פילגשו של המיליארדר
סוזן סטיבנס
₪ 29.00 ₪ 25.00
תקציר
זואי צ’פמן מתעבת גברים יהירים! אין ספק שפגישותיה עם ריקו קורטז תסתיימנה בחיכוך. זאת למרות שאינה יכולה להכחיש את העובדה שהוא המאהב הלטיני האולטימטיבי – חושני עד כדי חטא…
אלא שאז זואי מגלה שהספרדי הסקסי והנחמד חושב שהיא פועלת למען רווחתה בלבד – שהיא נחמדה רק כדי להשיג גישה אליו עבור הסרט שהיא מפיקה אודות ריקודי פלמנקו. עם זאת, כל אימת שהיא הודפת אותו מעליה, המשיכה הגופנית ההדדית ביניהם ממשיכה להטיל אותם זה לזרועות זה…
האם יתכן שריקו הוא הגבר שזואי מחכה לו… הגבר שיעורר את כל חושיה…?
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: שלגי
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
"בואי – תתקרבי כדי שנוכל לראות אותך," ציווה הקול הגברי.
זואי צ'פמן הבליעה קללה והחליקה אל הקרקע והזדקפה. בלתי נינוחה אך לפחות בלתי נראית, או שכך חשבה, היא היתה תקועה בערוץ החלק שבין שני סלעי ענק, בוחנת בדיסקרטיות את הפעילות סביב המדורה.
היא איתרה את מחנה הפלמנקו ובחרה את מקום המסתור שלה לפני שהאחרים הגיעו. תוכניות הבישול הייחודיות והפופולריות שלה היו תלויות בשיתוף הפעולה של קבוצות עניין מיוחדות, אבל העובדה שעבדה בתוכנית טלוויזיה לא הפכה אותה לאורחת רצויה בכל מקום. היא רצתה להתבונן בריקודים בטרם תציג את עצמה, רק כדי לוודא שהם טובים כמו שאמרה השמועה בכפר.
האיש שדיבר עכשיו הגיע זמן קצר אחריה. כשגבו מופנה אליה, הוא עמד והתבונן לעבר העמק. היא לא ראתה יותר מאשר דמות גברית גבוהה ותוקפנית, רעמה של שיער שחור כדיו ומוטת כתפיים רחבה – למעשה, כל דבר ממנו נשבעה שתתרחק מאז זכתה בחירותה.
עוד אנשים הצטרפו אליו, ומיד התחוור לה שהוא מנהיג הקבוצה. למה היא לא הופתעה? היא תהתה מיהו, תהתה מה פשר הרטטים שחלפו בגופה כאשר התבוננה בו. הכעיס אותה לחשוב שלא למדה דבר מאז גירושיה. היא עדיין נמשכת לגברים מסוכנים.
עתה, בפוסעה לעברו, היא ראתה שהוא בדיוק כפי שציפתה: יפה-תואר להפליא, יהיר וכועס על שבאה לא קרואה. אם זו לא היתה עבודה, היא היתה עושה את הדבר ההגיוני ועוזבת.
במהלך עבודתה על סדרות הטלוויזיה שלה היא חיפשה אנשים מעניינים מכל שדרות החיים. אנשים מקומיים בכל מדינה בה בחרה לצלם היו התבלין של התוכניות שלה, המרכיב הקסום שרומם אותה מעל מתחריה.
בדרך כלל אהבה את עבודת המחקר. הפעם היא היתה צריכה לשים בצד את רגשותיה ולקוות שהמחול יחל בקרוב. היא לא תיתן לבריון המקומי להפחיד אותה. תשכחי אותו! זו קבוצת המטרה שלה. הדבר היחיד החשוב הוא הצורך לשכנע מישהו להציג ריקודי פלמנקו בתוכנית שלה.
ריקוד היה התשוקה הגדולה של זואי מחוץ לעבודתה. היא ידעה שבחיים לא היתה יכולה להיות מקצוענית, אבל כחלק מתהליך ההתאוששות שלה אחרי הגירושים היא הצטרפה לקבוצת מחול ג'אז. הדבר התגלה כטיפול המצליח ביותר מבחינתה – למרות שברגע זה נראה כאילו כל העבודה הטובה שעשתה יורדת לטמיון.
היא לא יכלה להתכונן לזה, הזכירה זואי לעצמה. היא לא ציפתה לכך שתיתקל מהר כל-כך בטיפוס חזק כזה.
"נו, למה את מחכה?"
הוא סימן לה להתקרב בתנועה קצרה ועצבנית וקולו היה קר. הדבר עורר זכרונות שלא רצתה בהם, אבל היא היתה כמו כלב עם עצם כאשר מדובר בעבודה, והיא התרכזה בקלות. הם משכו תשומת לב רבה. אולי אחד האנשים הסובבים את בקתת ההרים הזו יסכים לעשות אודישן כדי להשתתף בתוכנית שלה?
