פרק ראשון
הייתה סיבה שגאווין סקוט שתה רק לעיתים רחוקות.
הוא היה ממש גרוע בזה.
גרוע עד כדי שכיבה עם הפנים שתולות בשטיח, תוך כדי הושטת יד אל הבקבוק. גרוע עד כדי שיכור מכדי לראות בחושך, ככה שכבר עדיף להישאר על הרצפה.
וזאת הסיבה שהוא לא קם מהספה כאשר חברו הטוב ביותר, חבר בקבוצת הנאשוויל לג'נדס, דלריי היקס, הלם על דלת חדר בית המלון בו שהה, מצב דיכאון עמוק שהזכיר לו מדי דקה שלפחות הוא יכול לפשל כמו אלוף.
"פתוווווח," אמר גאווין, קולו רווי אלכוהול.
הדלת נפתחה לרווחה. דֶל הדליק את המנורה המסנוורת מעל לראשו ומייד החל לקלל. "לעזאזל. יש לנו פצוע." הוא הסתובב ודיבר אל מישהו אחר. "עזור לי.״
דל ובן אדם ענק נוסף פסעו לעברו בצעדים כבדים עד שארבע כפות ידיהם העצומות אחזו בכתפיו. בן רגע, גבו היה זקוף והוא נשען על הספה המחורבנת שהגיעה עם החדר. התקרה הסתובבה מעליו, וראשו נשמט לאחור על הכריות.
"קדימה." דל סטר על לחיו. "תיראה חי."
גאווין שאף אוויר והצליח להרים את ראשו. הוא מצמץ פעמיים, אולם אז שפשף את עיניו בכריות כפות ידיו בחוזקה, כמו נועץ אותן בארובות עיניו. "אני שיכור.״
"מה אתה אומר," אמר דל. "מה שתית?"
גאווין הרים את ידו כדי להצביע על בקבוק הבורבון היוקרתי המונח על שולחן הקפה. הייתה זאת מתנה ממזקקה מקומית שניתנה לכל אחד מחברי הקבוצה לפני כמה שבועות, לרגל סיום עונת המשחקים. דל סינן קללה נוספת. "לעזאזל, בן אדם. למה שלא פשוט תשפוך אלכוהול נקי לגרון שלך?"
"לא היה לי."
"אביא לך מים," אמר הבחור השני — פניו המטושטשות דמו במעט לאלה של בריידן מאק, בעליהם של כמה מועדוני לילה בנאשוויל, אבל זה היה חסר כל היגיון. למה שהוא יהיה שם? הם נפגשו רק פעם אחת באירוע גולף למטרות צדקה. מתי דל התחבר איתו?
לפתע נכנס לחדר גבר שלישי, והפעם גאווין זיהה אותו. היה זה אחד מחבריו לקבוצה, יאן פליסיאנו. "מה שלומו?״ הוא שאל בספרדית.
מה שלומו? גאווין הבין את זה. אלוהים אדירים, כשהיה שיכור יכול היה לדבר בספרדית.
דל הניד בראשו. "הוא במרחק שוט אחד מהאזנה לאד שירן."
גאווין שיהק. "אני לא אוהב את אד שירן," אמר בספרדית.
"תסתום," אמר דל.
"אני לא מגמגם כשאני ספרדי.״ גאווין שיהק פעם נוספת. טעם חמצמץ עלה בגרונו עם השיהוק. "כשאני שיכור."
יאן קילל בספרדית. ״מה קורה?"
"תיאה רוצה להתגרש," אמר דל.
יאן פער את פיו בתדהמה. "אשתי סיפרה לי ששמעה שהם מסוכסכים, אבל לא האמנתי שיש מצב כזה."
"אז יש מצב." גאווין נאנק, ראשו נשמט על הספה. גירושים. אשתו בשלוש השנים האחרונות, אם בנותיו התאומות, האישה ששכנעה אותו שאהבה ממבט ראשון באמת קיימת, מאסה בו. וזאת הייתה אשמתו המזורגגת.
"תשתה את זה," אמר דל, בעודו מגיש לגאווין בקבוק מים. ואז, פנה שוב אל יאן ואמר, "הוא שהה פה במהלך השבועיים האחרונים."
"היא גירשה אותי מהבית," אמר גאווין, ושמט מידו את בקבוק המים הסגור.
"כי התנהגת כמו שמוק."
"אני יודע."
דל הניד בראשו. "הזהרתי אותך, גבר."
"אני יודע."
"אמרתי לך שיימאס לה מהתחת שלך, אם לא תזדרז ותוציא משם את הראש."
