סולו

היה קיץ מקולל. לא היתה לי ברירה והכיתי שורשים בספה. חוץ מאשר לשירותים ומדי פעם להתקלח, לא קמתי בכלל. וזה לא שלא רציתי, סולו, רציתי מאוד. אבל ד"ר שילר היה נחרץ: מנוחה בשכיבה מוחלטת. וחשבתי שאולי זה נכון, אולי אם אני לא אלך לשום מקום, הפעם גם העובר שלי יוכל להישאר. אז שקעתי בספה. שבועות שלמים לאכול על הספה, לקרוא על הספה, לדבר בטלפון על הספה. לקום רק למקלחת ולשירותים. אה, כן, והאזעקות. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאני מדמיינת, כי זה נשמע בול כמו במלחמת המפרץ.

--- נחש צפע נחש צפע --- עקב התקפת טילים על ישראל --- המסכות המגוחכות האלה, החדר האטום. מגבות רטובות בפתח הדלת, ובפנים שמיכות ורדיו, טושים, ערמות של פאזלים. בננות מיובשות. היינו ילדות וככה אהבנו, זוכרת? בננות מיובשות ושוקולד מריר, מהעבים האלה של הבישול, שבאו בעטיפה פשוטה מנייר. את היית הרבה בחדר האטום אצלנו בבית, אפילו שאת לא מהמשפחה החלטנו שהוא יהיה גם קצת שלך. עשרים שנה אחרי הנחש־צפע, בננות ושוקולד היו אולי עוזרים לי להעביר את הקיץ המקולל עם כל האזעקות שלו, אבל ד"ר שילר לקח ברצינות לא רק את השמירה שלי, אלא גם את הסוכרת, וככה נשללו ממני בבת אחת גם חופש התנועה וגם זכויות החדר האטום.

הייתי יכולה לרמות פה ושם, להכין קפה לחברה שבאה לבקר או לשבת מדי פעם ליד מכונת התפירה, אבל ד"ר שילר, את יודעת, יותר מרופא קפדן הוא גם בעל חוש מפותח לפרטים וגם בעלי, כך שכל תזוזה מיותרת שלי נקלטה וזכתה לתגובה. בלית ברירה התמקמתי בפינה השמאלית של הספה, איפה שהרגליים יכולות להגיע אל שולחן הקפה (שבימים כתיקונם היה אסור להניח עליו רגליים), ובטווח הושטת יד שמתי כמה ספרים, קלמר, בקבוק מים, את השלט לטלוויזיה ומסרגת קרושה.

בהודו לא הצלחתי ללמוד לסרוג, זוכרת? אבל מה כבר אפשר לעשות על הספה. את בטח היית מתחרפנת מהיום הראשון, אבל לי לקח זמן. בהתחלה זאת היתה בריחה מהעבודה, מאירועים חברתיים מיותרים ומצו המילואים הפתאומי שהגיע על שמי. בהתחלה הספקתי לקרוא ספרים שכבר מזמן תכננתי עליהם, לעשות מרתון סדרות זבל, והצלחתי לישון כדי להעביר את המחשבות. אבל ככל שהזמן עבר והקפיצים הזולים של הספה שקעו, שקעתי גם אני. אז כשאמא שלי הציעה לבוא ללמד אותי קרושה, הסכמתי. שיהיה קרושה. מאז הודו לא ניסיתי, אולי זה יעבוד כשאין לי לאן לטייל.

שכבתי על הספה ולפעמים דיברתי אליו. בשפה של מבוגרים דיברתי אליו, ולא העזתי ללטף את הבטן לפני שיחזרו התשובות של הבדיקות. ודווקא יומיים אחרי שהתקשרו מהמכון הגנטי והזמינו אותנו לשיחה, התחלתי להרגיש אותו זז. תפסיק לזוז, אמרתי לו. ולעצמי אמרתי, תזכרי איך זה מרגיש, האקווריום הזה בבטן, רק אל תיקשרי מדי. את לא היית פה, ונדב הטביע את עצמו בסטטיסטיקות וניסה להישאר אופטימי. אבל בלילות שהוא לא היה תורן שמעתי אותו מדבר מתוך שינה, במשא ומתן עיקש מול מי שמנהל באמת את העניינים.

