קולדיץ
בן מקנטייר
₪ 44.00
תקציר
מלחמת העולם השנייה נחקקה בזיכרון הקולקטיבי כתקופה של שפיכות דמים, עוינות מרה בין אויבים ואובדן צלם אנוש. אך בלב כל הטירוף, על צוק נישא במזרחה של גרמניה, עמדה טירה שבין חומותיה התנהלו החיים אחרת – זו היתה קולדיץ. בטירה זו, בת מאות שנים, החזיקו הנאצים את השבויים הבכירים ביותר מקרב בעלות הברית – מקצינים רמי דרג, חלקם יהודים, ועד להרפתקנים שנמלטו בעבר ממחנות שבויים אחרים.
טירת קולדיץ נחשבה למקום שאי אפשר לברוח ממנו, אך לאסירים הכלואים בה היו תוכניות אחרות – הם חפרו מנהרות, עסקו בבניית הסוואות ואפילו בנו כלי טיס מאולתר. אחדים אכן הצליחו להימלט ממנה באופן פלאי כמעט.
ספרו של בן מקנטייר, קולדיץ, עוסק במובלעת אחת של שפיות יחסית בתוך התופת. יש בו פסיפס מרתק של דמויות אנושיות, הנתונות משני צידי המתרס – גרמנים מול מתנגדיהם, גיבורים מול בוגדים, וגם מאבקי מעמדות ובריתות חשאיות. חיי השבי קשים, משפילים ועלולים להביא את השבויים עד לגבול השפיות, ולעתים אף מעבר לו. אבל בתוך העולם הקיצוני של שבויים וסוהרים, הם עדיין נוהגים זה בזה בכבוד הדדי, לפעמים אף בהומניות, תוך עצימת עיניים בלתי נתפשת מהזוועות המתחוללות בחוץ, קילומטרים ספורים מהטירה, ביערות, במחנות הריכוז ובמפעלים בהם עובדי כפייה מנוצלים עד מותם.
בן מקנטייר, שספריו על פרשות הריגול המסעירות של המאה העשרים (המרגל והבוגד, מבצע קציצה) זכו לשבחי הביקורת העולמית, מגולל בקולדיץ את אחד הסיפורים המדהימים, ואולי הפחות מוכרים, של המלחמה, על סיפורי הגבורה שבה ובעיקר על השניות שבנפש האדם.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 384
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: תכלת
קוראים כותבים (1)
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 384
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: תכלת
פרק ראשון
ב־11 בנובמבר 1940, בשעות אחר הצהריים, הביט קפטן פט ריד בטירה שעל הצוק וחש שילוב של הערצה וחרדה. אלה היו הרגשות שבוני הטירה כיוונו אליהם. "ראינו מעלינו את הכלא העתידי שלנו," כתב מאוחר יותר. "יפה, שלֵו, מלכותי, ועם זאת מאיים באופן שעורר חרדה בלבנו... מראה שגרם גם לאדם האמיץ ביותר לרעוד."
פט ריד לא היה אדם שרעד מפחד. הוא התייחס לכל סוג של פחד כאל כישלון מוסרי, וסירב לסבול זאת אצל עצמו או אצל אחרים. הוא היה קצין בחיל התובלה, ונפל בשבי בחודש מאי, לצד אלפי חיילים שלא הצליחו לברוח לאחר נפילת צרפת. תחילה נכלא בטירת לאוּפֶן בבוואריה, ומיד החל לפקח שם על חפירת מנהרה מהמרתף לסככה קטנה מחוץ לחומות הכלא, וברח לגבול יוגוסלביה עם חמישה קצינים נוספים. הם היו במנוסה חמישה ימים ואז נתפסו ונשלחו לקולדיץ, מחנה חדש שנועד לאסירים חסרי תקנה, ולפיכך ריד התאים אליו מאוד. ריד, בן עשרים ותשע, נולד בהודו לאב אירי. הוא היה אדם שש אלי קרב ואקסהיביציוניסט מטבעו, בעל ברית שאפשר לסמוך עליו, ועקשן ובלתי נסבל כיריב. פעם הוא טיפס על שער הרוגבי במהלך משחק בינלאומי בין נבחרות אנגליה לאירלנד באצטדיון טוויקנהאם ותלה למעלה צמחי תלתן. חברו לכלא תיאר אותו כ"בחור מוצק עם שיער גלי ועם מבט שובב בעיניים." ריד דיבר וכתב בסגנון של מגזין הנערים הבריטי "Boy’s Own Paper", שהוקדש לתעלולים של תלמידי בתי הספר הפרטיים. הוא הפגין בכל עת אופטימיות עליזה ובלתי מתפשרת. ריד חש חלק בלתי נפרד מהמאורעות בקולדיץ והיה האדם שתיעד את קולדיץ באופן הנרחב ביותר. הוא שנא את המקום ממבט ראשון ובמשך חלק ניכר משארית חייו חשב וכתב עליו.
