חרדי וטוב לו

הלווייתי תצא בשעה שש להר הזיתים

כּוֹיְפֶר, צא!

לאחרונה אני רואה אותו, מקפץ מולי: ילד מתוק. בן שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה; חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, נעליים שחורות, כיפה שחורה, שתי פאות חינניות משתלשלות בצִדי ראשו. מוריו מעריצים אותו, ופה ושם מקפיצים אותו כיתה או שתיים. בהיכנסו לגיל מצוות חבריו לכיתה מבוגרים ממנו כבר בחמש ושש שנים. הוא מתחיל לעשן כדי להשתלב בחברה.

יום אחד, בגיל ארבע עשרה, הוא חוטף דלקת ריאות או משהו דומה, ונשאר לשכב במיטתו בישיבה מבלי יכולת לעסוק בלימוד, הפעילות האהובה עליו. חבר בן תשע עשרה נותן לו ספר לקרוא, רומן, על ג'ון ופטרישה, שמות שצליליהם זרים לו.

איזה יהודי שפוי בדעתו יקרא לבנו ג'ון כשאפשר לקרוא לו מוישֶה, הוא שואל את עצמו; ואיזו יהודייה נורמלית תלך ברחוב עם שם כזה, פטרישה, במקום נניח זיסל'ה?

אבל זה מילא; מעניין יותר, וּודאי מוזר מאוד, הוא המעשה־בפועל של ג'ון ופטרישה. השניים הכירו, כפי שהתחדש לו מן הספר, ב"ארוחת ערב רומנטית לאור נרות", שהוא משער כי היא סעודת שבת בגלל הנרות, כלומר שג'ון הזמין אליו את פטרישה לקידוש (או שמא להפך, פטרישה הזמינה).

מוזר, חושב הילד: גבר שפוי בדעתו יזמין אליו הביתה אשה זרה? ואיזו אשה נורמלית תזמין אליה גבר שאינה מכירה כלל? סְ'פַּאסְט נישְט. לא מתאים. לא צנוע.

מוזר, אבל זה מה שהם עשו.

בכל אופן, הם אכלו קצת, אמרו קצת לחיים, ועוד כוסית, ועוד אחת, עד שלפתע החל ג'ון להפשיט את פטרישה מבגדיה, והיא נענתה לו בחיוך.

איום ונורא.

הילד המתוק, בקושי בן ארבע עשרה, המום עד תנוכי אוזניו. מעולם לא עלה בדעתו שאדם יפשיט את רעהו, שלא לומר גבר יפשיט אשה. הוא שואל את עצמו — זה מה שאנשים עושים? בקהילה שלו, שבה גדל, אם גבר הביט באשה זה נחשב חטא גדול; והנה האיש הזה בעל השם המוזר מפשיט את בגדיה של אשה ששמה מוזר לא פחות.

עוד הוא מהרהר בדבר ומנסה להבין את הפשט בסיפור שקרא, עולה בדעתו שגבר המפשיט אשה (ולהפך) — זה רעיון מעניין שצריך לבדוק.

איך לבדוק — זאת אינו יודע.

עדיין.

ולמרות שהוא עדיין אינו חש בטוב (אם כי, יש להודות, הוטב לו במקצת), הילד קם ממיטתו וניגש אל החלון ומביט החוצה, אל הרחוב. הוא רואה גברים ונשים מתהלכים לעיסוקיהם השונים, ולראשונה בחייו אינו מסב את מבטו למראה נשים, אפילו לא מרחוק.

עד אז היה משפיל את עיניו וסוקר בעניין את שפת המדרכה בכל פעם שחלפה על פניו אשה, כדי שמבטיהם לא יצטלבו חלילה.

שהרי רבותיו שיננו באוזניו שוב ושוב שהשטן נחבא ואורב מתחת לבגדיהן של נשים, ואם חלילה תנשב לרגע רוח קלה והחצאית תתרומם קצת, ילכוד אותו השטן במבטו, יחטוף אותו וישעבד אותו לעולמים.

אלא שכעת, כשמוחו קודח עם דמות פטרישה לאור נרות השבת הקדושים, מביט הוא בנשים המהלכות אנה ואנה. הן נאות למראה, הוא מציין לעצמו, ואין בהן שום דבר שׂטני. נשים, עולה בו המחשבה, יפות הרבה יותר מגברים. איך קוראים להן, הוא תוהה — כולן פטרישות? האם גם הוא יכול להזמין אותן לארוחת ערב לאור נרות ולהפשיט אותן?

