החבר'ה האלה באמת יודעים לעשות פלאפל ממש טעים. זה מה שעובר לי בראש כשאני נוגס ברעבתנות בְּפיתה גדושה עד אפס מקום בכדורים, סלט, חמוצים, טחינה והרבה חריף. לא בטוח אם הגעתי למסקנה הזאת מכיוון שאני מת מרעב בשעת צוהריים מוקדמת זו של יום ראשון, או משום שהם באמת מצטיינים בהכנת פלאפל.
בעודי שקוע בנגיסה נוטפת טחינה, מתעורר לפתע מכשיר הקשר לחיים.
"שלומי, שומע?" נשמע חסן, הסדרן של תחנת המוניות "כרמונית" שבכרמיאל.
אני משחרר את יד ימיני מהאחיזה בפיתה ומרים את פומית מכשיר הקשר.
"שלומי שומע!" אני עונה בפה מלא.
"איפה אתה, אחי?"
"במרכז הכרמל, אוכל צוהריים במונית. משהו דחוף?"
"כן, די דחוף. מישהו צריך שתאסוף אותו ברחוב הבַּרְסי תשע. לא אמר לאן הוא צריך, אבל נשמע רוסי ממהר."
"בסדר, לוקח." אני נותן ביס אחרון, לוגם שלוק מהקולה כדי לזרז את התהליך, מתניע ויוצא לדרך.
בכבישים הרגועים יחסית של שעת צוהריים מוקדמת זו, לוקח לי פחות מחמש דקות כדי להגיע ליעד. כשאני מתקרב לכתובת שנמסרה לי, אני רואה שני גברים עומדים ליד שער כניסה לחצר בית אבן גדל מידות: האחד גבוה, לבוש בחליפה שחורה ומחזיק בידו תיק של איש עסקים. השני, מעט נמוך מחברו, רחב גוף, לבוש אף הוא בחליפה שחורה, עומד ואוחז בידו מזוודה משונה.
אני עוצר את המונית סמוך אליהם ופותח את חלון הנוסע.
"מישהו מכם הזמין מונית?" אני קורא לעבר השניים. הגבוה מצביע על חברו, לוחץ את ידו ופונה ללכת.
האיש מתקרב למונית, פותח את הדלת האחורית, נכנס ומתיישב במושב האמצעי בלי להוציא הגה. על ברכיו הוא מניח בזהירות את המזוודה המשונה וחוגר את חגורת הבטיחות.
אני מסתכל במַרְאה ומחכה למוצא פיו של האדון כדי לדעת לאן נוסעים. האיש, בערך בגילי - בתחילת שנות החמישים לחייו - נראה קצת מוזר ולא ממוקד מי יודע מה.
רעמת שיער שחור פרוע מעטרת את ראשו, פניו מכוסים בזיפי זקן ארוכים והוא מרכיב משקפי שמש עם מסגרת פלסטיק עבה, סטייל האחים בלוז, שמסתירים לגמרי את עיניו. על מצחו החרוץ בקמטים אני מבחין בצלקת מוארכת, משתפלת בזווית לעבר הגבה הימנית ונעלמת מאחורי הזגוגית הכהה של משקפי השמש.
אני מתקשה לקרוא את הבעת פניו. הוא בקלות יכול להיות גנגסטר, אני חושב לעצמי בעודי ממתין לשמוע לאן הוא רוצה שאקח אותו.
"אני צריך רחוב גליל שבע-עשרה בכָּרמִיֶל. מוכרחה להגיע עד שעה שתָים עשרה וחצי. אפשר מגיע בזמן?" אומר האיש בקול בריטון ובמבטא רוסי כבד כשהוא מבין ששתיקתו היא הסיבה לכך שאנחנו לא זזים.
אני מכניס את הכתובת לוֵויז. זמן ההגעה גבולי.