הקצינים הבריטים, שנודעו לימים בשם "שישיית לאופן", הוצעדו מעל תעלת המגן ומתחת לקשת אבן נוספת, "שדלתות האלון שלה נסגרו מאחורינו בצורה מבשרת רעות, ברעש של מוטות ברזל כבדים שנשמע כמו משהו מימי הביניים." ריד היה מהנדס בניין לפני המלחמה, והוא בחן את הביצורים בעין מקצועית. בשלושה צדדים היו מדרונות תלולים, שמתחתם היו טרסות מעוטרות בגדרות תיל. כשהיום גווע, חומות הטירה בערו באורות זרקורים. העיר הקרובה ביותר היתה לייפציג, כשלושים וחמישה קילומטרים לכיוון צפון־מערב. הגבול הקרוב ביותר למדינה שלא היתה בשליטה נאצית השתרע במרחק 600 קילומטרים משם. "בריחה," הרהר ריד, "תהיה משימה קשה." הקבוצה הקטנה הוצעדה מתחת לקשת מגודרת אחרת, אל תוך החצר הפנימית. רק צליל המגפיים שלהם על המרצפות שבר את הדממה. זה היה, כתב ריד, "מקום איום באופן בל יתואר."
טירת קולדיץ ניצבת על ראש גבעה בגובה חמישים מטרים מעל נהר מוּלְדֶה, יובל של האלבה במזרחה של גרמניה של ימינו. לפני שהפך למחוז גרמני במאה העשירית, הסלאבים הסרבים שאכלסו את האזור קראו לו קולדיזה, שמשמעותו "יער אפל". האבן הראשונה של מה שיהפוך למבצר אדיר הונחה בערך בשנת 1043, ובמהלך אלף השנים הבאות הורחב המבנה ושונה שוב ושוב, נהרס ונבנה מחדש על ידי השושלות הגדולות שנלחמו על כוח ועל שליטה באזור. במשך מאות שנים גרמו אש, מלחמה ומגפות לשינויים בצורתה של הטירה, אך ייעודה נותר קבוע: להרשים ולדכא את נתיניו של השליט, להפגין את עוצמתו, להפחיד את אויביו ולכלוא את שבוייו.
השליטים שירשו את האזור, האלקטורים של סקסוניה, הסבו אותו לאכסניית ציד, עם כנסייה ואולם נשפים, וב־1523 הפך הפארק שמסביב לטירה לאזור ציד מוקף חומות אבן גבוהות; איילים לבנים הוחזקו במתחם מיוחד בפארק שנקרא טִירגַארטֶן, ואחר כך שוחררו ממנו רק כדי שיוכלו לצוד אותם. האלקטורים נהגו לשכן בין חומות הטירה אלמנות, קרובי משפחה בעייתיים ובנות לא נשואות. בתחילת המאה השמונה־עשרה, תחת אוגוסטוס השני, שהיה אלקטור סקסוניה, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא, הוגדלה הטירה ונוספו לה ביצורים נוספים, גני שעשועים ואף תיאטרון. "אוגוסטוס החזק" היה אדם בעל כוח ואנרגיה גופנית עצומה, מיומן בהטלת שועלים (ענף ספורט שהיה נורא בדיוק כפי שנשמע), ורודף נשים נלהב שלפי הדיווחים הוליד בין 365 ל־382 ילדים. הטירה הורחבה עד שהיו בה 700 חדרים, על מנת לשכן אותם.