לא, הוא אומר לעצמו; אני לא ג'ון.

אבל… האם אני יכול להיות ג'ון?

הוא נותר עומד מול החלון, מרים עיניו לשמים ומודה לאל הטוב על בריות נאות אלה שברא.

עכשיו נטען גופו באנרגיה מחודשת, והוא לובש את בגדיו ויוצא אל רחובה של עיר, כדי להביט בבריות נאות אלה בעיון.

מתברר לו שהן אינן מפחידות, כפי שחשב בימים עברו, גם לא מקרוב: וכיוון שאינו יודע מה לעשות עוד עם מחשבותיו, הוא חוזר לבית תלמודו ופונה לרבותיו.

הוא ניגש אליהם, בזה אחר זה, ותובע לדעת מדוע אסור לו להביט בנשים. האם מפני שיפות הן — כך שואל את רבותיו — ואילו הוא אמור למנוע עצמו ממראות יפים, או שמא רבותיו חושבים שנשים מכוערות הן ומבקשים לגונן עליו מפני כיעורן.

באותה הזדמנות הוא שואל אותם היכן נכתב שגברים אינם יכולים להביט בנשים — וכי השם אמר למשה בסיני: "ואל אִשה לא תביט"? ואם אמר, היכן אמר? ובכלל — מי המציא את הרעיון הזה שהשטן אורב מתחת לחצאית? מהיכן למדנו זאת?

רבותיו משיבים על תהיותיו במתינות ובנחת. שאלותיך הן כפירה, הם אומרים לו; אסור להרהר בהן. רק כּוֹיְפרים מביטים בנשים, אומרים הם לו, ורק לכופרים יש שאלות באמונה. כּוֹיְפֶר אתה? — הם שואלים — כבר נכנס בגופך היצר הרע?

הנער מטה אוזן לדברים ומקשה: מדוע אסור לשאול? היכן קבע השם שמי ששואל — כופר? ומדוע עצם השאלה מעידה על כך שהיצר הרע כבר נכנס בי? ואם כבר מדברים, מיהו — ומהו — היצר הרע? ודרך אגב — היכן הוא היה בטרם נכנס לגופי? והאם, במקרה, גם לגופכם הוא כבר נכנס?

מתרבות השאלות והולכות, עד שיום אחד קם הנער ועוזב את הקהילה החרדית, את העולם שלתוכו נולד. בחוץ, הוא מקווה, יוכל להביט במי שיחפוץ — בגברים ובנשים, בחתולים ובפילים — לשאול מה שירצה, ולומר כל מה שיעלה בדעתו.

סיפורו זה של ילד מתוק, סקרן וקשוח — אבל בעיקר מתוק — אירע לפני שנים רבות.

אבל מיהו הילד המתוק הזה?

הילד הזה הוא אני.

לא רק את הקהילה הותרתי מאחור. גם את ירושלים עיר הקודש עזבתי, ואת ישראל. ומאז ירד הילד המתוק שבתוכי למחתרת.

עברתי לאמריקה, ושם למדתי שנים רבות בניו יורק בכמה אוניברסיטאות, צובר תארים (ותארים־למחצה) בתחומים שונים. עם השנים ייסדתי בניו יורק תיאטרון יהודי ואף הפכתי לעיתונאי, וברבות הימים קבעתי את גרמניה כביתי השני וחיברתי חמישה ספרים שהפכו לרבי־מכר. סיפור הצלחה, אולי, אבל זה כבר שייך לעבר, והעתיד מי ישורנו. האל לבדו יודע.

בשתי המדינות שבהן בחרתי, או שאליהן התגלגלתי, החל בשנים האחרונות להתגבש תהליך עקבי של אינדוקטרינציה שמטרתה להחליף את ערכי המוסר החברתי המקובל בערכים מהפכניים.

אלו הן מילים חזקות, אני יודע. אבל נכונות.

כשהפכתי את אמריקה לביתי חשבתי ש"בארץ החופשיים ובבית האמיצים", כפי שהיא מתוארת בהמנון הלאומי שלה, אוכל לומר ולעשות ככל העולה על רוחי. אבל אט אט התברר לי שאולי אני משלה את עצמי — בפעם השנייה ברציפות.

