פרק
1
לנון
גופי העירום שוקע לתוך המיטה. קצות האצבעות של קלאן מלטפות ברוך את גופי. אני מסובבת לעברו את הראש ונהנית כשהוא מחייך ורוכן לנשק אותי. הנשיקה לא סוערת מדי, אך מספקת לי טעימה מהעתיד לבוא.
כשאנחנו קוטעים את הנשיקה, יד מונחת על לחיי ומושכת את ראשי לכיוון השני. קולבי נושך את השפה ומתקרב אליי. הנשיקה שלו שונה. יותר תובענית, פחות עדינה ואני מתמוגגת ממנה.
שניהם מתחרים על תשומת ליבי ומענגים אותי בו־זמנית. כשקולבי מסובב את אצבעו בתנועה מעגלית סביב הדגדגן שלי וקלאן מנשק את צווארי — אני בעננים. אין משהו טוב יותר מבילוי במיטה עם שני הבחורים הכי חתיכים שאני מכירה, כשמטרתם היחידה היא לענג אותי.
"תגידי לנו מה את רוצה," קלאן לוחש.
אני נושפת ברעד. "אני רוצה ששניכם תכניסו את האצבעות לתוכי, ביחד."
הם מחליפים מבטים ומגחכים, אבל רגע לפני שהם ניגשים למשימה, הם עוצרים. הם מקמטים את המצח ופותחים את פיותיהם, ובדיוק אז נשמע צפצוף פועם מחריש אוזניים.
מה זה הרעש הזה?
אני נעקרת מהחלום שלי אל המציאות הקשה ומגלה שאני לא משתתפת כרגע בשלישייה לוהטת, ושאני צפויה להישאר בתולה גם במאה השנים הבאות.
טוב, אולי אני קצת דרמטית מדי. אבל אי אפשר לתת לבחורה לחלום חלום סקסי עד סופו בלי להכריח אותה להתעורר? זאת בקשה מוגזמת?
הדלת שלי נפתחת ומלאני נכנסת עם ארוחת הבוקר שלי. סוכנת הבית מחייכת במתיקות כשהיא מגישה לי את המגש למיטה.
"בוקר טוב, לנון," היא מברכת אותי במבטא הבריטי שלה, שעקבותיו מסרבים להתפוגג. "מזל טוב."
נכון. יום ההולדת שלי. כמעט שכחתי, זה היום.
"תודה, מל."
היא מניחה את התלבושת שלי על הכיסא בפינת חדרי הענקי ויוצאת מהחדר כדי לאפשר לי לאכול את ארוחת הבוקר שלי בשקט. אחר כך אני מתקלחת בזריזות — מנסה לא לאפשר לחלום שנקטע באיבו להיתקע בראשי — ולובשת את תלבושת בית הספר שלי.
אני יורדת לקומה התחתונה ורואה את אבא שלי יושב ליד השולחן וקורא את העיתון, הוא לבוש בחליפה מחויטת. שערו החום כהה מסופר קצר בצדדים וארוך יותר בחלקו העליון. הוא מוחלק לאחור בג'ל, כך שאבי נראה כמו איש העסקים המטופח שהוא.
"היי, חומד." הוא מחייך אליי. "מזל טוב."
"תודה, אבא."
אני מתיישבת ליד השולחן ומוציאה את הטלפון שלי, אך קופסה קטנה בעטיפה כסופה צדה את עיני. הסרט הוורוד שמעליה מבהיר לי למי היא מיועדת.
"את לא רוצה לפתוח אותה?" אבא שלי שואל.
אני מהנהנת, מרימה את הקופסה ומסירה בזהירות את העטיפה. נשימתי נעתקת לרגע כשאני פותחת אותה. בפנים יש מפתח חכם ועליו מתנוסס לוגו של מרצדס, מה שגורם לי להפנות מייד את תשומת ליבי אל דלת הכניסה. חיוכי מתרחב כשאני קופצת מכיסאי ויוצאת מהבית, ואבא שלי ממהר אחריי.
ברגע שאני פותחת את הדלת, אני רואה אותה. מרצדס בנץ לבנה, קשורה בסרט ורוד ענקי שתואם את הסרט הקטן יותר שעל הקופסה. היא מדהימה ובדיוק המכונית שהייתי רוצה, אילולא פחדתי כל כך להוציא רישיון.
