סערה קרובה

העובדה שחיי עם גיל, בן זוגי לחיים בשנה וחצי האחרונות, מבוססים על שגרה ידועה מראש שאליה התרגלתי אינה מונעת ממני להרהר לעיתים בדרכים להפר אותה.

חיוך עולה על שפתיי כשאני חושבת על אפשרויות חדשות להמשך היום שלנו. אולי גיל יפתיע ויזמין לנו אוכל מבחוץ. אולי אשכנע אותו לבשל יחד, ממש כמו תמיד, אבל בעירום. אולי כשיראה אותי עומדת בפתח הדלת יחטוף מידיי את שקיות המצרכים וישליך אותן אל הרצפה, יצמיד אותי אל הקיר ויקרע ממני את הבגדים בתשוקה בלתי נשלטת. אולי.

אני נאנחת. הסיכוי לשינוי מצד גיל שואף לאפס.

אני מניחה את שקיות המצרכים על שטיח הסף ומפשפשת בתיקי בחיפוש אחר צרור המפתחות. צלילי מוזיקה קצבית לא מוכרת מסתננים מבעד לדלת. זה מפתיע. לגיל יש פלייליסט ידוע ומוכר. אני פותחת את הדלת והמוזיקה מתגברת. אני חולצת את נעליי בסמוך לדלת. "בשוודיה לא מנומס להיכנס לבתים של אנשים בנעליים," הוא הטיף לי פעם. זה נשמע לי מוזר. גדלתי במושב, מי בכלל נעל נעליים במושב? והדלת בבית תמיד הייתה פתוחה. נהגתי לרוץ פנימה ברגליים מאובקות ובחיוך על הפנים.

בכל זאת, עבור גיל הסכמתי לחלוץ את נעליי בכל פעם שנכנסתי לדירה. אחרי הכול, זו הדירה שלו. לפני שנה הוא הציע לי לעבור לגור איתו וקיבל אותי בברכה לאחר שהציג בפניי רשימת חוקים ונהלים שעם הזמן נעשתה חלק בלתי נפרד מחיי.

בהתחלה התקשיתי להתמודד איתה. למה אני צריכה להניח את מברשת השיניים בכוס נפרדת? גיל אמר שזה לא היגייני שהשערות של שתי המברשות ייגעו אלה באלה, אבל אנחנו גרים יחד ומחליפים חיידקים במיליון דרכים אחרות.

עם זאת, אני לא טיפוס עקשן. הבנתי שזה מפריע לו אז הסכמתי, כדי שנתחיל את חיינו המשותפים באווירה חיובית.

אני מתנועעת לקצב צלילי המוזיקה, שולפת את המצרכים מהשקיות ומניחה אותם במקומם. אני אוהבת את היום הזה כי גם גיל פנוי ואנחנו זוכים ליהנות מזמן איכות יחד. גיל עובד כיועץ השקעות בבנק גדול, והשגרה שהוא הנחיל בחיינו מעניקה לי את השקט הנפשי שאני זקוקה לו. הוא מכבס ואני תולה כביסה. הוא זורק את הזבל ואני מדיחה את הכלים.

כל אחד מאיתנו יודע בדיוק את מקומו בקשר שלנו. יש לנו ערב סרט פעם בשבועיים ושני ערבים קבועים בשבוע לסקס.

נכון, קביעת סדר היום פוגמת מעט בטעם החיים, אבל מצד שני היא מעניקה יציבות, ואני אוהבת לדעת היכן אני עומדת, צריכה לדעת שאני ניצבת על קרקע יציבה.

היום אנחנו עומדים לבשל יחד, כמו תמיד. אני אשטוף את הירקות והוא יקצוץ אותם לסלט, אני אתבל והוא יערוך את השולחן. אחרי ארוחת הערב אתקלח והוא יקרא כתבות באינטרנט, ובזמן שהוא יתקלח אני אחכה לו במיטה ואקרא ספר.

ואז נעשה סקס. סקס נעים ונחמד, סקס ששומר על מערכת היחסים שלנו, שעוזר לשנינו לפרוק מתחים. סקס צפוי. כשאני מנסה לשנות הוא נעשה חסר סבלנות, אז אני מוותרת.

