האליטה של ריידוויל 4: צ’רלי

פרולוג דמי ליל חג המולד

אני מציצה בשעון ונאנחת, כשפעימות קצביות בוקעות מהרמקולים, מעורבות בקולות צחוק ובפטפוטים רמים. אני לוקחת את היד של זינה ומתפעלת מהקעקוע הצבעוני שלה, כשאני מושכת אותה אליי. "אני חייבת ללכת," אני צועקת לה באוזן כדי שהיא תשמע אותי בחדר הרועש.

היא משלבת את זרועה בזרועי. "אוי, עוד לא, בייבי. הלילה עוד צעיר." היא דוחפת אותי בירך ומנענעת את גופה בקצב המוזיקה. "חג המולד היום," היא שואגת באוזן שלי. "את לא יכולה ללכת." היא מחייכת וקורצת לחבר שלה, ליאו, שמסתכל עליה כאילו הוא במרחק שניות מלקפוץ עליה.

"אני רוצה להישאר, אבל אני לא יכולה. גברת גריפין צריכה לחזור הביתה למשפחה שלה," אני מסבירה. זה היה מתוק מצידה לארח לאבא חברה, כדי שאוכל לצאת למסיבה הזו בדירה במרכז העיר של חברה ותיקה שלנו מהתיכון, אבל הבטחתי לה שלא אחזור מאוחר.

הבנה שוטפת את פניה היפות של זינה. "אני כל הזמן שוכחת. מצטערת."

אני מושכת כתפיים ושותה את מה שנשאר מקוקטייל הג'ין שלי. "לפעמים, גם אני שוכחת."

חלפו רק חודשיים מאז שאבא עבר שבץ, ורק חודש, מאז שעזבתי את אוניברסיטת מיין וחזרתי הביתה כדי לטפל בו.

זה מחלחל בהדרגה — ההבנה שהחיים שניהלתי, והעתיד שתכננתי, השתנו ברגע אחד. תהפוכת גורל אכזרית שינתה את מסלול חיי, אבל אני לא מתבכיינת.

זה מה שיש.

ולא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, כי אבא תמיד היה שם בשבילי. מהיום הראשון הוא תמך בי, ואין דבר שלא הייתי מוכנה לעשות למענו.

אין סיכוי שאסכים לכך שאנשים זרים יטפלו בו עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. ברגע שגילינו שהשיתוק שלו קבוע, נטשתי את חיי הקודמים וחזרתי הביתה לריידוויל.

לא הייתה כל דילמה. שום התלבטות וצער.

אבא זקוק לי. הוא קרוב המשפחה היחיד שיש לי.

חזרתי הביתה כדי לטפל בו.

"לפחות נוכל לצאת לבלות יחד הרבה," אומרת זינה ומושכת אותי לחיבוק. "התגעגעתי אלייך, אחותי."

זינה הייתה החברה הכי טובה שלי בכל זמן לימודינו, והיינו קרובות כמו אחיות, אבל אחרי שסיימנו את התיכון בריידוויל, מסלולי חיינו הלכו לכיוונים שונים מאוד. כבר בשנה הראשונה, החליטה זינה שהקולג' לא בשבילה. היא נכנסה למכון הקעקועים של דוד שלה ומאז, לא הביטה לאחור. המסע שלי לקח אותי לאוניברסיטת מיין ולאייזק סאליבן, שעכשיו שניהם נחלת העבר.

"אני שמחה שחזרנו להיות בקשר," אני אומרת לה ומנשקת את הלחי שלה. "ואני מודה לך על התמיכה שלך." זינה ואני חזרנו לחברות הנעימה שלנו. הייתי אבודה בלי ההודעות והשיחות היומיות איתה. היא עוזרת לי לשמור על שפיות בימים בהם הייאוש מאיים להציף אותי.

"מתי שתרצי. את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך."

"תיהני מהמשך הלילה. אל תעשי דברים שאני לא הייתי עושה," אני מקניטה ומנענעת את הגבות לכיוון שני הבחורים שמקיפים אותה בציפייה. רק זינה יכולה למצוא שני חתיכים מחוספסים, מכוסים בקעקועים ובפירסינג, המסורים לה לחלוטין, ולקחת את הכול בקלילות, כאילו זה דבר מקובל שיש לך שני חברים.

כלבה בת מזל. החשק המיני המוזנח והנטוש שלי מיילל באוזניי, מתגעגע למין על בסיס קבוע, אבל זה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע.

אני לוקחת את המעיל ואת התיק שלי, מנופפת לעברם של בּו וליאו, ושולחת נשיקה אחרונה לכיוונה של הבסטי שלי, כשאני מפלסת את דרכי בין האנשים הרבים בסלון ויוצאת אל אוויר הלילה הקפוא.

