enshrin-6
פרק
1
ארבע שנים
קודם
שנה פאקינג
טובה
ברונו
אני מתהפך במיטה שלי, מחליק את ידי על הסדינים, מבין שהיא איננה.
אחרי לילה שלם מהול באלכוהול ובסקס היא עזבה בלי לומר מילה.
הריח שלה עדיין אופף את הכרית ואני מכסה איתה את פניי, חוסם את אור השמש. חשבתי שהיא שונה. היה בינינו חיבור שלא הרגשתי קודם.
זה היה ערב השנה החדשה הראשון שבו הייתי כל כך שיכור עד שהכול נמחק מראשי. מעולם לא הרשיתי לעצמי לאבד שליטה. יותר מדי דברים היו מונחים על הכתפיים שלי, כדי שאוכל לאפשר לעצמי להוריד מגננות ולהשתכר. אבל עשיתי את זה. משקה אחד הפך לכמה משקאות, ומצאנו את עצמנו אצלי.
הבגדים ירדו והתשוקה בערה.
אני לא טיפש. לא התאהבתי בה, אבל הרגשתי משהו בתוכי לראשונה מאז שאיבדתי את מגי, ארוסתי.
אני שואף את הריח שלה ונאנק כי אני צריך לבלות את היום עם המשפחה שלי. ההנגאובר לא הולך להפוך את החוויה ליותר מהנה.
הטלפון שלי מתחיל לרטוט בפראות. כל נקישה על דלפק העץ מרגישה כאילו מישהו דוחף קוצים היישר לתוך המוח שלי. אני מתעלם מהטלפון, מעיף את השמיכה ואת הכרית לקצה החדר, ורק אז מתיישב.
אני ממצמץ ומשפשף את עיניי, מנסה לגרש את תחושת העייפות.
אני אוחז בטלפון ורואה שהשיחה מאימא שלי.
כשאני נעמד ופונה לכיוון השירותים, הטלפון מצלצל שוב.
"היי," אני עונה. אחד מהדברים שאני בטוח בהם לגבי פרנסי, הוא שעד שלא אענה היא לא תפסיק להתקשר.
"מתי התינוק שלי מתכוון להגיע?" היא שואלת בלי לברך אותי כראוי.
"אימא, חכי רגע. רק התעוררתי." אני מתמתח, גופי רועד בעוד אני מפהק.
"לילה קשה?" היא צוחקת, ואז מכסה את הטלפון וצועקת על אבי, כאילו אני לא שומע.
"אפשר להגיד."
"בייבי, אתה צריך להירגע מפעם לפעם. מגיע לך לבלות לילה אחד ולהיות חופשי מדאגות."
"החיים שלי מסוכנים מכדי להשתכר למוות, אימא."
"אתה עובד קשה מדי. בוא לכאן ותירגע. מתי אתה מתכוון להגיע?" היא שואלת שוב כי זה הדבר היחיד שמעניין אותה.
"יפריע לך אם אפספס את זה השנה?" אני שואל ומתכווץ, מתכונן לתשובה שלה.
"תזיז את התחת שלך ותגיע לכאן מייד. מספיק עם השטויות האלה. חגיגות ערב השנה החדשה הם חלק מהמסורת המשפחתית שלנו. גם ככה לי מגיעה לכאן באיחור של שלוש שעות מאיזו סיבה מטופשת. אין סיכוי שאתה מפספס את זה. קח אספירין עם קצת מים ותיכנס לפאקינג מכונית."
אני צועד אל חדר האמבטיה בשביל למצוא את האספירין שאני צריך נואשות, במיוחד אם אני נאלץ להתמודד איתם היום. "בסדר. אצא בעוד שעה."
"חצי שעה," היא עונה ומנתקת.
משפחות הן קוץ בתחת, אבל לי יש את המשפחה הטובה ביותר בעולם.
יש לי אח קטן ושתי אחיות, ולאורך השנים הם לא מפסיקים להפתיע אותי מחדש. אני מתגעגע אליהם מאוד למרות שאני גר במרחק נסיעה של כמה שעות מהם, אבל זה עדיף להם.
העבודה שלי מסוכנת. אני מקפיד להפריד בין חיי המקצועיים למשפחה שלי. אין שום סיכוי שאתן להם להיגרר לתוך החרא שלי.
אנשים נוטים לחשוב שכולם משתחווים לרגליי, אבל אפילו לי יש אויבים.
להיות בפסגה הופך אותי למטרה, יחד עם כל מי שמקורב אליי.
אני לא מבזבז יותר מדי זמן בלחשוב על המשפחה שלי, העבודה או הבחורה שעזבה את המיטה שלי בלי לומר מילה. אני חייב לעוף מכאן לפני שפרנסי תתחיל לחייג שוב.