"היא יפהפייה," אני לוחשת.
אבי מניח יד על כתפי. "מכונית יפהפייה לילדה הקטנה והיפהפייה שלי."
אני לוחצת על כפתור שחרור הנעילה ובודקת אותה מבפנים. החלק הפנימי, שצבעו חום בהיר משגע, גורם למכונית להיראות קלילה כמו שאני מרגישה. אני מתפעלת לרגע מהמראה שנגלה לי ממושב הנהג, אך האושר מתפוגג במהירות.
המחשבה על נהיגה במכונית הזאת ברחוב יותר מלחיצה ממלהיבה. אני לא יכולה להסביר את הפחד. אפשר היה לחשוב שהייתי מעורבת בתאונת דרכים טראומטית או שאיבדתי אדם יקר בתאונה, אבל זה לא המצב. החברים שלי מסיעים אותי ואין לי שום בעיה לשבת במכונית, אבל נהיגה היא עניין שונה לחלוטין.
"חשבתי שאולי מתישהו השבוע תתיישבי מאחורי ההגה. תתחילי ללמוד איך לנהוג על הבובה הזאת."
השיחה הזאת לא מפתיעה. אבי ניסה לשכנע אותי לנהוג מאז שמלאו לי שש־עשרה. בעוד שרוב הבנות התרגשו להוציא רישיון, אני התעקשתי שמתאים לי שפרנסואה, הנהג, יסיע אותי לכל מקום. בשביל זה אנחנו משלמים לו, נכון? בהתחלה זה עבד, אבל ככל שאני ממשיכה להימנע מהנהיגה, כך אבי לוחץ יותר. הוא אומר שפרנסואה עובד אצלו ושהוא זקוק לו במשך היום. שיהיה.
"בטח, אבא. נשמע נהדר."
אני משקרת. המחשבה שאשב מאחורי הגה של מכונית מכניסה אותי לפאניקה, אבל הוא ממילא לא רוצה שאעשה זאת בזה הרגע. אני אזרום איתו ובינתיים אחשוב על תירוץ. עד אז יש לי לימודים.
פרנסואה עוצר בהייבן גרייס — הבית השני שלי בארבע השנים האחרונות. נשארו שבועיים עד סיום הלימודים, ותאמינו לי שאני מתה כבר שהרגע יגיע. זה לא שאני לא אוהבת את המקום — אני פשוט סובלת ממקרה חמור של עייפות החומר. חופשת הקיץ, אני בדרך אלייך.
חזית בית הספר הומה תלמידים וכך גם בית הספר הציבורי שמעבר לרחוב. אני עוברת בין האנשים, עולה במדרגות ונכנסת למבנה. קולות שיחה מציפים את המסדרונות כשאני מנווטת את דרכי אל הלוקר שלי. אבל ברגע שאני פונה במסדרון, אני עוצרת. חיוך ענקי מתפשט על פניי.
הלוקר שלי מכוסה בנייר עטיפה ובבלונים, ומעליו תלוי שלט גדול שבו כתוב 'יום הולדת שמח לנון'. הנאשמת, שהיא גם במקרה החברה הכי טובה שלי, עומדת לצידו. היא משפילה מבט אל הטלפון שלה — בטח מתכתבת עם החבר שלה — ושערה החום הארוך אסוף בקוקו. עושה רושם שהיא מיהרה לצאת מהבית הבוקר כדי לוודא שתגיע לכאן הרבה לפניי.
"אני מבינה שזה הרעיון שלך?"
טסה קופצת ומפילה את הטלפון שלה. "אל תפחידי אותי ככה, חצופה."
אני מגחכת ומושכת אותה אל זרועותיי. "אני אוהבת אותך. תודה."
"מזל טוב!"
אני קורעת בזהירות חור קטן בנייר העטיפה כדי להגיע ללוקר שלי. אני פותחת אותו בעזרת הקוד. כל מה שבתוך הלוקר שלי מכוסה נצנצים. מסתבר שלא הספיק לה לקשט את הלוקר שלי מבחוץ, אני אצטרך גם להיראות כל היום כאילו הגעתי ישר ממועדון חשפנות.
אני מרגישה מישהו נצמד אל גבי ונושמת את הריח שלו. אני לא צריכה להסתובב כדי לדעת מי זה. ידיו מוצאות את מותניי ופניו מתחככות בצווארי.
