האוצרות האבודים – מלכות שלמה

שעת אחר הצהריים, קולות בכי מפירים מדי פעם בפעם את הדממה השוררת בארמון המיותם. הבשורה המרה היכתה את כל יושבי ארמון המלכות בהלם. המלך דוד השיב את נשמתו לבוראו בצהרי חג השבועות שחל ביום השבת. שלמה בנו בן השתים עשרה שנים בלבד, שהומלך זמן קצר קודם לכן, יושב על כיסא נמוך, משתדל לעצור מפאת השבת והחג את הבכי המבקש לפרוץ ממנו. אשתו הצעירה נעמה העמונית יושבת בפינת החדר, קצת הרחק מבעלה, חוככת בדעתה מה עליה לעשות. הילד הקטן רחבעם בן השנה מתרפק על אימו הבוכייה, מנסה לנחמה אף על פי שאיננו מבין למה עיניה דומעות. בכל רחבי הארמון מהלכים אנשים דוממים המשתדלים לכבוש את הצער, מתקשים להכיל את האובדן הגדול. הפנים הזורחות באור יקרות לא יוסיפו לחייך אליהם עוד.

שומר נפוח עיניים מבכי השתופף אל המלך הצעיר, מנסה להתעלות על עצמו ולעשות את המוטל עליו. "אדוני המלך, מחילה על שאני מטריד בזמן קשה כזה". המלך הרים את עיניו תוך אנחה. "הרופאים הנמצאים על יד גופת המלך...", פרץ השומר בבכי באומרו את הדברים. שלמה הניח יד מרגיעה על ידו של השומר הצעיר. השומר מחה את דמעות עיניו, משתדל להתאושש ולא לצער את המלך. "הם שואלים איך הם אמורים לקחת את הגופה מהגינה לתוך הארמון?". עיניו החלו דומעות שוב בהביטו אל המלך הנרעד מעצם המחשבה על השאלה. "ועוד משהו, אדוני המלך. אני יודע שזה ממש לא הזמן המתאים, אבל הממונים על כלבי המלך ביקשו שאומר למלך שמשום מה הם לא הכינו אוכל לכלבים והכלבים רעבים, ושהם מבקשים שהמלך יורה להם מה לעשות".

המלך הניח ידו על מצחו תוך אנחה, מבין שעליו לתת פתרונות מהירים. קול טפיפות רגליים מהירות הסיטו את מחשבתו. הוא הביט לכיוון הדלת, רואה את בניהו בן יהוידע נכנס, הוא הביט בבניהו כנסחף המבחין בקרש הצלה.

בניהו בן יהוידע, מבחירי שרי המלך דוד, נכנס בלאט והתיישב על יד המלך שלמה, מניח יד אוהבת על כתפו, מנסה לנחם במגעו את הנער בן השתים עשרה שהפך למלך. אף על פי שהומלך שלמה עוד בימי אביו, אין הדבר דומה, ההרגשה שיש תמיד ממי לקבל עצה וסיוע נעלמה עם מות האב. הילד שגדל במחיצתו והרבה ללוות אותו מתוך רצון לשמוע את קורות חייו המופלאים של אביו, מניח את ידו על כף היד המנחמת, משעין את ראשו על חזהו של המנחם, דמעותיו מרטיבות את שמלת בניהו. דקות ארוכות יושבים השניים, מגירים את דמעותיהם יחדיו מבלי אומר ודברים.

"בצאת השבת והחג נצטרך לארגן את מסע הלוויה", לוחש שלמה כשליבו ממאן לפעול ולהיפרד מאביו הנערץ. הדמעות פורצות שוב, המחשבות טורפות את הלב, וכך גם הידיעה כי עליו מוטלת המשימה ואין איש אחר הראוי לעשותה.

"אדוני המלך, ברשותך טיפלתי ברוב הפרטים הבסיסיים. אדוני יגיד לי מתי הוא רוצה שנקיים את הלוויה, ואני אדאג לכל הסידורים", סח בניהו באהבה.