"אשתדל להגיע בזמן, אדוני." אני אומר, יוצא לדרך בזינוק ומשתלב בקלות בתנועה הדלילה.
אני מציץ במראה - שפת הגוף של האיש מצביעה על כך שהוא בלחץ. המזוודה מונחת על ברכיו והוא אוחז בה בשתי ידיו כאילו הייתה אוצר יקר ערך.
צלצול הטלפון של הנוסע המסתורי מפר את הדממה. הוא ממהר להוציא אותו מהכיס הקִדמי של הז'קט, מציץ בו ועונה ברוסית. אני לא מבין מילה חוץ מזה שלאיש מהצד השני קוראים יבגני ואת המילים "דא"- כן, ו"רָבוטה"- עבודה.
אותו יבגני מדבר בקול רם, בטון נחרץ ובהול ואני מצליח לשמוע אותו, אף על פי שהטלפון לא על רמקול. הבעת פניו של הנוסע שלי מֶשַקֶּפֶת מצוקה, חרף היותם מוסתרים ברובם על ידי המשקפיים וזיפי זקן. ככל הנראה הוא מנסה להבין מדוע יבגני נסער כל כך, אבל די ברור שההסבר שהוא מקבל איננו מניח את דעתו.
הוא מסיים את השיחה, מחזיר את הטלפון לכיס הפנימי של הז'קט, משחרר אנחה ודממה משתררת במונית. אני מעיף מבט חטוף באיש. הוא אומנם נראה כמו גנגסטר, אבל שפת הגוף שלו משדרת בדיוק את ההיפך - הוא יושב שפוף ואצבעותיו לופתות בחוזקה את המזוודה המוזרה.
אני מתלבט אם להגיד משהו - אם הוא גנגסטר זו תהיה טעות, במיוחד כשיבין שהקשבתי לשיחה שלו. מצד שני, משהו באיש מעורר בי עניין לא מוסבר ואני מחליט לקחת סיכון.
"למה יבגני כועס עליך?" אני שואל ומביט בסקרנות דרך המראה. חולפות כמה שניות שבהן הוא לא מגיב ואני מתחיל להתחרט ששאלתי ומקווה שלא עשיתי טעות. בדרך כלל אני לא מתערב בשיחותיהם של הנוסעים שלי.
"אתה מדברת רוסית?" הוא שואל בתימהון.
"אני מדבר רוסית כמו שאני מדבר סינית," אני צוחק, מקווה שיש לו חוש הומור ושיבין את הפואנטה.
"אל תדאג, לא הבנתי כלום חוץ מיבגני ורָבּוטה," אני נחפז להרגיע אותו. "על מה דיברתם?" אני מוסיף ומיד מתחרט מחשש שמא השאלה חצופה מדי.
הוא מסתכל עליי ושוב שותק. בגלל משקפי השמש אני לא יכול לדעת מה העיניים שלו אומרות. כשהוא לא מגיב, אני מרגיש קצת לא נוח ומתחיל להצטער שבכלל התחלתי בשיחה.
"יבגני צריכה לדעת אני מגיע בזמן," הוא עונה. "אני מסבירה לו חבל צָעֶקת בגלל אני אולי מאחרת בגלל קוזילביץ'. אני אָמֶרֶת לו שנהג טקסי מבטיחה אני מגיע בזמן בשביל הוא לא מאחרת עָבָדה."
לוקח לי זמן כדי לתרגם את המשפט המוזר הזה מרוסיברית, וכשאני מבין למה הוא מתכוון, אני מציץ בוֵויז.
"אל תדאג, אדוני, אנחנו נגיע בזמן. יבגני לא יאחר לעבודה."
הוא מחייך, נשען לאחור ונראה שנרגע מעט.
"אבל למה הוא צעק עליך?" אני שואל אחרי שהבנתי שהוא לא כועס על זה שאני מתערב לו בחיים.
