הקדמה
הקדמה
מאת רוברט ג'יימס וויליאם ה' פטרסון ג'וניור
בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20, היה רוברט היינליין בעשור החמישי של יצירתו הספרותית. שנת 1984 התקרבה במהירות והוא רצה לעשות משהו מיוחד עבור אותה שנה אייקונית. אבל בשנת 1983 הוא חלה בנפחת, והוא נאבק על כל נשימה שלו. השיגרון בכפות ידיו הפך את עבודת ההקלדה לכמעט בלתי אפשרית. "בפעם האחרונה שכתבתי ספר מלא על מכונת הכתיבה," הוא אמר לחברו הסופר קליפורד ד' סימאק, "אמרתי לאחר מכן לג'יני שככל הנראה לא אכתוב עוד ספר שלם — זה מתיש מדי."
ג'יני מצאה לו פתרון, והשיגה לשניהם מחשבים (ולמדה כיצד לתקן אותם — ולכתוב את התוכנות שלה). רוברט היינליין חזר לעניינים. "זה הבונוס האמיתי," הוא אמר לסימאק:
...בכך שזה פחות מתיש אותי. אני מאמין שהפתרון הזה האריך את חיי המקצועיים עד היום שבו איכנס למיטה ולא אתעורר —
בדיוק כפי שאני רוצה שיקרה.
ללא ספק, זאת השיחה שגרמה להיינליין להקדיש את הספר איוב לאיש העיתונות המלומד, חברו שהיה צעיר ממנו בארבעה שבועות וחצי, קליפורד ד' סימאק (בצירוף מקרים מוזר, נפטר סימאק פחות משבוע לפני מותו של היינליין בשנת 1988).
ככל שעבר הזמן הבין היינליין שמשימת הכתיבה שלו היא לחפש את הבהונות של האל, שעליהן הוא צריך לדרוך. מאז שנת 1939, קרא היינליין תיגר שוב ושוב על קוראיו, לשמחתם וגם לכעסם הלא מועט. הרצון שלו לתקוף את היומרנות, את הצביעות ואת הגינונים המגוחכים נותר חד וברור גם כאשר הגיע לשנותיו האחרונות — והעובדה שספריו הפכו להיות רבי מכר רק דרבנה אותו הלאה.
בספרו "ששת", משנת 1982, הוא עסק בנושאים האסורים בשיחות סלון מנומסות על סקס ופוליטיקה. הפעם הוא מיקד את מטרתו בנושא השלישי והאסור של החברה האמריקנית — הזכות הדתית.
הספר איוב הוא סאטירה על כמה מהכוחות בארצות הברית שאיימו להרוס את כל הקידמה הליברלית שניתנה לחירויות האישיות ולחופש. היינליין כיבד תמיד את האמונות האישיות של בני האדם, אבל לעיתים קרובות הוא זעם מפני שאחרים ניסו לצנזר ולדכא במסווה הדת. עליית התנועה האוונגליסטית הפוליטית העלתה ככל הנראה צמרמורת בגבו של האדם שיצר את נחמיה סקאדר ואת הפוסטריסטים.
במאבק על נשמתה וליבה של אמריקה, היינליין שוב בחר לעמוד על הקרקע של אמרסון וג'פרסון. כמו תמיד, כלי הנשק היה העט, ושדה הקרב הוא הסאטירה.
על מנת לכתוב את יצירת המופת שלו, פנה היינליין לאחת ההשראות הישנות שלו, מספר הסיפורים שממנו הוא למד לכתוב סאטירה: ג'יימס בראנץ' קאבל, ולספרו המפורסם ביותר של קאבל: "יורגן, קומדיה של חוק וצדק". "חוק וצדק" היה מושג גמיש מאוד במושגים של יורגן, אבל לרוב הוא רמז על העדפה שקבוצות פוליטיות פונדמנטליסטיות נוצריות מעניקות למטרותיהן. היינליין התכונן כמו גנרל מוצלח. הוא למד מחדש את שדה הקרב שלו: "רוברט קרא את התנ"ך כמו מטורף לפני שכתב את הספר הזה," נזכרת ג'יני.
בשילוב הסיפור של איוב מהתנ"ך עם החוק והצדק של יורגן — והערה שהעיר לו אייזיק אסימוב בשנת 1939 על כך שהשטן קיבל עסקה רעה מכיוון שלאלוהים היו את אנשי השיווק הטובים ביותר — הפך היינליין את הגיבור שלו לאחד מ"הנולדים מחדש" והעביר אותו את ייסורי איוב (אבל המסקנות הרוחניות היו שונות לחלוטין).
היינליין מושך אותנו פנימה באמצעות ההצגה האובדת של אלכס הרגנשיימר, אדם שנלקח מתוך הסביבה הטבעית שלו, ואז חושף בהדרגה את הלך הרוח מדושן העונג של השכבה האמצעית של הביורוקרטים "הנולדים מחדש" ואת המטרות המלאות של הארגונים הדתיים הקיצוניים, מפוגרומים ועד לרדיפה. האיוב המודרני והאהובה שלו נפרדים שוב ושוב כאשר המציאות מרחיקה אותם. הוא מאבד את ביתו ואת משפחתו ומהלל את האל, מתחיל שוב ושוב מחדש. רק המגע האנושי ביניהם — ממש המגע האנושי — מציל את השפיות של אלכס מהמציאות החלופית.
היינליין עסק באינטרטקסטואליות עם התנ"ך ועם קאבל. לערבוב הזה הוא הוסיף גם אינטרטקסטואליות מסיפוריו השונים, ובהם הגלארון מסיפורו הקצר משנת 1940 "הם" כמשני סצנה (ולאחר מכן הוסיף את משני הסצנה לרשימת הנבלים באחד מספרי העולם כמיתוס).