בינתיים הספה התקערה לתמונת־נגטיב של הגוף שלי. הרבה אחרי הקיץ ההוא עוד זיהיתי את טביעת הישבן בזווית מסוימת, ולפעמים, כשרציתי לחזור בזמן, הייתי מנסה להתמקם בתוכה בדיוק, כמו בנעל נוחה, מרופטת. כי כמה שהוא היה מקולל, היו בקיץ הזה גם רגעים של חסד. כמו הטלפון מנדב, שממש מפתח המעבדה אמר לי שהבדיקות נראות דווקא בסדר. או השליח שהגיע עם חבילה ענקית של לבֶד צבעוני וגליל ניילון־פצפצים.

אבל רוב הזמן היו החדשות. בניינים שבורים, ערמות של חול, אבק שוקע. מנהרות מתנחשות מתחת לרגליים, פנים ופנים ופנים. לכי תבחרי שם לילד הזה, כשבכל יום מתווספים לרשימה עוד שמות שאהבת, אבל עכשיו פתאום יש להם טעם לוואי. אז ישבתי־שכבתי ברגליים מורמות על הספה, ובין מדידת סוכר לפיפי לפרק בסדרה לטבעת עיניים בקרושה, הצצתי בכתוביות על המסך. שמות ופנים. נשבעת לך, לפעמים כמעט קמתי לעמוד דום, אבל החלק הציני שלי, זה שאת כל כך אוהבת, השאיר אותי לשבת.

בימים שנדב לא חזר לישון בבית, הייתי מאבדת תחושת זמן. דחיתי את שעת המקלחת עוד ועוד, כדי לסמן קו בין השכיבה של היום לבין השכיבה של הלילה, אבל בשלב מסוים גם הגבול הקטן הזה נמחק, והימים זלגו לי אחד לתוך השני. הלילה היה מגיע פתאום, סוגר עליי. ייללתי לנדב בטלפון, אלייך כבר לא ניסיתי להתקשר, ובבוקר, כשנדב הגיע, הוא חיבק אותי בידיים הגדולות העדינות שלו. לפעמים ניסה לעודד אותי בחישובים שהוא עושה, כמה ימים עוד נשארו לשבועות הקריטיים, אבל לא יכולתי לשאת את המבטים הבוחנים שלו. ולא יכולתי שלא לשים לב שהוא כבר לא מספר לי על הקיסרי־דחוף שהציל תאום אחד אבל לא את השני, או על זו שהתאשפזה עם גרורות מפושטות וילדה תינוקת בריאה, או ההיא שהגיעה בשבוע ארבעים ואחת עם ירידת מים ובלי דופק.

כשהמשלוח של הלבֶד הגיע, היתה קצת הקלה. את כל מה שלא יכולתי לאכול, תפרתי. מצאתי את עצמי תופרת עוגיות וביסקוויטים, פלחי תפוזים, עלעלים לתות וגרעינים לאבטיח, מקללת על קלח־תירס אובססיבי ונאנחת בסיפוק מאגס שיצא מדויק. כשנגמר לי האקרילן, פירקתי כריות מהסלון כדי למלא את העולם התפור שלי. היה לי פחות על מה להישען, ונדב קלט שמשהו קורה עם הספה ואמר שאני מגזימה, אבל השתקתי אותו שנראה אותו תקוע ככה חודשים ומי שאין לו שיגעונות קטנים יש לו שיגעונות גדולים ושאם זה כל כך מפריע לו, שילך להביא לי חומרים מנחלת בנימין או שיגיע הביתה יותר מוקדם. הוא לא ענה לי. וככה, כשכולם היו במילואים או בחו"ל, אני סידרתי גדודי ירקות ופירות מזויפים בסלסילות, ואם היית מציצה בתמונות שצילמתי באותם ימים, היית כנראה חושבת שביליתי יפה.

השבועות עברו, ואני גדלתי וגדלתי כמו עליסה, או שזה הבית שקטן וקטן.

יום אחד הגיעה שיחה ממספר לא מזוהה. טעות או פרסומת. בחיי, סולו, לא יודעת מה גרם לי לענות, אולי סתם רציתי לדבר עם מישהו. עניתי וחיכיתי, אבל אף אחד לא דיבר. "הלו", אמרתי תוך כדי התמתחות, אבל כלום. וכמעט ניתקתי, אבל אז שמעתי רחש מעבר לקו, תזוזה. "הלו?"

"גיל?"

הקול שלך הפסיק את הפיהוק שלי באמצע, צללתי לתוך הספה כמו סלע. את הקול שלך הייתי מזהה גם באוזניים עצומות. דרך העור הייתי יודעת שזו את שקוראת לי. "גילי, זאת אני", אמרת, מהוססת, ואני לא הבנתי אם זו הבטן שלי שמתהפכת או העובר שמתהפך או שהחדר כולו פתאום זז.