במאה התשע־עשרה הפנו הנסיכים הסקסונים את תשומת לבם למקומות אחרים, והטירה על הגבעה הפכה לבית מחסה, לבית מעצר ולאחר מכן לבית חולים ל"משוגעים חסרי מרפא". כבית המשוגעים היקר ביותר בגרמניה, קולדיץ היה המקום שאליו שלחו משפחות עשירות ומפורסמות את קרוביהן הלא שפויים. אחד מאלה היה לודוויג, בנו של המלחין רוברט שומן, שהגיע לשם כחולה נפש בגיל עשרים ומעולם לא עזב. עד המאה העשרים כבר היתה הטירה אתר של מוות. מאוזוליאום עצום של רצפות אבן מקפיאות, של מסדרונות סחופי רוחות ושל אומללות נסתרת. במהלך מלחמת העולם הראשונה שיכנו בה חולי שחפת וחולים פסיכיאטריים, ש־912 מהם מתו מתת־תזונה. לפני המלחמה הנאצים השתמשו בטירה כמחנה ריכוז לקומוניסטים, לסוציאל־דמוקרטים וליריבים פוליטיים אחרים של היטלר. יותר מ־2,000 "בלתי רצויים" כאלה נכלאו שם בשנה אחת. חלקם עברו עינויים בתאים הטחובים של הטירה. לאחר תקופה קצרה שבה שימשה כמחנה לפועלי נוער הרייך, בשנת 1938 הפכה הטירה שוב למוסד, אך הפעם למוסד קטלני: שמונים וארבעה אנשים עם מוגבלות פיזית ונפשית הורעבו בכוונה למוות, כניסוי כלים לתוכנית המתת החסד של היטלר.
אבל ב־1939 הפכה הטירה למחנה לשבויי מלחמה, שבעטיו היא תיזכר לתמיד. ה־Oberkommando der Wehrmacht (OKW), או הפיקוד העליון של הצבא הגרמני, הפך את קולדיץ ל"זונדרלאגר" (Sonderlager — "מחנה מיוחד") עבור זן מסוים של קציני אויב שבויים: אסירים שניסו להימלט ממחנות אחרים, או שהפגינו בדרך אחרת יחס שלילי בולט כלפי גרמניה. אלה זכו לכינוי deutschfeindlich, "בלתי ידידותיים לגרמנים", מילה בגרמנית שאין לה מקבילה בשום שפה אחרת והיא כמעט בלתי ניתנת לתרגום: בגרמניה הנאצית, ידידותיות לא מספקת היתה פשע. אדם שהיה דוׄיטְשפַיינְדְלִיך קיבל סימון אדום ברשומת האסיר שלו. בעיניים גרמניות זה נחשב לחיסרון, אך בקרב שבויי המלחמה היה זה אות הצטיינות. הטירה היתה מעתה מחנה לקצינים שבויים, Offizierslager Oflag IV-C.
במשך מאות שנים התגוררו בטירת קולדיץ תושבים רבים ומגוונים, אבל כמעט לכולם היה דבר משותף: הם לא נמצאו שם מבחירה. האלמנות, המטורפים, היהודים, הבתולות, חולי השחפת, שבויי המלחמה והאיילים הלבנים בפארק — כולם הובאו לטירה על ידי אחרים ולא יכלו לצאת ממנה. אפילו צאצאיו הממזרים של "אוגוסטוס החזק" שוכנו במתחם הענק הזה בראש הגבעה. הטירה הגדולה, החולשת על קו הרקיע, נבנתה כביכול כדי להגן על האנשים, אבל היא תמיד היתה מפגן של כוח: טירה ענקית עם צריחים וביצורים שהוקמה כדי לעורר יראה בקרב מי שחי מתחתיה ולשמור שיושביה יישארו בתוכה. היא היתה מפוארת או מפלצתית, תלוי באיזה צד של החומות נמצאים.