האיש הרים את ידו, מסמן לה לא להתקרב יותר. גם זואי הרגישה קרובה מספיק. הוא היה משהו. לצד הילת הכוח והחוזק הברוטלי היה עליה להודות שיש עליו סטייל. למה היא צריכה לחשוב שגבר כזה עוצר נשימה כאשר היא יודעת שהוא מסוכן ושבמקום בו היה צריך להימצא לבו היא תמצא רק אבן?
הוא היה בין שלושים לשלושים-וחמש בגילו, מטר שמונים-וחמישה עד מטר שמונים-ושמונה בגובהו, ומבנה גופו היה מרשים כפי שחשבה ממרחק. כל הופעתו אמרה אפלה: עיניו, שערו... הבעתו.
"למה באת הנה?" שאל במפגיע.
"שמעתי שכאן מתכנסים רקדני הפלמנקו, ואני רוצה ללמוד יותר על הריקוד."
"כדי שתוכלי לחזור לאנגליה ולהשוויץ בפני החברים שלך?" הוא השמיע קול לועג והקיש באצבעותיו, מחקה את הגרועות בתצוגות הריקוד שראתה לאורך החוף.
"לא, כמובן שלא. אני..." מבט הפלדה שלו נותר נעוץ בפניה, אבל היא לא יכלה להניח לו להשפיע עליה. "אני באמת מתעניינת בפלמנקו."
"את לבד?"
"כרגע – "
הוא שיסע אותה. "כרגע?"
"אני יודעת שזה לא נראה טוב – "
"מה זאת אומרת שאת לבד כרגע?"
"אני עובדת עם צוות טלוויזיה. הם לא כאן עכשיו."
האם הבעתו יכלה להאפיל עוד יותר? היא ניסתה להסביר, אבל קולה הפך לחריקה. שלא במודע, ידה התרוממה אל צווארה. היא היתה צריכה להביא אתה קצת מים. היא היתה נתונה לחסדי השמש במשך כל שעות הצהרים, ועכשיו היא נזקקה למשקה קר.
"אתה חושב שאוכל לקבל כוס מים?" היא הביטה סביב.
"מה את חושבת שזה? בית-קפה?"
אבל אנשים סביבה שתו. "אני מצטערת, אני – "
הוא הזדקף ועשה צעד מאיים לעברה וכל אומץ לבה נטש אותה. היא נסוגה וכמעט שמעדה. היא ניצלה רק בזכות משקלו של הגבר שעמד מאחוריה. הוא נשא בקבוק אבן גדול בידו וכמה ספלי חומר. הוא לא הבין כאשר היא החלה להתנצל אלא מזג לה משקה.
היא לא רצתה בזה. היא רק רצתה להסתלק – לחזור אל תחתית ההר, למקום מבטחים, אל המקום בו אנשים כמעט לא הסתכלו בה, אל המקום בו איש לא ידע מיהי או מנין באה.
אבל הגבר עם הבקבוק חייך אליה והמצב היה כבר גרוע גם ככה. "גרסיאס, סניור."
זואי לא הסיטה את עיניה מהבריון, נטלה את הספל מידו של הגבר המבוגר יותר ושתתה ממנו בתודה.
המשקה היה טעים להפליא ונראה בלתי מזיק – כמו מיץ פירות ודבש מהול בתבלין שלא ידעה מהו. הספל היה קריר והיא היתה כל-כך צמאה עד שלא מחתה כשהוא שב ומילא אותו. הנוזל הזהוב זהר בשמש כאשר נשפך מתוך הבקבוק והגבר המבוגר מילא את הספל שלה עד שוליו.
"סלוד!"
הקול הגברי היה חריף ולא ידידותי. זואי החזירה את הספל אל האיש עם הבקבוק והרימה את סנטרה. היא הרגישה טוב יותר עכשיו, נועזת יותר. "טעים," אמרה בהתרסה והביטה במארחה בעיניים. "מה זה המשקה הזה?"
"משקה מקומי מיוחד, הוא זוקק כאן בכפר."
"הוא נורא טעים. אתם צריכים לשווק אותו."
"אין ספק שאני אשקול את זה, עכשיו, כשקיבלתי את האישור שלך."
הציניות שלו פגעה בזואי, אבל היא גם חידשה את הנחישות שלה לא לעזוב לפני שתקבל את הרקדנים לתוכנית שלה. בכל מחיר?
במחיר קסם מסוים, לפחות. "עלי להציג את עצמי, אני חושבת."
"באמת כדאי."
זואי הסיטה מפניה קווצת שיער טיציאנית, הרימה את עיניה וניסתה להתרכז. היא לא ידעה שהמשקה כל-כך חזק. על בטן ריקה, גילתה לפתע, הוא היה קטלני. היא לא היתה במצב להתנגד כאשר הוא הושיט יד כדי לייצב אותה.
אחיזתו בזרועה היתה קלילה, אבל גם דרך ענן האלכוהול היא הרגישה בגלי ההלם החולפים בגופה עד שכל-כולה רעדה. הוא הוביל אותה הרחק מאוזני האחרים, למקום בו בקתת העץ הצליחה לספק מעט צל.