"יבגני מוכרחה מספרת לי משוּ מִיוֹד חשוב. הוא לא יכולה ללכת עָבָדה עד אני שומעת מה הוא לדעת." הנוסע שלי מתגלה דווקא כפטפטן לא קטן ולהפתעתי אני מבין אותו בכלל לא רע.
"הרבה עצוב עכשיו," הוא ממשיך ואומר כמעט בלחש. אם אני לא טועה, אני מבחין בדמעה שזולגת לו על הלחי. קצת לא נעים לי מכל הסיטואציה, אבל לפנינו נסיעה של כמעט שעה עד כרמיאל ואני מרגיש שהוא דווקא רוצה לשפוך את הלב.
"גם אצלי יש הרבה צרות. זה קורה בחיים לכל אחד," אני משקר כדי לעודד אותו. אם לומר את האמת, אצלי הדברים מסתדרים דווקא בכלל לא רע והחיים שלי דבש. אני שונא לשקר, אבל לפעמים שקר לבן זה בסדר.
"מאיפה אתה?" אני שואל דרך המראה ולמרות משקפי השמש הבחנתי בשינוי ההבעה שעל פניו, כאילו קלט שאני באמת מתעניין בו.
"אני עלית רוסיה יזרעאל לפני עשרים שנים," הוא עונה ומסיר את משקפי השמש. עיניים תכולות עם נטייה לצבע אפור מביטות בי, ואלה עיניים טובות שלא משתלבות עם הצלקת וזיפי הזקן.
אמא שלי, עליה השלום, נהגה לומר שהעיניים הן ראי הנפש של בן האדם. אם היא צדקה אז אין מצב שהברנש המשונה שיושב מאחור הוא איש רע. העיניים שלו אומרות הכל חוץ מרוע.
"אתה גר בכרמיאל?" אני שואל והוא מהנהן.
"גם אני גר שם. איך זה לגור בכרמיאל?" אני מתעניין. זה די מתאים לי להמשיך איתו את השיחה. בלאו הכי לא בא לי לשקוע במחשבות על חסן והצרות שלו ובטח נמאס לי לשמוע ברדיו דיבורים על פוליטיקה ועל סדרת מעשי הטרור המתוזמנים של דאעש בפאריז, שקטלו מעל למאה בני אדם.
"כרמִיֶל בַּסדר," עונה האיש.
"יש משפחה?" אני שואל. הוא מרכיב בחזרה את משקפי השמש ולא ממהר להשיב.
"פעם יש משפחה. עכשיו אין."
הופה! אנחנו מתקדמים לכיוון לא טוב. זה עוד חסר לי לשמוע עכשיו סיפור עצוב על אשתו שמתה, ילדים שחלו והורים שנרצחו בשואה או משהו כזה. עם הלב הרגיש שיש לי גם אני אתחיל לבכות, ולי אפילו אין משקפי שמש כדי להסתיר את הדמעות. אני חייב לשנות כיוון.
"מה יש לך במזוודה?" אני באמת סקרן לדעת מה יש לו בתוך המזוודה המוזרה הזאת. ברגע הראשון, כשראיתי אותו עומד שם עם הגבר הגבוה, חשבתי שהוא עבריין והגבוה הוא העורך-דין שלו. אם התחושה הזאת נכונה, זה רק הגיוני שבמזוודה המשונה הוא מסתיר תת מקלע או אקדח גדול עם משתיק קול. הרי אלו המקומות שבהם הגנגסטרים שבסרטים מסתירים דברים כאלה.
"אה, כאן?" הוא מצביע על המזוודה המונחת על ברכיו. "זה קָלארנִיֶט."
הלב שלי מחסיר פעימה. יש מצב שלא שמעתי טוב והוא אמר קָארְנִיֶט והתכוון ל"קוֹרְנֶט"?