וזאת למה? כי עם השנים נוכחתי לגלות שעלי להיזהר יותר ויותר לאן עיני מביטות, מה אני אומר ומה אני עושה, ולפעמים גם מה אני חושב.

כשהגעתי לראשונה לניו יורק, יכולתי, אילו רציתי בכך, לקרוא דעות שמרניות וליברליות בעמודי הדעות של עיתוני המיינסטרים המובילים, אבל אז עזבו השמרנים, ואט אט נעלמו גם הליברלים, ואלה ואלה הוחלפו בקיצונים פוריטנים. באותם ימים בניו יורק יכולתי, לו רציתי בכך, להעלות מופעים שכללו עירום בשילוב ביקורת חברתית חסרת רסן, לפי מיטב המסורת של 'תיאטרון האבסורד׳.

אבל הדבר הזה נגמר. מופעים תיאטרליים כאלה, ששנים רבות כיכבו מעל במות העילית של אירופה, הפכו לנחלת העבר. בהדרגה נולדה דת חדשה הדוגלת ברעיונות ואידיאלים שפעם היו שייכים, אם בכלל, לשולי החברה: פוריטניות מינית, רגישות מגדרית, אקטיביזם הקשור בהתחממות הגלובלית, טבעונות, תרבות הביטול, נזילות מגדרית, גבולות פתוחים, פלסטין ומריחואנה.

ובאחד הימים, מבלי להודיע על בואו, הופיע בעולמנו נגיף הקורונה, מגפה בממדים אדירים שגבתה את חייהם של מיליונים והרסה לבלי הכר את העולם המערבי כפי שהכרתי אותו. תהליך השינוי שהייתי עֵד לו, שעד אז קנה אחיזה חברתית בהדרגה ובצעדים מדודים ואיטיים, עשה בבת אחת קפיצת מדרגה ענקית. לראשונה בחייהם, אנשים בכל מקום בעולם הבינו פתאום את מגבלות כוחם וצפו באימה במוות המתקרב לבתיהם, חוצה גבולות ומחסומים, ולא היה ביכולתם לעשות דבר כדי לעצור זאת.

עד אז האמינו שהם כבשו את העולם והתגאו בהיותם חלק מדור שהמציא את הסמארטפון, המכשיר שנתפס כהוכחה ניצחת לגאונותם ועליונותם האינטלקטואלית.

ואולם, בבת אחת הכל השתנה, ולפתע הם הביטו בעיניים כלות מאימה בארונות המתים המצטברים בלי סוף ברחובות. וכשזה קרה, ומלאך המוות רקד בחדרי השינה שלהם, האנשים שעד אז הוקירו רעיונות ליברליים ותמיד האמינו בחופש הביטוי הסתתרו בחדרי השינה, רועדים מתחת לשמיכות, בשעה שהפוריטנים צעדו ברחובות וצעקו בגרונות ניחרים.

בנקודת הזמן הזאת התעצם תהליך השינוי עשרות מונים. מה שהיה פעם טוב הפך לרע, והתנהגות שבעבר נחשבה נורמלית הפכה לקרימינלית (ולהפך).

התחום שהושפע יותר מכל מהשינוי החד, לפחות עבור האנשים סביבי, היה האינטימי ביותר — חיי המין: מי יכול לשכב עם מי ומי לא, מי יכול לגעת במי ומי לא, מה יכול אחד לעשות עם השנייה, אם בכלל, ומה בדיוק בני אדם אמורים לעשות עם איבריהם המוצנעים, אם בכלל.

וכל זה — באגף השמאלי של הפוליטיקה, שם הפוריטנים ידועים יותר בתור פרוגרסיבים.

באגף הימני של הפוליטיקה נצפתה תופעה חסרת הגיון לא פחות. למשל, כשסוף סוף נמצאו חיסונים נגד נגיף הקורונה, פה ושם צצו להם מתנגדים אשר קראו חמס. רבים ממתנגדי החיסונים האלה השתייכו לצד הימני של הפוליטיקה האמריקאית, והם טענו שהחיסון מפיל חללים יותר מאשר המחלה עצמה. אם אנשים שהלכו בעקבותיהם סיימו בסופו של דבר בבית הקברות, זה לא היה אכפת להם.

