הלחם האבוד

הילדה היחפה

לפני הרבה הרבה זמן היתה ילדה שרצה יחפה בשמש האביב, באבק ובחול החמימים, וצמותיה מתנופפות ברוח. בסמטאות הכפר שהיא גרה בו, ששמו היה "שישה בתים", היו מי שבירכו אותה לשלום והיו שלא. לפעמים היתה עוצרת ונכנסת חרש־חרש למרתף שבו לעתים קרובות יוּיָה היתה כלואה וגם כבולה. אמרו שהיא משוגעת, אבל בעיני הילדה, דיטקֶה שמה, היא היתה שונה רק במקצת מהנשים הצעירות האחרות, ודיטקה, שלבה הקטן היה גדוש בחמלה, האזינה לתלונותיה על משפחתה המרושעת של יויה, שלא התירה לה להינשא לבחור שלה, אֵלֶק.

היא רצתה ללטף אותה אף על פי שהיתה מלוכלכת, אבל כשהתקרבה אליה, לא בלי פחד, יויה תלשה סרט אדום מאחת מצמותיה, ודיטקה ברחה לפני שתתלוש לה גם את השני, והיתה מודאגת מאוד מהאפשרות שתספוג נזיפות מאמא שלה או מאחותה הגדולה יהודית, שהתנהגה כאילו היא סגנית האם עלי אדמות.

אחיותיה הגדולות־גדולות התגוררו בעיר הבירה ועבדו כתופרות מתלמדות, וגם אחד האחים גר בעיר חשובה פחות מעיר הבירה. בבית נותרו אח חיוור, שהיה מבוגר ממנה, האחות הכי קטנה, שלעתים קרובות כינו אותה גרָטינָה, משום שהיתה האחרונה מבין שישה ילדים שנותרו בחיים. בני משפחתה העניקו לה את הכינוי הזה כי בו השתמשו לתיאור הבצק שהאם גירדה מתחתית שולחן הלישה.

"גרטינה, תשתקי," אמרו לה כשהבינה את הדברים טוב מדי, ואז לא קראו לה דיטקה, שהיה למעשה שם התפנוקים שלה. בעת ריצותיה היו כמה מהאיכרים משסים בה את כלביהם. היא היתה מסתערת על אמא שלה עם יותר מדי "למה?", וכשלאם לא היה פנאי לענות, היא היתה נושאת את מבטה הסגלגל-תכלכל לעבר השמים ואומרת: "תשאלי אותו, ותודי לו על כך שחלף לו חורף נוסף ושום בול עץ רטוב לא בכה בתוך תנור ההסקה."

"מה עם הסרט, מה עם הסרט?" צעקה אמה לעברה ברגע שהילדה נכנסה הביתה, כאילו איבדה את רגלה.

"איבדתי אותו, איבדתי אותו," שיקרה דיטקה. היא לא יכלה לומר את האמת, מפני שאמא שלה, אילו היתה מגלה שהיא הלכה לבקר את יויה המשוגעת, לא היתה מהססת להרים עליה יד או לשלוח אותה למיטה בלי שתיתן לה את ארוחת הערב, אף שידעה היטב שהילדה האחרונה והמנוזלת הזאת, שאותה השריצה לעולם (כך נהגה האם לומר כשהיתה נואשת), נמשכה למשוגעים, לקשישים שישבו אילמים ברחוב כבר עם אור ראשון או לכל מיני מגמגמים זבי ריר, שאת דיבורם רצתה להבין. היתה לה סקרנות לא בריאה, אבל האֵם הכירה בכך שהיתה התלמידה הטובה ביותר בכיתה, למרות חוקי הגזע, שאנשי הכפר לא פעלו על פיהם בשלמותם. ושלוש הבחורות היהודיות בכיתה, שאמנם הורחקו לספסל האחרון, לא סבלו מחוקי הגזע באותה החומרה שהדבר קרה בעיר. דיטקה הקטנה ישבה לצד השתיים שדתן היתה כדתה: פּירי, בתה של מוכרת הסדקית רות, אֵוָוה, בתו של מוכר התבלינים רייזמן, והיא עצמה, שהיתה בתו של שטיין שרייבֶּר, האב הזה, שבהיעדר כל עבודה אחרת הוליך בהמות של אחרים כדי למכור אותן בשוק של העיר הקרובה ביותר, וכל זאת בעבור רווח זעום.

פירי הביטה עליה במבט עקום מפני שהיתה ענייה מדי ומשום שלאבא שלה - בניגוד לאבא של פירי, שהיו לו זקן ותלתלים - היה מראה של גוי, והוא מיעט לפקוד את בית הכנסת הקטן של הכפר. אווה, בתו השתים־עשרה של אב חרדי, היתה חברה שלה. אך כשדיטקה היתה היחידה בכל הכיתה שזכתה בפרס על חיבור שכתבה על עונת האביב וכמעט איבדה את עשתונותיה מרוב אושר, כל השאר קינאו בה. ביום ההוא היא לא הלכה אלא עופפה בדרך הביתה ונופפה בפרס שקיבלה, גלויה שבה נראתה סנונית צבעונית ובחלקה האחורי נכתב כך: "לתלמידתי המצטיינת ביותר והראויה ביותר". ועל מילים אלו חתמה המורה בשמה טַרפּאי קלָרָה. ברחוב צעקה דיטקה בשמחה: "אמא!" האנשים והנשים, השכנים והשכנות, יצאו למרפסות, אבל נדמה היה שרק הוריה כמו נעלמו, וכשהגיעה דיטקה לכניסת הבית שלה ראתה את אמה ואת אחותה יושבות בחצר בשמש ומוציאות מהכריות את הנוצות.

"ששש... מה את מנפנפת? מה את מנפנפת? את לא רואה, תורידי את הידיים, אל תוציאי הגה! אספי מיד אחת־אחת את הנוצות שגרמת להן להתעופף!"

"תראו, תראו!" היא המשיכה לנפנף בגלויה והראתה להן את הכתוב בגב הגלויה, ובנפנופיה יצרה עננה חדשה של נוצות.

"רק זה היה חסר, שלא ייתנו לך פרס! את הרי מדקלמת שירים כל הזמן, במקום תפילות," רטנה האם במבט שוחר טוב ובחיוך קל, שרק החל לעלות על פניה. היא היתה מסוגלת לשנות את הבעת פניה החמורה ולהחליפה בארשת מתוקה ופלאית שהשיבה לה את יופייה ואת עלומיה.

"אמא, גם את תיתני לי פרס? נשיקה!" היא ביקשה ממנה את השי הזה, הנדיר, שהוענק לה רק ברגעים של אֵבל, ברגעים של פרידה או בחזרה מנסיעה. למשל, כשאמה נסעה לחתונת בתה השנייה מרים שנישאה לצעיר פולני שנמלט מארצו, או כשאבא שלה זכה לעיטור גבורה במלחמה ושב הביתה, אחרי שהורחק מהצבא בשנת 1942. וכך גם כשמתה הסבתא מצד האם, שהיתה זקנה־זקנה, לפחות בעיניה של דיטקה בת השתים־עשרה. דיטקה נעצה מבטה בגוף ההוא, הדומם, העטוף בסדין לבן, ואז באו ונשאו אותו בעזרת שני קרשים, והביאו אותו לבית הקברות הקטן הקרוב לביתה של אווה, אבל אביה של אווה לא נכח במקום וגם לא אביה של פירי משום שנאמר עליהם שהם כוהנים. דיטקה הקטנה מנתה בלבה בעצב את כל השמות של המשפחות היהודיות של הכפר: שזָמֶט, שתי משפחות ששמן גרוֹס ואת המשפחות קרמר, קליין, פּרינץ, וייס, שתי משפחות בשם רייזמן, רות ובייבר, האח של אמה. רק שלושה מחברי הקהילה, שלא גידלו זקן ופאות, הגיעו להלוויה.

"אבא, הם אנשים אצילים?" שאלה דיטקה את אביה.

"בתפקידם כמשמשים בקודש. הם לומדים את כתבי הקודש, מהרהרים בהם, הם כוהנים והם מביאים לעולם עשרות ילדים," הוא מלמל.