האוויר הקפוא נעים על לחיי אחרי החדר הצפוף והמחומם מדי, ואני לובשת לאט את המעיל ומשאירה אותו פתוח, בעודי בודקת את התיק ומוודאת שיש לי הכול. הטלפון הסלולרי שלי מצלצל, אני שולפת אותו מהתיק ומזעיפה פנים, כשאני מזהה את המספר המוכר.

"דמי מדברת."

"אוי, תודה לאל," אומר הקול הגברי בצד השני.

"דני, זה אתה?" אני שואלת כשאני מתחילה ללכת, מאשרת שאכן מדובר באחד מהמאבטחים בחברת הבנקאות שבה אני עובדת, משום שזה ממש מוזר שהוא התקשר אליי.

בדרך כלל, הבניין בו נמצאת חברת 'בארון שירותי בנקאות והשקעות פיננסיות' פתוח עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כשאנשי אבטחה מאיישים את המבצר מסביב לשעון, אבל הנחתי שזה ישתנה לקראת החגים. מסתבר שטעיתי.

"כן. אני מצטער שאני מתקשר אלייך מאוחר כל כך בערב חג המולד, אבל אני לא מצליח להשיג אף אחד אחר."

אני רוכסת את המעיל שלי באצבעות שהופכות קפואות במהירות מטורפת, ומגבירה את קצב ההליכה, עם הטלפון תחוב בין האוזן לכתף שלי. "מה קורה?"

"אני לא בטוח." הוא נשמע מהוסס. "השארתי הודעות למר בארון, הנשיא, ולמרגרט אן, אבל אף אחד מהם לא ענה, ולא ידעתי למי עוד להתקשר."

זה בטח רע מאוד אם הוא מתקשר אליי. אני עובדת שם רק שבועיים.

אף שהלכתי בעקבות אבי כשבחרתי בראיית חשבון, מעולם לא ציפיתי להגיע למקום בו עבד עשרים ושתיים שנים, ובטח שלא ציפיתי לעבוד עבור האיש שהעיף אותו ברגע שהוא חלה.

אבל, כמו שאומרים, קבצנים לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררניים. החשבונות הולכים וגדלים, ואנחנו זקוקים לכסף. אין מקום לגאווה. פשוט מאוד.

"איך אני יכולה לעזור?"

"זה הבן של מר בארון. הוא הגיע לכאן לא מזמן, ומשהו לא בסדר. הוא החזיק בקבוק ויסקי והלך למשרד המנכ"ל. מישהו צריך להגיע לכאן ולוודא שהוא בסדר."

לא זכור לי שלשמרטף על בחורים עשירים הוא חלק מתיאור התפקיד שלי. "אתה לא יכול להכניס אותו לאובר ולשלוח אותו הביתה?"

"הוא לא מסכים לדבר איתי. את קרובה אליו בגיל. אולי לך יהיה יותר מזל."

אני פולטת נחרה. שמעתי את השמועות שרצות במשרד על בנו של הבוס. שהוא אף פעם לא יוצא עם נשים. רק סטוצים, ומתברר שיש לו קטע עם נשים מבוגרות. אולי אני מבוגרת בכמה שנים מצ'רלי בארון, אבל אני בספק רב אם אני הטיפוס שלו או אם אצליח להשפיע עליו.

מר בארון האב הוא חרא קר לב, ואין לי שום רצון לעזור לו או לבן המופקר שלו. לא אם זה לא כתוב בחוזה שלי. "מצטערת, דני. אני מוכרחה להגיע הביתה לאבא שלי, ושתיתי כמה קוקטיילים. כך שגם אם הייתי יכולה לבוא, אני לא יכולה לנהוג."

"אני אבקש משירלי, אשתי, להגיע לבית שלך. כבר שלחתי מכונית לבוא לאסוף אותך," הוא מודה בקול מבויש.

"אני אפילו לא מכירה את הבחור, דני!" אני זורקת את הידיים באוויר ברוגז, אף שהוא לא יכול לראות אותי. "מה גורם לך לחשוב שהוא ידבר איתי?"

"כולם אוהבים אותך, דמי. את תעשי לו טובה. הוא שיכור מהתחת, ואם אביו יגלה שהוא הופיע כאן במצב כזה, יהיה בלגן. לא יזיק לנסות. בבקשה."

אני נאנחת, וכבר יודעת שאתחרט על זה, אבל דני הוא אחד מהקולגות הבודדים שהיה נחמד לאבא אחרי השבץ, מהבודדים ששומרים איתו על קשר ומשקיעים מאמץ ובאים לבקר פעם בכמה זמן. "בסדר," אני נאנחת. "אבל אני עושה את זה רק בשבילך."

***

הנהג עוצר את המרצדס מול מקום העבודה החדש שלי, ואני נאנחת. אורות דלוקים בסוויטת המנהלים שבקומה העליונה, ואני רואה את דני כשרגליו נשענות על שולחן האבטחה בלובי. אני יוצאת מהמושב האחורי של המרצדס והולכת לעבר הבניין.