להיכנס לבית הוריי באיחור של שעה מזכה אותי בעקיצות והקנטות.
"הו, תראו מי החליט לכבד אותנו בנוכחותו," גבי, אחותי הקטנה, אומרת והציניות הנוטפת ממנה גורמת לי להרגיש אשמה.
הסיבה העיקרית לכך היא חוסר נוכחות מצידי במשך רוב חייה, ולכן אין לנו מערכת יחסים קרובה.
אני אוהב אותה מאוד, אבל היא בקושי מכירה אותי, לא כמו שאחים ואחיות בדרך כלל מכירים.
אני קרוב הרבה יותר לאחותי אנג'ליק, אותה אנחנו מכנים לי.
"אה, הבחור הגדול כאן." לוקה, אחי הקטן, קם מהספה בחיוך זחוח.
לוקה ואני קרובים יותר. הוא כבר היה בוגר כשעזבתי את הבית. לוקה היה ילד מתוכנן, גבי לעומת זאת הגיעה אחרי 'לילה של תשוקה' – ציטוט ישיר של הוריי – לא שלי.
"כבר ראית אותי בחג המולד. אל תתנהג כאילו אני אף פעם לא נמצא." אני פושט את המעיל שלי ותולה אותו על וו התלייה מאחורי הדלת.
אימא שלי במטבח, דופקת על סירים ומחבתות, כנראה יותר מבלגנת מאשר מבשלת. "איחרת!" אני מגלגל עיניים ונכנס לסלון, כבר מוכן לשמוע שטויות במשך שתים־עשרה השעות הקרובות עד שאסע חזרה לעיר.
"סליחה, אימא," אני צועק בחזרה, חולף על פני המטבח ופונה לכיוון הכיסא. "נחמד לראות אותך, אבא." אני חובט בכתפו, קוטע את חוט המחשבה שלו. "אימא עובדת על פרויקט חדש?"
הוא שומט את דף ההוראות על הרצפה. "המנורה הארורה הזאת היא כמו פאזל. למה אימא שלך לא יכולה לקנות חרא מוכן כמו כל שאר האנשים הנורמליים?"
אני צוחק ומתיישב על הרצפה לידו. "אני אעזור לך."
הוא מחייך וכתפיו רפויות. "תודה."
השיער שלו נראה לא מסורק, אבל אני יודע שזה כנראה מחמש מאות הפעמים בהם הוא פרע אותו בתסכול.
הוא אחד מהאנשים החכמים ביותר שאני מכיר, אבל להרכיב רהיטים מעולם לא היה הצד החזק שלו.
"איך החיים בעיר הגדולה?" שואלת גבי, ומרימה את מבטה מהטלפון שלה.
"אני עומדת לבקר אותך בחופשת האביב."
אני חושק את הלסת שלי, המחשבה על אחותי בעיר, קרובה לחיים שלי היא דבר שלעולם לא אסכים שיקרה. "גָבּ, כבר דיברנו על זה. את לא יכולה לבוא לבקר אותי."
"למה?" היא זורקת את הטלפון שלה בכעס על הכרית ומשלבת את ידיה.
אבי מעוות את פניו ומציץ בי.
"כי ככה אמרתי. מה אתה חושב על זה, אבא?" אני מעביר אליו את האחריות ויודע שהוא יגבה אותי.
כבר דיברנו איתה על הנושא אינספור פעמים. מאז שמלאו לה שש־עשרה היא חושבת שהיא ילדה מספיק "גדולה" כדי להתמודד עם ניו יורק ועם חבריי. זה לא באמת משנה בת כמה היא, כיוון שהיא לעולם לא תהיה חלק מהעולם שלי. בעיניה, אני האח הגדול, גדול מהחיים. בעיני אחרים אני הפושע בעל המוניטין הכי מזעזע בעיר.
"את לא הולכת, גב," אבא אומר לה בחומרה. "אף פעם."
"בקרוב אני אהיה מספיק בוגרת, ואף אחד מכם לא יוכל לעצור אותי."
אני פאקינג שונא נערות מתבגרות. הן הסוג הגרוע ביותר של בני אדם בכל הפלנטה. מקל חמאה יותר הגיוני מנערה הורמונלית. "תם הדיון, גבי," אני אומר, בוהה בהוראות כי אני לא מסוגל להביט לה בעיניים.
"מה כבר אתה עושה שזה עד כדי כך –" היא מנופפת בידיה באוויר ומגלגלת את עיניה "מסוכן עד שאני לא יכולה לבוא לבקר?"
אחותי הקטנה לא צריכה לדעת כלום על החיים שלי, כי חוץ מלהתנהג כמו כלבה היא גם פטפטנית. הערך העליון אצלי הוא פרטיות. "את לא צריכה לדעת."