"והם אפילו לא זוכרים את השמות שלהם," העירה האם.

"אל תתווכחו עכשיו במקום הזה," נכנסה דיטקה לדבריהם ולפתה את היד האמהית החמה, הרכה, בעודה מנסה בד בבד לפענח את התפילה הטקסית שאך החלה להיאמר.

"יהא שמו הגדול מבורך לעולם ועד. שמלכותו תשרור בימי חייכם ובמשך שנות קיומו של כל עם ישראל..."

אמא שלה, שלא הזילה דמעה עד הרגע ההוא, פרצה בבכי למשמע השם ישראל, בכי שלבטח הגיע עד לשמים, ואביה הצמיד את אמה אליו כפי שלא עשה מעולם וחזר על שמה פרידה, פרידוּשקה (בעברית דבורה). ואז במין אושר מוזר ולא שגרתי, אחיד, נאחזו שלושת הילדים בהוריהם: יהודית, הדתייה מכולם, יונאס, החיוור שבהם, ודיטקה הקטנה. שרה, מרים ודויד חזרו הביתה רק לעתים נדירות.

אחרי ה"שבעה" - שבמהלכה ישבה אמה על הרצפה, ויהודית סעדה אותה - היא קמה מישיבתה וכולה מכאובים. והנה, במקום שתתהלך קצת ותחלץ את איבריה, היא נעצה מבטה בחלוק הבית הנצחי של הסבתא, שאותו מעולם לא התירה לרחוץ. היא נטלה אותו בידיה הרועדות, ומאחר שהיתה נסערת למראה אחד משני הכיסים שנתפרו מחדש, קראה לילדים לעמוד לצדה כאילו כיס זה של החלוק מסתיר בחובו דבר רע, חפץ קדוש או אוצר סודי.

אט־אט, אחרי שהרכיבה את המשקפיים, החלה לפרום את החוט הכהה כמו החלוק עצמו, החלוק שדמותה של הסבתא, שמידותיה הלכו וקטנו, אבדה בו. החוט נפרם בנגיעה הראשונה, ובנשימה עצורה כולם ביקשו לראות מה מסתתר בכיס.

האם השחילה את ידה לכיס בחשש ולא האמינה כשמיששה שטרות של כסף, היא פלטה נשימה רעשנית שהתערבבו בה גם כל מיני "אה, אה, אה!" הילדים עמדו שם בפה פעור, ודי היה במראה שתי טבעות הנישואים העשויות זהב ושרשרת שמחובר אליה מגן דוד, כדי שהם יצעקו מרוב שמחה, בשעה שהאמא, שאימצה אליה את החפצים הללו, בכתה.

"עם הדברים האלה, אנחנו נבנה לנו בית חדש לפני שהחורבה הישנה הזאת תתמוטט עלינו. זה לא הזמן לבנות, אבל הדוד שלכם, אחי בֶּרטי טוב הלב, יקבל אותנו לביתו הגדול ברובע של האדונים, האזור שבו נמצאים גם כל המוסדות שמהם אנחנו מפחדים: העירייה, מפקדת הג'נדרמנים, השופט והמורה רינקוֹ. בעוד חודשיים יהיה לכם, מעל ראשכם, גג של רעפים אדומים ולא הקש הרקוב הזה." אמרה, וכך היה.

האב, יהודית ודיטקה, בסיוע ידיד צועני, לשו ברגליהם היחפות את התערובת שממנה הכינו את לבני הבוץ.

השמש זהרה כפי שלא זהרה מעולם לפני כן. העננים התרחקו בכוח מבטה הסוקר של האם, בשעה שבישלה באוויר הפתוח.

מעלות השחר ועד השקיעה עבדו כולם. דיטקה, לראשונה בחייה חיכתה בחרדה ליום שבו יסגרו את בית הספר לתקופת הקיץ, ודיברה על הבית החדש כאילו היה טירה, בלי שתהיה מודעת לכך שיהיו בבית הזה רק חדר גדול אחד, מטבח ואולי עוד חדר קטן.

לפעמים הגיע עיתון לכפר, וגיוּלָה העביר אותו לאבא שלה. האב היה קורא בו בלי להראותו לילדיו. גם לרעייתו לא הראה את העיתון, שכן תמיד קיננה בה חרדה מוסווית.

לפעמים הגיע גם איש נמוך קומה שהיה לו תוף והוא היה מפיץ את הידיעות העולמיות ומזַמן את האנשים בחבטות על התוף, וקהל שומעיו היה מורכב ברובו מנשים לבושות שחורים, תלמידים וזקנים. דיטקה מעולם לא נעדרה מחברתם והיתה מקשיבה לאיש הקטן הזה שדיבר על הצבאות המהוללים של גרמניה והונגריה ועל בעלות הברית שנלחמו ברוסיה, בעיר קורסק: הוא היה נכשל בלשונו, קולו היה נבלע בהלמות התוף, והמעמד כולו היה מבולבל ובלתי־מובן לכל האנשים האלה, אנאלפביתים למחצה.

הבחורים הצעירים צחקו. הזקנות היו מצטלבות, הגברים היו מנידים בראשם הלבן, מקללים ויורקים את הטבק שלעסו עד לאותו רגע. מה שהפליא את דיטקה היה העובדה שהיא היתה היהודייה היחידה בקרב הקהילה הקטנה של המקשיבים לידיעות: מה עם כל השאר? הם כבר ידעו הכול? למה הם נשארו בבית, ממה הם פחדו כל כך?

עד מהרה זהר הגג בבית החדש, והערבה הבוכייה לבלבה מאחורי החלון של החדר היחיד, ובו יָשנו שלושת הילדים באותה המיטה. האם והאב ישנו במיטה קטנה במטבח.

בבית הקטן האושר היה עצום. דיטקה, ביום האחרון ללימודים, היתה ממש נפוחה מרוב גאווה, ובשובה הביתה הקפידה שמבטה ינוח דרך קבע על הגג כאילו היה מצפן שבאמצעותו מוצאים את האוצר.

היה להם טוב אצל דוד ברטי. הוא התחתן בשנית חודשים ספורים אחרי שהתאלמן, לקח לו לאישה אלמנה צעירה ויפה, יוֹלַנקָה, אם לבן, נער מתבגר ושמו ארווין. הנער הטריד מינית את דיטקה. הוא רצה לגרור אותה אל היער, מעבר לסכר שבו זרם הנהר העתיק טיסָה. הבחור המרושע התגרה בה כאילו היה הוא גבר והיא אישה: "אישה!" אמרה לה אמה, כשדיטקה המבוהלת הגיעה אליה בריצה ודם ניגר על רגליה.

"מהיום את אישה, ויהיה לך את הדבר הזה שם מדי חודש," והיא הצביעה על מקור הנביעה בלי להוסיף דבר ובלי להגות את שם הערווה, כאילו מדובר היה במקומה של הבושה.

רק באשמת הבחור ההוא לא היה לה טוב אצל הדוד שהיא אהבה, אבל היא לא אמרה דבר, אפילו לא ליהודית, משום שאחותה גערה בה על שהרבתה להביט במראה ואפילו קראה לה היפה המשתקפת, המתנשאת.

הדוד הטוב היה הבעלים של חנות שלצדה שכן גם פונדק, ולעתים קרובות היה נפגש בו עם אביה של דיטקה, ששמו אדם, שלום בעברית, כדי לשתות בירה או כוסית פָּלינקָה, ואחותו היתה נוזפת בו בשל כך.

"תהיי טובה, פרידה," היה האח אומר לה. הוא היה שמנמן, גבה קומה. "אדם עושה כל מה שהוא יכול, איפה כתוב שהוא צריך לכלכל שישה ילדים? לי יש רק ילדה אחת ואחיינית אהובה, אֵריקָה, ואין לי אפילו זָכר אחד במשפחה, ואני לא מתלונן על כלום, ואל תחשבי שאני יותר טוב מבעלך, פשוט יש לי יותר מזל."