אני פותחת את הדלתות, משפשפת את ידיי הקפואות ומחייכת אל הגבר אפור־השיער, שקם לקראתי. "חג מולד שמח, דמי. תודה רבה שהגעת," אומר דני ועוטף אותי בחיבוק חם.

אני מתמתחת על קצות האצבעות ומנשקת אותו על הלחי. "חג מולד שמח, דני. מצטערת שאתה צריך לעבוד."

הוא מושך בכתפיו. "זה לא נורא כל כך. המשמרת שלי התחילה רק לפני שעתיים, כך שיצא לי לבלות את היום עם המשפחה. לא אכפת לי לעבוד בלילה, מישהו צריך לעשות את זה, והכסף יכול לעזור."

"אתה בחור טוב, דני. עכשיו אני מבינה למה אבא שלי העריך אותך כל כך."

הלחיים שלו מאדימות, וזה מקסים. "תמסרי לזקן חג מולד שמח ממני."

"אמסור." אני מחייכת. "ואתה חייב לי!" אני מתגרה בו כשאני צועדת לעבר המעלית, מכוונת מטרה.

אני נשענת על קיר המעלית ומביטה במספרים העולים, כשאנחנו מזנקים לראש הבניין, ותוהה למה, לעזאזל, הכנסתי את עצמי. זה מטורף, וזה יכול להתפוצץ לי בפרצוף. ובכל זאת, אני כאן עכשיו, כך שכדאי כבר שאעשה מה שאני יכולה. אני מסרקת באצבעות את התלתלים הארוכים והכהים שלי אחרי הבלגן שהרוח יצרה בו, כשדלתות המעלית נפתחות, ואני יוצאת אל קומת ההנהלה.

כל מי שעובד בקומה זו יושב בעמדת המזכירות ומעניק עזרה אישית לנשיאים ולסמנכ"לים השונים. לרוע מזלי, המנכ"ל — צ'רלס בארון השני — היה זקוק לעוזרת חדשה, כי האישה שעבדה איתו בעשרים השנים האחרונות פרשה, והכבוד נפל בחלקי.

זה לא בדיוק הניצול הטוב ביותר של הכישורים שלי, אבל משרות בראיית חשבון הן נדירות, במיוחד לאלו שנשרו מהאוניברסיטה. אני מניחה שהכף נוטה לטובתי בשל פרוטקציות או רגשות אשמה, אבל אין ספק שהרקורד המזהיר שלי בקולג' גם עזר. אני אעבוד קשה כדי להראות שאני ראויה לתפקיד הזה בזכות ולא בחסד, שאני מסוגלת ליותר מהתפקיד הזה ושאני שייכת לכאן בזכות עצמי, ולא משום שאבי היה הבקר הפיננסי בחברה.

קשה לי מאוד להסתכל על הפנים של האיש הזה בכל יום, כשאני יודעת איך הוא התייחס לאבי, אבל שכללתי את אומנות ההסוואה, את הסתרת המחשבות והרגשות האמיתיים שלי, כדי שצ'רלס בארון לא יראה כמה אני מתעבת אותו.

כשאבי לקה בשבץ, דיברו על נזק מוחי. החברה מיהרה לקפוץ על העניין והשתמשה בו כתירוץ לסיים את העסקתו של אבא. נכון, הוא קיבל חבילת פיצויים נאה, אבל היא הולכת ומתמעטת בשל החשבונות הרפואיים הרבים.

למרבה המזל, לא נותר לו נזק מוחי, אבל הדיו כבר יבשה על הניירת, סכום כסף הופקד בחשבון הבנק של אבא, ולא היה הרבה מה לעשות כדי לשנות את זה. אחרי היחס הקר שניתן לאבי, לא רציתי שהוא יחזור לכאן, בכל מקרה.

אני יכולה לסבול את זה בשקט, עד שארכוש קצת ניסיון ואמצא משהו טוב יותר.

האורות הראשיים נדלקים, ואני חולפת על פני תחנות עבודה ריקות בתחושה של חשש גובר. כשאני מגיעה לתחנת העבודה שלי, אני רואה שהדלת למשרד של מר בארון פתוחה. אני פושטת את המעיל ומניחה אותו ואת התיק על השולחן שלי, כשזעקה של בכי צורמת מפלחת את הדממה הכבדה. אני בולעת את הגוש הפתאומי בגרוני ומרימה את ראשי ומביטה אל הדלת מולי - ממנה בקעה הצעקה. צעקה קורעת לב נוספת מכה בעור התוף שלי, כאב נשמע ביבבה החנוקה, וזה קורע את ליבי.

לעולם לא אשכח את הבהלה, את האימה הצרופה ואת הכאב העצום שקרע אותי מבפנים כשקיבלתי את השיחה על השבץ של אבא. פחדתי כל כך שהוא ימות לבד בבית החולים ההוא, וכשהגעתי, ומצאתי אותו במצב יציב, בכיתי את נשמתי בתערובת של הקלה ופחד, כי באותו רגע, ידעתי שהכול השתנה.