ערב אחד, לאחר שחזרנו מבילוי לילי, חשבתי שזה יהיה נחמד אם נשנה ממנהגנו. בזמן שהוא נהג ידי נשלחה אל ירכו, אבל הוא הזיז אותה בעדינות.

"אני נוהג, מאיה, את לא יכולה לחכות עד שנגיע הביתה?"

יכולתי, ודאי שיכולתי, זה לא שאני בחורה חסרת מעצורים שלא יכולה לשלוט בעצמה, אבל רציתי משהו שונה, משהו אחר. הוא גרם לי להרגיש רע עם עצמי. בהתחלה נעלבתי. אחר כך כעסתי עליו, ולבסוף כעסתי על עצמי, אבל לא אמרתי כלום, קברתי את זה בפנים והתעלמתי.

אני מתקדמת במסדרון לעבר חדרנו, פותחת את הדלת וקופאת לנוכח המראה שנגלה לעיניי. אני נותרת חסרת מילים, לא יודעת ממה אני מזועזעת יותר, מהעובדה שגיל בוגד בי עם בלונדינית קולנית או מכך שהבלונדינית יושבת עליו בתנוחה נועזת, ישבנה הרחב עולה ויורד בעזרת ידיו. לאן נעלמה התנוחה המיסיונרית המועדפת עליו?!

אני לא משמיעה הגה, וזה מוזר כי נראה כאילו אני מאפשרת להם להמשיך ללא הפרעות. אולי אני שותקת כי אני יודעת היטב כמה קל להסיח את דעתו של גיל, גם בסקס.

הבלונדינית גומרת ומשתטחת על חזהו בעוד הוא מצייץ את הציוץ הידוע שאומר לי שהוא גומר.

"אוי, את פה," הוא אומר.

הבלונדה ממהרת לקום ולהתלבש ומסמנת לו בידה להתקשר אליה אחר כך. היא אפילו מבקשת ממני סליחה כשהיא מנסה לעבור בפתח שאני חוסמת בגופי.

בן־זונה.

אני בוחנת את תגובותיו של גיל שקם מהמיטה, מחפש את התחתונים שלו ולובש אותם. אלה תחתוני בוקסר ורודים צעקניים שעליהם הכיתוב 'חולה לך על התחת'. קניתי לו אותם ברגע של שטות, מייד אחרי שעברנו לגור יחד. הוא לבש אותם פעם אחת בלבד. כשפתח את המתנה התאמץ להסתיר את סלידתו ומייד אמר, "בואי הנה," הושיב אותי על ברכיו ונישק אותי. היו לנו רגעים טובים.

אני פועלת כמו על אוטומט, מוציאה את התיק הענק שלי ממקומו מתחת למיטה ודוחפת לתוכו בגדים, כמה זוגות נעליים, מעט תמרוקים, ספר ומחשב.

"מאיה, רגע, תני לי להסביר."

בן־זונה.

אני לא נוהגת לקלל. בפעם הראשונה שליבי נשבר הייתי בת שש־עשרה. "הגיע הזמן לתרפיית קללות," דנה אמרה אז, ואני תליתי בה מבט שואל. "לקלל זו אחת הפעולות הכי משחררות שיש, את חייבת לנסות," היא טענה בביטחון, אז ניסיתי.

לחשתי 'מטומטם', 'פסיכי', 'לך לעזאזל'.

דנה צחקה. "זה לא עובד עם קללות כאלה סטנדרטיות. תהיי יצירתית, תהיי גסה. תגידי 'זין'. תגידי 'מזדיין'. 'בן־זונה'."

צחקתי במבוכה, אבל הגיתי את המילים בקול שקט. דנה הפעילה את המוזיקה בקולי קולות והתחילה לקפוץ על המיטה ולצעוק, "בן־זונה מניאק! לך תזדיין, יא חתיכת זין! נו, בואי, תורך!"