הדברים הללו של האח הבכור, נאומים כאלה, שאותם השמיע פעמים רבות, ריככו את לבה של האחות, ולמשך זמן מה שררה האידיליה בבית הקטן. כך היה עד שיום אחד חזרה דיטקה הביתה בוכייה, משום שחברהּ לספסל הלימודים, שהיה גם ידיד שלה, לא בירך אותה לשלום. הוריה נאלמו דום, ולא ידעו מה לומר נוכח אומללותה. האב, שתקני כדרכו, נהג כפי שנהג תמיד כשהתרגז מסיבה כלשהי, הוא פשוט יצא מהחדר וטרק את הדלת. האם, שמשימת גידול הילדים הוטלה עליה, אמרה לה, בין אנחה עמוקה אחת לאחרת, שזה שום דבר, זאת רק התלוצצות, מעין קנטור שבנים נוקטים.

"לא, לא," צעקה דיטקה, ואמה בלעה את דמעותיה ואת מילותיה ואימצה אותה אל גופה כאילו המגע הזה יפעל עליה כמטה קסם.

כששמעה את המילים "דיטקה, דיטקה", פסקו דמעותיה של הבת, היא שכחה הכול, החיים שבו לחייך אליה כמו מקודם, וגם בלבה העצוב זהרה השמש. יהודית עמדה לומר לה אי־אלה דברים, אך די היה במבט אחד של האם, והיא סכרה את פיה. אולם מעבר לשתיקתו של האב ולאהבה הפתאומית שהראתה האם, דיטקה הרגישה שאירע כאן משהו חמור. כבר מקטנותה הרחיקה מעליה את הדברים שיכלו להכאיב לה יתר על המידה, היא לא רצתה לראותם, לא רצתה לשמוע אותם, היא הסכינה עם כך שיראו בה בחורה שטחית, וכמי שאינה ערוכה להתמודד עם השנאות של החיים, קטנות כגדולות. היא היתה משחקת, לומדת. מדמיינת לעצמה עתיד שבו תהיה אדם בוגר מאושר, עשיר, כדי שתוכל לעזור גם להוריה: בראש ובראשונה להתקין לאמא שיניים במקום השיניים החסרות, לרפא את כאבי העצמות של אבא שנגרמו מהמלחמות, ולשלם על הניתוח של האח החיוור שסבל מדלקת התוספתן אך רופא המשפחה לא בא לבקרו.

בראשה התרוצצו בלילות מחשבות רבות, תוכניות, והיה גם מלאי של תקווה; אך האם יהיה בו די למשך כל החיים?

באחת הפעמים הנדירות שהאחיות הבוגרות חזרו הביתה מבודפשט, מרים - בעלת השיער הערמוני, שכבר היתה נשואה והרה - הביאה לה את הבובה האמיתית הראשונה שלה, ודיטקה היתה ברקיע השביעי מרוב שמחה. היא קפצה כאילו היו לה כנפיים, ואמה אמרה שהיא יכולה לתפוס ציפור אפילו במעופה. ואילו שרה, הבלונדינית, הבת הבכורה, נראתה כמי שמתביישת בעוני המשפחה. היה נדמה שהיא נפוחה מרוב זעם, היא היתה לא מרוצה, רצינית, והרגישה נאה פחות ממרים הנעימה והעליזה. מבחינתה של דיטקה לא רק שאחיותיה היו יפות, הן היו גם תושבות אלגנטיות של עיר הבירה שאליה תגיע גם היא עד מהרה.

כולנו חשנו את הבהלה הגדולה הראשונה והאמיתית כשיהודית חזרה הביתה לאחר ביקור אצל דוד ברטי, שהתגורר בקרבת בית הספר שבו למדה בעבר, ושכדרכו היה נכון לסייע תמיד. דרכה הצטלבה בדרכו של המורה רינקו, אשר חייך אליה חיוך מרושע ובירך אותה בקריאה "הייל היטלר!" הבטנו בה במבט מזועזע והקשבנו לה כאילו השם ההוא היה שמו של השטן: כתליו הלבנים של המטבח התקדרו, ובאוויר ריחף השם הזה כמו כתם שחור. לא דיטקה, לא יונאס ולא יהודית ידעו מי האיש הנושא שם זה. רק ההורים ידעו זאת, אך כיצד אפשר לומר זאת לילדים ואיך לומר את הדבר? בד בבד עם ברכת השלום של המורה הזה, נכנס לחיינו צל תמידי, עננה שרבצה על הנפש ולא יצרה מילים או גרמה להארה כלשהי.

מפיו של האב נפלטה קללה ואחריה הוא המשיך וירק את המשפט: "לא היה לנו די במיקלוֹש הוֹרטי וברוצח הזה, פֵרֵנץ סלאשי?" וכדרכו יצא מהחדר וטרק את הדלת.

"שהאל הטוב יגן עלינו מפניהם," מלמלה האם. "הם הצליחו לזהם גם את החור הזה, הבוצי, מקום של בּוּרוּת. העולם חולה, ילדַי, המחלה הִדביקה את אירופה כולה. אבל אל תפחדו, אלוהים לא יפקיר אותנו בידי הכלבים המשולחים האלה, שמסיתים גם את האנשים הטובים לפשעים המכוערים ביותר."

"עכשיו אני מבינה מה שרה חבורה של נערים כשעברתי על פניהם ברחוב," הרהרה דיטקה בקול רם והחלה לשיר:

לחיי היטלר וסלאשי,

נַכֶּה ביהודים בקרן של שור,

שני קרסים ושני ברבורים

והרב הראשי התפקע ומת

הידד במועל יד, לחיי סלאשי!

"אל תשירי, תנשכי את הלשון שלך!" צעקה האמא, ודיטקה הקטנה נשכה את הלשון עד זוב דם ובכתה מרוב כאב. "אני לא המצאתי את השיר הזה." אמה שטפה את פיה בחומץ כדי לעצור את זרימת הדם, כפי שעשתה כשנפצעה בברך בביתה של אווה, באשמת האב שהופיע בדלת הבית באחד מימי השבת בחולצה לבנה ארוכה, וגירש אותה משום שלא רצה בביתו את בתו של מי שלא היה חרדי.

"אמא, מה קורה, למה הם לא רוצים אותנו? גם אנחנו הונגרים, לא?"

"לדעתם לא, מבחינתם אנחנו יהודים וזהו. הארץ המובטחת שלנו היא פלשתינה." האם שיוותה לקולה נימה של מי שמספרת אגדה. "הו, זה גן העדן הארצי והוא מחכה לנו בזרועות פתוחות, שם כולם יאהבו את כולם, עשירים ועניים, גדולים כקטנים, ונהיה כמו משפחה גדולה אחת..."

"ומתי נלך לשם, אמא?"

"השעה תגיע, היא תגיע, עכשיו תירגעי, ים סוף ישוב וייפתח לפנינו..."

"אני לא מאמינה לך, אני לא מאמינה לך, את שקרנית, אמא, את לא מספרת לי את האמת!"

"את קוראת לאמא שלך שקרנית? את! האחרונה בילדים שילדתי, למה בכלל הבאתי אותך לעולם?"

"לא ביקשתי ממך את זה. יכולת לחסוך לי את הדבר הזה."

האם והבת, שלבטח התחרטו על המשפטים שאמרו, הביטו זו בזו והשתתקו. דיטקה כבר שמעה כמה פעמים את האגדה על הארץ המובטחת שממתינה להם. בעומק לבה היא רצתה להאמין לאמא שלה, אבל "השעה ההיא שעוד תגיע" היתה רחוקה מרחק רב אפילו לדמיונה, הפורה מאוד.

"אמא, לא רציתי..." היא גמגמה ועשתה צעד אחד לקראת הדמות האהובה עליה. ואילו האם נשאה את עיניה ואמרה משהו ביידיש לבן שיחהּ היומיומי, האלוהים שבשמים. דיטקה ניסתה לפענח את הנאמר ובנימה מפויסת שאלה את אמא שלה בפעם הראשונה אם אלוהים מדבר גם יידיש.

"ודאי!" קראה האם בביטחון, ודיטקה פלטה צחקוק שהיה מעורב גם בבכי.

"השתגעת?" אמה חששה באמת ובתמים לבריאותה הנפשית של בתה הקטנה, שנטתה למצבי רוח משתנים לעתים קרובות מדי. האווירה בבית החדש והקטן, אפילו הדממה, האוויר עצמו, נעשו מאיימים.