שלמה הביט בבניהו בפנים מביעות תודה, מודה על ששפר גורלו שאיש כבניהו עומד לצידו לסייעו. "מחר לקראת סיום היום, ניתן לאנשים הרוצים לחלוק כבוד אחרון למלכם להגיע", לחש בעיניים דומעות, "מפאת כבוד אבי המלך נעכב קצת את קבורתו".

בניהו הנהן בהסכמה, מביט בשומר הצעיר הנמצא על יד המלך. "מה אתה צריך ידידי?", שאל את השומר.

המלך התבונן בשומר כנזכר בנוכחותו, מרים את ראשו מחיק בניהו. "הרופאים שלחו אותו לשאול איך להכניס את אבא לארמון", ענה המלך, "ושומרי הכלבים אומרים שהכלבים רעבים והם לא הכינו להם מה לאכול. אתה יכול, בבקשה, להגיד להם מה לעשות?", הוא הביט באיש הזקן בתחינה, "דעתי ממש לא מיושבת...", דמעה סוררת זלגה על לחיו.

בניהו אימץ את דעתו, משתדל להסיר את הרגש ולעשות את מה שצריך. שניות ספורות חלפו, הוא פנה לשומר: "תאמר לשומרי הכלבים שיש באורווה סוס מת, ראיתי אותו כמה דקות לפני כניסת השבת. שיחתכו אותו ויתנו את הבשר לכלבים". הוא נשם עמוקות, חושב איך להכניס את גופת המלך ללא חשש חילול שבת. "על גופת המלך הניחו כיכר לחם או תינוק והכניסו אותו לבית", הוא הביט בפני המלך המהנהן בחיוב. בניהו סימן לשומר שיזדרז לעשות את דבריו.

המלך נאנח בכאב, "טוב הכלב החי מהארי המת", לחש. "אני חייב אותך לידי, בניהו. אני לא יודע מה אעשה בלעדיך. עם כל הכאב, צריך לדאוג קודם כול לחיים, אפילו אם הם רק כלבים...".

מסע הלוויה החל, רבבות אנשים מסביבות ירושלים הגיעו לחלוק כבוד אחרון למלך שמלך במשך ארבעים שנה. הלבבות שבורים ורצוצים מההכרה כי האיש ששחררם משעבוד גויי הארצות נלקח לבית עולמו. החמה ניצבת במערב, מרכינה ראשה ללב האוהב שדמם. עירו של המלך מלאה בעם שנעצב אל ליבו. חשש מפני הבאות נראה על פני האנשים המלווים את מלכם בדרכו האחרונה.

"אני לא אשקר אם אומר לך כי מפחד אני מהעתיד", לחש יעקב לזבולון חברו בהולכם אחר מיטת המלך. "דוד המלך היה חזק וגיבור מלחמה, הוא היה כבן שלושים כשכבש את חברון. אז, בעצם, הוא הפך למלך. אחרי שבע שנים בחברון הומלך על כלל ישראל, ומלך בגאון עוד שלושים ושלוש שנים. עתה, נער בן שתים עשרה שנה יהיה מלכנו, אני חושש שהעמים מסביב יראו זאת כחולשה ויעלו עלינו למלחמה".

זבולון גיחך: "נראה לך שבזכות גבורתו של המלך הוא ניצח את העמים מסביב והביא את העם למקום שהביא? המלך דוד היה צדיק, חסיד וחכם, לכן הצליח להביא אותנו למצבנו הנוכחי. גבורתו הגדולה הייתה בהיותו מצליח לכבוש את רצונותיו ומאווייו. גם גבורתו במלחמה הייתה אך ורק מכוח האמונה שזרמה בעורקיו, האמונה שבאמת יש רק מלך אחד בעולם".

"ונראה לך שהמלך שלמה ניחן בגבורה הזאת?", היקשה יעקב בחוסר אמונה.

