למטה מפרה

שני הילדים ישבו בסמוך לנחל, בין העצים, על בול עץ גדול המוטל על הקרקע. ברוניה אחזה בידו של מוניאק, אחיה, להבטיח שהקטן לא יקום לשחק או להתקרב אל המים. היו לבושים בגדי שבת, אף שהיה זה יום ראשון.

כשלושים מטרים מהם ניצבה טחנת הקמח, נטועה על גדת הנחל. מראה המים הזורמים ומסובבים את הגלגל ריתק את הילדים, כתמיד. מכיוון שהמקום היה במרחק של לא יותר מעשרים דקות הליכה נינוחה מביתם, טיילו לכאן פעמים רבות עם הוריהם.

ככל שיכולים היו לראות, לא היה איש בתחום הטחנה המושבתת ממלאכה, אם כי העצים הקרובים לנחל הסתירו מעיניהם חלק ניכר מהמבנה, כמו גם את השביל שלצידו.

מלבד הטחנה לא היו כל מבנים בקרבתם. בתיה של פרושוביץ, עיירת מגוריהם, פרושים בעברו הנגדי של הנחל, שרניאווה שמו. העיירה מוקפת כפרים קטנים שאין בהם כנסייה או כומר, על כן נהגו תושביהם לפקוד בכל יום ראשון את כנסייתה המרשימה.

במרחק כמה מאות מטרים ממקום מושבם פסעו הולכי רגל על הדרך המוליכה מפרושוביץ צפונה, שבים מן הכנסייה לבתיהם. לא ניתן לראות את שני הילדים מן הדרך הראשית, גם לו הביט מישהו לעבר טחנת הקמח.

שוב לא הגיעו לאוזניהם צלילי פכפוך המים. נשמע רק קול שריקת הרוח השוצפת בין ערבי הנחל והאילנות. שמיים מתקדרים בישרו גשם קרוב.

ברור היה לברוניה שאביה לא יניח להם להמתין זמן רב, בהיותו מודע לכך שאין זה מקום בטוח עבורם. מאז הכיבוש הגרמני, אנשים נמנעו ככל האפשר מלשהות מחוץ לביתם, לא כל שכן – ילדים בלא לוויית מבוגר.

הייתה רק בת שמונה, אולם רגילה להשגיח על אחיה. ילד בן ארבע הוא כמו תינוק, מנקודת ראותה. המאורעות שחוו לאחרונה הידקו את הקשר ביניהם ואת נכונותו של מוניאק להישמע לה ולקבל את מרותה.

מבטי שניהם היו ממוקדים בשביל שלצד הנחל, שהוליך מהדרך הראשית אל המקום בו ישבו. הניחו שמשם יבוא אביהם, יוסף. איש לא חלף בשביל מאז הגיעם.

משנתארכה ההמתנה יותר משצפתה, סברה שאחיה זקוק לעידוד מסוים: "עוד מעט הוא יגיע", אמרה לו פעם נוספת. חזקה עליה שתדבק במצוות אביה: "כשתראי מבעד לחלון שהאנשים מתחילים לחזור מהכנסייה, לבשו שניכם בגדי שבת, לכו לשבת על בול העץ ליד טחנת הקמח, זאת שקרובה לגשר הרכבת, וחכו לי שם. היו סבלניים".

ברוניה הבינה שמשהו לא שגרתי מתהווה, שוב, אבל לא שאלה דבר. בטחה לחלוטין באביה.

למעשה, כל כך הרבה דברים קרו בעת האחרונה, שכמעט מאום לא יכול היה להפתיעה. הכול סביבם התערער. קצב השינויים והמאורעות היה בלתי נתפש, לדידה. אביהם היה העוגן היחיד שנותר בעולמה. את אחיה ראתה כחלק ממנה עצמה, והגעגועים לאימם עדיין גאו בה כל אימת שהיה לה פנאי לשקוע במחשבות.