זהו שמו של טיל רוסי קטלני נגד טנקים. הייתי בשריון ואני מכיר טוב מאוד את הטילים האלו. במלחמת לבנון הראשונה הטנקים שלנו חטפו כמה מהם ויצאו מזה במצב בכלל לא טוב. כשבאתי לחלץ את הטנקים שנפגעו, אפשר היה עדיין למצוא את השרידים של מי שהיה בפנים. עד היום יש לי סיוטים מהדבר הזה.
"אמרת קורנט?" אני שואל כדי לוודא ששמעתי טוב ושאני לא מגזים.
הוא משתהה לרגע, בת צחוק מתפשטת על פניו והוא מהנהן. בפעם הראשונה אני רואה אצלו חיוך וזה בהחלט מתאים לעיניים שלו שמסתתרות עכשיו מאחורי המשקפיים הכהים. חיוך טוב, שבחיים לא יכול להתאים לגנגסטר, אלא אם כן הוא גנגסטר ערמומי במיוחד.
"אתה רציני?" אני שואל. המזוודה נראית אומנם קטנה בשביל טיל קורנט, אבל הסקרנות שלי לראות מה יש בפנים רק הולכת וגוברת.
"רוצה לירות?" הוא שואל פתאום ואני כמעט יורד מהכביש. ברגע הראשון אני חושב שהוא מציע לי לירות טיל קורנט, אבל מאחר שהשאלה לא כל כך הגיונית אני מגלגל אותה בראש עוד קצת, בודק אפשרויות נוספות ואז מבין שהוא מתכוון בעצם ל'לראות'.
"כן, תביא נראה," אני אומר בחיוך. "לא כל יום יש לי נוסע שרוצה להראות לי את הקורנט שלו," אני מתבדח.
הוא מרצין, שולח את ידיו אל המזוודה, פותח אותה בזהירות ומוציא מתוכה שני חלקים של כלי נגינה שאני מזהה כקלרינט.
"קלרינט!" אני קורא בהקלה והוא פורץ בצחוק רועם. יש מצב שהאיש עבד עליי? הבן אדם מתחיל למצוא חן בעיניי.
"דא, קלרינְיֶט," הוא אומר אחרי שהוא נרגע מהצחוק. "רוצה אני מנגנת?"
קצת צפוף במונית בשביל כלי נשיפה ארוך מהסוג הזה, אבל מאחר שהוא יושב במושב האמצעי, יש מקום להשחיל את הקלרינט במרווח שבין שני המושבים הקדמיים.
"כן. תנגן. למה לא?" אני מעודד אותו.
עד עכשיו אני די מרוצה מאיך שהנסיעה הזאת מתנהלת. לא כל יום יש לי נוסע שרוצה לעשות לי קונצרט פרטי באוטו.
"אבל לפני זה אני צריך לדעת איך קוראים לך," אני אומר.
"שם שלי ולדימיר שנבוים," הוא אומר בקול הבריטון שלו, מחייך ומושיט לי את ידו ללחיצה.
הוא שוכח שאני עסוק בנהיגה ולי לא נעים להשאיר לו את היד תלויה באוויר. אני מתאמץ ושולח את יד שמאל לאחור מעבר לכתף ימין. הוא מתכופף קדימה כדי להגיע ולוחץ אותה. הפעולה הזאת מוציאה אותי לשנייה מריכוז ואני סוטה לנתיב הנגדי, מתעשת במהירות ומתיישר. מזל ששום מכונית לא מגיעה ממול באותו הרגע.
אני מציץ בו. הוא לא שם לב למה שקרה מאחר שהוא עסוק בהכנות ל"קונצרט". הוא מרים את משקפיו אל המצח, מרכיב את שני החלקים של כלי הנגינה, אוחז אותו בעדינות בשתי ידיו, מרטיב את הפיה עם שפתיו ומתכונן לנגן.
"מה השם של המנגינה שאתה הולך לנגן לי?" אני מתעניין ומקווה שזה יהיה משהו שאני מכיר.