"אני אספר לך מעשה ואמור לי אם נראה לך שיש למלך שלמה את הגבורה", סח זבולון בחיוך. "אתה יודע כי עד לפני כשנה נמניתי עם חיל ארמון המלך. יום אחד, לפני כארבע שנים, הודיע המלך כי הוא עורך משתה לכל חיל הארמון ושהוא ישתתף בו. כולנו התרגשנו מאוד מהמעמד, אתה יודע, לא כל יום זוכים לשבת לסעוד עם המלך. המלצרים הגישו את האוכל בטרם הגיע המלך. האמת, הייתי רעב מאוד", צחק זבולון, "כמו שאני בדרך כלל רעב. לא חשבתי, ותוך רגע אחד סיימתי את כל האוכל מהמגש הגדול שהגישו לפניי. כשהרמתי את ראשי מהמגש ראיתי שאף אחד מחבריי לא אכל את האוכל שהיה מוגש לפניו, כל המגשים מלאים ורק המגש שלי היה ריק. בדיוק המלך נכנס. האמת, התביישתי מאוד לחשוב שהמלך יראה איך חיסלתי את כל האוכל מבלי להשאיר פירור. פניתי לחברי שמעון, שישב על ידי, וביקשתי ממנו שייתן לי לפחות ביצה אחת מהמגש שלו. אתה מכיר את שמעון. לא נעים לי לומר, אבל הוא לא ידוע במידת הנדיבות. בקיצור, שמעון לחש לי שהוא מוכן לתת לי ביצה בתנאי שכל מה שעתיד לצאת ממנה יהיה שלו כשהוא ידרוש זאת. מבלי לחשוב, הסכמתי לבקשה המוזרה, ושמעון הניח על המגש שלי ביצה קשה. הרגשתי הקלה גדולה. הסעודה הסתיימה, ואני שכחתי מהעניין".

יעקב הביט בזבולון בתמיהה על פשר העניין, "נו?... אז מה הקשר למלך?".

"תקשיב. עברה שנה, ויום אחד פגש אותי שמעון, ולפתע, שאל אותי: 'מה קורה עם החוב?' בתחילה, לא הבנתי על מה הוא מדבר, עד שהוא הזכיר לי. צחקתי והוצאתי מטבע מהכיס ובאתי לשלם לו. אז שמעון התחיל לצחוק ואמר לי: 'זה לא מגיע לאחד מאלף ממה שאתה חייב לי'. התפלאתי מאוד, 'ביצה שווה אלף מטבעות?' שאלתי אותו. שמעון אמר: 'מה שיוצא מביצה אחת במשך שנה שווה הרבה יותר! וזה מה שסיכמנו!' אמרתי לו שאני לא מבין מה הוא אומר, ואז שמעון החל לעשות חשבון: 'ביצה בוקעת אחרי כשלשה שבועות ויוצא ממנה אפרוח, שתוך כחודש הופך להיות תרנגולת שמטילה ביצה בכל יום. זאת אומרת, שלאחר כשלושה חודשים יש כשלושים תרנגולות מטילות שמפיקות בערך תשע מאות ביצים בחודש, כך שבחודש הרביעי יש לנו תשע מאות תרנגולות שמטילות בכל יום ביצה. זאת אומרת, עשרים ושבע אלף ביצים לאחר כחמישה חודשים! אתה רוצה שאני אמשיך?' שמעון שאל אותי בגיחוך. הבא אלף מטבעות ואני אוותר לך על השאר!' חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא היה מאוד רציני, ואמר לי שאם אני לא משלם הוא מזמין אותי לדין תורה אצל המלך".

פליאה נראתה על פני יעקב, "ומה קרה?".

"ניגשנו לדין תורה, אף על פי שהרגשתי שיש אמת בדברי שמעון, אבל זה נראה לי הזוי לשלם אלף מטבעות על ביצה. המלך הביט בשמעון במורת רוח גדולה, אבל פסק שהדין עימו ונתן לי חודש לדאוג לתשלום. יצאתי משם במורת רוח גדולה, הרגשתי מטומטם על שבקשתי משמעון את הביצה מבלי לחשוב על הנזק שיוכל להיגרם לי. הפנים שלי היו ברצפה, כמו שאומרים. היה לי את הכסף, ברוך השם, המצב הכלכלי שלי טוב, אבל אלף מטבעות בעבור ביצה!" זבולון חייך, "ואז ראיתי אותו!".

"את מי?!" הסתקרן יעקב.