בת שמונה, בוגרת ככל שהאירועים גרמו לה להיות, היא בכל זאת רק בת שמונה. ידעה שיש מלחמה, והבינה שחייהם השתנו לבלי שוב, לפחות לטווח הזמן שהיה מוחשי עבורה. עתיד? לא הטריד את מחשבותיה כלל. עתיד הוא מה שיקרה בעוד שעה, ומחר, ומחרתיים.

חוסר הוודאות, התחושה שמשהו נוסף עומד לקרות, ובפרט התובנה שהמאורעות צפויים להמשיך לטלטל אותם, גרמו לה להיות דרוכה, בייחוד בשעות בהן נשארו היא ואחיה ברשות עצמם, עת יצא אביהם לסידורים הכרחיים. בשישה עשר הימים שחלפו מפטירת אימם ניסו שלושתם בעיקר להסתגל למצב החדש.

להפתעתם, הגיח יוסף דווקא מגבם, מכיוון טחנת הקמח. הבחינו בכך שמישהו קרב רק כאשר היה כבר כעשרה צעדים מהם. הזדקפו, עדיין ישובים, ופתיעתם התחלפה בשמחה כשנוכחו מי הבא. הרפתה מידו של מוניאק ושניהם זינקו לעברו. השלושה עמדו מחובקים רגע ארוך, עד שאמר יוסף "בואו, הולכים". ברוניה תלתה בו עיניים שואלות. שלא כבדרך כלל, חש שעליו להסביר קצת יותר, אולם הזמן דחק. הביט בה בהבנה והוסיף: "אנחנו חייבים לעזוב. אספר לך בערב. נלך בדרך הראשית, שם", החווה בידו לעבר האנשים היוצאים מפרושוביץ אל הכפרים.

הם החלו לצעוד מזרחה בשביל שלצד הנחל, מתרחקים מטחנת הקמח.

משפחת מורילס – יוסף, פרומה, ברוניה ומוניאק – גרה ברחוב שפיטאלנה, הנמתח במקביל לתוואי הנחל, כשלוש מאות מטרים מדרום לו. לולא הסתירו העצים שלצד הנחל את בתי העיירה, יכולים היו שלושת ההולכים בשביל להביט ימינה בעת שעברו ליד גשר הרכבת שמעל המים, ולראות את ביתם.

מוניאק הסתכל בערגה בגשר הברזל. זכר היטב שלעת קיץ נהגו להשתשכשך במימי הנחל. לא ממש כאן, מקום שהשטף חזק דיו להניע את גלגל טחנת הקמח, אלא ליד הגשר בתחום הפארק שבעיירה, שם הייתה הזרימה מתונה בהרבה.

גשר הרכבת נמצא כמאה מטרים מהדרך הראשית. בהגיעם אליה, יוסף סקר במבט מהיר את ההולכים הקרובים אליהם, העביר מבטו על ילדיו, ובלא השתהות פנו שמאלה, צפונה.

שלושתם לא נבדלו בלבושם מן האנשים ששבו מהכנסייה. איש לא יכול היה לנחש שהם יהודים לפי מראם.

יום לפני כן, שבת, כאשר נפוצה בפרושוביץ השמועה בדבר הגירוש, הגיע יוסף לכלל הבנה שכלו כל הקיצין. עליהם לצאת מהעיירה בהקדם האפשרי, אחרת מרה תהיה אחריתם. ברור לכל בר דעת שהגירוש הזה, השני, יהיה סופי. לאחריו לא ייוותרו עוד יהודים בפרושוביץ.

לא היה לו ספק – יצאו צפונה. בסביבת כפר הולדתו יהיה לו קל יותר מבכל מקום אחר. הכיר שם כל שדה, כל נחל וכל גבעה, ובטח ביכולתו לשכנע מי מחבריו הרבים לסייע להם בעת הצורך.

ללא כל דיחוי שם פעמיו לביתו של חברו הקרוב זיגמונט זובלסקי באופטקוביץ, כפר קטן השוכן כשני קילומטרים מצפון לפרושוביץ.

בהגיעו נכנס לחצר, הניד ראשו לשלום לאימו של זיגמונט שחייכה אליו והצביעה בלא אומר לכיוון הגורן. יוסף פנה לשם.