חופשת הקיץ לא הוקדשה למשחקים ולכל מיני התרוצצויות עם חברותיה של דיטקה. לֶנקֶה, אחותה הקטנה של אֶנדרֶה, היא שהביאה את העיתונים מהעיר הגדולה, עיתונים שרק האב היה קורא, ולאחר מכן היו מסיימים את דרכם בתנור ההסקה. הפגישות עם לנקה, בת גילה של דיטקה שגרה קרוב מאוד לביתם הקטן, הלכו והתמעטו. התירוץ היה עבודה שהיה עליה לעשות. אבל גם דיטקה ויהודית היו צריכות לעבוד, לחפור ולעקור את תפוחי האדמה ולאסוף את קלחי התירס ואת הפירות כדי שיהיה גם להם חלק מהיבול, על פי נדיבותם של בעלי הקרקעות. אפילו האם, שסבלה מהחום שבחוץ, יצאה איתן לעבודה. לאב איש לא הציע דבר, גם אוכלוסיית הכפר הלכה ונעשתה ענייה.

אפילו הפונדק של דוד ברטי כבר לא שגשג כמקודם. המלחמה הקטינה עד מאוד את מספר תושבי הכפר. הזקנים, במקום לשתות, החלו לעשן, הנשים התפללו בכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה, והכומר - אדם אנושי מאוד, שהיו לו אישה ושני ילדים יפים - היה מקור נחמתן. הכומר הקתולי היה מגיע רק פעם בשבוע כדי ללמד בבית הספר. הוא נהג להחמיר עם התלמידים, הטיל עונשים, ונזף גם בדיטקה, שהיתה משיבה לשאלותיו במקום חברותיה לכיתה.

"שתקי, הדברים האלה אינם נוגעים אלייך, חזרי חמש פעמים על המשפט הבא: 'ישוע, אלוהינו, קם לתחייה'."

"אני לא יכולה לעשות את זה," גמגמה דיטקה האומללה, מבוהלת עד אימה.

"אז תלכי מפה!"

והיא, שלא התאוששה מהבושה, ממש עופפה לביתה. וזה לא היה כמו ביום ההוא שבו היא נפנפה בגלויית הפרס שקיבלה ועליה ציור של סנונית. הפעם היו עיניה עיוורות מרוב דמעות.

אמה חקרה אותה ללא הועיל: דיטקה לא הצליחה לדבר וגם לא רצתה לספר מה אירע לה, משום שאת שמו של ישוע מעולם לא הגו בביתם. היא העדיפה לשקר ולספר כי הכו אותה חמש פעמים במקל רועים על הציפורניים משום שפטפטה עם אווה בשיעור היסטוריה.

"זה לא סוף העולם, אל תהיי נואשת כל כך," ניחמו אותה אמה, אחותה וגם אחיה. כולם כאחד התגלו כטובים ואוהבים כלפיה, כאילו ניחשו את הסיבה האמיתית לבכי ההוא; זאת היתה עוד תקרית מתוך אינספור תקריות שמקורן בגזענות מידבקת.

הצל ששרר בתוך הבית וגם מחוצה לו הלך והשחיר והיה גם פולשני.

נראה היה ששמש הקיץ אינה מחממת עוד את הנשמות. גם הפרחים בגינות היפות צמאו למים, והאנשים כבר לא שרו כמקודם, בערבים, בחצרות הבתים, את שירי העם היפהפיים, בעודם מקלפים את קלחי התירס היבשים או תולשים את העלים מענפי צמח המנתה. הדממה נהייתה מאיימת יותר ויותר, רק הנערים שרו את השיר שדיטקה חזרה על מילותיו באוזני אמה, וזו, בתגובה, גרמה לה לנשוך את לשונה. אבל היא לא סיפרה לה שהשיבה לנערים על השיר והפכה את משמעות מילותיו ואמרה להם כך: "הלוואי שימותו סלאשי והיטלר גם."

היא ידעה שאמה תדאג לה מחשש שהנערים ירצו לגרום לה לשלם על המעשה הזה. היהודים הלכו לבית הכנסת בראש מורכן, לאורך הקירות, כאילו היו גנבים או מהגרים בלתי־חוקיים. לעתים הצעירים היו מושכים בזקניהם של היהודים או דוחפים אותם לתעלות ההשקיה.

ואם היו הולכים אל המקום שבו פעלה משאבת המים היחידה שממנה היה אפשר להעלות מים ראויים לשתייה, היו דוחפים אותם לסוף התור, ולא היתה זאת תופעה נדירה שאף ירקו לתוך הדליים שלהם. הכול נהיה לגיטימי, אפילו ילדים הרגישו חזקים דיים לחקות את התנהגותם של המבוגרים.

הפחד שהוסווה מעיניהם של הילדים היהודים הקטנים מצא את ביטויו אצל ההורים בגילויים של חוסר סבלנות, עצבנות ואיסור על יציאה מהבית לתחרויות ריצה בסמטאות או על ירידה אל מעבר לסכר כדי להגיע אל היער המלא באוכמניות, גרגר וחמציצים, שדיטקה אספה בשביל הרוטב שאמה הכינה. היער הסתיר אוצרות שהיה אפשר ללעוס, והיו בו ענפים יבשים לתנור ההסקה ובולי עץ שאותם היה אפשר לגנוב ולהשתמש בהם בחורפים הארוכים והקפואים. היער שימש גם גן משחקים וגם פינה נסתרת לאוהבים צעירים. ובחלק הפנימי של הסכר, לאורך בתי המגורים, היה גם מסלול שבו היה אפשר לגלוש במזחלות שהכינו בבית.

הסכר היה המקום שלאורכו היו מטיילות, בעיקר בימי ראשון, ביציאה מהכנסייה, האיכרות הזקנות בעלות המטפחות שכיסו את ראשן והשמלות השחורות הארוכות. הן נראו כאילו השתתפו בהלוויה.

לעתים קרובות שאלה דיטקה את הוריה על ההתרחשויות וחזרה בפניהם פעמים רבות על המילה "למה?" האֵם השיבה בדרך כלל באנחות אילמות, והאב חזר ואמר שהכול יעבור כשהמלחמה תסתיים ושהרוע לא ינצח, ושגרמניה, אשר הרעילה את יבשת אירופה, כבר היתה אמורה לטבוע ולמעשה היא כבר גוססת.

הקיץ נעלם כהרף עין, כאילו מעולם לא היה. השמש היתה קרה, עוינת. האוויר הסתווי חדר מבעד לחלון, שיד נעלמה שברה אותו באבן שהוטלה מרוגטקה.

"הזגוגית! אלוהים אדירים, הזגוגית!" אמרה האם בייאוש. "שאלוהים ישבור את ידו של מי שעשה את זה, ש..."

"תירגעי, פרידה, מדובר בנערים, הם משחקים. אני אסדר את זה עם גיוּלה, ועכשיו אסתום את החור בחתיכת קרטון. כל הקללות האלו שלך הן חסרות תועלת בדיוק כמו התפילות שלך."

לשווא ניסה האב להרגיע את האם, שלמאמציו הצטרפו שני הילדים: יהודית, זאת שכולם הקשיבו לדבריה, ויונאס שעליו גוננו כולם. דיטקה נפגשה לעתים קרובות עם אנדרה, תלמיד הגימנסיה. בבית הספר דקלמה בלהט, כמו כל התלמידים האחרים, את השירים הפטריוטיים. הִמנונות לאלוהי ההונגרים - כאילו הוא בכלל קיים! - ולסבל וההקרבה של העם, שרמסו אותו תמיד.

אף שראו בה יהודייה ותוּ לא, בכל זאת חמקה מעינה דמעה על גורל ארצה, המקום שנולדה בו והתרוצצה בו מאושרת ויחפה באבק ובחול.

***

הסתיו הקדים להגיע וגם זה היה, לדעת אמה, על פי רצונו של האלוהים, כמו שקרה עד מהרה לאחר מכן, כשהחל אחד החורפים הקרים ביותר מאז ומעולם, וגם הוא מעשי ידי האל, שנועד להעניש את ברואיו אשר הפרו את מצוותיו ועשו זאת בשמו. העולם הידרדר אל הברבריות.