"את אדוננו המלך שלמה! הוא עדיין לא היה מלך, אלא רק ילד בן שמונה עם עיניים תכולות ויפות. הוא ניגש אליי ושאל אותי בעדינות למה אני עצוב. אני לא יודע למה, אולי בגלל העיניים הפקחיות שלו, אבל סיפרתי לו את המקרה. הוא התחיל לצחוק. אני אומר לך, לא אשכח את הצחוק הנפלא שלו כל עוד אני חי. האמת, בתחילה חשבתי שהוא צוחק עליי, כמעט כעסתי עליו, אבל הוא הבין מיד ואמר לי שהוא ייתן לי עצה איך לשכנע את המלך לחזור בו מדין התורה". זבולון התבונן ביעקב המרותק לסיפורו בחיוך.

"נו...", דחק, חש שחברו מותח אותו בכוונה.

"למחרת בבוקר, עשיתי את מה ששלמה בן המלך הצעיר אמר לי לעשות. יצאתי עם את חפירה וסיר מלא עדשים מבושלות למרכז העיר. שלמה גילה לי את השעה שבה המלך עובר עם הכרכרה שלו במקום הזה. איך שראיתי את הכרכרה מרחוק, התחלתי לחפור באמצע הדרך כך שהכרכרה לא תוכל לעבור. הרוכב עצר את הכרכרה וביקש ממני לפנות את הדרך כדי שהמלך יוכל לעבור. האמת, הזעתי מפחד. אמרתי לו שאני עסוק בלזרוע ועוד רגעים מספר אסיים. המלך ירד מהכרכרה לראות מה מפריע לו בדרכו. הרגליים שלי רעדו, הרגשתי שאני עוד מעט מתמוטט, מלהפריע למלך בחוצפה. אבל אתה הרי הכרת את המלך, הוא ניגש אליי בחיוך ושאל אותי מה אני עושה באמצע הדרך. עניתי לו שאני זורע עדשים ברשות הרבים בשביל לעשות חסד עם העניים. כשהעדשים יגדלו, כל מי שירצה יוכל לקחת עדשים בחינם. המלך הביט בסיר המעלה אדים, חייך ושאל אותי: 'ידידי היקר, ממתי עדשים מבושלות צומחות?'. כל הגוף שלי התחיל לשקשק ברעדה, אמרתי לו: 'אדוני המלך, ממתי ביצה קשה מגדלת אפרוחים? המלך התבונן בי לשניות ספורות, ואז ניכר כי הוא זיהה אותי מדין התורה שערך אתמול. נפלתי על הברכיים, לא יכולתי להחזיק את גופי מהעזות שהייתה בי. פתאום, התחיל המלך לצחוק בקול גדול. הרמתי את עיניי אליו, הוא התבונן בי בעודו צוחק. 'מי נתן לך את העצה הזאת, ידידי היקר?', הוא שאל. לא העזתי לשקר: 'בנך שלמה, אדוני המלך, הוא נתן לי את העצה'. המלך ניגש אליי, טפח בידו על כתפי ועזר לי לקום, 'לך לשמעון, תן לו ביצה קשה אחת ואמור לו כי המלך חזר בו מפסק הדין'. אתה מבין איזה מלך חכם יש לנו? וזה היה כשהוא היה בקושי בן שמונה. ילד בן שמונה שאבא שלו הוא גדול הדור, מעז לתת עצה לאיש פשוט על מנת שגדול הדור יחזור בו מהדין שהוא דן. אני סבור שזאת גבורה אמיתית המשולבת בחוכמה וחוש צדק מפותח. יש במלך הצעיר כל מה שמלך צריך".

משה, שהילך בסמוך ליעקב וזבולון והקשיב לשיחתם, צחק בקול: "זה עוד לא כלום! אם אתם רוצים, אני יכול לספר לכם סיפור באמת מדהים על חוכמת המלך עוד כשהיה ילד".

שני החברים הנהנו בחיוב, משתוקקים לשמוע סיפורים שיפיגו את החשש.