"אני הָלֶכת לנגן פריטטה של באך בשביל חליל סולו בלה מינור. אָהֶבת?"
על באך שמעתי אף על פי שהוא לא בדיוק הסגנון שלי, אבל על הפרי-בטטה לחליל אני שומע בפעם ראשונה. ההורים שלנו - שלי ושל אחותי אריאלה - ניסו לחנך אותנו בילדותנו למוזיקה קלאסית, אבל די נכשלו בעניין הזה והסביבה שבה גדלנו ניצחה. אולי הפרי-בטטה זה משהו שכן ימצא חן בעיניי? יש לי ראש פתוח לדברים כאלה וחוץ מזה אני לא רוצה להפריע לו בשוונג.
"כן. זה בסדר, ולדימיר. לך על זה," אני אומר וזוקף אגודל לאישור.
"אני לא הָלֶכת זה. אני מנגנת זה," הוא עונה בחיוך.
וואלה, מסתבר שהאיש ניחן בחוש הומור. עכשיו אני די בטוח שהוא צחק עליי בעניין הקורנט.
הוא שוב מרטיב את הפיה, מצמיד אותה אל שפתיו ומתחיל לנגן.
הצלילים הבוקעים מקצה הקלרינט סמוך לאזני הימנית, גורמים לי להירתע. ולדימיר מבחין בכך, מרחיק מעט את הקלרינט ומפחית את עוצמת הנשיפה. עכשיו זה יותר טוב.
אני מקשיב בריכוז. המנגינה לא מוכרת לי, אבל ברור מעל לכל ספק שהאיש אוהב ויודע לנגן היטב. הוא עוצם את עיניו, כמו נגני הנשמה שרואים בסרטים, ומפיק צלילים באמת מופלאים.
זה לוקח יותר מעשר דקות שבהן נראה כאילו הוא משקיע את כל הנשמה בנגינה. אפילו טלטולי הדרך לא גורמים לוֹ ולוּ לזיוף קטנטן אחד, לפחות לא כזה שהאוזן המוזיקלית שלי יכולה לקלוט.
אני חייב להודות שאני די נהנה. המנגינה נשמעת עוצמתית, עוטפת, ממלאת את המונית מכל הכיוונים בצלילים רכים ומתבכיינים כאלה. זה נשמע הרבה יותר טוב ממה שיכולה להפיק מערכת הסטריאו המשוכללת שיש לי במונית.
כשהוא מסיים, עיניו נשארות עצומות כמעט דקה.
"אתה אָהֶבת?" הוא שואל.
"אתה נגן הקורנט הכי טוב ששמעתי בלייב," אני אומר והוא פורץ בצחוק משוחרר ומחזיר את משקפי השמש אל חוטמו.
"אתה יודעת שם שלי, אבל אתה לא אָמֶרֶת מה שם שלך," מצהיר האיש תוך כדי שהוא מפרק את הקלרינט ברוך ובעדינות, כאילו היה תינוק שברירי, ומחזיר את כלי הנגינה לתוך המזוודה.
"קוראים לי שלומי," אני אומר ומצביע על השלט הקטן שמתנוסס על הדשבורד, שם מופיעים כל הפרטים שלי, חוץ ממידת נעליים.
"הרבה שנים נָהֶגת טקסי?" הוא שואל. אין ספק שהאיש השתחרר והנגינה עשתה לו טוב.
"לא הרבה - רק חמש שנים," אני אומר תוך שאני מרים את מבטי כדי לראות את תגובתו. הוא מחייך כאילו אומר לי 'תמשיך'.
"הייתי בצבא ויצאתי לפנסיה. אתה יודע שכאן בישראל יוצאים מהצבא לפנסיה בגיל צעיר? אם לא מתים לפני זה במלחמה..."
"כן," הוא מהנהן, "הרבה מלחמה יש יזרעאל. אתה הָרֶגֶת מישו במלחמה?"