"שלום גם לך." אני ממלמלת
קלאן מהמהם, "מזל טוב, בייבי."
אני מסתובבת בתוך חיבוקו ומביטה בחבר שלי. לסתו המסותתת חדה מספיק כדי לחתוך זכוכית, אך חיוכו ממיס. הוא הבחור הכי חתיך בבית הספר ואומנם אני לא סובלת מבעיות של הערכה עצמית, אבל לפעמים אני מופתעת שהוא איתי. הייתי דלוקה עליו שנתיים, עד שהוא קלט סוף־סוף והציע לי לצאת איתו. אנחנו יחד כבר חודשיים ואני בעננים.
"תודה."
אני נעמדת על קצות אצבעותיי, מצמידה את שפתיי אל שפתיו והוא מחייך בזמן הנשיקה. טסה גונחת בגועל מעושה וצחוקה מפריד בין קלאן לביני.
"את יודעת," אני אומרת לה. "היית הרבה יותר נחמדה כשהחבר שלך היה המורה שלנו."
טסה מגלגלת עיניים, אבל אני קולטת שהיא משועשעת. "הייתי הרבה יותר נחמדה כשלא נאלצתי לראות אתכם מתנשקים כל הזמן."
היא לא יודעת שכבר אז התנשקנו מדי פעם, כי היא הייתה יותר מדי מרוכזת באשר ולא שמה לב. הם נפגשו בקיץ שעבר ושניהם חשבו שמדובר בסתם סטוץ. בסוף התברר שאשר הוא המורה החדש שלנו לאנגלית ושטסה לא סיפרה לו שהיא עדיין תלמידה. אחרי יותר דרמות ממה שמוצאים בסדרת נוער, הוא בחר בה גם אם זה דרש ממנו לעשות ויתורים, ומאז הם מאושרים.
"נו טוב, עכשיו את יודעת איך אני מרגישה בכל פעם שאני קופצת אלייך."
היא מגחכת. "שקרנית. את וקולבי יותר מדי עסוקים בלצחוק עלינו, ממש לא אכפת לכם מה אנחנו עושים."
קלאן מתאבן לשמע שמו של קולבי הנדריקס. כל בחורה הייתה מתה לזכות בקולבי — שחקן מפורסם בליגה הלאומית, שידוע כרודף שמלות אמיתי ושזכה שנתיים ברציפות בתואר הגבר הכי הורס. כלומר, כל בחורה מלבדי. זה לא שהוא לא מושך בעיניי. כל מי שעיניו בראשו רואה שהוא חתיך. פשוט ביליתי איתו מספיק זמן כדי להבין שאם אני לא רוצה ליפול קורבן לשיטת ה'דפוק וזרוק' שלו, עדיף שאשמור מרחק מהמיטה שלו.
"תירגע, בייב," אני אומרת לחבר שלי ומאגרפת את ידיי הננעצות בחולצתו. "אנחנו רק ידידים, זוכר?"
הוא נוהם מעומק החזה, אבל ברגע שאני מנשקת את הצד התחתון של לסתו, הוא מתרכך. וכן, אולי ההשפעה שיש לי עליו מוצאת חן בעיניי.
בהמשך היום אני מקבלת אין ספור בלונים, כי טסה הליצנית דאגה למשלוחים לכל אורך היום. אני מקבלת המון איחולי מזל טוב. בסוף יום הלימודים אני נראית כמו הבית בסרט למעלה. טסה מגחכת ומעירה שאני עלולה להתעופף, ואני דוחפת לה מרפק לבטן וצוחקת.
אנחנו יוצאות מבית הספר, קלאן וטסה מלווים אותי. ברגע שאני רואה את המכונית המוכרת ואת הכתפיים הרחבות השעונות עליה, אני מחייכת. קלאן רוטן, אבל אני לא מתייחסת אליו.
אני מוסרת לטסה את הבלונים, יורדת בריצה במדרגות וקופצת אל זרועותיו של קולבי. הוא תופס אותי בקלות ומגחך. הוא שהה בשבועות האחרונים במחנה אימונים. לא ציפיתי שכבר יחזור ובוודאי שלא יופיע בבית הספר שלי.
"מה אתה עושה כאן?"