זה היה מוזר, מגוחך לחלוטין, מסוכן ורעיל. לא היה להם גְרם אחד של הגיון או מחקר מדעי תומך כדי להוכיח את טענתם, אבל הם נתפסו בכל זאת כדוברי אמת ומצילי עולם. הם חיו בבועה של שקרים, ושום כוח בעולם לא יכול היה לעצור אותם.

הקרע הזה בין שמאל לימין הפך בולט מאוד כשהמגפה גבתה עוד ועוד חיים, אבל אנשים כמוני שחיים בניו יורק, מעוז השמאל, הושפעו בעיקר מהאגף השמאלי של הפוליטיקה. עולמנו הישן והמוכר קרס לנגד עינינו.

ומאז בעיר ניו יורק, אם אתה גבר המעוניין לשמור על שמך הטוב, מוטב שתימנע ממגע כלשהו עם גברת כלשהי, ולעולם אל תביט בגופה מתחת לסנטרה. אם הרבנים החרדים שלי מהעבר היו מגיעים לניו יורק היום, הם היו מרגישים בבית עם האתאיסטים השרופים ביותר שלה.

עולם מצחיק.

שנה אחרי שנה, מספר המתים גדל והלך, אם כי בקצב נמוך מבעבר, והילד המתוק שהייתי פעם החל לבהות בטוביה הנוכחי לעתים קרובות ושאלה בפיו: מה היה קורה אילו הייתי שוחה עם הזרם ונשאר בעולם החרדי, ופטרישה חדשה — או אולי מדונה — היתה נקרית היום בדרכי; האם גם היום הייתי עוזב את העולם החרדי?

הילד המתוק, שיצא כעת ממקום מחבואו, מתבונן בי במבט מעמיק יותר ושואל: כשבעולם שוררת מהומה כזאת, האם לא עדיף לעשות סיבוב פרסה ולהצטרף שוב לעולם שהותרתי מאחור?

האמת היא שאינני יודע הרבה על העולם שהשארתי מאחור. עזבתי אותו צעיר מדי מכדי להבין אותו במלואו. ועכשיו, כשהתבגרתי, ייתכן שהעולם החרדי כבר השתנה גם הוא, בדיוק כמו העולם שסביבו.

האם הוא אכן השתנה?

אהבתי את שנות ילדותי ונעורַי, ואלמלא הרבנים והאיסורים המתווספים ללא הרף הייתי נשאר שם עד היום. אהבתי את ירושלים, עיר של היסטוריה עתיקה ומזימות חדשות, ומעולם לא חדלתי לאהוב אותה.

ועכשיו, כשאני מאוכזב מהעולם סביבי, אני חולם לפעמים לצאת למסע חזרה אל עברי, אל העולם הרוחני שברחתי ממנו, אהבתי אותו ובגדתי בו.

אינני יודע אם אצא למסע הזה, אבל אם כן — אסע קודם כל לירושלים.

איפה בירושלים? מאה שערים כנראה.

מאה שערים היא אחת השכונות החרדיות האותנטיות בישראל והצבעונית מכולן, ולמרות שהתגוררתי בה תקופה לא קצרה, עזבתי אותה בגיל צעיר ולא הכרתיה באמת. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: אם אלוהים יוצא מדי פעם לטיול על פני כדור הארץ, היו סמוכים ובטוחים שהוא עושה זאת במאה שערים, המגרש הביתי שלו.

נולדתי למשפחה דתית מאוד, יותר דתית מאלוהים, עם שורשים עמוקים במזרח־אירופה. מצד אבי אני צאצא של האדמו"ר מראדזין שבפולין, שושלת שגרמניה הנאצית מחקה מעל פני האדמה. רק חסידים ספורים שרדו, ותהילת השושלת היתה לאפר. מצד אמי אני נכד לרב ממוצא רומני שחייו, כמו חיי רוב בני משפחתו, נקטעו בירי כדור עופרת משום שהיה יהודי.

המוות, למרבה הצער, לא הסתיים בכך.

בשבוע שבו אני כותב את הדברים האלה חל יום השנה לפטירתו של אבי, לפני הרבה יותר מעשור. הוא השיב את נשמתו לבוראה ונטמן בעיר הקודש ירושלים.

"השיב נשמתו" לבוראה — כך קראנו בקהילה שלנו להולכים לעולמם.