"אבא," גבי מתבכיינת ומטפסת מעל הספה כאילו היא חשה כאב פיזי. "זה כל כך לא הוגן."
"זה כי את חטטנית," אני אומר לה ומרים את המנורה המורכבת למחצה, כדי לנסות להבין באיזה שלב אבא שלי נעצר.
"ואת לא צריכה לדעת," לוקה אומר לה בעודו צוחק וחולף על פניה, מפליק בגב ראשה.
היא צווחת ורצה אחריו כשהוא דוהר במעלה המדרגות.
אבא שלי נאנח ונשען לאחור בספה. "תראה כמה כיף אתה מפסיד כשאתה לא כאן."
אני נמנע מלהביט בו, וחוטף במהירות את החלקים הפזורים.
"כן. זה מעציב גם אותי." אני צוחק ומסובב את המנורה עם ידי, מוודא שהיא תקינה לפני שאני מסדר את החלק האחרון.
"טה דה." אני מרים את המנורה, מראה אותה לאבא שלי וזוכה בהנהון.
"זו חתיכת מנורה מכוערת." הוא צוחק ומניד בראשו. "כל כך מתאים לאימא שלך."
בדיוק באותו הרגע אימא שלי מתפרצת לסלון עם מגבת על כתפה. נראה כאילו חצי מארוחת הערב שלנו מרוחה על הסינר שלה. "אתם מדברים עליי?"
אני נושך את שפתי התחתונה כדי להחניק את צחוקי. אני אומנם אדם מבוגר, אבל אני יודע שאימא שלי עדיין תחטיף לי בראש אם אעז להתחצף אליה. "בחיים לא, אימא."
"הו, זה כל כך יפה," היא צועקת, חוטפת אותה מידי וחגה סביב עצמה בהתלהבות, אוחזת במנורה כמו בגביע.
"אימא שלך לגמרי שיכורה," אבא שלי לוחש.
"לגמרי," אני עונה, עדיין לא מעז לצחוק.
אזעקת עשן נשמעת במטבח, ואימי מושיטה לי את המנורה.
"הצלי! הו, אלוהיםםם," היא צועקת ורצה אל המטבח.
"הצלי!" ענני עשן מרחפים אל מחוץ למטבח, מתפזרים כשהיא רצה דרכם.
"והנה זה קורה שוב. שנזמין משלוח ממסעדה אסייתית?" אבא שואל ומניד בראשו.
"אחרי למעלה משלושים שנות נישואים ועוד מספר לא מבוטל של שיעורי בישול שאני מתבייש להגיד בקול, אפשר היה לחשוב שהיא כבר תלמד איך להשתמש בטיימר."
"אבא." אני צוחק ומציץ על המטבח, בודק שאימא שלי מחוץ לטווח שמיעה.
"לא יהיה לך מושג מה לעשות עם עצמך אם היא לא תשרוף כל דבר."
"תגיד את זה לבטן שלי," הוא אומר, נאחז בכתפי כדי להיעמד.
"לך לבדוק מה שלום לוק וגב בבקשה ותגיד להם שארוחת הערב מוכנה."
"לא מזמינים טייק אווי?" אני שואל וצוחק כשאני מתרומם מהרצפה.
"לא. הערב אנחנו אוכלים צלי וול-דאן." הוא מעווה את פניו ופונה למטבח אפוף העשן, בו פרנסי מקללת.
אני עולה במדרגות ודופק על הדלת של לוקה.
אני שומע אותם מדברים, אבל הקולות שלהם גוועים במהירות.
"כן?" לוקה צועק בלי לטרוח לפתוח את הדלת.
הזין העצלן הזה מעולם לא הזיז את עצמו, מלבד במקרים בהם הוא חייב.
אני משפשף את המצח שלי, מרגיש את כאב הראש שקודם היה לי חוזר.
"אני יכול להיכנס?"
"בטח," אומר לוקה, אבל הטון שלו אומר הכול מלבד 'בטח'.
"אידיוט," אומרת גבי בדיוק כשאני פותח את הדלת.
"מה שניכם עושים?" אני מחייך ומעמיד פנים שאני האח שמגיע להם.
"מלכלכים עליך," גבי יורה ובוהה בתקרה.
לוקה מכה בכתפה, וגופה נרעד מהפגיעה.
"תשתקי, גב."
אני מתיישב בקצה המיטה ומביט ביניהם. "מה הבעיה?"
גבי משלבת את זרועותיה, נושפת בתלתל שהחליק על עיניה. "זה נראה כאילו כולם מכירים אותך חוץ ממני. אין לי מושג מיהו אח שלי, וזה מעצבן אותי."
האגרוף שלי מתהדק, ואני מנסה לשלוט בכעס שלי. "יש לזה סיבות רבות."