"אמא, אמא, תפסיקי לייחס לאלוהים את כל הטוב שבעולם אבל לא את הרע. אלוהים אינו טוב ורע בעת בעונה אחת? אמא, אין בזה שום דבר צודק. תסבירי לי בבקשה למה פירי ואווה לא היו היום בבית הספר!"

"הן לא יכולות ללמוד בבית הספר, אבל את יכולה, בזכות העיטורים שאבא שלך קיבל על השתתפותו במלחמת העולם, על מעשיו למען המולדת, אומלל שכמותו."

"תהיי טובה לאבא. אני מאושרת כל כך כשאני רוחצת לו את כפות הרגליים העייפות או את הגב הדק שלו כאילו היה עדיין בחור צעיר. אבא הוא האהבה הכי גדולה שלי. גם שלך?"

האם חייכה חיוך חמוץ-מתוק. דיטקה שאלה שאלות ורצתה לדעת הכול, ובד בבד היתה גם ילדה שפינקה את עצמה. היא נהגה לדבר עם הבובות שלה, אמרה לערבה הבוכייה שלא לבכות, אהבה כל דבר שצץ מהקרקע, אפילו את ריחה של האדמה. היא גם הרבתה לחשוב מחשבות, אך אמה ראתה ברגישותה זו נקודת חולשה, ובבית קראו לה השקדנית היהירה.

איש מבני ביתה לא הסביר לה את היעדרות שתי חברותיה מבית הספר. רק המורה הטובה טַרפּאי קלרה, כשראתה את מבטה האבוד נח על המקומות הריקים שלהן, אמרה לה, "אני מצטערת" בהבעה של מי שאינה יכולה לעשות דבר בעניין הזה.

גם חג המולד מיהר להגיע וצרחות החזירים מתחת למאכלות היו כאזעקה המציינת את כאב העולם כולו, שאין שמיעתו של האדם יכולה לשאתה. האזעקות הללו, קולותיה של גסיסה נוראה, נשמעו בכל רחבי הכפר, שברו את הלב ופגעו באוזניים.

גם השלג הצח כבר לא צנח כמו תמיד כדי לכסות בלבן את העצים, את הגגות ואת הרחובות הקטנים והבוציים. כאילו גם השמים עצמם כבר לא ידעו מה עליהם לעשות, אם לבכות עם טיפות הגשם או להאיר את המבט באמצעות פתותי השלג המרקדים והשמחים. הכול היה אפור ונטה אל הגוונים הכהים, הימים והלילות דמו אלה לאלה.

"אפילו השמים כבר אינם רוצים לחגוג כלום," מלמלה האם ממיטתה, בשעה שמבחוץ הגיעו רעשים, והפחד הקפיא את הדם בעורקי כל האנשים שנרגעו רק כששמעו את הצלילים הראשונים של השירים.

"הם הגיעו! הם הגיעו כדי לשיר כמו בכל חג מולד," צעקה דיטקה באושר, "הם החברים שלי, תקשיבו, תקשיבו."

לרגל הולדתו המבורכת

של ישוע אדוננו

אנחנו שרים את המילים המלאכיות

למענו של החג הקדוש

אנו שרים מילים שבשדות בית לחם

כך נשמעו כבר לפני עידן ועידנים;

תהיה זו תהילה והתרוממות רוח לכל בני האדם

ויהיה זה גילוי של רצון טוב לכל העמים

והעולם.

"עכשיו הם בירכו אותנו!"

"שהאל יעניק לנו עוד לילות של חג מולד אך לא עצובים כל כך, כאלה שהם שמחים יותר, זה מה שאני מאחלת מכל הלב."

בכפר העניקו, כמו תמיד, מטבעות וקצת ממתקים לילדים ששרו מתחת לחלונות הבתים, וזאת היתה הפעם הראשונה שהאם והאב, שהפחד העלום המריץ אותם, נתנו לילדים שבחוץ את המעט שבידם ללא כל ויכוח.

אף שלא חגגה אותו, דיטקה אהבה את חג המולד, אהבה את העצים המקושטים באגוזים, בסוכריות ובתפוחים עטופים בניירות כסף או זהב ואהבה את הנרות שניצבו בראשי העצים, ולהבותיהם הוסיפו עוד קצת אור לעששיות הנפט.

העץ היפה והנוצץ ביותר שממנו התפעלה ניצב בביתה של לנקה הקטנה. דיטקה נהגה לבקר שם בחופשת החג בשביל לראות את עץ חג המולד, אבל בעיקר כדי לראות את אנדרה, תלמיד הגימנסיה.

היא כבר דמיינה לעצמה כיצד היא עומדת ככלה לצדו, לא כמשחק, כדרכם של ילדים קטנים, והצטערה שדבר כזה לא יתגשם לעולם, משום שהוא היה קתולי ואילו היא יהודייה. חבל, מה רבים השירים היפים שהיו יכולים לקרוא יחדיו במיטתם! שניהם אהבו ללמוד, לקרוא את אותם המשוררים, והוא היה מזדהה עם דמות המשורר שאת שיריו קראו יחדיו, והיא עם דמות האישה שהמשורר אהב, ולשבת כך ולהביט זה בזה היה מעשה קסום באמת. ונדמה שאף אביו של אנדרה, שאותו היא כינתה דוד גיוּלה, היה מברך אותם על זוגיותם בקריצת עין.

דממת חג המולד הופרה בפתאומיות על ידי צליל מוזר של הלמות תופים. האיש נמוך הקומה, שנראה כאילו היה עשוי משלג, בקול אנרגטי מהרגיל, הכריז ברבים את הידיעה שעל היהודים נאסר לצאת מבתיהם אחרי השעה שש וכן שנאסר עליהם לעזוב את מקום מגוריהם או לנסוע למקומות אחרים. "האם המבוגרים כבר ידעו זאת עוד מקודם?" שאלה דיטקה את עצמה וסוף־סוף הבינה את סיבת היעדרם של בני משפחה רבים, דודים ודודות וקרובי משפחה נוספים, מהלווייתה של הסבתא.

דממה לבנה ירדה על הכפר. האורות הקלושים בבתים הקטנים נראו כאורות שבבתי קברות. השלג הכבד, שירד בפתאומיות, חסם את כניסות הבתים. זגוגיות החלונות, בצדן החיצוני, קפאו בקור. ובתוך הבתים בכו כולם עם העץ הרטוב בתנור ההסקה.

"מה עוד אלוהים רוצה מאיתנו?" הוסיפה ושאלה האם ונאנחה באפלולית. "הוא רוצה להעמיד אותנו בניסיון?" ושאלותיה נותרו באוויר המעושן ששרר בחדר.

על קצה הלשון של האב עמדו אצורים דברים בגנות האל. האם הורתה לדיטקה, שהלכה ורזתה, לצאת מבעד לחלון ולמלא בשלג את הדליים כדי שיהיו מים בבית, משום שצינור אספקת המים קפא.

דוד גיוּלה הגיע עם אחד מהאיכרים העובדים אצלו כדי לפנות את השלג ביציאה מהבית, ויחד הם אכן פינו אותו. דיטקה ניתרה מרוב שמחה כשהם פתחו את הדלת ופנים הבית הואר בכל אותו האור הלבן ששרר בחוץ וכמעט סימא את המתבונן.

הבל נשימתם של השניים היה כעננה חמה, ולפני שצנח השלג ממגפיהם הגבוהים על הרצפה העשויה אדמה תחוחה, הם הלכו לדרכם.

"שהאל יברך אתכם," נפרדה האם מעליהם, אסירת תודה עד אין קץ. האב לחץ את ידיהם בחוזקה.

"את רואה, אמא, את רואה: אחרי הרע בא הטוב, אחרי הגשם באה השמש, אחרי החושך בא האור, אחרי..."

"האם את מדקלמת את אחד השירים שלך?"

"לא, אמא, החיים כתבו את זה, לא אני."

"נו, חיים את קוראת לזה..."