אני יושב בבית קפה, בוהה בנקודה לא מוגדרת, ורואה את דמותו של אבי בוהה בי בחזרה. הוא היה איש בעל אינטליגנציה חריפה וידע עצום שידע לרדת לטיבם של אנשים שמעולם לא פגש עד הפרט האחרון רק מעצם ההתבוננות בהם. הוא היה תלמיד חכם, גאון בגמרא ואב אוהב שהרעיף עלי כסף ככל שרציתי.

ואני רואה את אמי, מארחת נהדרת, מספרת סיפורים בחסד ואשה בעלת טעם אמנותי מעולה. אמי, ששרדה בנס את הנאצים, שילמה לי כסף מזומן בכל פעם שאכלתי עוף (ושנאתי עוף!). גם היא השיבה את נשמתה לבוראה לפני כמה שנים, ונטמנה בירושלים עיר הקודש.

איפה אני עכשיו? אני בפְּרֶּנצלאואֶר בֶּרג, ברלין, שכונה שלמדתי לחבב עם השנים. יושב ולוגם קפה איטלקי חם.

לעתים קרובות בקיץ, כשאין לי משהו טוב יותר לעשות, אני מבלה בפרנצלאואר ברג. מדי בוקר אני בוחר בית קפה אחר ששולחנותיו מוצבים בחוץ על המדרכה, מזמין קפה ועוגה, לעתים קרובות חביתה, מדליק סיגריה ומתבונן בעוברים ושבים.

כן, אני אוהב להסתכל על אנשים. אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אלי בטענות?

לעולם לא אודה בכך בפומבי, אך אעשה זאת כאן: האנשים שאני אוהב במיוחד להביט בהם הן צעירות גרמניות החולפות על פני.

לפעמים התמונות מתערבבות במוחי: הורַי, היהודים המתים, בצד אחד של הכביש, והגברות הגרמניות החיות בצדו השני. לעתים התמונות משונות אף יותר: פני הורַי למעלה ורגלי הנשים למטה.

אני מדליק עוד סיגריה, מסתכל על טבעות העשן שמשב רוח קל נושא עד השמים ומדמיין אותן טסות כל הדרך לישראל, שבה נטמנו שני הורי באדמה והפכו לחלק ממנה.

האם ללכת בעקבות משב הרוח וטבעות העשן לישראל?

למה לא, בעצם.

אני מכבה את הסיגריה, מזמין חדר במלון בירושלים, לוקח מונית לשדה התעופה, עולה על מטוס האיזיג'ט הבריטי וטס לארץ הקודש.

זה חלק מפילוסופיית החיים שלי. אתה חייב לנוע מהר: עלה לך רעיון? לך בעקבותיו. בוצע.

מצחיק, אני אומר לעצמי בתופסי את מקומי במטוס: אותה אש שבערה בי כשיצאתי מהעולם החרדי של פעם, בוערת בי כעת בצאתי מהעולם הנוכחי שלי, במערב.

אני חושב שאשאר קצת בישראל, לפחות לכמה חודשים.

כן, למה לא?

אחרי הנחיתה אני לוקח מונית לירושלים, עיר שמתיה קמים לתחייה, נביאיה מנבאים את חורבנה, ומלכיה מתענגים עם אלף נשים ופילגשות. בקיצור, אני נוסע לעיר האלוהים.

אחרי פחות משעה אני מגיע למלון צפניה, מקום ייחודי ברחוב הנושא שם זה באזור מאה שערים שנראה כבית אוסטרי מלפני מאה שנה יותר מאשר מלון ישראלי מודרני.

אני אוהב את זה.

אם לדייק (בכל זאת, אני הרי יֶקה) — המלון שלי, במרחק זריקת אבן מ'כיכר השבת' המפורסמת, נמצא בשכונת 'כרם אברהם'. אבל בחיים האמיתיים, השכונות המקיפות את מאה שערים — גאולה, כרם אברהם, בתי אונגארין, בית ישראל — נתפסות כמטרופולין המאה־שערימי.

מה המשמעות של מאה שערים? תלוי למי. יש אנשים שעבורם זהו המקום הקדוש עלי אדמות; יש שעבורם זהו המקום המלוכלך והמטונף עלי אדמות; ויש עצמאים במחשבתם שלדידם מאה שערים היא גם וגם.