"גם זה סיפור ממקור ראשון, משהו באמת מדהים", משה חייך לנוכח מבטי הסקרנות. "אז ככה, אני בא ממשפחה עשירה מאוד, אבא שלי היה סוחר פרוות גדול מאוד, הוא תמיד היה בנסיעות כשהייתי ילד. לאבי ואמי היה רק ילד אחד, שזה אני, שאמור לרשת את כל הנכסים ברבות הימים. כשאבי הזדקן מעט, הוא החל להעביר אליי את העיסוק במסחר. הייתי נוסע לעיתים לחודשים ארוכים לעסקי המסחר. היו בביתנו משרת זקן ובנו הצעיר, שהיה בערך בן גילי. המשרת הזקן תמיד היה נאמן וישר. בקיצור, ברבות הימים נפטרה אמי, וגם המשרת הזקן נפח כבר את נשמתו. בנו הצעיר המשיך בדרכו של אביו והיה משרת את אבי במסירות. סמכתי עליו, כי הייתי בטוח שהוא קורץ מאותו החומר של אביו. יום אחד, הזדמן לי עסק גדול מעבר לים. ידעתי שייקח זמן רב עד שאשוב, חשבתי לוותר על העסקה ובלבד שלא אעזוב את אבי לזמן מרובה, אך אבי הפציר בי לצאת לדרכי. העסקה כשלה לגמרי. רב החובל אכסן את הסחורות שלי בתא שהיה מלא לחות, כשהגעתי למחוז חפצי הבנתי שנותרתי ללא סחורה. כמובן, רב החובל התחמק מאחריות, וכך הפסדתי את כל הסחורה. התחלתי לעשות את דרכי הביתה, שנה שלמה היטלטלתי בים ובדרכים, שבור ומדוכדך. הדבר היחיד שניחם אותי היה שידעתי כי אשוב ואראה את אבי ועדיין מצבנו הכלכלי מצוין, אפילו לאחר ההפסד הגדול. הגעתי לבית, וכשראיתי אותו מרחוק, משהו נראה לי מוזר. הבית שלנו היה, בעצם, טירה גדולה שנמצאת בקצה יער, לא היו לנו שכנים מסביב, ואנשי העיר בקושי הכירו אותנו מפני שהיינו סוחרים מעבר לים. סביב לבית הסתובבו כלבים מפחידים, ושומר היה ניצב בפתח שער החצר. ניגשתי לשומר ובקשתי ממנו להיכנס, אך הוא צחק לי בפרצוף ואמר שאין לו רשות להכניס קבצנים לבית. ניסיתי להסביר לו שאני בעל הבית, ובקשתי אותו שיקרא לאבא הזקן שלי או למשרת. הוא אמר לי שהאדון הזקן נפטר לפני כחודשיים, ועתה נשאר בבית רק בנו הצעיר, היורש של האדון".

"נבלה סרוחה! איך הוא לא מתבייש?!", אמרו זבולון ויעקב בכעס.

"האמת, הידיעה כי אבי נפטר השאירה אותי בהלם, קרעתי את בגדיי והתיישבתי על הארץ ממרר בבכי. המחשבה שלא הייתי ליד אבי בשעותיו האחרונות רצצה אותי. השומר הגיש לי כוס מים וניסה להבין מי אני. תוך כדי בכייה ניסיתי להסביר לו, הוא הביט בי בחוסר אמון, אבל הבטיח שהוא יקרא לאדונו בעל הבית על מנת שנברר את העניין. בעוד אני יושב באבלי, הלך השומר לקרוא לאדונו, המשרת הצעיר של אבי. דקות ספורות חלפו, והמשרת יצא החוצה כשהוא מוביל בידו שלושה כלבים שנראו בעיניי כמפלצות. הוא צעק עליי ואיים שאם אבוא להטריד אותו שוב הוא ישסע בי את הכלבים. השומר הביט בי ברחמים ואמר שהוא מציע לי לא להרגיז את אדונו, הרבה אנשים כבר ספגו נשיכות קשות מהכלבים הרעים".

"וואי מסכן... מה עשית?", שאלו החברים המרותקים.