"אני יודע." הפעם גאווין נהם את תגובתו וזקף את ראשו. מהר מדי. הוא עשה את זה מהר מדי. גל של בחילה הזהיר אותו שהבורבון מנסה להימלט דרך היציאה הקרובה. גאווין בלע רוק ונשם נשימה עמוקה, אבל, הו, לעזאזל... אגלי זיעה כיסו את מצחו ואת בתי השחי שלו.
"איזה זין, הוא נהיה ירוק!" צעק האדם־שהוא־אולי־בריידן־מאק.
ידיים עצומות אחזו בו שוב, מושכות אותו לעמידה. רגליו בקושי נגעו ברצפה, שעה שדל ודי־בטוח־שזה־היה־מאק גררו אותו לחדר האמבטיה. גאווין דשדש לעבר האסלה, בדיוק ברגע בו משהו, שצבעו כצבען של בחירות גרועות, פרץ מפיו. מאק פלט קללה ונמלט מהחדר בבהלה. דל נשאר במקומו אפילו כאשר גאווין נאנק כמו שחקנית טניס החובטת בכדור, והשתנק עוד כמה פעמים.
"אף פעם לא היית מסוגל להתמודד עם המשקאות הכבדים," אמר דל.
"אני גוסס." גאווין נאנק שוב, נופל על ברכיו.
"אתה לא גוסס."
"אז שים קץ לייסורים שלי."
"תאמין לי. אני מתפתה לעשות את זה."
גאווין נפל על אחוריו, נשען על קיר חדר האמבטיה הצבוע בז'. ברכו התנגשה באמבט הבז' המוסתר בווילון מקלחת מפלסטיק בצבע בז'. הוא הרוויח חמישה־עשר מיליון דולר בשנה ולמרות זאת היה תקוע בחדר מחורבן בבית מלון, מחורבן אפילו יותר מאלה בהם שהה בהיותו שחקן בליגת הנוער. הוא היה יכול להרשות לעצמו מלון טוב יותר, אבל זה היה העונש. הוא העניש את עצמו. הוא אִפשר לגאווה שלו להרוס את הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו.
דל הוריד את המים באסלה וסגר את המכסה. הוא יצא מחדר האמבטיה וחזר כעבור רגע עם מים. "תשתה. הפעם אני מתכוון לזה."
גאווין פתח את הבקבוק ושאב מחצית מתכולתו. כעבור כמה דקות, החדר הפסיק להסתובב סביבו. "מה הם עושים פה?"
"תכף תבין." דל התיישב על מכסה האסלה ורכן לפנים, מרפקיו על ברכיו. "אתה בסדר?"
"לא." גרונו של גאווין געש. לעזאזל. הוא עמד לאבד את זה מול דל. הוא עצם את עיניו בחוזקה, מצמיד את אגודלו לרווח בין הגבות שלו.
"תרגיש חופשי לבכות, גבר," אמר דל, כשהוא טופח על כף רגלו של גאווין בקצה נעלו. "אין בזה שום בושה."
גאווין השעין את ראשו על הקיר, שתי דמעות זולגות במורד לחייו. "אני לא מאמין שאיבדתי אותה."
"אתה לא תאבד אותה."
"היא ר־רו־רוצה להתגרש, דביל."
דל לא הגיב לגמגום שלו. אף אחד מחבריו לקבוצה כבר לא הגיב לגמגום שלו, בעיקר מפני שגאווין הפסיק לנסות להילחם בו בסביבתם. זה היה סעיף אחד נוסף ברשימה ארוכה של דברים שעליהם היה עליו להודות לתיאה. לפני שנפגשו, הוא סבל מעודף מודעות עצמית, והיסס לדבר אפילו מול אנשים שהכיר. אבל תיאה כלל לא נראתה מוטרדת בפעם הראשונה שהוא גמגם מולה. היא לא ניסתה לסיים את המשפט עבורו, לא הסבה את מבטה באי־נוחות. היא פשוט המתינה עד שסיים להוציא את המילים מפיו. פרט למשפחתו, אף אחד אחר מעולם לא גרם לו להרגיש כאילו היה יותר מספורטאי מוזר ומגמגם.
לכן, כאשר גילה לפני חודש שהיא משקרת לו, הוא הרגיש הרבה יותר מנבגד. ככה בדיוק הוא חווה את זה. שקר.
במשך כל תקופת הנישואים שלהם אשתו זייפה אורגזמות.
"זה מה שהיא אמרה?" שאל דל. "או שהיא אמרה שהיא חושבת שהגיע הזמן לחשוב על גירושים?"
"מה לעזאזל ההבדל בין השניים?"