המבנה כלל שתי חצרות צמודות. החלל הפנימי, הישן יותר, בגודל של מגרש טניס, היה מרוצף ומוקף בארבע חומות בגובה שלושים מטרים. הכנסייה ומגדל השעון היו בצד הצפוני; במערב היה הזאלהַאוּס (Saalhaus), האולם הגדול, שמעליו התיאטרון, משרד החבילות, ומגורי הקצינים הבכירים; מדרום שכן מטבח האסירים, צמוד למגורי הגרמנים; האגף המזרחי היה הפוּרְסְטֶנהַאוּס (Fürstenhaus), או בית הנסיך, ששיכן את האסירים הבריטים. השמש חדרה לחצר הפנימית רק לכמה שעות בסביבות הצהריים. שער יחיד הוביל לחצר החיצונית הגדולה יותר, שהיו לה רק שתי יציאות: האחת, מעל החפיר היבש, הובילה אל העיירה קולדיץ שבעמק למטה, והשנייה דרך מנהרה מתחת לבסיס הצבאי, שירדה לכיוון הפארק והיערות שהיו פעם הגנים ושטחי הציד של האלקטורים. האסירים הוחזקו בחצר הפנימית, בעוד השומרים הגרמנים, אנשי גדוד ההגנה 395, שכנו בחצר החיצונית: מפקדת הבסיס, שהיתה ידועה בשם קוׄמנדנטוּר.
טירת קולדיץ נראתה מוצקה וחסונה כמו הסלע שעליו עמדה. במציאות היא היתה מלאת חורים. מבנה האבן העצום נבנה בשכבות, זו על גבי זו, חדרים הורחבו, חלונות נפתחו או נאטמו, מסדרונות נחסמו ותעלות ניקוז הוסטו ונחפרו מחדש על ידי גברים שמתו לפני מאות שנים. הטירה היתה מלאה בתאים נסתרים, בעליות גג נטושות, בדלתות שננעלו במנעולים מימי הביניים, ובסדקים שנשכחו מזמן. במהלך ארבע השנים הבאות ניסו ריד ושאר תושבי החצר הפנימית לנצל את הפתחים הללו, בעוד אלה שבחצר החיצונית נאבקו באותה מידה של מרץ לסתום אותם.
קצין גרמני גבה קומה עם פנים חדות הצדיע קצרות כשהאסירים הבריטים נכנסו לחצר. "ערב טוב, חברַי האנגלים," הוא אמר, באנגלית מושלמת. "אתם ודאי עייפים אחרי יום ארוך כל כך."
לוׄיטנֶֶנט ריינהולד אגרס היה האנטיתזה של פט ריד בכל דרך אפשרית: אדם רשמי, בעל משמעת עצמית וחסר הומור. הוא היה פטריוט גרמני בדיוק כפי שריד היה דויטשפיינדליך. שני הגברים תיעבו זה את זה ממבט ראשון: פגישתם סימנה את תחילתה של יריבות ארוכה ומרה.
אגרס היה בנו של נפח מהעיר ברונסוויק. הוא לחם באיפר ובסום, וסיים את מלחמת העולם הראשונה לאחר "חמישים ואחד חודשים נוראים" עם עיטור צלב הברזל ועם פצע ירי ברגלו. אגרס תיאר את עצמו כ"פטריוט גרמני, מסור לארצי." אבל הוא לא היה נאצי, ולזמן קצר לפני המלחמה הסתכסך עם המפלגה משום שלא הפגין התלהבות מספקת מהנציונל־סוציאליזם. כשהתחילה המלחמה השנייה הוא היה כבר בן ארבעים ותשע, וכמו חיילים מבוגרים רבים אחרים הוא גויס לשירות בתי הסוהר, כסגנו של הקצין הבכיר באופלאג — IV-C. בהמשך קוּדַם לתפקיד קצין הביטחון הראשי של קולדיץ.