"אז, מי את?"
"זואי – זואי צ'פמן. אתה יכול לתת לי כוס מים, בבקשה?"
ריקו חשב שהוא מזהה את השם, ואז הדף את המחשבה. זה לא משנה. היא כבר הפלילה את עצמה: צוות טלוויזיה! הוא היה צריך לדעת. הוא הקדיר פנים ושוב אחז בה כאשר מעדה.
"אני חושב שכדאי שתשבי." הוא הוביל אותה לספסל ולאחר ששתל אותה שם, הוא הסתובב וקרא לשני צעירים. "חוסה! פרננדו! פורפבור, קפה סולו – רפידו!" ואז הסתובב אליה שוב ואמר, "זואי צ'פמן, ברוכה הבאה למחנה הפלמנקו קונפרדיאס קזולס. ועכשיו, כשאת כבר כאן, מה את רוצה?"
"נעים לפגוש גם אותך – "
"תפסיקי עם השטויות בקשר לפלמנקו. מה את באמת רוצה? למה באת הנה? את עוקבת אחרי?"
"פלמנקו איננו שטויות." היא הסתובבה והביטה בו. "ואני לא עוקבת אחריך. אני חוקרת."
"כמובן. אני מבין," אמר בציניות.
לא, הוא לא הבין, חשבה זואי, מצלה על עיניה בידה בזמן שניסתה להתרכז בפניו. ראשה היה כל-כך כבד. הוא קפץ במקום לנוע בפשטות. היא עצמה את עיניה בכוח וניסתה לעקוב אחרי התנועות שלו – דומה שהוא התנדנד על מקומו. "אז, מי אתה?" לשונה היתה כבדה.
"ריקו. ריקו קורטז."
זואי הבחינה שהם מושכים תשומת לב. היא הביטה סביב בחיוך ונופפה בידה. הוא התקרב אליה והסתיר אותה מחבריו. "ריקו, נעים לי מאוד." היא הושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידו, ואיכשהו היד פגעה בספל הקפה. היא הרימה את הספל אל שפתיה ולגמה במהירות. הנוזל המריר והלוהט חרך את גרונה אבל היא ידעה שאין לה ברירה. היא חייבת לצאת מזה במהירות. שתי התוכניות האחרונות המבוססות על פלמנקו היו צריכות להיות היהלום שבכתר הסדרה שלה.
"הנה, שתי עוד קצת."
קולו היה חד ואז הוא אותת לנער עם קנקן הקפה, כדי שימלא שוב את הספל שלה.
"חוסה, תשאיר את הקנקן כאן, בבקשה."
הוא נשמע שונה, חמים יותר כאשר דיבר אל הנער, חשבה זואי בערפול חושים.
"אנחנו נזדקק לכל טיפה," הוסיף.
והוא שב לדבר בתיעוב כאשר הסתובב אליה! זו לא היתה ההתחלה הטובה ביותר לתוכנית.
הפעם, לאחר שכילתה את הקפה השחור החזק, זואי היתה זו שביקשה עוד. בשניה בה גמרה לשתות החלו השאלות.
"אם באת הנה עם צוות טלוויזיה, אז אני מניח שאת מבקשת כתבה בלעדית. אני צודק, לא? בגלל זה את עוקבת אחרינו, מתגנבת ככה."
זואי הודתה לנער והחזירה לו את הספל הריק שלה. ראשה החל להתבהר. היא הרגישה טוב יותר, ממוקדת יותר. היא היתה אולי קצת מטושטשת, אבל לא היתה לה שום כוונה לתת לריקו קורטז, או מישהו אחר, להפחיד אותה.
"באתי הנה לראות אם הפלמנקו יכול להיות כתבה מתאימה לסדרת הטלוויזיה שלי. לא יותר."
"סדרת הטלוויזיה שלך?"
"זו התוכנית שלי. יש לי שליטה מערכתית מלאה. אני הבעלים של החברה המפיקה את התוכנית."
"אז זו את."
"אני?"
"שמתגוררת בקסטילו קזולס."
"כן, החברה שלי שכרה לזמן קצר את הטירה – "
"ושם את מתכוונת ליצור את יצירת המופת שלך?"
"סליחה?" היא לא יכלה להסתיר את הצינה שהתגנבה לקולה. האם הוא יכול להביע בוז רב יותר? היא עבדה קשה מאוד כדי ליצור תוכנית טובה משל כל השאר, כדי להפוך אותה מיוחדת ושונה. היא זימנה צוות מצוין והיא התגאתה בהישגים שלה.
"פלמנקו בספרד, אופרה באיטליה, אופנה כאשר מצלמים תוכנית בצרפת – ככה זה הולך? בוחנים את פני השטח בכל מדינה, משתמשים בשם האמנות כדי לעשות כסף?"
"אני עושה כסף. אני לא מכחישה את זה. איך הייתי יכולה להישאר בעסק, לשלם משכורות לאנשים שעובדים בשבילי, אם לא ארוויח? אבל באשר לשאר ההנחות שלך – הן מצחינות."