זיגמונט כבר הכיר את החדשות בנוגע לגירוש הממשמש ובא. "לאן פניכם?"

"לביתו של מישהו שאתה מכיר," סתם, "אבל אם עולה בדעתך מקום בטוח אליו אוכל לצאת רגלית עם הילדים, אשמח לשמוע".

"שלא יהיה רחוק מדי עבורם", מיהר לחדד, "כבר שבעה בנובמבר, חורף. קר וגשום".

"חזור אחר הצהריים. אנסה למצוא".

ברור היה לשניהם שהבית של משפחת זובלסקי לא יתאים לשהייה של יהודים, ולו רק בגלל קרבתו היתרה לבתי השכנים. כמו כן אופטקוביץ קרוב מדי לפרושוביץ, כנראה הכפר הראשון שיסרקו השוטרים הפולנים בחפשם אחר יהודים נמלטים.

הסיכון כבד. הכול ידעו שפולני אשר ייתפס מסייע או מחביא יהודים בביתו ישלם בחייו ובחיי משפחתו.

לאחר מספר שעות שב לאופטקוביץ. המשפחה הסבה לארוחתה. משהופיע יוסף בפתח התרומם זיגמונט ממושבו, אמר משהו לנוכחים ויצא עימו לחצר.

"אם יש לך מקום להיות בו, אצל אדם עליו אתה סומך, לך אליו. במקרה שתתעורר בעיה, תוכלו להתחבא אצל חבר שלי, שוחחתי איתו". זיגמונט ציין את שם חברו ואת כפר מגוריו. יוסף הכיר את האיש.

"לך לשם רק אם לא יתאפשר לכם להישאר במקום אליו כיוונת מלכתחילה, משום שהשכן שלו עלול להיות מכשול. הם מסוכסכים".

זיגמונט שלף מכיסו אולר קטן, כרע על ברכיו ושרבט מספר קווים על האדמה הלחה. "זו הדרך אל הכפר. זה הנחל", הצביע על קו הניצב לדרך הראשית. "כאן תפנה ימינה, לתוך הכפר," נעץ את קצה הלהב באדמה והגביה מבטו אל יוסף, "תמשיך בירידה, ואז – פנייה שנייה שמאלה", הוסיף להניע את האולר על פני המפה המאולתרת ששרטט. "הבית השלישי הוא יעדך. אל תיגש לדלת. היכנס עם הילדים לגורן וחכה שם. הוא יבדוק בערב אם הגעתם. אמרתי לו שהוא גיבוי".

בכפרי האזור המדובר, שהיה ידוע באיכות החיטה הגדלה בו, כמעט לצד כל בית מגורים הייתה גם גורן, מבנה עשוי עץ בו אוחסנה התבואה שנקצרה וכן מזון לבהמות – גבעולים לאחר קטימת ה"ראש" נושא הגרגרים שנטחנו לקמח.

"אומרים שכבר הערב יוכרז עוצר. מתי אתה מתכוון לצאת?" התרומם זיגמונט מהקרקע. יוסף חשב לרגע, הפנה מבטו לכיוון פרושוביץ, ואז צפונה.

"מחר. נצטרף לכל האנשים שחוזרים מהכנסייה בפרושוביץ אל הכפרים".

"מושלם", שיבח זיגמונט, מהנהן. "אם תצטרך משהו, אתה יודע איפה למצוא אותי".

שניהם רחוקים מלהיות אנשים רגשנים מטבעם, אך היה זה רגע לא קל עבורם, כמעט כמו אותו ערב טראגי כחודש לפני כן, בפרושוביץ, עת התכוונו להבריח את פרומה לקבל טיפול בזאקופנה, עיירת המרפא שבהרים.

לחץ את ידו של זיגמונט. ברור היה לו שמיותר להזכיר לא לשוחח על כך עם איש. עניין של חיים ומוות לכל הנוגעים בדבר.

"להתראות", פנה לשוב לביתו.

"בהצלחה", מיהר זיגמונט להגיד.