קראנו לזה 'מסיבת קללות'. הרבה זמן לא ערכנו מסיבת קללות ובאמת שזה משחרר, וגם יצירתי.

אני תוהה אם המחשבות האלה בעיצומו של משבר מאירות אותי באור בעייתי. למה אני לא צועקת עליו? למה אני לא בוכה? למה אני לא מנפצת את המחשב שלו על הרצפה?

את מסיבת הקללות היצירתית אני עורכת במחשבותיי.

הלוואי שתתעורר עם שפה נפוחה וחצ'קון על האף. שייפול עליך קונדום משומש בטיול לילי על המדרכה. שתרים את האחיין התינוק שלך והוא יפלוט לך ישר לפה.

ההלם שלי מתחלף בכעס שממלא את כולי ומפריע לי לחשוב. שפתיי רועדות בזעם עצור כשאני רוכסת את התיק וגוררת אותו על הרצפה אל עבר דלת הכניסה.

"אני נוסע ליומיים," הוא אומר, "לא אהיה פה מחר. תוכלי לחזור ולקחת את יתר החפצים שלך."

אני עוצרת, משחררת את רצועות התיק הכבד מאחיזתו, סבה על עקביי וסוטרת לו סטירה מצלצלת. כף ידי מעקצצת בכאב. לא ידעתי שיש בי עוצמה כזאת. כשראיתי סצנות של אישה סוטרת לגבר בסרטים תהיתי אם זה קורה בחיים האמיתיים, אם לנשים יש את האומץ לכך. בסרטים הגבר אף פעם לא מחזיר, סטירה של אישה היא דגדוג בשבילו. גיל מביט בי במבט המום או מופתע ומשפשף את לחיו. זה משפר את ההרגשה שלי, אבל רק לרגע קטן וחולף. "לך תזדיין," אני מסננת. גם ככה הוא כבר עשה את זה, ולא איתי.

על המדרכה מתחת לבניין אני גוררת את התיק והכעס מפנה את מקומו לדמעות. אני עוצרת מונית ונוסעת אל דנה.

עבר חודש מאז. את החודש הזה ביליתי בבכי על ספת הנוער שבחדר האורחים בביתה של דנה.

דנה עורכת דין. היא עושה התמחות במשרד מצליח בתל אביב ומקווה יום אחד להתקבל כעורכת דין מן המניין. היא בעלת חושים חדים, מבחינה בניואנסים ובעלת סבלנות לפרטים, אבל מפגינה הרבה פעמים חוסר סבלנות כלפי אנשים. "זה ממש לא נכון," היא אמרה לי פעם, "פשוט אין לי סבלנות למטומטמים." כל אלה תכונות שהופכות אותה למקצוענית.

יחד התבגרנו ויחד הגענו לתל אביב כדי להתחיל בחיים חדשים. גדלנו בשכנות במושב בדרום והמשפחות שלנו הפכו עם השנים למשפחה אחת גדולה.

כל הנוכחים במסיבת הפרידה שנערכה לנו לפני שש שנים כשעברנו לתל אביב חשו רגשות מעורבים. אימא שלי ואימא שלה לא הפסיקו לבכות, והאבות שלנו שתו בירה וניסו לא לדבר על העזיבה שלנו.

דנה יודעת הכול עליי. כל פרט, כל סוד כמוס. טוב, כמעט הכול. לעיתים רחוקות אני שומרת לעצמי כמה סודות. למה? כי אם אספר לה, אבכה. כי אם אגלה לה היא תמהר לנתח אותי עוד לפני שאספיק להבין את עצמי. לפעמים אני לא מספרת רק כדי להשאיר לעצמי משהו שיהיה רק שלי.

דנה היא היועצת שלי, היא זו שאיתה אני שמחה ועצובה, זו שתהיה איתי לנצח. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה. סיכמתי עם דנה כבר מזמן שאם שתינו לא נמצא זוגיות עד גיל ארבעים אז נגור יחד ואולי נאמץ כמה חתולים. היא המשפחה שלי, וכמובן גם דותן, הצלע השלישית במשולש החברות שלנו, שאנחנו קוראות לו דוש רק כדי לעצבן אותו כי הוא שוטר. הוא למעשה חוקר במשטרה, אך מעולם לא משתף אותנו בעבודתו מעבר למינימום ההכרחי ועוטף את הכול בהומור. דותן הוא החבר המושלם, יודע לשמור סוד ולתת עצות טובות.