"באמת?"
קולו היה משועשע מעט עכשיו והוא התבונן בה בצורה שונה לגמרי. היא לא ידעה אם היא מעדיפה את זה. לבה ההולם אמר לה שזה מסוכן. "ריקו, תראה, אם אתה לא האדם שאתו אני צריכה לדבר על הריקוד, אז אולי תמצא לי מישהו שיקשיב למה שיש לי להגיד."
"ולהרשות לך לרמוס את הפרטיות שלי? לא נראה לי."
"הפרטיות שלך? לא ידעתי שהתוכנית שלי תעסוק בך."
מבטו היה ציני. "הגיע הזמן שתחזרי לצוות הצילום שלך, מיז צ'פמן."
"אתה מבקש ממני לעזוב?"
"מתחיל להחשיך – לא הייתי רוצה שתלכי לאיבוד."
"אל תדאג, אני אלך. ברגע שאגמור את העסקים שלי כאן."
"את גמרת את העסקים שלך כאן."
"למה אתה כל-כך רגיש ביחס להיותי כאן? אני לא פוגעת בך!"
"לאנשים יש זכות למרחב פרטי."
"וזה המרחב שלך?" זואי החוותה סביב.
"אם תרצי. אני לא חייב להסביר את עצמי לך."
"נכון," אמרה זואי, קמה והתייצבה מולו. "אבל לא ידעתי שחוקי הנחלות הפרטיות חלים על ההרים. יש לי זכות להימצא כאן בדיוק כמו לך. ולידיעתך, מעולם לא קיבלתי תלונה אחת מאורח בתוכנית שלי. אני נוהגת בכולם בכבוד."
הוא נע מעט וחייך. זה לא היה חיוך ידידותי. זה היה חיוך שאמר אל תתעסקי אתי.
"אני מבטיחה לך," התעקשה זואי. "שום-דבר בתוכנית שלי לא יפגע בפרטיות שלך – "
נביחת הצחוק הקצרה שלו שטפה אותה ולחייה האדימו בגלל הלעג בקולו.
"את באמת מאמינה בזה?"
"כמובן."
"אז את חולמת."
"אם תרשה לי להסביר איך זה עובד – "
"גם אז לא תמצאי משהו שירגיע אותי."
זה היה הפרוייקט הבעייתי ביותר שלה. אבל מעולם לא נכשלה. אפילו לא פעם אחת. אף-אחד לא סירב לקחת חלק בתוכניות שלה, והיא לא תיתן לריקו קורטז הזה להתחיל מגמה חדשה.
"האם השפעות המשקה פגו כבר?"
הוא מת כבר להיפטר ממנה, חשבה זואי. "כן." היא ירתה עכשיו בכל כלי הנשק שלה.
הוא הסתובב. נראה שמבחינתו הדיון הזה תם. התוכנית שלה לא עניינה אותו – הוא לא רצה את דמה על ידיו כאשר תיפול מאיזה צוק אחרי ששתתה את המשקה המקומי במחנה הפלמנקו היקר שלו. "עוד לא גמרנו לדבר!" צעקה אחריו.
"אני גמרתי."
הוא הסתובב לבהות בה, וזואי תהתה אם הוא חש בלהט הנבנה בתוכה. חיוכו האיטי ענה על השאלה הזו והיא לא ידעה אם היא חשה הקלה כאשר חזר לכיוונה. "אנא, תרשה לי להבטיח לך. אני לא מהווה איום לך או לאף-אחד אחר כאן. אני רק מנסה – "
"לגלות כמה שיותר על ריקוד הפלמנקו?"
"בדיוק."
עיניהם נפגשו וננעלו וזואי נרעדה. ריקו היה בדיוק הטיפוס ממנו נשבעה להתנזר. "נעשה מאוחר." היא הביטה בשמים בתקווה. "יכול להיות שאתה צודק. זה לא הזמן – "
"אל תתני לי לגרש אותך מכאן," אמר בבוז.
היא היתה מודעת בכאב לכוחו הגופני, אבל משהו הסיח את דעתה לפתע. מיתר מרוסק נוגן במיומנות גדולה עלי גיטרה, כה חרישי עד שבקושי אפשר היה להבחין בו מעל קולות הצחוק והפטפוטים – אבל לשם כך באה הנה. השתררה דממה וכולם פנו לעבר במת עץ קטנה. הבמה, שהוארה על ידי אבוקות, הוקמה בקצה הצוק, שם לכדה את הרוחות שנשבו מן העמק.
"מאחר שאת כבר כאן, אז את יכולה להישאר להופעה."
ההזמנה של ריקו נעשתה בחוסר רצון, אבל היא לא תיתן לזה לרפות את ידיה.