זעקות הבכי של האיש הזה חודרות לליבי, לוחצות על דופנותיו, ואני מרגישה כאילו אני זו שסובלת.

אני צועדת לכיוון הדלת בשקט ומצמידה את האוזן. צעקות כאב נוספות מהדהדות, ואף שעדיף שאעמיד פנים שלא שמעתי אותן, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שכן שמעתי. אני לא מכירה את צ'רלי בארון, והוא בטח ימות מבושה אם יגלה ששמעתי אותו בוכה, אבל אני לא יכולה להפנות עורף לאף אדם שנמצא במצוקה, לא משנה כמה אינו ראוי לזה, כך שאני פותחת את הדלת ונכנסת לחדר בלי היסוס נוסף. החדר שטוף באור עמום ממנורת השולחן, וזו התאורה היחידה שמאירה את החלל. צללית של דמות יושבת על הספה בצד השני של החדר, קופאת לנוכחות הפתאומית שלי. כתפיו הרחבות עולות ויורדות, כשהוא נאבק להשתלט על עצמו. אחרי כמה שניות, הוא מרים את הראש ומסתכל לעברי.

בצעדים מהוססים, אני הולכת לעברו. ככל שאני מתקרבת, כך מתחדדים תווי פניו. ראיתי אותו לרגע קצר בפעם אחת, שעה שהוא ביקר את אביו, ואף שצ'רלי בארון הוא בחור צעיר, הוא בהחלט גברי ואחד הבחורים החתיכים שראיתי מזה זמן רב.

מצטערת, אייזק.

בדרך אליו, אני הודפת את המחשבות האלה הצידה. העיניים שלו אדומות והלחיים המוכתמות בדמעות, מאשרות שהבכי הגיע ממנו. ז'קט החליפה שלו זרוק על מסעד הספה, החולצה הלבנה שלו פתוחה בצווארון, ועניבה תלויה רפויה סביב צווארו. השיער שלו פרוע, כאילו גרר את אצבעותיו בגליו הכהים.

אני נעצרת מולו והלב שלי פועם חזק כל כך, שאני בטוחה שהוא שומע אותו. הוא מרים את הסנטר, בוהה בי בזעף, ואני מקללת את הלב הרך שלי. למה לא אמרתי לדני לא, וזהו? למה לא ברחתי ברגע ששמעתי את הבכי של צ'רלי? אבל לא עשיתי את זה. אני כאן עכשיו, ואני צריכה להגיד משהו. אני מכחכחת בגרון. "אתה...? הכול בסדר?"

הוא בוהה בי, ולמרות התאורה החלשה, אני יכולה לזהות את הסקרנות הגוברת בעיניו הירוקות והחודרות, כשהוא בוחן את תווי פניי. המבט שלו משוטט על פניי, וככל שהשאלה שלי נותרת ללא מענה זמן רב יותר, האווירה נעשית מתוחה יותר.

"מי את?" הוא שואל בקול צרוד אחרי זמן רב כל כך, שנדמה כנצח.

"אני דמי אלכסנדר. העוזרת האישית של אביך," אני מאשרת.

כאב חוצה את פניו ושריר מתכווץ בלסתו, כשברור שהוא נאבק להתעשת.

מה, לעזאזל, קורה כאן?

אני לוקחת סיכון ומתיישבת לידו, תוך שאני מפנה את הגוף אליו כך שאנחנו זה מול זה. "מה קרה? איפה אבא שלך? מה אתה עושה במשרד שלו אחרי השעה עשר בלילה בערב חג המולד?" ולמה אתה בוכה? זה מה שאני באמת רוצה לשאול, אבל לעולם לא אוכל לשכוח את מקומי ואת מעמדי. צ'רלי בארון, המכונה צ'רלס בארון השלישי, הוא היורש העיקרי, ויום אחד הוא יהיה הבוס שלי.

הנשימה שלי נעתקת, כשהוא מרים את היד ומלטף באצבעותיו את לחיי, משאיר עקצוץ של רטט לוהט על העור שלי. הוא בוהה בעיניי, ואני רואה באר של כאב משתקפת במבטו. "מת," הוא לוחש, והנשימה החמימה והמחוספסת שלו מרחפת על פניי. "אבא שלי מת."

העיניים שלי נפערות, וליבי פועם בטירוף מתחת לכלוב צלעותיי. "מה?" אני ממלמלת, ונועצת בו מבט כדי לראות אם זו איזה בדיחה חולנית. כאילו, אני מתעבת את האיש ואת כל מה שהוא מייצג, אבל אני לא רוצה שהוא ימות. אני יודעת מה זה לאבד הורה, ואף שמעולם לא הכרתי את אימי, אני מרגישה עוד את כאב אובדנה. רק המחשבה לאבד את אבא שוברת את ליבי לרסיסים. במשך לא מעט שעות חשבתי שהוא עלול למות, והכאב היה בלתי נתפס, כך שיש לי מושג מה האיש הזה מרגיש. לא פלא שהוא בוכה. "איך זה קרה?"