השאלה הזו קצת מפתיעה אותי, אבל אם חושבים על זה קצת, היא לא כל כך מוזרה. האמת שפעם באמת יצא לי לירות לעמדה של חיזבאללה במלחמת לבנון ואני אפילו לא יודע אם פגעתי, אבל מה איכפת לי להשוויץ?
"בטח הרגתי," אני מצהיר ובטוח שזה יעשה עליו רושם. בראש שלי יש לרוסים דימוי של ברנשים קשוחים, קרי מזג וחסרי רחמים, סטייל פוטין.
אבל ההבעה שלו לשמע התשובה שלי רומזת שטעיתי והשוויץ שלי עושה עליו רושם הפוך ממה שציפיתי. הפרצוף שלו מראה מה באמת הוא חושב על זה: הוא מקמט את מצחו, קצות שפתיו יורדות וסנטרו מתקשח, כאילו רוצה להגיד שהוא בר מזל שלא היה צריך להרוג מישהו.
"אבל אתה מוכרחה הָרֶגת? לא אָהֶבת זה, נכון?" השאלה הזאת מאשרת שפירשתי כראוי את שפת הגוף שלו.
"מה נראה לך? ברור שהייתי מוכרח. אני לא רוצח!" הבעת פניי רצינית והוא נרתע קצת לאחור, חושש שפגע בי.
"ואתה, ולדימיר, היית בצבא?"
"לא. צבא אדום לא רצה לָקחת אותי. אני לא מספיק בריאה וחזקה בשביל צבא, ומנגנים קלרינט יש הרבה מִיוד," הוא אומר בהבעה רצינית, כאילו הדיון בנושא מעלה בו זיכרונות לא ממש נעימים.
"ומה כאן?" אני שואל, "צה"ל לא רצה לגייס אותך?"
"אני הגעתי יזרעאל זקן בשביל צבא," הוא אומר באותה ארשת רצינית. אני עושה חשבון: הוא נראה בערך בגילי. עשרים שנה בארץ זה אומר שהגיע בערך בגיל 30 - בגיל הזה באמת כבר לא מגייסים עולים חדשים.
"כמה שנים אתה להיות בצבא?" הוא שואל.
"הרבה שנים." לפי החיוך שעל הפרצוף שלי אפשר מיד להבין שדי אהבתי את תקופת השירות הצבאי שלי ולכן הוא לא צריך לעודד אותי יותר מדי כדי שאתחיל לגולל בפניו את קורות חיי בתקופה הזאת.
"בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא, כמו כולם. רוב החברים שלי מהתיכון רצו להתגייס לצנחנים. גם אני רציתי, אבל בבקו"ם החליטו שאני מתאים לשריון."
"סליחה, שלומי, שאני מפריעה. לא מבינה מה זה שריון," הוא קוטע אותי.
"אה, שריון זה טנקים," אני מסביר. הוא מהנהן בראשו כמסמן שהבין, וכמי שמתנצל שהפסיק אותי, אבל יש לו עוד שאלה והוא, לא פחות ולא יותר, אשכּרה מצביע כמו תלמיד בכיתה. במנוד ראש אני מאשר לו לשאול, משתדל שלא לצחוק.
"ומה זה בקו"ם?" הוא שואל.
"אה, בקו"ם זה בסיס קליטה ומיון. המקום בצבא שבו מחליטים לאיזו יחידה אתה מתאים ואיפה תשרת בצבא." הוא מהנהן במרץ כמי שמפציר בי להמשיך.
"אז כמו שאמרתי, התגייסתי לשריון ורציתי להיות מפקד טנקים, אבל נפצעתי בטירונות והעבירו אותי לחימוש."
אני מסתכל במראה ורואה אותו שוב מצביע כמו תלמיד בכיתה. זה מצחיק, אבל אני מחליט לזרום איתו.
"כן, ולדימיר?" אני שואל כמו מורה שנותן רשות לתלמיד לדבר.