הוא פילס את דרכו בתוך הקהל וזואי הלכה אחריו לעבר הבמה. היא ראתה עכשיו את הגבר עם הגיטרה, יושב על שרפרף בפינת הבמה, ראשו שחוח בריכוז בזמן שחיבק את הגיטרה כאילו היתה מאהבת. ואז אשה מבוגרת יצאה מתוך הקהל והצטרפה אליו. היא הניחה את ידיה על ברכיה כאשר עלתה במדרגות התלולות שהובילו אל הבמה. היא נראתה מבוגרת, אבל כאשר הזדקפה זואי ראתה את השינוי המדהים שהתחולל בה.
היא בחנה את הקהל בעיני מלכה ואז הרימה ביד אחת את חצאיתה השחורה הארוכה, הרימה את היד השניה לעבר השמים ורקעה ברגל אחת, חזק.
אנרגיה עזה מילאה את האוויר כאשר האשה החלה להופיע. לזואי לא היה מושג שריקו מתבונן בה. היא לא היתה מודעת לדבר זולת הריקוד.
"הרגשת בזה?" מלמל, קרוב לפניה, בזמן שהאשה סיימה לרקוד והקהל יצא מגדרו.
"אם הרגשתי מה?" שאלה, מתקרבת כדי שהוא יוכל לשמוע אותה.
"דואנדה."
היא הביטה בפיו בזמן שמלמל את המילה. "דואנדה," טעמה זואי את המילה על דל שפתיה. היא נשמעה ארצית ואסורה, כמו ריקו קורטז. היא חשה שבשניהם יש משהו ראשוני ומסוכן בבסיס.
"רצית פלמנקו אמיתי," אמר והחזיר את זואי אל מטרת הביקור שלה. "טוב, אז זה פלמנקו אמיתי. זו האמנות הפראית בקיצוניות הגדולה שלה. את מוכנה לזה, זואי צ'פמן?"
היא שמעה את הספק בקולו. אולי הוא חשב שהיא אשה מיובשת שלא מסוגלת להרגיש דבר – ולמה לא? הוא לא יהיה הגבר הראשון החושב כך. "אני אסירת תודה על ההזדמנות הזו לראות פלמנקו בצורתו היפה ביותר."
"פלמנקו לא רואים. פלמנקו מרגישים."
"עכשיו אני יודעת את זה." הוא חשב שהיא תיירת שמחפשת ריגושים זולים, חשבה זואי. אבל היא היתה רחוקה מנתיבי התיירות הרגילים – זואי צ'פמן של פעם היתה נסוגה בלי קרב, אבל עכשיו אין בזה סיכוי. היא ידעה מה היא מסוגלת להשיג, עם או בלי גבר לצדה. והיא לא באה לספרד כדי לספוג עלבונות. היא באה כדי להכין תוכנית, תוכנית טובה. היא לא תיתן לריקו קורטז להסיח את דעתה מיעדה. "אתה יכול להסביר לי את המילה דואנדה?"
"את תדעי כאשר תרגישי את זה."
"מה – כמו גירוד?"
"כמו אורגזמה."
פיה של זואי נפער. לא הרבה דברים הדהימו אותה. בסדר, אז היא לא נדהמה מהתגובות החותכות שלו, אבל זו היתה שאלה רצינית. היא צדקה ביחס אליו. ריקו קורטז היה גבר של קיצונויות – גבר שהתבונן בה עכשיו בהבעה מהורהרת, ללא ספק תוהה אם טקטיקות הזעזוע שלו מצליחות להפחיד אותה.
"כוונתך לאורגזמה רגשית?" היא היתה מרוצה מהשליטה העצמית שלה תחת אש.
"כן."
היה רמז להערצה בעיניו. הדבר עורר בה ריגוש – אולי בגלל שהתשוקה עמדה באוויר זמן רב אחרי שהריקוד של האשה הסתיים. רטטים של הפלמנקו כמו התערבבו בגבריות שלו, ולקחו אותה קרוב לדואנדה עד כמה שאפשר. היא החזיקה לרגע במבטו, כדי להוכיח שהיא מסוגלת, וגילתה שהוא כהה וחתום. גופה רעד במודעות, כאילו חלף בו זרם חשמלי.
"אז שכרת למשך הקיץ את קסטילו קזולס," אמר והביט בה כאילו ידע מה היא מרגישה. "ואת רוצה לעשות תוכנית על פלמנקו. למה דווקא כאן? אף-אחד מחוץ לכפר לא שמע על מחנה הפלמנקו קונפרדיאס קזולס."
"אנשים שמבינים בפלמנקו כן שמעו. ונהניתי מהטיפוס."
"אבל איך תמצאי את דרכך חזרה? כבר כמעט חשוך."
הוא צדק אבל היא באה מוכנה. "יש לי את זה." זואי הכניסה את ידה לכיסה והוציאה את הפנס שלה. לפתע הוא לא נראה מתאים. היא היתה צריכה לזכור באיזו מהירות מתפוגג אור היום בספרד. נדמה כאילו השמש, הזורחת במרץ כה רב בשעות היום, מתישה את עצמה ונופלת כמו אבן מעבר לאופק בתוך דקות.