כולנו רווקים או בין קשרים. כלומר, אני בין קשרים. דנה ודותן לא באמת מחפשים קשר. דנה רוצה רק ליהנות ודותן מכור לריגוש שבמרדף ובציד ומחליף בחורה כל שבוע. דנה ואני בטוחות שמישהי בסוף תגרום לו להפסיק לחפש.

החודש שעבר עליי מאז הפרידה מגיל היה חודש של פסימיות שהמאיסה אותי על חבריי, חודש של מרמור מביך.

ההשפלה, הבנתי, כואבת. אני לא כואבת את הבגידה כמו שאני כואבת את ההבנה שהייתי עיוורת למה שקורה סביבי. החשבתי את עצמי כאחת שמבחינה בדקויות, שיודעת לשרטט תמונה מדויקת על ידי מילים, שמצליחה לכתוב דמויות עם עומק, אך לא השכלתי לראות את מה שניצב מול עיניי.

הרגשתי בושה, השפלה. חשתי תסכול על כך שבמקום לכעוס על גיל ולבכות על אובדן הקשר שלנו, בכיתי על מה שגיליתי על עצמי. גיליתי שאני חלשה, תמימה וקלה לתמרון. מי יודע במשך כמה זמן גיל בגד בי?

אם יש משהו שאני שונאת זה להפגין חולשה. עד לאותו רגע עדיין האמנתי שאני אישה ששולטת בחייה ביד רמה ומובילה אותם קדימה בבטחה. אני רק בת עשרים ושש, יש לי עבודה שאני אוהבת, שבה אני זוכה להשתמש גם בצד היצירתי שלי וגם במחשבה, אני נראית בסדר, מקפידה על תזונה נכונה ועל פעילות ספורטיבית, או לפחות משתדלת, ויש לי זוגיות יציבה. כלומר, הייתה לי זוגיות יציבה.

עתה אני מבינה בדרך הקשה שכאשר לבנה אחת מתפוררת במגדל הבטוח שבניתי, הכול עלול לקרוס. ההבנה שאני שוב באותה נקודה שבה אני ללא זוגיות מעוררת בי את החשש שאולי אכן הבעיה נמצאת אצלי.

כשסיפרתי לאימי שמה שהיה ביני לבין גיל נגמר זכיתי לשתיקה, שתיקה שפירשתי כהאשמה. אני לבד שוב, אני לא מצליחה להחזיק זוגיות שוב, ואימא הייתה מרוצה מגיל כל־כך.

"אחד שיודע מה הוא רוצה," היא אמרה, "אחד שבונה את העתיד שלו. אני שמחה בשבילך, זכית."

גם אחרי שסיפרתי להוריי מה הוא עשה עדיין הרגשתי שנכשלתי, בעיקר כי התגובה שקיבלתי לא גינתה אותו באופן מיידי.

"ולא שמת לב לשום רמזים מקדימים?" היא שאלה.

כאילו האשמה הייתה בי. כאילו אני זו שגרמה לו לעשות את הצעד הנלוז הזה. ואולי זה נכון?

אני שומעת את דלת החדר נפתחת ושמיכת הפוך מוסרת ממני באחת. אני מנסה לתפוס בשוליה ולוחשת, "תעזבו אותי."

"התאבלת מספיק," קובעת דנה, ודוש מרים אותי על רגליי ומושך אותי אל חדר האמבטיה.

"תתקלחי, אנחנו יוצאים," דוש אומר בטון שמבהיר לי שהוא לא מוכן לקבל לא כתשובה, ואני נכנעת. הוא משאיר אותי בחדר האמבטיה ויוצא. אני שומעת אותו צועק מהמסדרון, "אאסוף אתכן בעוד שעתיים, אל תתעכבו!" דלת הכניסה נטרקת.