הוא מנענע את הראש ונושך חזק את השפה שלו. "הוא מת. הפרטים לא חשובים." האצבעות שלו יורדות, מרחפות על הלסת שלי, והעיניים שלו ננעלות על הפה שלי. הוא מתחקה באצבעותיו לאורך הלסת שלי ואז למטה אל צווארי, וכל מגע קל שלו מעורר משהו רדום בתוכי.

חום מציף אותי מהמגע ומהמבט האינטנסיבי שלו, וצורך גולמי עולה אל פני השטח. עברו שנים מאז שהרגשתי כמיהה חזקה כל כך, והבחור בקושי נגע בי. "אני מצטערת," אני אומרת, ומתכוונת לזה, אף ששנאתי את אביו. אני רואה כמה זה מצער אותו.

"את נראית..." קולו דועך והוא מתנשף בכבדות, מנענע את הראש ומוריד את הידיים מהפנים שלי. מייד לאחר מכן הוא מושיט את היד אל בקבוק הוויסקי המלא למחצה שעל שולחן הסלון.

השפתיים שלו נצמדות לצוואר הבקבוק והוא שותה בהתלהבות ומעביר לי את הבקבוק. אני לא חובבת שתייה, אבל לא נעים לי לסרב וכבר ברור שהלילה הזה מוזר מאוד. אני לוקחת את הבקבוק, ואנחנו מעבירים אותו הלוך ושוב בינינו מבלי לדבר. הוא נשען לאחור על הספה, פושט את הרגליים ומשתרע בנוחות רבה יותר, ואני מורידה בבעיטה את המגפיים ומצמידה את הברכיים לחזה, שמחה שלבשתי טייץ מתחת לשמלה.

הוא מתבונן בכל תנועה שלי כמו צייד מיומן שמתבונן בטרף שלו. בכל לגימה מהוויסקי, הגוף שלי נרגע יותר ויותר, ואני מעודדת אותו בליבי ללכת על זה.

כמו שאמרתי, לילה מוזר.

"למה באת לכאן?" אני שואלת אחרי זמן מה ובולעת התנשפות, כשהאצבעות שלנו נוגעות בעודי מעבירה אליו את הבקבוק.

"לא היה לי לאן ללכת," הוא מודה לפני שהוא מרים את הבקבוק אל הפה שלו. אני רואה את השפתיים המלאות שלו עוטפות את צוואר הבקבוק, והאופן שבו הגרון שלו נע כשהוא שותה הוא סקסי בטירוף.

אני לגמרי מבינה איך הבחור הזה רכש את המוניטין שלו. אני לא מתפרפרת, ואני יכולה לספור על כף היד את מספר הבחורים שהייתי איתם, אבל אני אפשק את הרגליים בשבילו בלי לחשוב פעמיים. צ'רלי מקרין את האנרגיה הסקסית הזו שמושכת אותי כמו מגנט, ואני יודעת שלילה איתו יהיה לילה שלעולם לא אשכח.

אבל יש לי הרגשה שיש בו הרבה יותר מזה. אני בקושי מכירה את הבחור, לא דיברנו זה עם זה יותר מכמה משפטים, אבל אני מרגישה את הפגיעות ואת הבדידות שלו כמו סטירת לחי.

הבחור הזה מרגיש כאב עצום.

ואולי זה הלב הרך שלי או האלכוהול ששוטף את הוורידים שלי, או שאולי זה הבחור הזה. כך או אחרת, אני רוצה להעלים את הכאב שלו. גם אם הוא רק זמני.

אני מתקרבת אליו ומושיטה את היד לחפון את הלחי שלו. העור שלו חלק וחם למגע. "במה אני יכולה לעזור?"

האצבעות שלו עוטפות את מפרק היד שלי, והוא מצמיד את ידי אל פניו. הוא בוהה בי למשך זמן ארוך מדי, והחזה שלי עולה ויורד בציפייה. ניצוץ של חשמל מצית את החלל בינינו, וככל שהוא בוהה בי יותר, ככה אני נוטה לזרוק את הזהירות לעזאזל.

"את יכולה לגרום לי להעמיד פנים," הוא אומר בקול צרוד, כשהעיניים שלו מתחננות אליי.

אני מרימה גבה אבל הוא לא מרחיב, והמבט שלו מרחף על כל הגוף שלי באופן שמאשר שהראש שלו הולך לאותו כיוון שהראש שלי הולך.

זה רעיון גרוע.

רעיון ממש גרוע.

אם אבא שלו מת, זה הופך אותו לבוס החדש שלי, והוא מתאבל. הוא לא מודע למעשיו. ואני לא מודעת למעשיי, כי אני לא בחורה כזו, ובכל זאת, איתו, כך אני רוצה להיות.