האב, שנהג כאילו הובס, הושפל, ישב אל שולחן המטבח וראשו בין ידיו.

"אבא, אבא," החלו שלושת הילדים לרקוד כדי להרחיק אותו ממחשבותיו השחורות.

"אדם," גם אשתו קרבה אליו, ובנימה מפויסת, מתוקה, מלמלה שהנה הגיעה השעה להכין תה ממי השלג.

וכך, אסירים למחצה בביתם, הם העבירו את הימים, בסיועו של דוד ברטי, עד בוא חג הפסח, חג החירות. כל זה קרה בזכות משה, שניצל מן המים והיה ילדם של המים, כך סיפרה אמא, והדבר נשמע תמיד לדיטקה כאחד מסיפורי האגדה הפנטסטיים ביותר: "משה היה בנם של עמרם ויוכבד, והיה אמור להיות מוצא להורג בפקודת פרעה השני. והנה, באורח נס, הוא ניצל על ידי בתו של השליט וגדל בחצרו כאילו היה בנה של הנסיכה. אך כשבגר, הוא יצא מתחומי הארמון כדי לראות את אחיו העבדים והעדיף את חברתם, אף שעמו של האל לא נהג בו בצורה יפה. יום אחד הוא הרג את המצרי האכזר שפיקח על העבודה ונאלץ לברוח. הוא התחתן ונולד לו ילד ושמו גרשון, ואז במדבר של מדיין התגלה לו האל... ו..." המשיכה דיטקה, "... ופנה אליו בניסוח מלא הוד: "אני אהיה אשר אהיה, יהוה, ראיתי את סבל עמי במצרים ובאתי לשחררו," מפיה של דיטקה חמק חיוך מעוקם, ומבט חמור של אמה סכר את פיה.

השמים נפתחו לאביב השלושה־עשר של דיטקה. היא השתחררה מנעליה הבלות, ואחרי נשימה ארוכה היא שוב רצה יחפה באבק ובחול החמים. אך הפעם גם יוּיה המשוגעת רצה בעקבותיה וירקה מאחורי גבה וקיללה אותה במילים בוטות.

בבית היא לא סיפרה על כך מילה, אך במשך השבוע של חג הפסח היא כבר לא יצאה. היא וגם אביה ציינו את חג הפסח ברצינות חריגה וברוחניות גדולה, אבל ללא שמחה וללא שירה. הילדים היטיבו מהוריהם להתמודד עם סבל הבטן הריקה למחצה שנגרם מהאיסור על אכילת לחם וממעט המצות, שהיו אמורות להספיק לשמונה ימים.

אך לִידִי, השכנה טובת הלב, נתנה להם ללא שהות את הקמח הדרוש להכנת הלחם שאפשר לאכול אחרי צאת החג, שכמעט תמיד חל בחודש אפריל. והידיים האהובות של האם עמלו על פני משטח העץ בעליצות בולטת לעין; היא חבטה וסטרה לבצק. בקערות העץ הגדולות, במשך הלילה, יתפח הבצק כראוי ויהיה ערוך ומוכן להיאפות בתנור עם שחר.

האֵם כבר היתה ערה למחצה והתכוננה להצית את האש לאפייה, אלא שאז הקישו בחוזקה על הדלת הרעועה, וכל בני הבית קמו בבת אחת.

עוד לפני שהצליחו לשאול "מי זה?" נשמעו נקישות נוספות, אלימות אף יותר, והדלת קרסה. בחדר הופיעו שני ג'נדרמים וצרחו שעל בני המשפחה לצאת מן הבית בתוך חמש דקות, ואיתם רק זוג בגדים להחלפה. את כל דברי הערך ואת הכסף עליהם להשאיר בבית.

"הלחם, הלחם!" צעקה האם.

"תזדרזו, תזדרזו!" הם חזרו ואמרו.

האב, שעמד שם בתחתוניו, הראה להם את אותות הגבורה שקיבל במלחמה.

"הם לא שווים כלום, וגם אתה לא שווה כלום," מלמלו השניים והשליכו אותו לרצפה.

"אבא, אבא, תגיב, תעשה משהו, אתה הרי יודע לירות אז תירה, תתקומם נגדם!" צעקה דיטקה הקטנה ועד מהרה חטפה סטירה שהממה אותה. כל מה שקרה באותן הדקות לא יכול להיתפס כמציאות בעיניו של שום אדם בעולם.

האֵם דיברה על כיכרות הלחם שיש להכניס לתנור, בזמן שהשליכה בערבוביה כמה בגדים למזוודתם היחידה ולעוד כמה שקים שהיו בנמצא. דיטקה חיפשה את הבובה שלה, שלא ברור כיצד נמחצה בהמולה מתחת לאחת מקערות העץ שבהן תפח הבצק. יהודית הלכה בעקבות האם, כאילו היתה צל מיטיב, יונאס התחבא מאחורי האב, שהתהלך בבית בחיפושיו אחרי שום דבר, עדיין לבוש בתחתוניו. בעיניה של דיטקה שני הג'נדרמים נראו גדולים יותר ויותר, עצומים, הם צחקו צחוק גדול ומילאו את כל חלל הדלת, בשעה שאנחנו הלכנו והצטמקנו.

"קדימה, קדימה, בזריזות!" הם נבחו וגידפו שֵם שמים.

האם חזרה ואמרה "הלחם, הלחם", כאילו רצתה להיפרד לשלום מכיכרות הלחם ולהגן עליהן, ואפילו לבדוק את מידת תפיחתן. דיטקה היתה הראשונה שנדחפה החוצה והתפלאה לראות בחצר את משפחת רייזמן וכל ילדיהם הקטנים, וביניהם אווה. נוסף על הלחם קראה האם גם בשמות ילדיה הגדולים, שרה, מרים ודויד, כאילו יכלו להיות מאחורי הדלת שנעקרה מציריה, ושדרכה כולם נדחפו החוצה, וכל זאת בשעה שהאב התעקש לנסות ולסגור אותה.

נראה כי גם ההיגיון נטש אותם, והג'נדרמים הצעירים השתעשעו כשהביטו עליהם.

דיטקה החליפה ברכת שלום אילמת עם בני משפחת רייזמן, שלראשונה היו כה קרובים אליהם. הילד הצעיר מכולם בכה נואשות בזרועות אמה של אווה, ובבכי הזה היה טמון כאב טהור, אוניברסלי. כאב וזעקות כמו אלה של חזירי חג המולד תחת המאכלות הארוכות. האנשים שהתעללו בהם, שדיברו בשפתם, פגעו בהם בכל מילה ממילותיהם, והובילו אותם כאילו היו כבשים לעבר בית הכנסת הקטן, שם כבר נקבצו כל יהודי הכפר. הם שאלו באלם קול, במבטים של חיות מבוהלות, "מה קורה, מה קורה"? כאילו למילים שלהם, לשאלות שלהם, כבר לא היתה משמעות או כל ערך. הקולות היחידים בעלי החשיבות היו אלה של הג'נדרמים שתבעו כסף, חפצי ערך, טבעות נישואים, את השעונים שעל מפרק היד, וכאלה היו רק למעטים. הם חיפשו על גופם של נשים וגברים, בדקו באמרות הבגדים ובבטנות של המקטורנים, ומילותיהם הלכו ונהיו יותר ויותר פוגעניות: "בלויי סחבות, מוכרי סמרטוטים, קמצנים, אפים שלתוך הפה משתינים, מכוערים, יהודים מלוכלכים, לכו, לכו מכאן!"

"לאן, לאן?" נשמע קול.

***

"הרכבת, הרכבת! זאת שבה נוסע גם אנדרה!" חמקו המילים מפי שלפתע היה כשל אדם מבוגר, בזמן שהשיירה העגומה שלנו - עגלות הרתומות לסוסים - הגיעה לתחנת הרכבת וחצתה את הכפר. והיו גם מי שהזילו אי אילו דמעות כשחלפנו על פניהם ומי שהצטלבו מאחורי החלונות הסגורים.

