פרק 1
כיום
ד"ר שילה עוצרת את השיחה שלנו כדי להתרכז וכותבת מילים על דף. אני נאבקת לראות מה היא כותבת, אך קו המחשבה שלי מופרע כשנשמעת דפיקה על דלת העץ.
"היכנסי!" קוראת ד"ר שילה, מבטה עדיין ממוקד בדף הנייר שמולה.
"הפגישה של שתים־עשרה פה," אומרת אישה מבעד לסדק שפתחה בדלת. אני מציצה בשעון שלי ורואה שהשעה שתים־עשרה ועשרה. לא חשבתי שהפגישה שלנו תתארך כל־כך.
הדלת לא פתוחה מספיק כדי שאוכל לראות מי מדברת, אבל זו בטח המזכירה הצעירה שיושבת מאחורי דלפק הקבלה.
"תודה, אנחנו בדיוק מסיימות," ד"ר שילה עונה. היא מסיימת את המשפט במעין נשיפה שמעידה על עצבנות. אני תוהה אם לד"ר שילה אין סבלנות לעוזרות, או שאולי העוזרת המסוימת הזאת לא עושה את עבודתה כראוי.
"לא קלטתי שכבר אחרי שתים־עשרה," אני מתנצלת, אפילו שד"ר שילה הייתה זו שדיברה רוב הזמן.
זו הפגישה הראשונה שלי עם ד"ר שילה, כך שאני לא בטוחה שהצלחתי לפענח אותה. היא נראית נחמדה, אבל יש לי תחושה שהיא ממוקדת מאוד בעבודה ולא מותירה זמן פנוי לדברים אחרים.
אם לשפוט לפי המראה החיצוני שלה בלבד, הייתי חושבת שהיא שמרנית ביותר, לפי שערה המבריק שאסוף לאחור בפקעת מתוחה על ראשה. גם משקפי הראייה חסרי המסגרת שהיא מרכיבה ועור פניה החפוי מכל איפור לא מקנים לה הופעה חביבה וחברותית.
אני לא אמורה לשפוט מכיוון שתפקידה להיראות מושלמת, כאילו שום דבר בחייה לא יגרום לה אי פעם לשבת על הכיסא שבו אני יושבת עכשיו ולהיות בנעליי. מצד שני, אני יודעת שזה מיתוס; אפילו פסיכולוגים ופסיכיאטרים זקוקים לעזרה נפשית לפעמים.
"זה בסדר. נוכל להיפגש בעוד חודש בערך, אך אם תיתקלי בתופעות לוואי או בסימפטומים חדשים לפני כן, תתקשרי אליי, בבקשה."
ד"ר שילה תולשת את הדף מהפנקס שלה ומניחה אותו על השולחן מולי. "תודה," אני עונה, מושיטה את ידי למרשם.
הרגעים הקצרצרים שבהם אנחנו מחליפות מילים נראים לי חסרי תועלת, כאילו אני סתם עוד מטופלת וזו רק העבודה שלה.
אני רוצה להגיד לה עד כמה בת מזל היא שיש לה את היכולת להשאיר מאחור את כל הבעיות האלה כשהיא מסיימת את עבודתה לקראת הערב. איזה נהדר זה עבורה שהיא יכולה לשכוח מהצרות של כולם, אך למרות חזותה הקרה, אני תוהה אם היא באמת משאירה מאחוריה בסוף כל יום את כל מה ששמעה במהלכו. זה בהחלט נראה לי ככה כרגע, מפני שהיא אפילו לא יוצרת איתי קשר עין.
