי במחיר חייו של טומי, שהיה כמו אח עבורי.
אנדריאס ידע היטב שעל דם משלמים בדם. הוא ידע מה תהיה התגובה שלנו במקרה שהוא ייחשף, ובכל זאת הוא בחר בדונאטו. למה קשה כל כך לאנשים להיות נאמנים?
ראשו של אנדריאס היה שמוט, ולפי הנשימות הרדודות של בית החזה שלו ניתן היה לראות שהמוות כבר קורא לו.
״הצלחת לפחות להוציא ממנו פרטים לפני שהוא...״ נופפתי בידי לעבר גופו של האיש שעמד לנפוח את נשמתו.
ג׳קסון נשען על הקיר המעוטר בנתזי דם. ״ברור. הוא זימר כמו ציפור שיר ברגע שהוא ראה את הסכין שלי.״
אז כל הפצעים המרובים וכפות הידיים הכרותות באמת היו רק בשביל הכיף. לא שיכולתי להאשים את ג׳קסון. אנדריאס קיבל בדיוק את מה שהגיע לו, והוא לא יזכה לרחמים ממני.
אחזתי בשיער ספוג הדם של המלשין, משכתי את הראש שלו וסטרתי לו. הוא גנח וייבב כמו נקבה. ״יכולת לפחות למות עם קצת כבוד עצמי, אנדריאס. אפילו אשתך לא הייתה נמושה כמוך.״
הוא התייפח ויילל בלי בושה. יש רק דבר אחד שגרוע יותר מבוגד, וזה בוגד שלא מסוגל להתמודד עם ההשלכות של מעשיו כשהם חוזרים להתנקם בו. ״נתתי לך הזדמנות להגן על המשפחה שלך מפני נרו. אתה זוכר? ישבתי עם כולכם סביב השולחן ופאקינג נתתי לכם דרך לצאת מזה בשלום. בגדת לא רק בי, אלא גם באשתך ובילדים שלכם.״
ויש מצב שזה הדבר שהרגיז אותי יותר מכול, כי לעולם לא הייתי עושה את זה. גם תמורת כל ההון שבעולם וגם מול איומים גרועים ככל שיהיו, לא הייתי מסכים לסכן את המשפחה שלי.
יכולתי לתת לו למות. להשאיר אותו כאן לדמם למוות. אבל זה יהיה קל מדי. הזעם שהציף אותי תבע ממני לגרום לו לסבול בדרך הכי נוראית שאפשר. האיש הזה היה מוכן לחרבן על האחים שלו, לסייע למותם, לסכן את הילדים התמימים שלו...
״אני מקווה שהם שילמו לך סכום נאה, אנדריאס.״ ניגשתי לעגלת המתכת שעמדה בפינת החדר ולקחתי ממנה את מְכל הדלק. ״אתה יודע איך אני הורג מלשינים.״ בדרך שהעבירה מסר שימנע מכל אדם אחר לחזור על אותה טעות. בוגדים ראויים למוות מחריד.
כשהתקרבתי אליו הוא גנח, כאילו ניסה לדבר. אבל כשהוא פתח את הפה ראיתי שהלשון שלו נכרתה.
הסתכלתי על ג׳קסון. ״כל הכבוד. אני לא זקוק למידע נוסף, בעיקר לנוכח העובדה שלבן זונה אין לשון או אפילו ידיים כדי לכתוב בהן.״
ג׳קסון, המופרע החולני הזה, צחק וטפח באצבעו על הרקה. ״אל תדאג.״
הנדתי בראשי והפכתי את המכל מעל ראשו של אנדריאס המייבב כמו בחורה, שהתחיל להשתעל ולהיחנק.
התרחקתי מעט לאחור ופגשתי במבט המתחנן בעינו האחת הלא נפוחה, ואז הוצאתי את המצית מהכיס. הוא מלמל מבול של קולות, כנראה ניסה להתחנן על נפשו, אבל הזמן לתחנונים כבר חלף מזמן.
פתחתי את המכסה, גלגלתי את האבן והשלכתי את המצית לתוך השלולית הקטנה שנקוותה לרגליו. הלהבות החלו לטפס במהירות וברעבתנות לעבר הקורבן שלהן. הוא צרח. אלוהים, כמה שהוא צרח.
התענגתי על הכאב שלו, אפשרתי לקול זעקותיו להגביר את הזעם שלי ולהזין את תאוות הנקם שבערה בתוכי.
ריח של בשר חרוך מהול בבנזין מילא את האוויר. הסתובבתי ויצאתי משם. זה מה שעשיתי לבוגדים, וסרג׳יו דונאטו היה הבא בתור.
הזעקות של אנדריאס ליוו אותי לאורך כל הדרך עד למשרד שלי, הלכו ונעשו יותר ויותר מיוסרות ונואשות, כמעט לא אנושיות.
הצרחות שלו נשאו מסר ואזהרה, וכל הגברים בבית יכלו לשמוע את זה. הם יפיצו את השמועה עד שכל מי שעבד איתי ידע מה הגורל הצפוי לו אם יחליט אי פעם לבגוד בי. רציתי כבוד, אבל הייתי מוכן להסתפק בפחד.
עד שמזגתי לעצמי כוסית, אנדריאס כבר השתתק. אם הוא עדיין לא מת, זה יקרה בקרוב.
ג׳קסון התיישב על כורסת העור והושטתי גם לו כוסית ויסקי.
נשענתי על השולחן וגמעתי את המשקה. ״תדאג שיטפלו באשתו ובילדים. כסף. בית. כל מה שהם צריכים.״ הייתי מפלצת, אבל מעולם לא חשבתי אפילו להעניש את החפים מפשע על החטאים של בעל או אב. פשוט רציתי שאנדריאס יסיים את חייו בקבר כשהוא מאמין שגרם למותם של בני משפחתו. זה אולי אכזרי, אבל אכזריות הייתה הדבר היחיד שהיה לי לתת לחפרפרת.
״אתה הרבה יותר מדי נחמד בשביל החרא הזה.״
״אני בטוח שהגופה החרוכה במרתף חושבת ככה. מה גילית על סרג׳יו?״
״לא הרבה יותר ממה שכבר ידענו קודם. כל העניין היה מלכודת. לסרג׳יו הייתה חפרפרת גם אצלנו וגם במאפיה. הוא מכר למאפיה מידע על המשלוחים שלנו והעמיד פנים שהם שלו. לפאדי לא הייתה שום כוונה לפגוע בנו.״ המשמעות של זה הייתה שאנחנו לא באמת אויבים.
מצד שני, כבר הרגתי את האחיין שלו ואת אחיו, אז אולי בשלב הזה כן היינו אויבים. הייתה רק דרך אחת לגלות.
״טוב מאוד. תערוף את הראש של רוברטו דונאטו ותשלח אותו לפטריק אוהרה, בצירוף הזמנה לפגישה.״
״אוקיי,״ ג׳קסון קם וניגש לדלת.
״ו... ג׳קסון?״ חיכיתי שהוא יסתובב אליי. ״מבחינת כל העולם, אני זה שהרג את רוברטו. האנשים שלו מתים והסרטונים מהמצלמות נמחקו. אף אחד לא ידע לעולם שזאת הייתה היא.״
ג׳קסון הנהן. ״ברור.״
קוראים כותבים
There are no reviews yet.