לאגרס, מורה במקצועו, היו כל התכונות של מנהל בית ספר פרוסי מיושן: הוא היה איש משמעת מסודר וקפדן, נוקשה כמו גיר אך הוגן וחסר פניות, קר רוח ומקפיד על נימוסים טובים. הוא האמין שקריירה ארוכה בחינוך ילדים היא הרקע האידיאלי לשמירה על שבויי המלחמה הפרועים ביותר בגרמניה, והוא יישם את הכללים ששימשו אותו כמורה לניהול מחנה שבויים: "לעולם אל תראה רגש; הענש בחומרה על חוסר ציות; הַמשך לחייך, לא משנה מה קורה." כאדם בעל עקרונות הוא פסל בתוקף שימוש באלימות נגד אסירים, למעט במקרה של הגנה עצמית. יומנו וחומרים כתובים אחרים מציגים תובנות יוצאות דופן לגבי קולדיץ מנקודת המבט הגרמנית.
אגרס היה גם אנגלופיל נלהב, התלהבות שהיתה מסוכנת בגרמניה הנאצית. הוא לא הסתיר את הערצתו לאזורי הכפר של בריטניה, לאדיבות, לשפה, לאוכל ולספורטיביות הבריטיים. עבודת הגמר שכתב בלימודי ההוראה שלו נקראה "התיאוריה והפרקטיקה של הרפורמה בבתי הספר באנגליה מהתקופה הוויקטוריאנית ועד היום". בשנת 1932 הוא ארגן חילופי תלמידים בין גימנסיה יוהאן־גוטפריד־הרדר בהאלה לבין בית ספר בצ'לטנהאם. כאשר הנאציזם היה במגמת עלייה בגרמניה, הוא בילה כמה חודשים מאושרים בעיירת מרחצאות בגלוסטרשייר, ונהנה מהתרבות הבריטית ומהבירה האנגלית. אך בעקבות החוויות הללו נוצרה אצלו תפיסה מעוותת מעט של אנגליה. הוא קיבל את הרושם שכל הבריטים הם כמו אלה שפגש בצ'לטנהאם: מנומסים, מתעניינים בגרמניה. אנשים שאינם מסוגלים לשחק משחק לא הוגן. חיכתה לו הפתעה לא נעימה.
עוד לפני שהגיעו האסירים הראשונים זיהה אגרס שני פגמים גדולים בתוכנית של הוורמאכט ליצור עבור האסירים הקשים כלא־על שממנו יהיה בלתי אפשרי להימלט. הפגם הראשון היה הבניין עצמו: הוא נראה מרתיע, ללא ספק, אבל המורכבות של המבנה, שנבנה בימי הביניים, הקשתה מאוד את אבטחתו. "המקום היה בלתי חדיר," כתב אגרס, "אבל לעולם כנראה לא ייבחר מקום פחות מתאים להחזיק בו אסירים." הפגם השני היה אופיים של האסירים: דויטשפיינדליך, "הטיפוסים הרעים," כפי שניסח זאת אגרס, "אנשים בלתי רצויים, עם מוניטין של פורעי סדר." הרחקת האסירים הבעייתיים אולי הקלה את ניהול מחנות השבויים האחרים, אך איש החינוך אגרס ידע היטב שאם שמים את כל הבנים השובבים ביותר בכיתה אחת הם משלבים כוחות, מעודדים זה את זה, ועד מהרה הכיתה שלך עולה באש.