"אחד אומר שהיא בהחלט גמרה איתך. השני אומר שיכול להיות שיש לכם סיכוי."
גאווין חבט את ראשו בקיר, דרכו המגושמת להביע אי־הסכמה. "אין סיכוי. לא שמעת את הקול שלה. הרגשתי שאני מדבר עם אדם זר."
דל קם ממקומו והביט בו מלמעלה. "אתה רוצה להילחם על הנישואים שלך?"
"כן." אלוהים אדירים, כן. יותר מכל דבר. ולכל הרוחות, הגרון שלו החל מתכווץ שוב.
"מה אתה מוכן לעשות?"
"הכול."
"אתה מתכוון לזה?"
"מ־מ־מה לעזאזל? בטח שאני מתכוון לזה."
"יופי." דל הושיט לו את ידו. "אם כך, בוא."
גאווין הניח לדל להרים אותו מהרצפה, והלך בעקבותיו בחזרה לתוך החדר. גופו הכבד דשדש לעבר הספה, שם התמוטט לתוך הכריות.
"אחלה מקום יש לך פה, סקוט," אמר מאק, בעודו מגיח מכיוון המטבחון. הוא הבריק על כתפו תפוח ירוק ואז נגס ממנו נגיסה גדולה וקולנית.
"זה שלי," רטן גאווין.
"לא אכלת אותו.״
"התכוונתי לאכול אותו."
"ברור. מייד אחרי שהיית מסיים את הבקבוק הזה."
גאווין זקף לעברו אצבע משולשת.
"מספיק עם זה," פקד דל על מאק. "כולנו היינו במקום שבו הוא נמצא עכשיו."
רגע. מה? למה לעזאזל הוא התכוון?
יאן התיישב בקצה השני של הספה והניח את מגפי הבוקרים שלו על שולחן הקפה בקול חבטה. מאק נשען על הקיר.
דל התבונן בשניהם. "חבר'ה, מה אתם חושבים?"
מאק נגס נגיסה נוספת מהתפוח ודיבר בפה מלא. "אין לי מושג. אתה באמת חושב שהוא מסוגל להתמודד עם זה?"
גאווין שפשף את פניו בידו. הוא הרגיש כאילו הוא נכנס באמצע הסרט. סרט מחורבן במיוחד. "מישהו מוכן בבקשה להסביר לי מ־מה קורה פה?"
דל שילב את זרועותיו. "אנחנו עומדים להציל את הנישואים שלך."
גאווין פלט נחרת צחוק, אך המבט שנעצו בו שלושת זוגות העיניים היה רציני. הוא נאנק. "הלך עליי."
"אמרת שאתה מוכן לעשות הכול כדי להחזיר את תיאה," אמר דל.
"כן," מלמל גאווין.
"אם כך, אני צריך שתהיה כן."
גאווין נדרך. דל התיישב על שולחן הקפה, שחרק תחת מאה תשעים ושלושה הסנטימטרים של גופו.
"ספר לנו מה קרה.״
"אמרתי לכם. היא אמרה ש..."
"אני לא מדבר על הערב. מה קרה?"
גאווין סקר במבט חודר את שלושת הגברים. גם אם יאן ומאק־מחסל־התפוחים לא היו שם, גאווין לא היה מוכן לדבר על זה. זה היה משפיל מדי. לא מספיק שהוא צריך להודות על שהיה כישלון במיטה, הוא אמור עכשיו לשאת באחריות על טִמטום מיוחד במינו שגרם לו להתחרפן, לעבור לחדר האורחים, להעניש את אשתו באמצעות טיפול בשתיקה ולסרב לשמוע את ההסברים שלה מפני שהאגו שלו היה יותר מדי פאקינג שברירי מכדי לעמוד בזה? אין מצב. הוא שומר את זה לעצמו, תודה רבה.
"אני לא יכול לספר לכם,״ הוא מלמל לבסוף.
"למה לא?"
"זה אישי.״
"אנחנו מדברים על הנישואים שלך. כמובן שזה אישי,״ אמר דל.
"אבל זה יותר מדי...״
מאק קטע אותו בתסכול. "הוא שואל אם בגדת בה, טמבל.״
גאווין הפנה את ראשו ונעץ את מבטו בדל. "זה מה שאתה חושב? אתה באמת חושב שהייתי מסוגל לבגוד בה?" רק המחשבה על כך גרמה לו לרצות לרכון שוב מעל האסלה ולפלוט את שאריות ארוחת הערב הנוזלית שלו.
"לא,״ אמר דל. "אבל אנחנו חייבים לשאול. זה חוק. אנחנו לא עוזרים לבוגדים.״
"מי זה אנחנו, לכל הרוחות? מה קורה פה לעזאזל?"