"אלוהים, אלוהים, לחם, לחם!" המשיכה האם בתחינתה, ואחר כך נדחפה לתוך הרכבת בהמולה הגדולה שיצרו שם הג'נדרמים והצעירים הפשיסטים, חברי תנועת צלב החץ. המשפחות שנקבצו כולן ניסו להישאר מאוחדות, וברגע שהיו בתוך הקרונות, קרסו כולם מיד על ספסלי העץ הארוכים, ועייפותם נדמתה כבת אלף שנה.

בדממה הדתית ששררה שם נשמע רק הרעש הקצוב של הרכבת, ונדמה היה שהיא נוסעת אל עבר האינסוף.

צליל הטָ-טָם, טה-טם, ממש שיבר את העצבים, הגביר את פעימות הלב ואת בכי התינוק שבזרועותיה של אמה של אווה, שסוף־סוף התגברה על ביישנותה, התעטפה בצעיף וסכרה בשדה את פי התינוק.

איש לא ידע לומר אם המסע הזה יימשך זמן ארוך או קצר, הזמן הריאלי נגוז כמו הילדוּת שלי, ואילו את הזמן הפנימי כל אחד ואחד חווה על פי חושיו שלו.

אני רציתי לחזור לבטן של אמא ולא להיוולד אף פעם. יהודית הפגינה חוסן, יונאס היה חיוור כסיד, ואבא היה מלא זעם אצור. אמא המשיכה להזכיר את ילדיה הרחוקים וחשבה על חמש כיכרות הלחם שכבר תפחו יתר על המידה, ואחר כך התמוטטה. הדתיים ביותר שבינינו מלמלו תפילות מעצבנות, ובינתיים נראה שלט שעליו התנוסס שמה של בירת המחוז. הרכבת החלה להאט ואט־אט הגיעה לתחנה, וממנה ירדו, איתנו, כל יהודי האזור.

וכך, בהמולה של צרחות ודחיפות, הובילו אותנו הפשיסטים החמושים אל רובע מוקף חומה של העיר הזאת, מקום שרבים מאיתנו ראו בפעם הראשונה.

"הגטו, הגטו," חפזה לה מפה לפה המילה החדשה. הכניסה לשם, שהיתה חסומה, נפתחה כהרף עין, והמשפחות נדחסו ונצמדו זו לזו כעדרי צאן והוכנסו אל הבתים שכבר היו תפוסים למחצה בידי כל מיני אזרחים שהגיעו מכל עבר.

ובצד השני של החומה הגבוהה נגלה לעינינו מיד, כאילו היה תלוי באוויר הערפילי של חודש אפריל, שמעולם לא היה כה קר, איש זר, עצום ובעל קול עבה, שצרח בגרמנית. הוא נראה כמעין מולֶך ולא נשא על בגדיו את סמל תנועת צלב החץ.

"זה צלב קרס!" אמר אבי בבהלה.

נביחותיו של האיש היו מבחינתנו קלות לפיענוח, הן דמו ליידיש, שפה שגם הורי דיברו.

"כסף! זהב! חפצי ערך!" הוא צרח בגרמנית, "כלבים מצחינים וארורים שכמותכם."

ואת העלבונות האלה שהטיח בנו לא חוויתי כמו את אלה שנאמרו בשפת אמי ופגעו בי כדקירות סכין.

ממרום גובהו הוא הורה לשני פשיסטים הונגרים, שהופיעו לפתע מן האין, לערוך חיפוש על גופם של החזירים האלה, ועוד לפני שהחל החיפוש הזה היו מי שמסרו לידיהם אי־אלה חפצים. בעיקר היו אלה האדונים בעלי החזות הבורגנית, הלבושים היטב, שלא גידלו זקן ולא חבשו כיפה לראשם. אולי הם היו מורים, פרופסורים באוניברסיטה, רופאים?

האם עכשיו חייהם שווים לחייהם של כל השאר? נהיינו שווים אלה לאלה? נולדה בינינו גם קצת סולידריות: היה מי שהעניק במתנה זוג נעליים טובות למישהו שהיה עני ממנו, היה מי שנתן לו מעיל, מי שהעניק סוודר חם, וזה היה מעשה יפה. האם האויב המשותף, הגורל המשותף, גרם לנו להתאחד?

הנשים החלו לריב על המטבח היחיד שהיה שם.

המזון שסיפקו לנו, אין לדעת מהיכן, היה דל, בדיוק כמו החלל שבו שהינו, שגודלו היה מזערי. התביעות לקבל מאיתנו כסף לא פסקו. העצבים החלו לאבד את חוסנם, והשאלות הלכו והתעצמו: עד מתי יחזיקו אותנו כאן, מתי נחזור הביתה, מה יעלה בגורלנו?

לפתע הופיע דויד וסיפר על מסעו כנוסע סמוי ברכבת משא. שמחנו מאוד. אמא בכתה כעת על שתי בנותיה הגדולות ושאלה את אלוהים היכן הן נמצאות, מה עלה בגורלן והיכן נמצאים אחיה ברטי ואחיותיה, ומה קרה לדיירים שפעם גרו בדירות האלו, הריקות למחצה, שעל קירותיהן נותרות עקבות הציורים שפעם היו תלוים שם. היכן הם נמצאים עכשיו?

ביום שישי, לפני כניסת השבת, אמא שברה נר לשלושה חלקים, היא הדליקה אותם ואנחנו התכנסנו סביב השולחן לאכול את הארוחה הדלה.

מכל השמועות שעברו מבית לבית רק אחת היתה ודאית. בגטו היה בית כנסת יפה, פתוח, ולמחרת היום, תחת שמש מיוחדת במינה, שניצבה גבוה בשמים והפיצה חום שהיה בו משהו מרפא, הלכו כולם להתפלל בו. בית הכנסת הזדקר מעל הבתים סביבו כמו הכנסייה הפרוטסטנטית בכפר שלנו. בין תפילה אחת לאחרת חיפשו כולם את קרובי משפחתם ולא הצליחו למצוא אותם. לאן הם נעלמו? היה מי שהפיץ שמועה על רכבת ארוכה שקרונותיה משמשים להובלת בהמות, שיצאה לדרכה מהגטו עצמו. את המידע הזה הוא קיבל משכנו הפשיסט. הרכבת הזאת יצאה מחוץ לגבולות הונגריה. החדשה הזאת נשמעה לא הגיונית אפילו לאבי. לפחות הפעם הוא גילה אופטימיות.

"אנחנו בשנת 1944, הרוסים והאמריקאים נמצאים מעבר לדלת, הנאציזם-פשיזם גווע."

דבריו של אבא היו כזהב, מַרפא לקבוצה קטנה של אנשים, שהקשיבה לדבריו כאילו היה מומחה לענייני מלחמות. אנשים אלה חקרו אותו, שאלו כיצד הוא יודע את הדברים האלה, וממי הם נודעו לו. מכשיר רדיו לא היה בנמצא, האיש נמוך הקומה עם התוף שלו כבר לא נראה וגם לא שום עיתון, ואיש לא היה יכול לצאת מהגטו.

הגרמנים היו באים דרך קבע להעליב אותנו ולתבוע מאיתנו חפצי ערך, ובכל פעם אירע משהו.

יום אחד קרה נס! מאחורי החומה הופיע דוד גיוּלה ולא הגרמני העצום. הוא נשא עימו שקים והמטיר עלינו מכל טוב: לחם, תפוחי אדמה, שעועית, ריבות, ירקות, קמח, אפונה, פירות משומרים בסירופ מתוק. כולנו היינו כחולמים, בכינו מרוב שמחה, ואפילו אבא הצליח אך בקושי לעצור את דמעותיו.

אני שאלתי מיד מה עלה בגורלם של אנדרה ולנקה, ומה שלומו של הכפר, כאילו היה מדובר באדם שחלה.

"ומה עם הבית שלנו?"

הוא הניד בראשו, הניח את אצבעו על פיו, הוא חשש שיגלו את נוכחותו או שאולי לא רצה לומר לי דבר. האם הגיע אלינו בעזרת שיתוף הפעולה של פשיסט מהכפר שלנו? נראה היה שהוא ממהר מאוד ללכת מאיתנו. בכל מקרה, הכרת הטובה שלנו, הפליאה והתקווה היו ללא גבול.