אם דנה לא הייתה בוחרת בעריכת דין, אין ספק שהייתה הופכת לסטייליסטית ומאפרת. "שבי בשקט ותני לי לסדר לך את השיער," היא אומרת. אני זוקפת את ראשי כשדנה טורחת לסדר את שערי המתפרע בעזרת 'בייביליס'. אחר כך היא עוברת לאיפור ולא מרשה לי להציץ עד שהיא מסיימת.

"וואו." אני מחייכת כשאני עומדת מול המראה. "מזמן לא נראיתי ככה." שערי גולש בגלים חומים על כתפיי והאיפור המעושן מבליט את עיני הדבש הגדולות שלי. השמלה השחורה והצמודה שבחרתי מחמיאה לי והנעליים גבוהות העקב מוסיפות עוד כמה סנטימטרים לגובהי הממוצע. "אפילו אני מודה שאני נראית נהדר." אני מחייכת אל דנה באישור ומדביקה נשיקה ללחייה.

דנה מחבקת אותי חזק. "יהיה בסדר, אני מבטיחה." העיניים של שתינו מתחילות להבריק ודנה מזהירה אותי, "חאלס עם הבכי, את תהרסי את האיפור." שתינו צוחקות.

גם דנה נראית נהדר, כמו תמיד. זה בא לה בקלות. היא לבושה בשמלה לבנה שמתרחבת בשוליים, שערה האדמוני אסוף לקוקו גבוה ואניצי שיער מקיפים את פניה, עיניה הכחולות והגדולות מאופרות ושפתיה מודגשות באודם עדין.

דותן מתקשר כדי להודיע שהוא למטה ומבקש שנרד כי הוא לא מוצא חניה. אנחנו לוקחות את התיקים ומצחקקות בהתלהבות של נערות כל הדרך למטה.

"איזה כיף לי שיש לי שתי חברות הורסות כמוכן! המוניטין שלי רק מרוויח מזה," מחמיא דותן כששתינו נכנסות למכונית.

אני מדביקה לו נשיקה ודנה טופחת לו על הראש ממקומה על המושב האחורי. "גם לך לא חסר, דוש!"

באמת לא חסר לו. דותן גבר מושלם. בעיניו החומות תמיד מרצד זיק של שובבות וחיוכו ממס כל בחורה, ובנוסף לכל זה הוא מבריק באופן יוצא דופן ויש לו חשיבה מחוץ לקופסה. לא פלא שהוא מצליח כחוקר.

"מזל שעצרתי את שתיכן אז, באותו הלילה, כשנפגשנו לראשונה," הוא מעיר. דנה מביטה בי ואני בה, ואז כולנו פורצים בצחוק.

הלילה ההוא לפני חמש שנים ייזכר לעולם כאבן היסוד של החברות שלנו. דנה ואני בדיוק שכרנו דירה בדרום תל אביב. אחרי בילוי ארוך ומוצלח מאוד במועדון עכשווי בעיר צעדנו לעבר החניון שבו השארנו את הרכב של דנה. שתינו היינו שיכורות ובמצב רוח שטותי, וכל מילה עוררה בנו צחוק עד דמעות, הזכירה סיטואציות משותפות מהעבר ובדיחות שרק שתינו היינו מסוגלות להבין.

החניון היה ריק מאדם כשהגענו. עברנו בין המכוניות החונות ולא מצאנו את המכונית. לאחר חיפושים אינטנסיביים התעייפנו והתיישבנו על האדמה. דנה בכתה ואני צחקתי עליה. ניידת משטרה עצרה ברחוב וממנה יצא השוטר הכי הורס בעולם.

"הכול בסדר, בנות?"

"לא זכור לי שהזמנו חשפן," לחשתי לדנה.

דנה שיתפה פעולה והתחילה לשיר את You can leave your hat on.

הוא עזר לנו לקום לעמידה ושתינו התאמצנו להישאר זקופות.

"בנות, אסור לכן להגזים עם השתייה, זה ממש לא בריא," הוא אמר בתוכחה, ואז אמר לשותף שלו שהיה איתו בניידת שיש לו שתי שיכורות שצריכות עזרה להגיע הביתה.