הוא מחבק ומייצב אותי על הקרקע. "לא באמת חשבת שאני אפספס את יום ההולדת שלך, נכון?"
אני מעבירה אצבעות בשיער הבלונד פלטינה שלי ובוהה בקרקע. "כאילו..."
הוא מגחך ומושך אותי לחיבוק נוסף. "אין סיכוי, קטנטונת."
כשקלאן מכחכח בגרונו, אני מרפה מקולבי וצועדת אחורה. טסה צוחקת כשהיא מחבקת את קולבי. קלאן כורך זרוע סביב מותניי, כאילו הוא מזכיר לכולם עם מי אני יוצאת, ואני מצחקקת.
"מה הסיפור עם הבלונים?" קולבי שואל. "את מנסה לעוף?"
טס נוחרת ואני פונה לעברה במבט זועף. "הכלבה הזאת חשבה שיהיה מצחיק לראות אותי מסתובבת עם קרוב לחמישים בלונים. בכל שיעור קיבלתי עוד בלונים ובשיעור האחרון כבר בקושי הצלחתי לראות את התקרה."
קולבי מחייך ונותן כיף לטסה. אני מעמידה פנים שאני כועסת ומשלבת את ידיי על החזה שלי.
"אוי, נו," הוא טוען. "את מוכרחה להודות שזה מעולה, וזה גרם לך להרגיש אהובה."
"כן, כן."
הוא מושיט את ידו. "תני לי את הבלונים, לן."
אני מעבירה לו אותם, והוא מסתכל מעלה ואז מרפה מהם ומתבונן איך הם ממריאים לשמיים. טסה עומדת שם בפה פעור והחיוך שלי מתרחב.
"זהו זה," קולבי מושך בכתפיו. "הבעיה נפתרה."
"אידיוט." טס חובטת בזרועו. "אתה יודע כמה כסף הוצאתי עליהם?"
הוא מלכסן אליה מבט בשובבות. "קדימה, תגידי לי, מיס קרן נאמנות."
היא מעקמת את פניה ומנסה לא לצחוק, אבל לא מצליחה. "אני שונאת אותך."
"את לא יכולה," הוא אומר לה וממקד את תשומת ליבו בקלאן לראשונה מאז הגיע לכאן. "אני יכול לשאול אותה ממך לכמה שעות?"
ידו של קלאן מתהדקת על מותניי. "יש לי ברירה?"
"לא," אני עונה במקום קולבי ופונה לנשק במהירות את קלאן על הלחי. "אני אתקשר אליך כשאגיע הביתה. מבטיחה."
הוא תופס את פניי בהפגנתיות ומושך אותי לנשיקה לוהטת. לרוב הוא לא מפגין חיבה בפומבי, כך שאין לי ספק שההצגה מיועדת רק לקולבי. אני מניחה לו לכופף אותי לאחור ולבסוף טסה פוצה פה.
"אלוהים אדירים, קלאן. תן לה לנשום."
אנחנו מתנתקים וסומק ורוד קל מכסה את לחיי כשאני מרכינה ראש בחיוך. אחרי עוד נשיקה רכושנית שהוא מנחית על קודקודי ומבט אזהרה זועם אל קולבי, קלאן מתרחק עם טס ומשאיר את שנינו לבד. קולבי פותח את דלת הנוסע ועוזר לי להיכנס למכונית.
"אז לאן בדיוק אנחנו נוסעים?" אני שואלת כשהוא מתיישב מאחורי ההגה.
הוא מחייך, והגומות המסוכנות שלו מופיעות. "חשבתי לקחת אותך לארוחת ערב לכבוד יום ההולדת שלך. זה בסדר?"
"תלוי. הולכים לאכול היבאצ'י?"
הוא מביט בי במבט משועשע. "מה שהנסיכה רוצה."
אחרי שכנועים קלים הוא מקפיץ אותי הביתה כדי שאחליף בגדים לפני שנצא לאכול. במהלך הנסיעה קולבי מעדכן אותי בסיפורים ממחנה האימונים, ואומר כמה הוא מתרגש שצפוי לו חודש שלם של חופש. אני לא מאשימה אותו. קשה להיות שחקן פוטבול מקצועני. הלחץ יכול לשבור אותך.