כל בית ספר וכל בית כלא צריכים ספר חוקים, ועבור אגרס היתה זו אמנת ז'נבה לשבויי מלחמה, שנחתמה על ידי גרמניה ועוד שלושים ושש מדינות אחרות ב־1929. האמנה קבעה תקנות המסדירות את התזונה, את המגורים ואת הענישה של שבויי מלחמה. רווחת האסירים היתה בפיקוח של "כוח מגן" ניטרלי, תחילה אמריקה ולאחר מכן שווייץ. על פי האמנה, קצינים שנשבו נהנו מפריבילגיות מסוימות, לרבות ש"יתנהגו אליהם בהתאם לדרגתם." בניגוד לאסירים מ"דרגות אחרות," שהוחזקו במחנות עבודה שכונו סטאמלאגֶר, או סטאלג, לא ניתן היה לכפות על קצינים שנכלאו במהלך מלחמת העולם השנייה לעבוד עבור הרייך. הקצין הבכיר שבהם הוכר כמתווך רשמי בין שלטונות המחנה לאסירים. האסירים בקולדיץ אמנם איבדו את חירותם אבל הם הכירו את זכויותיהם החוקיות, וגם הגרמנים הכירו אותן. האס־אס הצבאי למחצה הפעיל את מחנות הריכוז תוך התעלמות בלתי אנושית מהחוק הבינלאומי, אך במחנות השבויים שנוהלו על ידי הצבא, רוב הקצינים הגרמנים הבכירים ראו בקיום האמנה עניין של גאווה צבאית, ונעלבו בכל פעם שהואשמו בכך שנכשלו בעמידה בהוראותיה. בעיצומה של מלחמה שהפכה אכזרית יותר ויותר, הסוהרים של הצבא הגרמני עדיין פעלו לפי הכללים, לעת עתה. "הם לא מתנהגים ברודנות קטנונית," כתב אחד מהאסירים הבריטים, "אלא מתייחסים אלינו, לאחר שנקטו את כל אמצעי הזהירות כדי למנוע בריחות, כאל ג'נטלמנים שיודעים את המשמעות של כבוד."
כשהביט סביב החצר בפעם הראשונה הרגיש פט ריד שהוא נכנס ל"איזו חורבת רפאים," וכשעיניו התרגלו לאפלולית, החלו להופיע בחלונות העליונים פרצופים חיוורים ומפחידים. קבוצה של 140 קצינים פולנים הגיעה שבוע קודם לכן, וכעת קיבלה את פני האסירים החדשים בקריאה אִטית: "אנגליצי, אנגליצי..." האנגלים, האנגלים...
כשבויי מלחמה היה לפולנים מעמד חריג. כ־420 אלף חיילים פולנים נשבו על ידי הגרמנים ב־1939, וארצם חולקה בין גרמניה לבין ברית המועצות. בעיני הגרמנים הם לא היו מוגנים על ידי אמנת ז'נבה. "פולין כבר לא קיימת," נאמר לקצינים הפולנים עם הגעתם לקולדיץ. "רק בזכות רחמנותו של הפיהרר אתם נהנים באופן זמני מהזכויות המוענקות לשבויי מלחמה של המעצמות היריבות האחרות. אתם צריכים להיות אסירי תודה." הפולנים לא היו אסירי תודה. רובם לא חשו אלא תיעוב עצום כלפי הגרמנים, ורק מעטים טרחו להסוות אותו. את קבוצת הקצינים הפולנים הנהיג הגנרל תָדֵיאוּש פּיסקוֹר, שנשלח לקולדיץ בשל סירובו ללחוץ את ידו המוצעת של קומנדנט במחנה הקודם שבו שהה. "הפולנים שנאו אותנו שנאה יוקדת," כתב אגרס.
ריד וחמשת חבריו הוצעדו במעלה גרם מדרגות צר, ונעלו אותם בעליית גג, בחדר שבו כבר היו שלושה אסירים נוספים: קצינים קנדים מחיל האוויר המלכותי שהופלו מעל גרמניה באפריל הקודם ונמלטו ממחנה אחר. הם נִשבו שוב במהירות, הוכו נמרצות והובאו לקולדיץ.
הבריטים התמקמו במגורים החדשים שלהם, ואז שמעו רעש של שריטה מעבר לדלת. היא נפתחה בתנופה וחשפה ארבעה קצינים פולנים חייכנים שבידיהם כמה בקבוקי בירה גדולים. לפולנים לקח פחות משבוע להבין שאפשר לפתוח בקלות את המנעולים העתיקים בדלתות הפנימיות של הטירה באמצעות "זוג מכשירים שנראו כמו רוכסי כפתורים." הם ערכו מסיבה קטנה ודיברו באנגלית רצוצה מעורבבת בצרפתית ובגרמנית. היה זה טקס שסימן את היווסדה של ברית אנגלו־פולנית מתמשכת בקולדיץ. ריד שכב לישון על מזרן קש שהונח על דרגש עץ צר וחשב שהפולנים ודאי פתחו לפחות חמישה מנעולים כדי להגיע למגורים של הבריטים מהאגף שלהם בצד השני של החצר: "אם הם יכלו להגיע ממקום למקום דרך דלתות נעולות, גם אנחנו נוכל."