"בסדר." אני שמחה שהקול שלי נשמע מלא ביטחון, אף שאני רועדת מבפנים.

"את לא יודעת מה אני מבקש," הוא מוסיף ומטה את הראש כדי למצוץ את הזרת שלי לתוך הפה שלו.

אני מתנשפת בקול, כשחום נעים מציף את גופי, ומעורר כל תא ועצב. "תראה לי," אני מתחננת, כבר לא מסוגלת להסוות את התשוקה מהקול או מהפנים שלי.

הוא מסיט את הידיים שלי הצידה, חופן את הפנים שלי בכפות הידיים הגדולות שלו ומרסק את פיו על פי. כוכבים מתנפצים בפרצי צבעים עזים מתחת לעפעפיים שלי, כשהשפתיים שלו טורפות אותי כאילו הוא חיכה שנים לטעום אותי.

השפתיים שלו מחליקות על הפה שלי במיומנות ובדיוק, כשהוא מושך אותי אל ברכיו. האצבעות שלו ננעצות בירכיים שלי, כשהוא מושך אותי אל הזקפה שלו ומוודא שארגיש כמה הוא זקוק לזה. אני מעבירה את אצבעותיי בשערו, מצמידה את החזה שלי אל החזה שלו ונותנת לו להבין שאני ממש שם איתו.

הנשיקות שלו הופכות אגרסיביות יותר ויותר, והוא מעניש את הפה שלי בסדרת נשיקות משכרות וחורכות. שונה מאוד מהדרך האוהבת והעדינה שאייזק נהג לנשק אותי, וכשאני נצמדת לצ'רלי, נושכת ונוגסת בשפתיו, אני יודעת שחייתי בהכחשה מבלי שהבנתי.

אני בוערת. כל חלק בי מעקצץ מציפייה ומצורך, כך שכשהוא מרים את השמלה מעליי ופותח את החזייה שלי, אני לא מראה כל התנגדות. אני נאנקת לתוך שערו, כשהפה הלוהט שלו סוגד לשדיים החשופים שלי, והשיניים שלו נוגסות בפטמות שלי, כשהוא מחכך את הירכיים שלו על ירכיי. אני זקוקה לחיכוך על הליבה הכואבת שלי ואני נעה מעליו כדי לספק את הצורך הגובר שלי.

בין נשיקות לוהטות, אנחנו קורעים את הבגדים מעלינו עד ששנינו עירומים, והוא לא מבזבז זמן לפני שהוא מגלגל קונדום ומושך אותי בגסות מעליו. הוא יושב, כשגבו נשען על מסעד הספה, ואני יושבת עליו.

אני גונחת, כשאורכו העבה והקשה ממלא אותי, ואני מוצפת תחושות. אני קופצת מעלה ומטה עליו, מתפתלת ומייבבת, כשהוא מזיז את האגן בסנכרון עם התנועות שלי. אני מניחה את הידיים על הכתפיים שלו כשאני מזיינת אותו, עוצמת את העיניים ומניפה את השיער לאחור כשהוא ממשיך לסגוד לשדיים שלי בפה החלקלק שלו, בזמן שהזין שלו נוגח בתוכי שוב ושוב.

האצבעות שלו ננעצות בירכיי והוא נדחף לתוכי בתנועות פראיות, חושק שיניים כשהוא מכופף את ירכיו ונע חזק יותר ויותר, כאילו הוא לא יכול להגיע עמוק מספיק. השיא שלי כבר נבנה, וזה מפתיע אותי, כי רק לעיתים רחוקות הגעתי לאורגזמה בסקס עם אייזק.

הראש שלי נופל קדימה על הכתף של צ'רלי כשזרועותיו מעסות אותי חזק והשפתיים הזדוניות שלו עוזבות את השדיים שלי ומתחקות לאורך עצם הבריח ועל הצוואר שלי בסדרה של נשיקות נחושות וקשות. הוא נוגס את עורי בשיניו, וחיצי כאב מענגים נורים בבשרי הרגיש. עורי כמו חוט חשמל חשוף, ואצבעותיו הגולשות על פני גופי, הן כמו זרם חשמל, המותיר אחריו שובל של אש.

מבלי התרעה, הוא מוריד אותי מעליו ומניח אותי על גבי על הספה. הוא מרים את רגלי השמאלית מעל לכתפו. בזווית הזו, הזין שלו שוקע עמוק אפילו יותר, ואני צועקת בקול כשהלחץ בליבה שלי מטפס לקרשנדו. הוא מזיין אותי חזק, מטיח את גופו על גופי כאילו מגרש את השדים שלו, ואולי הוא באמת עושה את זה. בכל תנועה של אגנו, בכל דחיפה קשה, הוא מפגין אגרסיביות ותסכול, והורס בשבילי את כל הגברים האחרים.