אנחנו עוצרים מול המסעדה האהובה עליי ופי מתמלא רוק בגלל הריח שנישא מהמקום. אנחנו נכנסים וקולבי מבקש עבורנו שולחן צדדי, אבל כולם מזהים אותו בקלות וכעבור כמה דקות אנשים כבר מתחילים להתלחש.
"אני מתארת לעצמי מה אנשים יגידו הפעם."
הוא מגחך. "לא שמעת? את מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי."
אני מגלגלת עיניים בחיוך. "אני בטוחה שקלאן ישמח."
המלצרית מובילה אותנו אל השולחן שלנו ובדרך קולבי מניח יד על גבי התחתון. "הוא קצת רכושני, לא?"
אני מושכת בכתפיי. "אני חושבת שהוא פשוט מאוים ממך וזה מוזר, הוא אף פעם לא התנהג ככה קודם."
הוא מגחך ומתיישב לצידי. "זה לא ברור? את בת שמונה־עשרה עכשיו וכבר לא מחוץ לתחום."
חום מציף את גופי ופתאום אני שמה לב כמה אנחנו קרובים. שיט, הוא מפלרטט איתי? לא יכול להיות. קולבי התחיל איתי פעם, אבל חזר בו ברגע שהבהרתי לו שאני קטינה. מאז אנחנו שומרים על קשר אפלטוני לחלוטין, והקשר איתו ממש חשוב לי.
אף פעם לא היו לי הרבה חברים. ילדים התעלמו ממני כבר בגיל צעיר. הם תמיד שמרו ממני מרחק, אם בגלל הקנאה שלהם בעושר של אבא שלי או בגלל הפחד של ההורים שלהם מהכוח שיש לו. תקופה ארוכה החיים שלי נסובו סביב הריקוד, שכלל את בריידי וסוואנה, אבל חוץ מזה הייתי לבד — עד שטסה הגיעה.
טסה קלהאן היא כל מה שחברה טובה אמורה להיות. היא נאמנה, חזקה ופראית מאוד. כשסוואנה הכירה בינינו בקיץ האחרון, ממש פחדתי ממנה. היא עשתה עליי רושם של מישהי פזיזה, שלא חושבת הרבה לפני שהיא פועלת. רק כשלמדתי להכיר אותה, התוודעתי לכל מה שהופך אותה למי שהיא. אי אפשר שלא לאהוב אותה.
טס התחילה לחזר אחרי המורה שלנו לאנגלית וכך פגשתי את קולבי. החברה הכי טובה שלי גררה אותי למסיבה אצל אשר, וקולבי היה האדם הראשון שגרם לנו להרגיש רצויות. בהמשך הוא הודה שהוא רק רצה לעורר את קנאתו של אשר, שהכחיש שיש לו רגשות כלפי טסה. אבל היה משהו אמיתי בכובש הלבבות עם הבייבי פייס ומשם החברות שלנו התפתחה במהירות.
"זה מלחיץ אותך?" אני שואלת. "שאני סוף־סוף בת שמונה־עשרה?"
הוא פולט נחרה ומרים את התפריט שלו. "ממש לא. אולי עכשיו אני אפסיק להרגיש כמו סוטה כשאני מבלה איתך."
אני זוקרת גבה. "אתה בן עשרים ושש שמבלה עם בת שמונה־עשרה. אתה עדיין סוטה."
"אחת־אפס." הוא מרחיק את שערו מפניו ואני מנסה לא ללטוש עיניים. "אז איך היית מגדירה את אשר?"
"קורבן אמיתי. ראית איך טסה מתנהגת כשהיא רוצה משהו? אין לו שום סיכוי נגדה."
הוא מגחך בהסכמה ושנינו משתתקים ובוחנים את התפריט. אני מגניבה אליו מבט חטוף ונושמת עמוק. קולבי אף פעם לא היה אופציה עבורי וגם עכשיו הוא לא. יש לי חבר, אבל אני מוצאת את עצמי תוהה איך הייתי מרגישה אילו הוא היה אופציה, אילו המצב היה שונה, אלמלא הייתי בת שבע־עשרה כשהוא אמר לי שאני נראית טוב במסיבה ההיא. אילו רק...
אחרי ארוחת ערב מלאה בהומור, בהנאה ובשיחה קלילה וזורמת, קולבי ואני יוצאים מהמסעדה וחוזרים למכונית שלו. בדיוק כשהוא יוצא ממקום החניה, הטלפון שלי מצלצל והתמונה של טסה ממלאת את המסך.