אני עדיין זוכר את רחוב צפניה, אם כי לא הייתי בו כבר עשרות שנים. בעבר היו מתנהלים כאן עימותים תכופים משני צידי הרחוב בין מפגינים חרדים שדרשו לסגור את הכביש לתנועה בשבת לבין המשטרה שתפקידה היה להשליט סדר ולהבטיח את חופש התנועה.

האם ההפגנות הללו עדיין נמשכות?

רגע לפני העלייה למטוס לישראל, סיפרתי לכמה ממכרי על תוכניתי להתגורר תקופה מסוימת במאה שערים, והם יעצו לי שלא לעשות זאת. "לא תחזיק שם מעמד יותר מלילה אחד", אמר אחד מהם, יהודי דתי. "עשרים חרדים יתאספו ליד חדר השינה שלך מיד אחרי שתגיע לשם, ישליכו אבנים אל עבר חלונות החדר ויצעקו: כּוֹיְפֶר, צא!".

ובכן, כבר עברתי את זה פעם. הרבה שנים חלפו מאז שקראו לי כּוֹיְפֶר, ואני תקווה שהפעם אדע להתמודד עם זה טוב יותר.

אני מוריד במלון את מזוודותַי ויוצא מייד לסיור התאקלמות ברחובות הצרים של מאה שערים.

אם יתמזל מזלי, ואם אלוהים אכן יוצא מדי פעם לטיולים בשכונה, אזכה לפגוש אותו פנים אל פנים. אי אפשר לדעת, אבל אולי אפילו נלך יד ביד יום אחד. זה יהיה משהו, לא?

בניגוד לפרנצלאואר ברג, המלאה בבתי קפה ומסעדות, רחובות מאה שערים מעוטרים בשלטים המבקשים מנשים עוברות אורח להתלבש בצניעות. מה זה אומר? אחד השלטים מבהיר: "חולצה סגורה, עם שרוול ארוך. חצאית ארוכה. לא בלבוש צר". לא ברור לי מה הצורך בשלטים אלה: אם אסור לגבר להסתכל על אשה, מה זה משנה איך היא לבושה?

בנוסף לשלטים, מכוסים קירות השכונה אינסוף מודעות אבל, כרזות בנושאים שונים, ופשקווילים שכמעט תמיד נכתבים בידי מחברים המאוהבים בכותרות דרמטיות כגון: "הזדעזעי ארץ הקודש" ו"צדיק בא לעיר".

מעל המודעות ישנן מרפסות מעניינות שנראות כאילו תוכננו על ידי יצרני פחי אשפה ולא אדריכלים ומהנדסים.

המרפסות הוספו כדי לבנות עליהן סוכות, חג שנועד להזכירנו את יציאת בני ישראל ממצרים לפני שנים רבות, עם הולדת העם היהודי. ואם לשפוט על פי שמות המשפחות הגרות כאן, אבותיהם של החרדים האלה היו אירופים, הונגרים, בלרוסים, אוקראינים ורוסים שדיברו יידיש, לא מצרית עתיקה.

מתי בדיוק הפסיק העם היהודי לדבר מצרית עתיקה והתחיל לדבר יידיש עסיסית? האל יודע, לא אני.

אך דבר אחד יודע אני, ובוודאות: מאוד הייתי רוצה ללכת לבית קפה.

קשה להיפטר מהרגלים ישנים, ואני משתעשע ברעיון ללגום קפה איטלקי בבית קפה על המדרכה ולצפות בגרמניות מצודדות. אבל זה רעיון שלא יתממש: במאה שערים לא מסתובבות בחורות גרמניות וגם אין אף לא בית קפה אחד שמוציא שולחנות החוצה על המדרכה.

סליחה, זה לא פרנצלאואר ברג כאן. זו מאה שערים. בית קפה עם כסאות על המדרכה זה פְּרִיצֶס, פריצוּת.

בהדרגה מתברר לי שיש כאן כמה מסעדות, אלא שרובן מוסתרות מאחורי דלתות סגורות או שהן נמצאות למטה, במרתפים.

בִּמקום שורה של בתי קפה אני רואה שורת חנויות שבהן יכולתי לקנות, לו רציתי בכך, הֶרינגים ומזוזות כשרות, ספלי כסף וחמוצים, צלחות פלסטיק חד־פעמיות ושרשרות יהלומים, פאות ומטפחות (טיכֶלים) לנשים נשואות, חסידיש ג'ל וחסידישקידס לעיצוב פאות צד מסולסלות לגברים, חנויות בגדים ומכולות, מאפיות וחנויות ספרים.