אומנם צ'רלי צעיר, אבל ברור שהוא מנוסה מאוד בכל מה שקשור למיניות, ואני רוכבת על פסגת החוויה הזו, כשהוא ממשיך לזיין אותי כמו משוגע ומעורר בתוכי קשת של תחושות חדשות.

הוא טומן את פניו בצווארי ומוצץ את העור שלי, ואני יודעת שהוא ישאיר סימן, חותם, אבל ממש לא אכפת לי כרגע. אני אוחזת בפלחי הישבן המוצק שלו, מושכת אותו פנימה, זקוקה לעוד. הידיים שלי משוטטות על שרירי הגב והכתפיים שלו, ואני שורטת בציפורניי את עורו המזיע ומתענגת על העובדה שגם אני משאירה בו את חותמי.

יש משהו כל כך בסיסי, עז ואינטימי מאוד בדרך שבה אנחנו מזדיינים. זה חדש לי לגמרי, ובקלות, יכול להפוך להתמכרות.

אני מתחקה בשפתיי על החזה שלו, נוגסת בעורו, והוא נוהם בעידוד. אני שואפת את הריח שלו כאילו הוא חמצן שאני צריכה לנשום, וממשיכה בהסתערות על החזה המרשים שלו, נכנעת לחיה הפנימית שלי. אני לא יכולה לשבוע ממנו ואני צריכה לגמור, אבל אני בכל זאת רוצה להאריך את הרגע הזה. אני לא יכולה ליישב בין המחשבות הסותרות האלה, אבל אני לא צריכה, כי הגוף שלי לוקח פיקוד ומתקרב לקראת האורגזמה החזקה ביותר בחיי. אני צורחת את שמו, והדופנות שלי לופתות את הזין שלו בחוזקה, כשאני מתנפצת וטובעת בגלים מרהיבים של עונג עוצמתי, מתפרקת ומתאחה מחדש בו זמנית.

צ'רלי מרים את הרגל השנייה שלי אל הכתף שלו ומגביר את הקצב, נדחק לתוכי כאילו הוא עלול למות אם לא יגמור. הפנים שלו עדיין קבורות בצווארי, כשהוא חודר אליי בזווית המענישה הזו, ואני יודעת מהו הרגע שבו הוא מגיע לשיא, כי כל הגוף שלו מתכווץ והוא פולט שאגה חייתית מעומק גרונו. הוא רוטט ופועם בתוכי, והגוף שלו רועד מעליי כשהוא גומר. "אני אוהב אותך, אבּי," הוא לוחש לי באוזן, ואני מפסיקה לנשום. הדם עולה לי לראש ומשקולת כבדה לוחצת על החזה שלי, כשאני קולטת את דבריו.

את יכולה לגרום לי להעמיד פנים.

דבריו הקודמים מהדהדים בראשי, כשאני מקללת את הטיפשות שלי. חשבתי שהוא התכוון שהוא רוצה להעמיד פנים שהכול בסדר, שאבא שלא לא מת, אבל טעיתי לגמרי, ועכשיו אני מרגישה רע. בחילה מתחילה לתסוס בבטני, כשאני נוחתת בהתרסקות בחזרה לכדור הארץ.

הוא לא היה איתי בכל זה.

האינטימיות והעונג שהרגשתי בינינו, כשעשינו אהבה היו שקר. לא פלא שהוא בקושי נישק אותי. בקושי הסתכל עליי.

הוא לא היה נוכח.

הוא היה איתה.

האישה הזו, אבּי.

מי שהיא לא תהיה.

הוא הפסיק לזוז, והצלילים היחידים בחדר הם קול הנשימות הכבדות של שנינו. לא היו לי אשליות. ידעתי שזה חד פעמי. אנחנו באים משני עולמות שונים, ושנינו היינו זקוקים לזה מסיבות שונות. אבל בכל זאת הייתה לזה משמעות כלשהי בעיניי. ועכשיו אני פגועה. אני מרגישה זולה. מנוצלת. תחליף חסר ערך, כמו איזו זונה.

אני לא אמורה להיות מופתעת. אביו הוא חרא אכזרי שלא ממש אכפת לו מרגשות של אחרים. ברור שהבן שלו יהיה כמוהו. אני דוחפת את הכתפיים שלו ממני, כשדמעות דוקרות את עיניי. אני כזו פתיה טיפשה. "רד ממני."

הוא מרים את הראש מהכתף שלי, ובוהה בפנים שלי בגבה מורמת.

אני נועצת בו מבט זועם, כשאני שוב דוחפת את הכתפיים שלו ממני. אני צריכה להציב בינינו מרחק רב ככל האפשר, ואני לא יכולה להתרחק ממנו מהר מספיק. הוא קם מעליי בחינניות של איילה אלגנטית, עומד מעליי. קמט מכסה את מצחו, והוא מסתכל עליי כשאני מרימה את הבגדים שלי ולובשת אותם במהירות שיא.