"אמרת שאתמול בלילה היא נראתה כמו אדם זר,״ אמר דל. "האם אי פעם עלה בדעתך שאולי היא באמת אדם זר?"
גאווין נעץ בו מבט של מה לעזאזל?
"בשלב מסוים בנישואים, כל הזוגות הופכים זרים זה לזו,״ אמר דל. "כל בני האדם משתנים כל הזמן, ולא כולנו משתנים באותו הקצב. מי יודע כמה אנשים התגרשו פשוט מפני שהם לא הצליחו לזהות שמה שנראה להם כבעיה שאי־אפשר לפתור היה למעשה שלב זמני?" דל פרש את ידיו לרוחב. "אבל לכל הרוחות, אתם שניכם? זה פלא ששניכם בכלל זכיתם להכיר זה את זו."
"זה אמור לשפר את ה־הר־הרגשה שלי?"
"אתם יצאתם במשך כמה... ארבעה חודשים לפני שהיא נכנסה להיריון?"
"שלושה.״
מאק השתעל לתוך כף ידו. השיעול שלו נשמע כמו המילים היא איימה עליו.
"כן," המשיך דל. "ולפני שאתה בכלל שם לב, אתה מתחתן מתוך גחמה בבית משפט, ולפני שהתאומות בכלל נולדו מזמנים אותך לליגה של המקצוענים? לעזאזל, גאווין, במשך רוב תקופת הנישואים שלך היית בדרכים, והיא גידלה את הבנות האלה פחות או יותר לבדה, בעיר זרה. אתה חושב שאחרי כל זה היא תישאר אותו בן אדם?"
לא, אבל לכל הרוחות, לא זאת הייתה הבעיה בינו לבין תיאה. נכון, היא בהחלט השתנתה. זה נכון גם לגביו. אבל הם היו הורים טובים, והם היו מאושרים. לפחות הוא חשב שהם היו מאושרים.
דל משך בכתפיו באדישות וזקף את גבו. "תראו, אני בסך הכול אומר שהקריירות שלנו קשוחות מספיק גם בשביל זוגות שיוצאים כבר שנים ויודעים בדיוק מה מצפה להם לפני שהם מחליטים להתחתן. אבל שניכם קפצתם ישר למים העמוקים בלי חגורת הצלה. שום נישואים לא יכולים לשרוד ככה, גם בנסיבות הטובות ביותר. לא בלי עזרה.״
"קצת מאוחר מדי לייעוץ.״
"לא, עוד לא מאוחר. אבל בכל מקרה, לא לזה התכוונתי.״
"אז למה אתה כן מתכוון, לכל הרוחות?"
דל התעלם ממנו, ובמקום זאת נעץ את מבטו ביאן ובמאק. "ובכן?"
"אני בעד," אמר יאן. "הוא חסר תועלת עבורנו בעונה הבאה אם הם לא חוזרים להיות ביחד."
מאק משך בכתפיו. "בסדר מצידי, פשוט להוציא אותו מפה. כי לעזאזל, בן אדם." הוא החווה אל החדר בתנועה רחבה.
גאווין דשדש לעברו של יאן. "איך אומרים לך תזדיין בספרדית?"
מאק נגס נגיסה אחרונה מהתפוח והשליך את הליבה מעבר לכתפו. הוא נחת נחיתה מושלמת בכיור. גאווין שנא אותו יותר מכל אדם אחר עלי אדמות. "הבנות שלי נתנו לי את התפוח הזה."
"אופס," אמר מאק.
"תקשיב לי טוב,״ אמר דל. "הלילה תישן טוב ותתאושש. מחר בערב, תפגוש אותנו, הפגישה הרשמית הראשונה שלך."
"הפגישה הרשמית הראשונה של מה?"
"הפתרון לכל הבעיות שלך."
הם נעצו בו מבט כאילו שלא היה שום צורך בהסברים נוספים. "זהו?"
"דבר אחרון," אמר דל. "אסור לך — בשום פנים ואופן — להתראות עם אשתך."
גפן יוסף (verified owner) –
ספר נדיר ברמותת לא יכולתי להפסיק לקרואא
נירה יוסף (verified owner) –
ספר קליל, חמוד ומצחיק. נהני ממש מהקריאה
יפעת שלום (verified owner) –
ספר מעולה. אהבתי את הכתיבה הדמויות משנה ויש לא מעט ציטוטים שישארו איתי
נילי רז כפיר אל (verified owner) –
נחמד. מתחיל מעולה, ממשיך נדוש ומיותר.
חנה רוסו (verified owner) –
ספר מושלם.