איזה עולם אחר.

הרחובות, שחלקם צרים מדי למעבר כלי רכב, אינם מצטיינים בניקיונם. יש לקוות שהבתים שבהם אנשים מתגוררים נקיים קצת יותר. מעולם לא הייתי בדירת מגורים פרטית במאה שערים, גם לא בתקופה שגרתי כאן כתלמיד ישיבה, ואין לי מושג על רמת הניקיון שבתוכה.

אני עוצר ליד בית כנסת — שוּל ביידיש — ואשה מבוגרת שלראשה טִיכֶל אומרת לי שהמתפללים כאן הם עושי הצרות הגדולים ביותר בכל מאה שערים, 'קנאים' בלשונה — "אבל הם אנשים נחמדים", היא מסייגת מייד.

זו ירושלים, אני מזכיר לעצמי. עיר שבמשך אלפי שנים פעלו בה יותר קנאים מבכל עיר אחרת המוכרת לי. מה זה כבר עוד בית כנסת אחד קטן עם כמה קנאים?

אני שואל את הגברת אם היא גרה באזור והיא אומרת שכן. היכן? היא מצביעה על דירה מול בית הכנסת. אני מתבונן במבנה, שקוע במחשבות, והיא שואלת אם ארצה להיכנס. אני אומר שאשמח לעשות זאת, והיא מזמינה אותי פנימה. את דלת הכניסה היא משאירה פתוחה משום איסור 'ייחוד'.

היא מספרת שבבית הזה גדלה.

מדובר ביחידת דיור עם שני חדרים קטנטנים, כל אחד מהם גודלוֹ כשתי מיטות, בתוספת מטבחון וחדר אמבטיה קטן. "כשהיינו ילדים, תשעה מאיתנו ישנו כאן, ושאר האחים שלי ישנו אצל סבא". נשגב מבינתי איך תשעה אנשים יכולים לחיות בחלל קטן כל כך. "מה אתה מדבר", היא אומרת לי, "הימים ההם היו המאושרים בחיי".

הדירה עצמה, אגב, נקייה ומצוחצחת.

אני נפרד ממנה לשלום והולך לבית הכנסת של הקנאים, סתם מתוך סקרנות. אבל הוא ריק. קנאים, חשבתי לתומי, עסוקים בלימוד ובתפילה.

אני ממשיך ללכת.

ברחוב מאה שערים חולפת על פני מכונית שעל גגה מוצב רמקול והוא מכריז בקולי־קולות: "הלווייתו של הרב הצדיק ר' דוד שלמה בירנהאק, מחשובי חסידי תולדות אהרן, חתנו של הרב החסיד ר' אליהו שטיינברגר זצ"ל, תצא בשעה שש מבית המדרש תולדות אהרן להר הזיתים".

זוהי קריאה לאנשי השכונה לחלוק כבוד אחרון לנפטר. המכונית נוסעת לאיטה, מוודאת שהתושבים כולם מודעים לכך שההלוויה יוצאת בקרוב ויעצרו את עיסוקיהם כדי ללוות את המת בדרכו האחרונה.

מהם אותם עיסוקים שצריך לעצור? אינני בטוח, אבל בכל אופן זה לא כל כך משנה, שכן הלוויית המת היא אחת המצוות החשובות ביותר ועליה נאמר: "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן [השכר] קיימת לו לעולם הבא".

באיזה שכר מדובר? אין לי מושג.

אילו נשארתי בעולם החרדי והייתי משיב כאן את נשמתי לבוראי, גם עלי היו מכריזים בנוסח דומה — "הלווייתו של הרב הצדיק ר' טוביה טננבום, בעלה של הצדקת זיסל'ה שתחיה, תצא בשעה שש מבית המדרש תולדות אהרן להר הזיתים".

אני מדמיין באוזני רוחי את הכרוז מכריז על הלווייתי, וצמרמורת אוחזת בי.

אני בוהה במכונית החולפת, ולשבריר שנייה נדמה לי כי עיני רואות משהו מאחורי המכונית, או מישהו, שאיני מצליח לזהות.

האם זהו אלוהים?