שניהם הסתובבו כאשר רקדנים נוספים עלו על הבמה. הם היו מוכשרים, אבל לאיש לא היתה האש של האשה הראשונה. היא כבר מצאה את האמנית האורחת שלה, ידעה זואי, אבל היא עדיין תזדקק למישהו שיציג אותה בפניה.
היא הרימה את מבטה וידעה שריקו הוא הסיכוי הטוב ביותר שלה. אבל גלי גבריות קרנו ממנו בזרמים ענקיים, והוא הריח כל-כך טוב – כמו עצי אורן ועשן עץ. הלהט המיני שלו נכרך סביב חושיה כמו שמיכה. והוריד את ההגנות שלה! היא לא באה לספרד כדי להתענג על פנטזיית נעורים בגלל איזה חתיך יהיר. העניין שלה בפלמנקו היה מקצועי לגמרי. העבודה היא הדבר היחיד החשוב לה; אין מקום בתוכניות שלה לגבר חדש.
כאשר הבמה פונתה שוב היתה בסביבה חשכה מוחלטת, לילה ללא ירח. כמה אנשים הגיעו במכוניות, שאותן החנו בקרחת יער לא רחוקה. זואי התבוננה בפנסים שלהן בטרם אלה נעלמו לתוך הלילה.
"את באמת חושבת שהפנס הקטן הזה שלך יספיק?" אמר ריקו, כאילו קרא את מחשבותיה.
זואי התבוננה בו. "הוא יצטרך להספיק." היא תחבה את ידיה לתוך כיסי חליפת הריצה שלה והרימה את סנטרה לעבר הבמה. "מהי ההופעה האחרונה הערב?"
"רוצה עוד?"
"כמה יעלה לי לשכור מישהי כמו הרקדנית הראשונה – האשה המבוגרת יותר?"
היא ראתה את השינוי הפתאומי שחל במנהגו.
"כל הכסף עלי-אדמות לא יכול לקנות כשרון כזה. אין לי ספק שאת לא תוכלי להרשות את זה לעצמך."
זואי בלעה תגובה חריפה. זה לא הזמן למתקפה: כולם עוזבים, גם האשה, והיא חייבת לפעול במהירות. מבטיהם ננעלו; עיניו נצצו בחשכה. הגבר הזה הפחיד אותה והיא ידעה שעליה לברוח. אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה להפסיד את ההזדמנות הזו.
"אני מצטערת – זה היה מאוד מסורבל מצדי. אבל אי-אפשר להאשים אותי על שנסחפתי בעקבות ההופעה של האשה הזו – "
"מריה." קולו היה חריף.
"מריה," תיקנה זואי. היא הרגישה כמי שצועדת על קליפות ביצים, אבל שיתוף הפעולה שלו חיוני. בדרך כלל היא הצליחה לשכנע אנשים להופיע בתוכנית שלה. ברגע זה, היא הרגישה כמו חובבנית. היה בריקו קורטז משהו שגרם לה לעשות ולהגיד את הדברים הלא נכונים. "ההופעה של מריה היתה יוצאת מן הכלל. אתה חושב שהיא תסכים לרקוד בשבילי?"
"למה שהיא תרצה לרקוד בשבילך?"
"לא בשבילי, בשביל התוכנית שלי. אתה חושב שמריה תסכים לרקוד בתוכנית שלי?"
"תצטרכי לשאול אותה בעצמך."
"זה מה שאעשה. פשוט רציתי לדעת קודם מה דעתך." זואי חשדה ששום-דבר אינו מתרחש בקזולס בלי הסכמתו של ריקו.
"תלוי במה שתוכלי להציע למריה בתמורה."
"אני אשלם לה, כמובן – "
"אני לא מדבר על כסף."
"אז על מה?"
שריר פעם בלסתו. "תצטרכי לזכות בהערכתה."
הוא חייב להיות כל-כך סקפטי? "ומהי לדעתך הדרך הטובה ביותר לעשות את זה?"
הם עוררו עניין מסוים, הבחינה זואי, בין מעט האנשים שעוד נותרו במקום, בגלל חילופי הדברים שנערכו בצפיפות מתוחה. אין ברירה. היא חייבת לסגור עסקה. היא לא תפסיק עכשיו, כאשר הוא לפחות מוכן לדבר על האפשרות שמריה תופיע בתוכנית שלה.
"תצטרכי להתמקח אתה."
פתח! אולי לא דלת, אבל לפחות צוהר – היא תטפס דרכו. "מה אתה מציע שאציע לה?" היא חייכה, מקווה לפנות אל אופיו החיובי.
"יש משהו שאת טובה בו?" שאל ריקו במפגיע.
כלומר, זולת ההצטרפות אל העדרים אשר ריגלו אחריו והאידיוטים שחשבו שחלק חשוב מהמורשת שלו היה בעל ערך מסוים כריגוש תיירותי זול לאורך החוף. היא הביאה אותו לידי ניהול משא-ומתן עמה. היא היתה חריפה מהרוב. הוא היה צריך להיפטר ממנה על המקום, אבל מוחו חמק אל מתחת לחגורת מכנסיו.