אני מכניסה את המרשם לתיק ויוצאת ממשרדה ללא ליווי שלה, מתרחקת משם כאילו אני בטראנס. אני לא בטוחה שאני מצליחה להבין את האירוניה בכך שמישהו משכנע אותי להשתמש בסמים וחושב שזה סוג של פתרון. זה פתרון זמני, כמו ללחוץ על כפתור ההשהיה כשצופים בסרט או מאזינים למוזיקה, אבל אני לא בטוחה ש'כפתור ההשהיה' שהיא נתנה לי בדמות מרשם ישפיע באותו האופן על החיים האמיתיים כפי שכפתור ההשהיה משפיע על אלה שצופים בסרט או מאזינים לשיר. ההתמודדות הבלתי נמנעת עדיין שם, ואני תוהה אם היא תהיה קלה יותר עבורי ברגע שאגיע לאותה שלווה אפלה.
העננים קודרים מאוד היום, ומטילים צינה בחמימות הקיצית של אחר הצהריים. אני קולטת את ג'יפ ה'גראנד צ'רוקי' השחור, המאיר בפנסי הערפל שלו את האוויר הדחוס. מר ה' מזדקף כשהוא רואה אותי צועדת לעברו ויוצא מהרכב כדי לקבל את פניי כאילו הרגל שלי שבורה או משהו.
"מה היא אמרה?" הוא שואל, עיניו מתמלאות תקווה כמו בכל פעם שבה אני נפגשת עם רופא חדש. הלוואי שהוא לא היה מרוגש כל־כך לדעת מה קרה. אימנתי את עצמי להתעלם מהאופטימיות שלו כי עבדתי קשה להסתגל למצבי הנפשי ולקבל את הקיים, בידיעה שאין פתרון טוב.
אני מכניסה יד לתיק ומוציאה את המרשם שהיא נתנה לי. "הנה." אני נאנחת ומושיטה לו אותו. "זה הפתרון שנתנה לי ד"ר שילה המפורסמת."
מר ה' מוריד את עיניו לפתק ומניד בראשו. "למה זה קשה כל־כך להשתמש ברפואה אלטרנטיבית? חשבתי שזו המומחיות של ד"ר שילה! האם הדגשת בפניה שאת מבקשת את עצתה?"
אני מבינה. הוא מוטרד. זה מפני שיש לו תקווה. זה לא שאיבדתי את התקווה, אני פשוט מציאותית, ואני גם מעדיפה לא לשקר לעצמי.
"אין יותר אפשרויות," אני חוזרת על המילים של ד"ר שילה, מילה במילה.
"זה מה שהיא אמרה? טוב, אני כבר הייתי יודע מה לענות לה," הוא אומר.
"בגלל זה ביקשתי ממך להישאר בג'יפ," אני מסבירה בגבה מורמת, שפתי העליונה מקומרת קלות.
"מספיק עם זה, דני. מעכשיו אכנס לפגישות האלה איתך. את אולי מוכנה לקבל את כל זה, אבל אני לא. אני אלחם למענך!"
"אין על מה להילחם," אני מתווכחת, ניגשת לצד הנוסע בג'יפ.
מר ה' תופס בידי כשאני חולפת על פניו ומושך אותי אליו לחיבוק, מצמיד את ראשי לחזה שלו. "את שומעת את הצליל הזה?"
ליבו משתולל, פועם בחוזקה. "כן."
"זה בגללך. זה תמיד היה בגללך ולא אתן לשום דבר להפריד בינינו."
"בגלל זה אני איתך, מר ה'. זו הסיבה לכך שהתאהבתי בך." יש לו צורך בלתי נשלט לאהוב, ואני הייתי זקוקה להיות בצד המקבל של האהבה הזאת. האהבה שלו הצילה אותי פעמים רבות, ורציתי להאמין שהיא עשויה להיות הדבר היחיד שתמיד יציל אותי.
"אל תקראי לי מר ה' ברגע זה. זה כבר לא מצחיק."
"זה מצחיק אותי, אז תן לי להשתעשע קצת עכשיו."
מה שלא מצחיק זה שכל האהבה שבעולם לא יכולה להציל אותי מלאבד את שפיותי.
אריאלה אוסמו (בעלים מאומתים) –
ספר מרגש ממש
אלינור (בעלים מאומתים) –
סיפור אהבה מקסים כנגד כל הסיכויים