כבר שנים שיש לה שאלות, אבל תמיד הצלחנו לפייס אותה. עד עכשיו.
"אני לא יודע איך להסביר את זה."
"אתה בחור טוב או בחור רע?" היא נשענת אחורה ומתיישרת.
"אני קצת משניהם." אני מתכווץ כי אני יודע שזה נשמע טיפשי.
"אתה פושע?" היא שואלת, מטה את ראשה ומכווצת את שפתיה.
"כי לפעמים אני שומעת את אימא ואבא מדברים עליך, וזה אף פעם לא נשמע טוב."
אני משפשף את ידיי על מכנסיי, חושב לעומק איך לענות לה.
"אני נראה לך כמו פושע?"
"אל תמכור לי שקרים, חרא. אתה לא יכול לענות על שאלה בשאלה. אתה פוגע באנשים, אחי?"
המילים שלה הן כמו אגרוף בבטן. תמיד רציתי להיות הגיבור שלה.
הייתי מוסר את חיי כדי להציל את שלה. "רק אם זה מגיע להם."
"אתה עונה תשובות מתחמקות," היא נושכת את שפתה ונוהמת. "אז אתה הורג אנשים?"
"גבי, רק שתדעי שיש סיבה לכל דבר שאני עושה ואני לא יכול לפרט יותר מזה."
"נהדר. אני מקורבת ל'סנדק'."
"הוא דומה יותר לבן שלו מייקל," לוקה אומר ומביט בי בחיוך רחב.
"אני לא אף אחד מאלה. בקרוב הכול ייגמר, ואז אהיה אני."
"חשבתי שהחרא הזה הוא לכל החיים." גבי משחקת בטבעת שעל אצבעה בלי להביט בי.
לוקה מכה ברגלה. "את כזו בחורה. הוא גדול מדי מכדי שיחסלו אותו. הוא יכול לעשות מה שלעזאזל מתחשק לו."
"גבי, בייבי, אני יודע שאת רוצה לבקר אותי בעיר, אבל זה לא בטוח. יום אחד, כשתהיי מבוגרת יותר ואני לא אהיה יותר הגבר שאני עכשיו, אקח אותך לכל מקום אליו תרצי ללכת."
"אתה מתבייש בי?" היא מרימה אליי את עיניה, והשפה התחתונה שלה רועדת.
אלוהים. פאקינג. אדירים. "אחותי, אני לא נבוך ממך. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. כל מה שאני רוצה הוא לראות אותך מתבגרת ולא לערב אותך בעולם שלי."
"נהדר," לוקה צונח ומגלגל את עיניו, משמיע קולות של קיא. "חשבתי שאתה אוהב אותי יותר."
אני מניד בראשי, מסמן לו שזה לא הזמן לצחוק.
לאחרונה, הפחד הכי גדול שלי הוא שאני אפתח את דלת הבית שלי, וגבי תעמוד שם ללא הזמנה.
"כשהחיים שלי יהיו שונים, אני אעשה זאת, אראה לך את רחבי העיר."
היא מנגבת את דמעותיה, אבל שפתה עדיין רועדת.
"מבטיח?"
אני מסמן צלב על ליבי. "אני מבטיח. יום אחד, את תראי אותי סביבך כל כך הרבה עד שיימאס לך." היא מתיישבת על ברכיי ועוטפת את זרועותיה סביב צווארי.
אני המום. "גבי," אני לוחש ואוחז בה בחוזקה.
"אני דואגת לך, אח גדול. משהו יכול לקרות לך. אני לא רוצה לאבד אותך." היא בוכה לתוך הצוואר שלי.
"מתוקה," אני לוחש, מלטף את שערה בעדינות, "כלום לא יקרה לי."
היא מחבקת אותי חזק יותר. "אני מפחדת עליך."
"אל תדאגי. אף אחד לא יכול לגעת בי."
מובן שזה שקר מוחלט. אני לא חסין למגע. אני פגיע בדיוק כמו שאר האנשים. למעשה, כנראה יותר. יש לי מטרה ענקית על הגב. אני נמצא בראש הפירמידה, ומישהו תמיד להוט להיכנס לנעליי.
יום אחד, אני מקווה להשאיר את החלק הזה מאחור.
ככל שאני נשאר בו יותר ויותר, אני חושש שלא תהיה לי דרך חזרה.
ככל שאני שוקע עמוק יותר לתוך העולם האפל של הפשע, האור בקצה המנהרה נראה מרוחק יותר, בלתי ניתן להשגה.
בקרוב אהיה חופשי ואנסה למצוא את הדרך חזרה.
שוש –
העוגן
ספר נחמד ותו לא. מתחיל מרתק ואז מתמסמס קצת. לא מלהיב…