הוא לא היה צריך להתרחק מקזולס לזמן רב כל-כך. הוא היה צריך להקפיד יותר על הבאים לכפר. אבל הוא הפקיד את ביצוע הדברים האלה בידי חברה מנהלת. הוא לא יחזור על הטעות הזו.
"אני לא רק עושה תוכניות," אמרה, דורשת את תשומת לבו. "אני מציגה אותן."
"אני מתנצל." הוא דיבר בנימוס מופלג. "מלבד יכולתך לעשות תוכניות ולהציג אותן, מה את יכולה להציע שעשוי לעניין את מריה?"
"אני מבשלת."
היא הוציאה את ידיה מכיסיה ושתלה אותן על מותניה. היא חייכה – האמת ששפתיה פשוט התרוממו בזווית מצודדת בזמן שעיניה הבליחו לעברו בהתרסה. כל מנהגה שעשע אותו ומשך אותו באותה מידה. "את מבשלת?"
"האם יש בזה משהו לא בסדר?"
"לא, כלל לא – זה פשוט לא צפוי."
"טוב, אני לא יודעת למה ציפית."
טוב שכך. הוא העביר במוחו כמה וכמה דברים שהיו בראש הרשימה שלו, ובישול לא היה אחד מהם. זרים לא הגיעו להרים. זה היה שטח קשה ומחוספס, אבל זואי צ'פמן, עם העיניים הכחולות-ירוקות הישירות שלה ורעמת השיער הפראי בצבע האדום, הגיעה ועוד ברגל, עם פנס בלבד, כדי למצוא – מה היא ציפתה למצוא כאן?
עיניו של ריקו הצטמצמו בחשד. מניסיונו לנשים היו בדרך כלל תוכניות מדוקדקות; הן לא הופיעו במקרה. "אנחנו נדבר על זה בזמן אחר. אני אשלח מישהו ללוות אותך הביתה."
"אחרי שאדבר עם מריה."
פיה היה עשוי בזווית עקשנית. הוא אהב את השפתיים שלה. הוא אהב גם את העיניים שלה – כאשר לא ירקו עליו אש. היא היתה בגובה מטר ושבעים בערך, דקיקה במבנה – אבל חזקה, אם לשפוט לפי לחיצת היד שלה. כל השאר היה חידה מתחת לחליפת הריצה האפורה חסרת הצורה. אולי עדיף שכך. מעט מאוד הפתעות נותרו עוד בחיים.
אבל זו היתה חבילה מסתורית שלא התכוון לפתוח. עיתונות הביבים יכולה להשתמש בטקטיקות שונות כדי להצליח. זואי צ'פמן אולי עובדת בשביל מישהו – איך הוא יכול לדעת? חברת ההפקות, ואפילו התוכנית שהיא לכאורה יוצרת, יכולה להיות חזית בלבד. קזולס היתה מיוחדת – המקום היחיד בו הרגיש חופשי, בו הרגיש שהוא יכול לחיות בנינוחות – ואף-אחד לא יהרוס לו את זה.
"אז, תציג אותי בפני מריה?"
היא עדיין כאן? עדיין דורשת ממנו דברים? לסתו של ריקו התקשתה כאשר התבונן בזואי. הדבר ההגיוני הוא לשכוח ממנה, לעזוב אותה. אבל היא סקרנה אותו מכדי לעשות את זה. "זה לא נוח עכשיו – "
"מי אומר?"
"מריה!" ריקו הסתובב בהפתעה. "לא שמעתי אותך מתקרבת."
"ברור." עיניה של האשה היו מבהיקות וערניות כאשר התבוננה בסקרנות בזואי. "אבל עכשיו, כשאני כבר כאן, אז למה שלא תערוך בינינו הכרות, ריקו?"
"היא לא נשארת – "
"אני נשארת!"
מריה בחנה את שניהם בשעשוע.
"לא חשבתי שתגלי עניין במה שיש למיז צ'פמן להציע," אמר ריקו במשיכת כתף מבטלת.
"אז עכשיו אתה גם חושב בשבילי, ריקו?"
היה רגע שבו שניהם הביטו זה בזה בלי למצמץ ואז ריקו נסוג. "מריה קסבנטס – תרשי לי להציג בפנייך את זואי צ'פמן."
"זואי," אמרה מריה, צובעת את שמה של זואי בגוונים חדשים. "שמעתי שמועות על תוכניות הטלוויזיה שלך והייתי שמחה לשוחח אתך. תשכחי לרגע את ריקו. את חושבת שנוכל להגיע לאיזה הסדר?"
זואי לא קיוותה ליותר מזה – אבל לשכוח מריקו? זו היתה בקשה גדולה מדי. היא ראתה אותו נדרך ולא יכלה שלא לחייך אליו בהבעת ניצחון קלה.