"יש מילים אני לא בדיוק מכיר. מה זה טָרינות ומה זה קימוש?" בהתחלה אני לא מבין על מה הוא מדבר, אבל אז אני קולט.
"אה, טירונות זה קורס ראשון בצבא שבו מלמדים את החיילים החדשים לירות ברובה, לרוץ ולזרוק רימון. להיות חיילים." אני מלווה את ההסבר בתנועות יד. הוא מהנהן בראשו ואני מבין שאני יכול להמשיך.
"וחימוש זה איפה שמתקנים את הרכבים: משאיות, טנקים, תותחים... אתה מבין? זה הצבא של המכניקה של המכונות. איפה שיודעים לתקן את הטנקים."
אני שם לב שהתחלתי לדבר עברית עילגת כמוהו. זה די משעשע אותי, אבל נראה שעכשיו הוא קולט קצת יותר טוב. הוא רומז לי שהבין ושאני יכול להמשיך.
"כשהיינו בטירונות, נפלתי ושברתי את הרגל. בגלל זה שלחו אותי להיות במכניקה."
"אָהֶבת מכניקה?" הוא שואל.
"אני אוהב מאוד מכניקה. אני כל כך אוהב מכניקה שנשארתי בצבא עד גיל ארבעים וחמש ואפילו נהייתי סרג'נט של מכניקה," אני בטוח שאת המילה ׳סָמָל׳ הוא מכיר פחות.
"למה סרג'נט ולא אָפִיֶצר?"
לוקח לי כמה שניות להבין שהוא מתכוון לשאול למה הסתפקתי בדרגת סמל ולא רציתי להיות קצין. שאלה טובה.
"אחרי כמה חודשים בצבא הבנתי שמתאים לי יותר להיות ראש קטן ולהתעסק במכונות ולא בבני אדם," אני מסתכל עליו ותופש שהביטוי 'ראש קטן' לא עובר אצלו ואני מוסיף מיד, "ראש קטן זה ההיפך ממנהל גדול. ההיפך מאפיצר." הוא מהנהן לסמן לי שהבין.
אני לא בטוח אם הוא באמת מגלה עניין בהיסטוריה המשעממת שלי או שהוא עושה את זה מתוך נימוס.
המשכורת בקבע הייתה מצוינת, אבל ההזדמנות לפרוש בגיל צעיר עם פנסיה מלאה הייתה ממש מפתה. תנאים כאלה היה קשה למצוא באזרחות באותם זמנים.
המורים תמיד אמרו שיש לי ראש טוב, אבל אני עצלן, או בשפתם: "לילד יש פוטנציאל, אבל הוא לא מממש אותו." ואני תמיד אמרתי שהם מדברים שטויות. אני מנצל מצוין את הפוטנציאל שלי להתבטל.
הג'וב הזה של נהג מונית הוא בול עבודה לעצלנים. יושב כל היום באוטו, שומע רדיו, מפטפט עם נוסעים מעניינים, שותק כשרוצה ומקבל קונצרטים פרטיים בזמן העבודה.
אני לוחץ על הגז ועובר פה ושם על המהירות המותרת. אני רוצה להביא את ולדימיר בזמן. ככל שאנחנו מתקרבים לכרמיאל הכביש נעשה יותר מפותל ומאלץ אותי להאט. הנוף ההררי במעלה הכביש משובץ בחורשות עצי אורן וזית, בכפרים ערביים וביישובים יהודיים.
מולנו מופיע שלט שעליו כתוב באותיות עבריות, ערביות ולועזיות בצבע לבן על רקע ירוק, " كوكب أبو الهيجا, כָּאוּכָּב אבו אל היג'א". זהו כפר ערבי לא גדול, בערך עשרה ק"מ דרומית לכרמיאל.