"אתם תסתדרו, אני בטוח בכך", הוסיף, לא ברור אם כדי לעודד את עצמו או את ידידו המתרחק.

יוסף החזיק בעדינות בידו של מוניאק, ברוניה פסעה לצידם. מדי פעם העיף מבט סביב, אולם לא הבחין בדבר חריג או כזה שמשך את תשומת ליבו. קיווה לא להיתקל במי ממכריו או בשוטר פולני. חלפו על פני הפנייה שמאלה לאופטקוביץ והמשיכו ישר.

השעה הייתה מעט אחרי שתים עשרה וחצי בצהריים. יוסף הכיר על בורייה את השגרה של הכפריים בימי ראשון – בעשר נפתחת התפילה, וקצת לפני שתים עשרה, עם סיום הדרשה של הכומר, מתחילה נהירת האנשים בחזרה הביתה. חלקם מתגודדים פרק זמן נוסף ליד הכנסייה, וחלקם שמים פעמיהם ישירות לבתיהם.

ככל שהתרחקו מפרושוביץ, פחת מספר האנשים ההולכים בדרך. הכנסייה הגדולה שבגבם נראתה למרחוק, בולטת בקו הרקיע של העיירה.

השמים האפורים התכהו עוד יותר. משבי הרוח התעצמו ודעכו חליפות, גשם טפטף בלא הפוגה ונתזים הצליפו בפניהם. היה קר.

אחרי מעט יותר משעה של הליכה, כאשר הגיעו לפאתי הכפר המיועד, הופיעה מולם כרכרה רתומה לשני סוסים. יוסף זיהה את הרכב הנוהג בה ומיהר לכבוש מבטו בקרקע, נשמר שלא ליצור קשר עין, אולם זה לא השגיח בו ועבר על פניהם בלא שעצר.

כעשר דקות לאחר מכן קרבו לבית קוטיזה, מחוז חפצם. איש לא נצפה ברחוב או בסביבת הבית. נדרך, הידק מעט את אחיזתו בידו של מוניאק והמשיך ללכת אל מעבר לו בלא להשתהות. חלפו על פני שני בתים נוספים. לצד כל בית היו גורן, רפת ומבנים אחרים. יוסף סבר שאולי מר קוטיזה הבחין בו ויצא אליהם, אולם משלא כך קרה, שבו לעבר ביתו ופנו היישר לגורן.

הדלת לא הייתה נעולה. התקדמו עד לכותל המרוחק. "הגענו," הרפה מידו של מוניאק, "נראה שעלינו לחכות פה זמן מה". לא נותר לו אלא לקוות שההמתנה לא תהיה ארוכה מאוד. אסף אגודת קש מן הקרקע, הניחה בסמוך לכותל, ואחריה עוד כמה וכמה. שלושתם התיישבו ביניהן, כך שערימות הקש לא אפשרו לראותם אלא למי שייכנס לגורן ויתקרב כדי שני מטרים מהם.

"מדוע אנחנו מחכים כאן?" ביקשה לדעת, מסיקה שזמנם בידיהם. נכון שאבא טרם מצא צורך להסביר, אבל היא כבר התאפקה די והותר.

"מייד אספר לכם. בואו ננסה לדבר בשקט". לא רצה לטעת בהם דאגה, אך גם לו עצמו היו מספר שאלות תלויות ועומדות, לפחות עד שיגיע מר קוטיזה, בהנחה שיגיע.

"אתם זוכרים את התקופה בה נאלצנו לישון ביער?" שאל, אף שהתשובה הייתה ברורה מאליה. תלו בו עיניהם בלא שהשיבו, ממתינים שימשיך. "אי אפשר להישאר בפרושוביץ. בדיוק כפי שקרה אז, גם מחר יגרשו את כל היהודים מהעיירה, אבל הפעם כנראה לא נוכל לחזור לדירה שלנו. נצטרך למצוא מקום אחר", ניסה לתמצת את מורכבות המצב. התהייה בעיני הילדים הבהירה שהם מצפים לקצת יותר. התלבט בינו לבין עצמו עד כמה לפרט, והפטיר רק "זה הבית שלנו כרגע".