"לא ידעתי מה לעשות, הייתי אבוד, אבי נפטר וכל רכושי נשדד על ידי המשרת. החלטתי ללכת לבית המלך לתנות את המעשה לפניו. המלך זימן את המשרת, והוא הגיע לבוש בבגדים הדורים, שזיהיתי אותם כבגדיי. המלך שמע את טענותיי ואת טענותיו של המשרת, הוא שאל אותי אם יש לי ראיה שהסוחר הזקן היה אבי, אם יש לי עדים שמכירים אותי. כפי שאמרתי, אף אחד בעיר לא הכיר אותי, ולכן אמרתי למלך שאינני יכול להביא הוכחות לדבריי. גם למשרת לא היו הוכחות. המלך הביט בי בחמלה, היה נראה ממבטו שהוא מאמין לדבריי, אך הוא אמר לי שמכיוון שאין לאף אחד מאיתנו ראיה לדברים, והאיש השני מחזיק במקום, ממילא, המוציא מחברו עליו הראיה, ואין המלך יכול לעשות דבר. אני התרסקתי, יצאתי מהמלך כשאני בוכה בכי תמרורים. ביציאתי מהמלך, פגש אותי ילד קטן. כפי שאתם מבינים, זה היה שלמה, בן המלך. הוא שאל אותי מדוע אני בוכה, ובדיוק כמו שקרה לך קרה לי, התחלתי לספר לו את כל הקורות אותי. הוא אמר לי לשוב אל המלך ולספר לו שוב את הכול".

"למה לספר לו שוב? מה זה יכול לעזור?", שאלו השניים כמקהלה.

משה צחק: "זה בדיוק מה שאני שאלתי אותו. הוא אמר לי לומר למלך שאני מבקש ששלמה בנו יוכיח את צדקתי. הייתי חסר אונים, לא ראיתי מוצא אחר. התקווה היחידה שהייתה לי היא דבריו של ילד קטן. חזרתי למלך ועשיתי בדיוק כפי שבנו הקטן אמר לי. דוד המלך קרא לשלמה לבוא לפניו, הוא הגיע בחיוך. גם העבד נקרא לשוב לפני המלך. המלך הביט בבנו באהבה ונתן לו את זכות הדיבור. שלמה הילד שאל אותי אם אני יודע היכן אבי קבור. עניתי בשלילה. העבד אמר שהוא יודע את מקום קבורתו. שלמה אמר שהוא מבקש משנינו ללכת לקבר, ושכל אחד מאיתנו יוציא מעצמות אבי עצם אחת ויביא אותה הנה. הלכנו יחדיו. העבד הגאה לא הפסיק לצחוק כל הדרך, הוא התחיל לחפור בזריזות במקום הקבר, מגלה את עצמות אבי. שוב, התרסקתי מצער. זו פעם ראשונה שהייתי על קבר אבי. העבד שלף עצם מהקבר והזמין גם אותי לקחת עצם. לא הייתי מסוגל לחשוב על כך, לבזות את גופתו של אבי. העבד משך בכתפיו, ושבנו אל המלך ובנו. שלמה ביקש שנביא לו את העצמות. העבד הגיש לו את העצם בחיוך מנצח על שהוא קיים את מצוותו, ואני אמרתי לו שלא יכולתי לקחת מעצמות אבי. שלמה ציווה על העבד לשבור את העצם לשניים והוא עשה זאת בשמחה. לתדהמתנו, שלמה ציווה להביא אומן שמקיז דם, הוא ציווה על האומן להקיז מכל אחד מאיתנו דם על חצי עצם. האומן עשה זאת, וראה זה פלא, הדם שלי נבלע בתוך עצם אבי, ואילו דם העבד ניגר ממנה ארצה. העבד התחיל לצרוח שאין זו ראיה שאני בנו של בעל הבית. שלמה סימן בידו לעבר אחד ממשרתי אביו, אני אומר לכם, הוא נראה חזק ביותר, והוא ציווה עליו להלקות את העבד עד שיודה. איך שהמשרת הוציא שוט מאמתחתו, נפל העבד על רגליו והודה כי הוא אינו בנו של בעל הבית וכי אני הוא בנו האמיתי. כל האנשים והמשרתים שהיו בהיכל המלך החלו למחוא כפיים. שלמה רץ לזרועותיו של אביו ואביו חיבקו באהבה רבה".

חיוך עלה על פני יעקב המביט בזבולון ובמשה: "בואו נפלס את הדרך בין האנשים קדימה, אני כבר משתוקק לראות את המלך החכם שלנו".