לפתע ולדימיר מסיר את משקפי השמש ומסתכל בשלט במבט חודר, כאילו מתאמץ לקרוא אותו מספיק מהר לפני שיעלם מאחורינו. כשחלפנו על פני צומת הכניסה לכפר, הוא מסב את ראשו לאחור וממשיך להסתכל לשם זמן ארוך. כשהישיר את מבטו, המשקפיים הכהות שוב מסתירות את עיניו ופניו מרצינות.
לא חולף יותר מרגע ונראה שהוא נזכר בשיחה שלנו וממשיך מאותה הנקודה, בה הפסקנו.
"אם אתה אָהֶבת מכניקה של מכונות, למה אתה לא פָּתחַת גרז'?"
אני מסביר לו במילים עדינות שזה בעיקר מכיוון שאני קצת בטלן ומוסך זה לא עסק לבטלנים. לא בדיוק במילים האלה, אבל נראה לי שהוא הבין מצוין.
"ונָהֶגת טקסי, זה אָהֶבת?" הוא שואל כשמעבר לעיקול מתגלות לעיננו שכונותיה הדרומיות של כרמיאל.
"כן. זו אחלה עבודה," פתאום אני קולט שאחלה זו כנראה לא בדיוק מילה שהוא מבין ואני מסתכל במראה. הוא לא מגלה סימנים שלא הבין ולא מצביע. "עבודה בול בשבילי. כל היום יושבים ולא צריך לחשוב הרבה. הסדרן שולח לי נוסעים ואני רק צריך לנהוג ולהביא אותם למקום שהם צריכים. לפעמים הנוסעים גם מנגנים לי על קורנט."
הוא שוב פורץ בצחוק הרועם שלו.
כשאנחנו מתקרבים אל היעד אני נזכר ביבגני, האיש שאיתו דיבר בטלפון כשהתחלנו את הנסיעה. הסתכלתי על השעון שהראה כמעט שתים-עשרה וחצי - הצלחתי להביא אותו בזמן. הרגשתי שהפכנו קצת לידידים ואני יכול להרשות לעצמי לשאול אותו שאלות מעט יותר אישיות.
"תגיד, ולדימיר, מי זה יבגני בשבילך?" אני מתקשה לפענח את הבעת פניו בגלל משקפי השמש, והוא, שלא כדרכו, מתעלם מהשאלה.
"עָצֵרֶת כאן בבקשה," הוא אומר ומצביע על בלוק מגורים בצבע חום בהיר. אני מאט ומתקרב לשפת המדרכה.
"כמה צריך משלמת?"
אני נוקב בסכום. הוא מוציא ארנק מהכיס הפנימי של הז'קט, משלם ואז עונה לשאלה שלי.
"יבגני איש טובה וחכמה מיוד, אדון שלומי. יבגני כמו אח. מצליחה מגלה ומבינה משו מיוד חשוב בשבילי. סיפור עצוב. אולי פעם אחרת אנחנו נפגשת, אני מספרת."
הוא פותח את הדלת, מוציא בזהירות את המזוודה של הקלרינט ויוצא אחריה. טורק את הדלת, מניף את ידו לשלום וצועד לעבר הכניסה לבניין שלידו עצרנו.
אני עוקב אחריו מספר שניות עד שהוא נעלם מעיני. לא יודע מה יש באיש הזה, אבל הוא מעורר בי רגשות שקשה לי להסביר.
אחרי הפגישה עם ולדימיר יצא לי לחשוב יותר מפעם אחת על הנסיעה המיוחדת הזאת, על האיש ועל הקונצרט שניגן לי. המשפט האחרון שאמר היה אפוף מסתורין ועורר בי סקרנות.
למה בדיוק התכוון כשדיבר על משהו חשוב שיבגני גילה ולמה התכוון כשאמר שזה סיפור עצוב? חבל שלא החלפנו בינינו מספרי טלפון - הייתי שמח לפגוש שוב את נגן הקלרינט המוכשר הזה ולשמוע את סיפור חייו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.