היינליין הביא את ההתעלות ואת יום הדין, והראה מה קורה למי שהאל אוהב לעומת אלה "שנשארים מאחור" (שזה סיפור שקשה הרבה יותר לספר). והוא מלהטט בכדור נוסף של אינטרטקסטואליות: גן העדן של ההתעלות הוא לא גן העדן של סבתו של יורגן. זה גן העדן המתואר בסיפורו של מרק טווין "ביקורו של קפטן סטורמפילד בשמיים."
אהבתו הבלתי צפויה של אלכס הרגנשיימר למרגרט הסוגדת לאודין (עם רמיזות קלות לפאוסט של גתה) מאלצות אותו להעריך מחדש את האמונות הדתיות שלקחו ממנו את אותה האהבה, והוא מגלה שהעולם הוא מקום הרבה יותר מוזר מזה של התנ"ך — או מזה של מילטון, שגם התווסף למחול האינטרטקסטואליות הזה.
בזמן שנכתב הספר איוב, קטעו רוברט ווירג'יניה היינליין את רצף הכתיבה לא פעם אחת, אלא פעמיים, על מנת לנצל הזדמנויות בלתי צפויות להיות חלק מהעידן המתמשך של המחקר. היינליין חלם במשך עשרות שנים לנסוע לאנטרקטיקה. ההזדמנות הגיעה, והוא תפס אותה בשתי ידיו. כעבור כמה חודשים, הגיעה הצעה אמיתית להצטרף לחיפוש שנמשך זה 500 שנה — למצוא את הנתיב הצפון־מערבי, עוד הזדמנות נדירה. והוא שוב הצטרף.
ועידן המחקר הגדול צריך להימשך. הנתיב הנכון שלנו עבור הדור הבא היה לצאת מהפלנטה הזאת אל הכוכבים. כאשר הוא חזר והמשיך בכתיבתו, הוא עודד את חבורת L5 ועוד מיזמים פרטיים שעסקו ביציאה לחלל. לאחר שנתיים שבהם כתב מסמכים טכניים עם קבוצת המדיניות שבה היינליין היה שותף, הודיע הנשיא רייגן על יוזמת ההגנה האסטרטגית (שנקראה כמעט מייד "מלחמת הכוכבים") — ובפעם הראשונה, התווה אסטרטגיית יציאה אפשרית מהמלחמה הקרה! עוד הזדמנות.
בדומה לאיוב, ימצא את עצמו היינליין נתון תחת התקפה
בגלל החזיונות שלו. חבריו ביקרו את עמדותיו (בין המבקרים היה ארתור סי. קלארק — עד שקלארק הודה כי המתמטיקה שלו לא הייתה נכונה). הקרע הזה יתאחה, ולאחר שש שנים — למרבה הצער, שנה לאחר מותו של היינליין — המלחמה הקרה תסתיים עם נפילת ברית המועצות.
בסוף הספר, כאשר מניחים כי האמונות המגבילות של האוונגליסטים הן נכונות — אבל רק כל עוד הפיזיקה הניוטונית היא "נכונה": רק כאן מקומית ולא במישורים גבוהים יותר של החלל־זמן. כל היקום נשלט על־ידי האל של הדברים כפי שהם של קאבל, מר קושיי. תוך כדי חידוש סצנה חשובה מספר אחר של קאבל, המקום הגבוה, והאל של אלכס הרגנשיימר מוצג לא רק כפחות מאשר "כל־יכול", אלא גם אמן רע, עם נימוסים נוראיים — ונימוסים הם אמנות טובה, וגם מוסר. המלחמה בין האל ובין השטן היא רק מריבה משפחתית.
בתחילת שנות ה־80, תגליות כאלה היו יכולות להתקבל בשמחה רק על־ידי מי שכבר הגיע למסקנות האלה, אבל בבלבול ובכעס על־ידי מי שלא עשו זאת. כמו תמיד, האמנות של היינליין נועדה לעורר אותנו לאפשרות של רמה נעלית יותר של ידע, של מחקר, של אמת. הזעזוע של התפישות הישנות שלנו הייתה הטכניקה האמנותית שלו במשך עשרות שנים, והוא המשיך לעסוק בה עד יום מותו.
עד ימיו האחרונים, היינליין מעולם לא הפסיק להילחם על הדברים שהאמין בהם. באופן אמנותי, הוא המשיך את מאבקו לחופש שהאמן האמיתי זקוק לו, ולכתוב בדיוק את הספרים שרצה לכתוב. כפי שג'יני אמרה על איוב: קומדיה של חוק וצדק.
"זה ספר מוזר כמו שגר בארץ נוכרייה היה מוזר. אם אתה מסוגל להבין את זה. אבל העורך אהב אותו. הסוכנים של רוברט אהבו אותו.
אני אהבתי אותו, אז זה כל מה שמשנה. אבל היינו בטוחים שהספר הזה יהיה שערורייתי."
והוא אכן היה. וכל עוד קבוצות דתיות ממשיכות לאלץ את החברה להתאים את עצמן לאמונות הקטנוניות שלהן, הוא ימשיך לעורר הדים. ואנשים יצטרכו לקרוא אותו, מכיוון שבסופו של דבר, הצחוק והלגלוג הם כלי הנשק החזקים ביותר שיש לאנשים החופשיים נגד הכוחות הקיצוניים מימין ומשמאל — להזריע במלח את הקרקע הפילוסופית שעליה הם עומדים. קומדיה וצדק מוגשים במנה גדושה של צחוק על חשבון הצבועים — הבהונות של האל שעליהן צריך לדרוך.
ובסופו של דבר, ולא משנה מה הכומר האוונגליסטי ג'רי פאלוול אמר, רוברט היינליין עשה את עבודת האל...
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.