"פגעתי בך?" הוא שואל, כשאני לובשת את מכנסי הטייץ שלי. אני נוחרת, ובכוונה לא מסתכלת עליו. הוא עומד שם במלוא הדרו העירום, ואני יודעת שמבט אחד יגרום לשחלות שלי ליילל כמו חתולה מיוחמת. תמיד התגאיתי ביכולת שלי לראות מעבר למראה החיצוני ולמצוא משיכה אמיתית מתחת, אבל הלילה, זרקתי לפח את כל העקרונות שלי בשביל זיון עם בחור שסבל מכאב. בסופו של דבר, הבדיחה על חשבוני, כי יכולתי להיות כל גוף חם שהוא. אני בטוחה שהוא אפילו לא זוכר את שמי.

אני נועלת את המגפיים ומרימה את עיניי אל הפנים היפות שלו, שנראות לי מכוערות עכשיו. "מי זאת אבּי?"

הוא מחוויר, והגרגרת שלו עולה ויורדת בגרונו. כמה שניות חולפות וברור שהוא לא מתכוון לענות.

אידיוט.

אני נועצת אצבע בחזה שלו. "זיינת אותי ודמיינת שאני היא. מגיע לי לפחות לדעת מי היא."

אוויר נפלט בבת אחת מפיו, כשהוא תופס בשתי ידיים את ראשו. כאב שוטף את הפנים שלו, אבל הפעם אני לא נופלת בפח הזה. אין לי מושג מה קורה כאן, אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה.

"היא אשתי," הוא אומר לבסוף, וכל הדם אוזל מפניי.

"אני..." אני מגמגמת, לא מסוגלת ליצור את המילים שיבטאו את הזוועה שלי ממה שקרה עכשיו. מרה מטפסת במעלה הגרון שלי. אני שונאת בגידות. זה חוק בל יעבור מבחינתי. והאידיוט הזה — הבוס החדש שלי — הפך אותי עכשיו לשותפה לניאוף. אני מתקשה לנשום בשל הכאב שמתיישב בחזה שלי. "אתה מחליא אותי," אני אומרת ונלחמת בדמעות זועמות. "בחיים לא הייתי עושה איתך סקס, לו הייתי יודעת שאתה נשוי." כאילו, הבחור רק בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה, ואף אחד מהקולגות שלי לא סיפר לי שהוא נשוי. למעשה, אם להאמין לשמועות, הוא פלייבוי ורווק מושבע. אני לא מבינה.

"התחתנו רק היום," הוא אומר ומוסיף לתחושת הזעזוע שלי.

אני מרימה את היד אל הפה שלי ובוהה בו בהלם. כמה דמעות מתגנבות, זולגות מעיניי ומטפטפות על הפנים שלי, אבל אני מוחה אותן, כשהזעם משתלט על כל רגש אחר.

דפקו אותי עכשיו ביותר ממובן אחד. זו תסבוכת שעלולות להיות לה השלכות, אבל אני לא יכולה לאבד את העבודה הזו. אבא סומך עליי, ואני לא אאכזב אותו.

"זה מעולם לא קרה!" אני פולטת, כשאני מנתקת את היד מהפה. "ואם תנסה לגרום לפיטוריי, אני אאשים אותך בהטרדה מינית, מהר יותר משתוכל ללוות אותי אל הדלת החוצה."

"אני לעולם לא אעשה את זה," הוא ממהר להרגיע אותי.

אבל אני בטוחה שהתפוח לא נפל רחוק מדי מהעץ, ואני לא קונה את זה.

הוא מרים את המכנסיים שלו כשאני מסתערת לעבר הדלת. אני לופתת את הידית ומדברת אליו מעבר לכתף. "תוודא שלא! או שאני אהפוך את החיים שלך לגיהינום," אני מבטיחה ומקווה שהוא לא יכול לראות כמה מזויף האומץ שלי.

"אין לי כל רצון לפרסם את זה," הוא מוסיף, והגועל שלי עולה מדרגה.

אני מהנהנת בנוקשות ומסובבת את הראש לעברו. "מעכשיו והלאה, זה יהיה קשר מקצועי בלבד ואנחנו לא נדבר זה עם זה אפילו מילה אחת." מחשבה קצרצרה עולה בראשי. יכולתי לסחוט אותו על השתיקה שלי. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לכסף.

אבל אני דוחה את הרעיון באותה מהירות שבה הוא עלה בראשי. אני לא כזו. לא יצא שום דבר טוב מכסף מלכלוכך.

"בסדר." הוא בוהה דרכי כאילו אני לא קיימת, ואני מניחה שמבחינתו, אני באמת לא קיימת.

"לך הביתה לאשתך, צ'רלי," אני מסננת כשאני פותחת את הדלת ויוצאת החוצה, ומייחלת שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולמחוק את השעות האחרונות מחיי.