"אני לא שיכורה," התעקשה דנה כשהתקדמנו אל הניידת כמו עצורות מסוכנות.

דנה המתלהבת צעקה לדותן, "תעשה לי את הקטע עם היד על הראש כמו בסרטים, בבקשה, בבקשה!" דותן חייך ונעתר לבקשתה. לאחר שנכנסה לניידת צעקה, "גם למאיה מגיע." הוא זרם עם השטות והניח את ידו על ראשי כשהתכופפתי כדי להיכנס לניידת.

בניידת דנה ניסתה להסביר שהמכונית החמודה שלה נעלמה וככל הנראה נגנבה. שתינו התעלמנו מהעובדה הברורה שלא היה מצב שמישהו יטרח לגנוב מכונית ישנה וחבוטה עם כתמי חלודה לא ממש חינניים. דותן ניסה לדלות פרטים כמו סוג המכונית והצבע. דנה ענתה ולאחר מכן נשענה לאחור על המושב ועצמה את עיניה.

 "מה הכתובת שלכן?" הוא שאל. עניתי לו בעייפות והחלטתי לנמנם קלות עד שנגיע אל הבית. כשדותן והשוטר השני העירו אותנו גילינו שהגענו הביתה. הניידת עצרה לפני מכונית קטנה וחמודה שחנתה בסמוך לבניין. "וגם מצאנו את המכונית שלכן," הוא גיחך.

הבטנו במכונית והתפקענו מצחוק. האלכוהול השכיח מאיתנו את העובדה שהחלטנו לנסוע במונית למועדון כדי שנוכל לשתות בלי חשבון.

"תסתדרו עד הדירה?" הוא שאל כשנשען על דלת הניידת, ממשיך לעקוב אחרינו במבטו. הנהנתי. הוא נשאר שם כדי לוודא שאנחנו נכנסות בבטחה לבניין.

למחרת דותן התקשר לדנה כדי לברר מה שלומנו והזמין אותה לדייט. היא הסכימה בהתלהבות. היא אף פעם לא יכלה לעמוד בפני גבר חתיך במדים. בפגישתם היא גילתה שהוא אכן מדהים, אבל זה לא היה זה והם בחרו להישאר ידידים. הידידות התחזקה כשהם גילו שהם חולקים אהבה לכדורגל. מאז אני נאלצת לצפות איתם בכל משחק חשוב ולשמוע את צרחות השמחה או האכזבה שלהם. הידידות הפכה לחברות עמוקה ואנחנו בלתי נפרדים.

במועדון שלושתנו יושבים על הבר, שותים ובוחנים את המבלים האחרים. דנה לא מפסיקה לשלוח חיוכים לגברברים ומתישהו מושכת אותי אל רחבת הריקודים.

אנחנו מפזזות ושרות יחד את מילות השירים כמו מתבגרות מתלהבות. דותן מגיע ומוסר לכל אחת מאיתנו עוד משקה כדי לשמור על מצב רוח מרומם ואז נעלם בין הרוקדים. אני עוקבת אחריו במבטי ורואה שהוא כבר מפעיל את קסמיו על בחורה בבר.

דנה אומרת לי משהו, אבל המוזיקה מונעת ממני להבין מה. היא מתקרבת וצועקת באוזני, "יש חתיך הורס מימינך שלא מפסיק לנעוץ בך מבטים."

אני ממשיכה לרקוד וזורקת מבט לכיוונו. עיניי נפגשות בעיניו של החתיך, כאילו הוא רק חיכה שאסובב את מבטי אליו.

"הוא נראה ממש טוב!" צועקת דנה באוזני, ואני מהנהנת ונושכת את שפתי התחתונה.

הוא לבוש במכנסי ג'ינס כחולים שמונחים יפה על ירכיו השריריות, ובחולצת טריקו שחורה שמבליטה את השרירים שלו. אין ספק שהבחור משקיע באימונים. הוא מחזיק משקה ביד אחת ואת האחרת הוא מעביר בשערו הבלונדיני הכהה שנופל על מצחו בצורה מושלמת. הוא ממשיך להביט בי כשהוא לוגם מהכוס.