"היי, טס."
"לנון," היא מייללת.
אני מקמטת את מצחי. "מה קרה?"
"אשר ואני רבנו. הוא התעצבן נורא ויצא מהבית בכעס."
היא מתייפחת ואני נאנחת בכבדות. לא מתאים להם לריב. למעשה, רוב הזמן הם כל כך נמרחים זה על זה עד שלא נשאר מקום לוויכוחים, אבל המצוקה שלה מבהירה לי שהריב כנראה היה קשה.
"אני תכף מגיעה."
היא מושכת באפה. "לא, זה יום ההולדת שלך."
אני טופחת על כתפו של קולבי ומסמנת לו בתנועות שפתיים לנסוע אל ביתו של אשר. "תשתקי. אני במרחק חמש־עשרה דקות, תישארי שם."
אנחנו פונים אל החניון ואני שמה לב שכל המכוניות של אשר כאן. או שהוא חזר והם ממשיכים בוויכוח, או שהם בעיצומו של סקס פיוס סוער. בכל מקרה, הבטחתי לה שאגיע ואני לא אעזוב בלי לבדוק מה שלומה.
קולבי ואני ניגשים למעלית ונכנסים לתוכה. כשהוא מקיש את הקוד של הפנטהאוז, אני משפילה מבט אל הטלפון שלי כדי לראות אם קיבלתי עוד הודעה מטס, אבל לא התקבל דבר. אני פוחדת קצת מסצנת הפורנו שאנחנו עומדים להיקלע לתוכה, אבל אין לי הרבה זמן להתעמק בזה לפני שהדלתות נפתחות.
"הפתעה!" כולם צועקים ואני כמעט עושה במכנסיים.
החדר מלא בכל האנשים שאני אוהבת, חוץ מאבא שלי ומסוכנת הבית, כמובן. טסה צוחקת מתגובתי ובאה לחבק אותי.
"איזו כלבה," אני אומרת לה אבל לא מצליחה באמת לכעוס. "חשבתי שאת ממש עצובה!"
היא מעיפה את שערה מעבר לכתפה. "אני יודעת, אני צריכה להיות שחקנית."
אשר מתקרב אליה מאחור וכורך את זרועותיו סביב מותניה. "ואני אצטרך לראות אותך מתנשקת ומתמזמזת עם גברים אחרים לפרנסתך? אין מצב."
זוויות פיה מתרוממות כשהיא מביטה בו. "לא שחקנית מהסוג הזה."
"כן, עדיין אין מצב. רק לי מותר לגעת בך."
קלאן ניגש אליי וחיוכי מתרחב. "אתה ידעת על זה?"
הוא מושך בכתפיו ומושך אותי אל זרועותיו. "יכול להיות שהיה לי מושג כלשהו."
"תודה שהסכמת שאוציא אותה לבלות," קולבי אומר ומושיט לו יד.
החבר שלי מביט בה רגע ואני דוחקת קלות מרפק בבטנו. הוא מגלגל עיניים ולוחץ את היד.
"אל תתרגל לזה."
קולבי מגחך. "רשמתי לפניי."
אני מעבירה את מבטי ביניהם והחלום שחלמתי בלילה ממלא את מוחי. זה לא סוד ששניהם חתיכים הורסים וחום מתפשט בין רגליי כשהם מחזירים לי מבט. אולי הפנטזיה הזאת לעולם לא תתגשם, אבל למה לא ליהנות מהמחשבה?
"לני!" סקאי ממלמלת בשכרות. שערה החום עובר את כתפיה רק במעט, אבל הוא עדיין מבולגן. היא כורכת את זרועה סביב כתפיי ומרחיקה אותי מקלאן. "תורידי איתי שוט!"
אני לא מתאפקת וצוחקת עליה. "לא נראה לי שאת צריכה עוד שוטים, בייבי."
היא מגיבה בלגלוג. "תאמיני לי, אני צריכה."
קלאן וקולבי מביטים בי במבט משועשע כשהיא מובילה אותי אל המטבח. אנחנו לוקחות שוט מהברמן שטסה שכרה, אני סוקרת במבטי את החדר וחמימות מציפה אותי. החיים שלי ממש טובים.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.