השבועות הראשונים בקולדיץ היו דומים למלחמה מזויפת אחרת, התקופה המתוחה של חוסר המעש מיד לאחר ההכרזה הרשמית על המלחמה. בני הלאומים השונים, השומרים והאסירים, כולם בחנו בקפידה זה את זה ואת ביתם המשותף החדש. בהשוואה לכמה מהמחנות הקודמים שבהם שהו, הטירה נראתה כמעט נוחה, למרות הקירות המתקלפים וריח העובש העיקש. אסיר חדש אחד הרגיש שהצטרף ל"סוג של מועדון." קבוצת הבריטים והקנדים הועברה למגורים קבועים באגף המזרחי, שבו היו בתי שימוש עם מים זורמים, מקלחות עם פרצים של מים חמים, נורות חשמל, כיריים ואולם מוארך ששימש כחדר אוכל ופעילות. בשעות האור הם יכלו להסתובב בחצר, אבל הכניסה ליתר אזורי הטירה הענקית היתה אסורה בהחלט. האוכל שבושל במטבח הגרמני בחצר לא היה מעורר תיאבון — תחליף קפה מבלוטים, מרקים דלילים ולחם שחור — אבל הוא היה אכיל. כקצינים, האסירים היו זכאים באופן תיאורטי לתשלום, ששולם במטבע של "כסף מחנה" ושימש אותם בקנטינה לקניית סיגריות, סכיני גילוח, שמיכות ולפחות בהתחלה, גם בירה חלשה. שלוש פעמים ביום התייצבו האסירים לספירה, Appell, בחצר: הם הסתדרו בשורות לפי לאום, ואז ספרו אותם, ספרו אותם שוב, והגרמנים מסרו להם הודעות אם היו כאלה. המסדר הראשון נערך בשעה שמונה בבוקר, והאחרון בשעה תשע בערב, זמן קצר לפני "כיבוי האורות" — ניתוק החשמל, נעילת גרמי המדרגות וסגירת החצר. במקום היו 200 סוהרים, יותר ממספר האסירים, אך במהלך השבועות הראשונים גדל מספר האסירים בהתמדה: הגיעו קצינים בריטים ופולנים, קומץ בלגים וקבוצה גדלה והולכת של צרפתים. כל לאום קיבל אגף מגורים משלו.
בהתחלה הופרדו אסירים מלאומים שונים בכוח, אבל עד מהרה הבינו הגרמנים שיהיה בלתי אפשרי להמשיך בכך, ולכן האסירים התערבבו ודיברו זה עם זה בחצר במהלך היום, ובאופן חשאי בלילה. עבור רבים מהם היתה זו החשיפה הממושכת הראשונה לאנשים בני לאומים ותרבויות שונות. יריבויות לאומיות נמשכו גם כאן, אבל חלק מהשבויים הופתעו לגלות עד כמה רב המשותף ביניהם. "הפולנים והצרפתים הם בחורים מצוינים," ציין אסיר בריטי אחד. "כולם אסירים בעייתיים, אבל אסירים בעייתיים הם אנשים מעניינים בכלא."
כיבוש פולין ומערב אירופה במלחמות בזק, בְּליצְקְריג, היה מהיר ומוצלח כל כך עד שיצר בעיה בלתי צפויה למכונת המלחמה הגרמנית: צבא עצום של אסירים שצריך היה לשכן, להאכיל, ובמקרה של חיילים שאינם קצינים, להעביד בשירות הרייך של היטלר. יותר מ־1.8 מיליון צרפתים נשבו במהלך המערכה על צרפת בין מאי ליוני 1940, כעשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית הגברים הבוגרים של המדינה. במבצע החילוץ בדנקרק הועברו 300 אלף חיילים של חיל המשלוח הבריטי אל מעבר לתעלה למקום מבטחים, אבל על כל שבעה גברים שנמלטו, אחד נשאר מאחור כשבוי. אלפים נוספים נשבו ביוני לאחר שהכוח האנגלי־צרפתי נכנע בסן ולרי. עד סוף 1940 נשבו כ־2,000 קצינים בריטים ולפחות 39 אלף חיילים, מהם שבאו ממושבות בריטיות כמו קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. עם התקדמות המלחמה הצטרפו אליהם שבויים נוספים שנפלו בשבי.