יש לו עצמות לחיים גבוהות ולסת חזקה, ועיניים כחולות שנוצצות בנחישות. כולו משדר מסתוריות מושכת. אני שמה לב שהפסקתי לרקוד ואני סתם עומדת ובוהה בו. חיוכי מתחיל להתפוגג כשאני רואה אותו מניח את הכוס ומתקדם לעברי. אני מסתכלת לצדדים ורואה שדנה כבר מצאה לה מישהו לרקוד איתו ובכלל לא מבחינה במה שקורה איתי.

אני שוקלת לברוח. עדיין לא התאוששתי ממה שגיל עשה לי. נורות אזעקה מהבהבות במוחי והראש שלי זועק 'תברחי', אבל הרגליים לא מגיבות. הוא נעמד מולי ומקרב את פניו אל אוזני. שפתיו נוגעות לא נוגעות בי וריח האפטרשייב מגרה את חושיי כשהוא שואל, "אפשר לרקוד איתך?"

בלי לחכות לתשובה הוא מניח את ידו על גבי, מצמיד אותי אליו ומזיז אותי לקצב המוזיקה. האלכוהול, המוזיקה הרועשת, האורות המרצדים ותנועות הגוף שלו פועלים את פעולתם ואני נכנעת ומתאימה את תנועותיי לשלו. הוא עוצם את עיניו ונסחף בריקוד.

אני מנצלת את זה כדי להביט בו שוב. וואו, כמה הוא יפה! הזיפים הבהירים שעל סנטרו מודגשים על רקע עורו השזוף וגורמים לתחתית הבטן שלי לרעוד.

תפסיקי לחשוב יותר מדי, זה רק ריקוד. תיהני.

שנינו נעים באיטיות, ידיו חובקות את מותניי, ואני מרגישה את חום גופו במקום שבו הוא נוגע בי. מבטו נעוץ במבטי, כחול ועמוק וללא כל מבוכה, ואני שבויה במבטו המכשף. הוא מחייך וחושף שיניים לבנות, וגומה אחת נגלית בלחיו הימנית. זה יותר מדי, אי אפשר לעמוד בקסם הזה. אני מחזירה לו חיוך, הוא צוחק ומצמיד אותי אליו. זה הקסם של מקומות ניטרליים, הם כמו בועה תלושה מהמציאות, אפשר להיות בה מי שרק רוצים, בלי עבר, בלי תוכניות לעתיד.

כשהשיר מסתיים הוא מושך אותי אל הבר ומבקש מהברמן שיביא לנו בירה. הוא שואל אותי משהו, אך אני מסמנת לו בידי שהרעש חזק מדי. הוא מתקרב אליי ושואל, "את מהסביבה?"

אני מתחילה לענות, אבל תשומת ליבו מוסטת אל הטלפון שלו. מבטו משתנה. "חייב ללכת!" הוא צועק ליד אוזני, "היה נעים לרקוד איתך."

אני מביטה בו בבלבול. הוא קולט את האכזבה שלי ומחייך בשאננות. הוא יודע בדיוק מה הוא שווה. ידו נשלחת ומסיטה את שערי מפניי, מגעה מעביר בי זרם חד שמשתק אותי. אני מדמיינת איך ארגיש אם שפתיו ייגעו בשפתיי.

"את יפהפייה," הוא אומר, מדביק לי נשיקה על הלחי ואז מסתובב והולך לעבר היציאה.

מה, לעזאזל, קרה פה? מה זאת, החוצפה הזאת? אני הייתי צריכה להיות זאת שנעלמת, לא הוא.

הבועה התפוצצה. אולי עדיף כך. אני באמת לא זקוקה לעוד שיברון לב. אני מסתובבת ורואה את חבריי ממשיכים לרקוד ונהנים, מחייכים אליי כל אחד מהפינה שבה הוא נמצא. אני צוחקת ומצטרפת אליהם על רחבת הריקודים.