"זכרו," אמרה לנו אמא, "יש בעולם טוב, יש קדושים ויש אלוהים, הוא זה ששלח אלינו את גיוּלה."

"הוא חבר שלי," העמיד אבי דברים על דיוקם, "הוא בן אנוש." מעולם לא היה לנו כל כך הרבה אוכל. חלקנו אותו עם משפחות רבות והוא אף שימש לנו כמתנה לרופא שטיפל בכאבי הבטן של יונאס.

בפעם הראשונה חגגו את יום הולדתי השלושה־עשר באכילת עוגה, אבל אמא עדיין נאנחה כשנזכרה בלחם האבוד.

זה היה שבוע ימים לפני סופו של חודש מאי, חודש שאהבתי בשל ניחוח הלילך שגנבתי מהעצים, והנה, במקום שיגיעו לגטו החיילים הרוסים לשחרר אותנו, כפי שאבי טען שיקרה, פלשו אליו להקות עורבים שחורים, חמושים, שפניהם פני אדם.

במהירות האור שחסר לנו והשמש שכבר שקעה, הם גירשו אותנו מהבתים בצעקות, בדחיפות ובקללות שעוטרו בשפות היפות, הונגרית וגרמנית, וקיללו את הגזע שלנו ואת כל אבות אבותינו: הנביאים היו מוכי כינים, קרציות, גידולים ממאירים, כך הם אמרו לנו ללא הפסק, בשעה שפיקחו על ההמון שצעד מול מבטיהם האדישים של העוברים והשבים המעטים, ואלה שהסתגרו בבתיהם.

לא היה לנו זמן לבכות, לא היה לנו זמן לדבר, יכולנו רק להיות דרוכים לצעדי הילדים הקטנים שהיו עלולים לחמוק מידיהם הרועדות של הוריהם, ולתמוך בזקנים שהלכו ומעדו כשיכורים ועיוורים. זה נראה כמו יציאת מצרים ללא משה רבנו, ובלי שיופיע שֵם האלוהים; ובמקום ים סוף נשמע הרעש המפלח של קרונות רכבות הבקר, שלתוכם דחסו באלימות את העדרים האנושיים.

"נסיעה טובה!" צרח חייל הונגרי וחייך חיוך מרושע, הוא הטיל לתוך הקרון דלי לעשיית הצרכים, ואז מתח את זרועו להצדעה הפשיסטית, סגר את דלת ההזזה של הקרון, ורעש סורגי הברזל החיצוניים המם את חושינו. כך נדחסנו לתוך הקרון שבו בקושי היה מקום לרגליים והתחילו להישמע השמות של המשפחות השונות. אנחנו היינו שם כולנו ביחד.

"איזה מזל, תודה לאל," חזרה אמא ואמרה, ואני אחזתי בידה ולא הייתי מרפה ממנה גם אילו היו חותכים לי את היד.

מבעד לחלון הקטן והמסורג ניסינו לנחש את הכיוון שהרכבת, אשר נעה בקפיצות על פני מסילות ברזל חורקניות, נוסעת אליו.

למראה הדלי כל צורך גופני נבלם במשך כל המסע לעבר הלא נודע. במוחנו ניקרה רק שאלה אחת: "לאן לוקחים אותנו, לאן לוקחים אותנו"? הקולות, אילמים כמו ריקוד המוות, ריחפו באדים שיצר הבל פיהם של האנשים.

זה היה שבוע ימים לפני סופו של חודש מאי המתוק. אורו המלטף השתנה והיה לבית מרחץ טורקי שקירותיו כהים.

אמא החלה לסבול ממחסור באוויר לנשימה, וכדי להסיח את דעתה מכך, אחי דויד הנערץ, חובב הזמרה, ביקש ממנה שתכין לו אוכל.

היא התעשתה מיד והוציאה את כל מה שנותר מהמזון שהביא לנו דוד גיוּלה. אבל נדמה היה לנו שהכפר שלנו כבר רחוק מאיתנו, שהוא במקום אחר, הכפר ודלת ביתנו, שאבי ניסה לסגור. העולם הזה שלנו בא לסיומו, הוא היה מקום אגדתי, לטוב ולרע.

אמא ואבא, בני ארבעים ושמונה, הזקינו פתאום, ואנחנו, הילדים, נהיינו פתאום להורים של ההורים שלנו.

אני נצמדתי לגוף של אמא, וכשהיא סבלה מכאב ראש חזק, נצמדתי לצווארה כמו עלוקה.

המסע הזה - שלא היה אפשר לכנות אותו בשם זה, אלא היה למעשה שינוע ברכבת משא - לא נראה לנו קצר כמו זה שהוביל אותנו מהבית לגטו; הוא היה אינסופי, והיינו דבוקים זה לזה וזה על זה ימים ולילות, מלווים בקולות בכי, תפילות, פחד, ובבושה שחש מי שמאחורי מעיל מתוח עשה את צרכיו הבלתי־נמנעים.

לפתע שמענו רעש של עצירה גדולה, הקרונות נפתחו, ולאורך הרציפים עמדו חיילים גרמנים וצרחו שצריך לפנות החרא של החארות. ואנחנו כמעט קינאנו במי שהקדים והלך, נושא בידו דלי, מאחורי חייל חמוש ברובה. במשך ההמתנה לשובם של האנשים האלה דחפנו זה את זה כדי לזכות במעט אור, במעט אוויר. היה מי שהעז לשאול את השאלה: "לאן אתם לוקחים אותנו? אנחנו עדיין בהונגריה?"

"שום שאלה! שום תשובה!" אמר חייל צעיר בגרמנית, בקול שהיה כמעט אנושי.

האיש שנשא את הדלי חזר, וכולנו שאלנו אותו "מה ראית? מה נודע לך? איפה אנחנו? מה גילית?" כאילו האיש הזה חזר לך תדע מהיכן.

כמענה לשאלותינו הוא רק הניד בראשו, ומאחורי גבו נסגרו כל הקרונות והשמיעו צליל אחיד.

מבחוץ הגיעו אלינו פקודות, קולות של צעדים צבאיים ולבסוף גם שיר בגרמנית, בקצב של מארש צבאי, ואותו פענחנו כשהרכבת התרחקה משם.

במולדתי פורחים הוורדים

במולדתי פורח האושר

ואת נערה אל נא תבכי

כשמדובר בפרידה

תני לי נשיקה אחרונה

נשיקת פרידה.

אמא, שהתנהגה כאילו נטלו אוכל מפי ילדיה, נתנה לאמא של אווה, שהחזיקה את התינוק בזרועותיה, צנצנת של משמשים בסירופ ושלוש פרוסות לחם קטנות.

נותרו לנו נקניקיות חזיר שאיש לא רצה לגעת בהן, רק אבא ואני היינו מוכנים לאכול אותן, אבל אמא הביטה בנו במבט עקום, והעדפנו לסבול את הרעב ובלבד שלא לייסר אותה.

בקרון זאת היתה הפעם הראשונה שאמי סירקה אותי וקשרה את שערי בסרט האדום היחיד שנותר לי (זה שיויה המשוגעת לא תלשה), היא חילקה את השיער לשניים, ולא היה בעולם אדם מאושר ממני כשחשתי את מגע ידיה הנינוחות על ראשי כאילו נחו שם מנוחה נעימה.

למחרת סירקה אותי יהודית ואחריה גם דויד. הוא לימד אותי שירי זמר חדשים שלמד בעיר הגדולה, אחי הגדול היפה, בעל עיני הקטיפה, כמו עיניו של אבא. אבל במשפחתנו לאף אחד לא היו עיניים סגולות־תכולות כמו עיניה של אמי. אלו היו העיניים היפות ביותר שראיתי מימַי, וכנראה גם אבא נשבה בקסמן, למרות התנגדות משפחתו לנישואיהם. זאת הסיבה שסבא וסבתא, הוריו של אבא, לא אהבו גם אותנו, הילדים. מסכֵּנים סבא וסבתא, דודות ודודים, מה עלה בגורל כולם? ומה עם האחיות והאחים של אמא?

ליונאס כבר לא נותר זמן לסרק אותי, משום שבשעה ארבע בבוקר עצרה הרכבת עצירת פתאום.