ריקו רתח. מה מריה עושה? הם לא יודעים כלום על זואי צ'פמן הזו – כלום. מה מבדיל אותה מכל הכרישים ממין נקבה שהגיעו בשיניים מולבנות ותאוות בצע? מריה לא יודעת למה היא מכניסה את עצמה – היא משחקת באש...
"אנחנו צריכים לשמוע יותר על תוכנית הבישול שלך לפני שמריה תסכים למשהו." הוא עשה צעד קדימה, מעמיד את עצמו ביניהן. "אני לא מבין איך פלמנקו יכול להיות רלוונטי."
"אם רק תרשה לי להסביר – "
"איך אני אוכל להיות בטוח שלא תבזבזי את זמנה של מריה?"
"ריקו, אמרתי שזה לא מפריע לי." מריה הניחה יד מרסנת על זרועו. "אני רוצה לדבר עם זואי ולשמוע מה יש לה להגיד – "
"מריה, אני מבטיחה לך," שיסעה זואי, "שאני לא נוהגת לבזבז את זמנו של איש, ודאי לא את זמני. ואם את רוצה שאוכיח לך את זה – "
"אני רוצה." זה היה תורו של ריקו להתערב.
מריה נשכחה כאשר לטשו מבטים איש ברעהו. ואז זואי ניתקה את קשר העין ונתנה לו רגע אחד של סיפוק.
"אני אכין ארוחה לכל אנשי הכפר," הכריזה, מחווה ברוחב יד לעבר קרחת היער. "מה דעתך על זה, ריקו?"
עכשיו הוא הופתע. "זו הצעה רצינית." היה בקולו די ספק כדי להרגיז אותה, לגרום לעיניה להאיר כאבני ברקת ולהוסיף ברק אדום ללחייה.
"אני רצינית."
"בסדר." הוא הרים את ידיו במחווה של כניעה מעושה ואז השפיל את ראשו, שמח על ההזדמנות להסתיר את הצחוק המתהווה בעיניו. איכשהו, הוא חשב שמיז צ'פמן לא תעריך ברגע זה גילויים של הומור. אבל בכפר היו מאה ושישים איש. היא בחיים לא תצליח.
מיז צ'פמן. מי יודע מה עומד מאחורי השם?
מבטו של ריקו נע אל ידיה של זואי. ציפורניים נקיות וקצרות, ללא טבעת, ללא תכשיטים בכלל. הוא התנשם. זה כל מה שהוא צריך לדעת. הדבר ייתן לו חירות להתעלם מהנדר שלו שלא לחזר אחרי צרות על סף ביתו בשנית. "אני מצפה לזה בכליון עיניים, מיז צ'פמן."
"ריקו," נזפה מריה, "למה שלא תקרא לידידה החדשה שלנו זואי, מאחר שכולנו נעבוד יחד?"
"אז אנחנו נעבוד יחד, מריה?"
היא נשמעה כל-כך נרגשת. ריקו חרק שיניים והתבונן בדאגה בשתי הנשים שהתחבקו. זואי צ'פמן לא תכבוש את לבו בקלות כזו.
"מעולם לא הופעתי בטלוויזיה," קראה מריה.
"אני אעשה את התוכנית במיוחד בשבילך, מריה."
הבטחתה של זואי הכעיסה אותו. אם היא תכזיב את מריה –
"אני חושבת שנהיה צוות טוב." מריה הביטה בו בגבות מורמות, כאילו קראה עליו תיגר.
לעת-עתה נראה שאין לו ברירה. זואי צ'פמן ניצחה בסיבוב הזה, אבל הוא יעמוד מן הצד ויחכה שהיא תעבור את הגבול. מריה אולי נפלה ברשתה, אבל הוא לא משתכנע בקלות כזו. המחשבה על אמנית ברמה של מריה המופיעה בתוכנית תיירות זולה עם כמה מתכונים בדרך גרמה לו לבחילה.
מבחינתו מיז צ'פמן זיהתה את הטרף שלה והיא לא תעצור באדום עד שתשיג את מטרתה. היא לא היתה בחורה תמימה הנמצאת בחו"ל. היא היתה בחורה קשה כאגוז עם נחישות של פפרצי. המבט החושש שראה בעיניה כאשר בחנה אותו לא הוליך אותו שולל אפילו לרגע. הכל הצגה. היא אשמה. אבל מריה צדקה. הוא לא יוכל לקבל החלטות בשמה של מריה קסבנטס, למרות שמניסיונו, תוכניות טלוויזיה סוג ג' עוסקות באנשים חסרי ממשות; אוצרות כמו מריה אינם מתאימים להן.
אם לא תהיה לו ברירה, הוא יעשה הכל כדי להגן על מריה מפני זואי צ'פמן. אבל לעת-עתה הוא היה סקרן מספיק ביחס לזואי צ'פמן כדי לספק לה מספיק חבל בו תוכל לתלות את עצמה. הוא יעקוב אחריה כנץ ובפעם הראשונה בה היא תנסה להזנות את עיסוקה של מריה, היא ומצלמות הטלוויזיה שלה יושלכו מספרד.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.