אסירי קולדיץ הראשונים היו העילית של הכוחות המזוינים המקצועיים של מדינותיהם, בוגרים טריים של סנדהרסט ושל האקדמיה הצבאית סן־סיר, וכן ותיקי מלחמת העולם הראשונה. ב־1939, כשיצאו למלחמה, נאמר להם לצפות לניצחון מהיר. איש לא שקל ברצינות את האפשרות שייפול בשבי, או שיובא לגרמניה ויינעל למשך זמן בלתי מוגבל בתוך מבצר עגום. לסכן את חייהם למען המלך והמדינה היה עניין אחד; לסכן את חירותם ולאבד אותה היה עניין אחר לגמרי, ורובם לא קיבלו שום הכנה לשהייה בשבי.
חג המולד של שנת 1940 חל בתקופה שלווה באופן מוזר. האסירים היו מנותקים מהעולם החיצון ולא ידעו דבר על התקדמות המלחמה. לא התקבלו מכתבים מהבית ולא פקודות מהפיקוד העליון, ולא היה להם מושג מה עתיד לקרות. הם היו כלואים מאחורי חומות מימי הביניים, וגילו שתחושת הזמן שלהם מתחילה להימתח. המלחמה עשויה להסתיים מחר, או לעולם לא. הם עלולים לחיות כאן שנים. הם עלולים להזדקן כאן. או למות כאן. אחרי האדרנלין של הלחימה, אחרי טראומת הלכידה וחוסר הוודאות בהעברה לכאן ממחנות אחרים, קולדיץ נראתה כמו מקום נפרד, כמעט סוריאליסטי: "טירה מהאגדות שצפה גבוה מעל העיירה." האופטימיסטים העריכו שישוחררו בקרוב; חסרי המנוחה לא היו מוכנים לחכות לשחרור שאולי לא יגיע לעולם; הריאליסטים התכוננו לשהות ממושכת. המסדרונות הטחובים היו ספוגים ב"ריח של ריקבון מעופש." בלילה אפשר היה לשמוע חולדות מתרוצצות על רצפת העץ של עליית הגג. רוב הטירה נותרה ריקה ונעולה, מיושבת על ידי רוחות רפאים של אסירים לשעבר. "הקירות נראו כאילו חלו באבעבועות שחורות." אך בלילה בהיר, כשהנוף הכפרי המושלג נראה למרחוק וקול פעמוני הכנסייה ריחף ועלה מהעיירה למטה, המקום היה שלֵו וכמעט יפהפה.
הפולנים ערכו מעין ארוחת חג מולד והעלו מופע בובות של שלגייה ושבעת הגמדים שהסתיים, בניגוד לגרסה המסורתית של האגדה, בשיקומה המפואר של האומה הפולנית ובביצוע נלהב של ההמנון הפולני. הגרמנים חילקו לאסירים יין ובירה. אגרס שמח לגלות שהקצבת המזון שלו לחג המולד כללה כחצי קילו פולי קפה אמיתיים. "זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי כאלה למשך שנים רבות," ציין.
בעודו לוגם מקפה חג המולד שלו רשם לויטננט אגרס דיווחים משלו, כאילו הוא כותב הערכה לתלמידים חדשים בתחילת שנת לימודים: "בסוף שנת 1940 הקצינים הפולנים הובילו מבחינת המורל, אף על פי שהיו אצלנו למעלה מחמישה־עשר חודשים. הצרפתים עדיין במצב רוח קודר לאחר תבוסתם. הבריטים התחפרו בתוך עצמם."
והם גם בחנו איך לחפור את עצמם החוצה.
רון סואן (בעלים מאומתים) –
הספר החלש ביותר שכתב בן מקנטייר!