פרישה – דרך חדשה

יום רביעי. בוקר.

מבט אל הראי. רגע לפני טקס הגילוח היומי, דורון מגלה שהוא כבר לא יכול להתעלם מניצני השיבה שנזרקו בזיפי זקנו.

חמש שנים עברו מאז הפרידה מצה"ל. שנים ארוכות של תהליך הסתגלות מייסר, עמוק ומלא בהזדמנויות.

האירועים שהיו מנת חלקו בתחילת התהליך, שבועות פרועים של מועקה נפשית, תסבוכות ותחילתה של דרך חדשה, כל אלו נראו לו כעת כסצנות מסרט ישן.

עמוק בתוך קריירה אזרחית, הבוקר חש התרגשות גדולה לקראת הפגישה העסקית הממתינה לו בהמשך היום — לראשונה, בלונדון.

תחושת סיפוק מילאה אותו. כמה טוב שהחליט להצטרף לשורות "א.ד.ם מערכות" חודשים ספורים לאחר שתלה את המדים. מאז הצטרפותו הרחיבה החברה את מעגלי הפעילות שלה בתחום האבטחה הביתית, ולאחרונה התפשטה גם לחו"ל. דורון עמד בלב העשייה, כאחראי תכנון ואסטרטגיה.

מרחב הפעולה שלו כלל את כל אשר אהב: חשיבה יצירתית, רקימת קשרים מקצועיים ונסיעות אין־סוף. בעיקר ברחבי ישראל. עתה, גם מחוצה לה.

דורון סיים להתגלח, הכין לעצמו קפה והתיישב ליד השולחן בחדר המלון. הרגל היקיצה המוקדמת, כמו הרגלים רבים שדבקו בו בעשרים וחמש שנות שירות צבאי, סירב להיפרד ממנו. הוא הספיק לרוץ כשעה, כולל תרגילי חימום ושחרור, להתקלח ולהתגלח, ועדיין נותר לו זמן רב עד להגעת המונית שתיקח אותו למקום הפגישה.

הוא פתח לרווחה את חלון החדר והגניב סיגריה לפיו. את המנהג הזה אימץ ועזב כמה פעמים, אך בשבוע האחרון, כנראה בגלל האתגר החדש, לא הצליח להתגבר על הדחף לעשן.

הסיגריה התכלתה. "זהו, מוכן לצאת לדרך" — כתב לסיגל במסרון, אפילו שידע שהיא לא תביט בטלפון בשעה הקרובה.

אחרי כמה דקות של בהייה ברחוב המתעורר לאיטו, התנער ולבש את החליפה. הוא לא רגיל לתלבושת הזאת, ולא חש בה בנוח. אבל איזו ברירה יש לו — עליו לנהוג לפי כללי המשחק.

מבט במיטה הזכיר לו שגם הלילה ישן לבד. זה הפריע לו, הוא ציפה שאחרי כל כך הרבה שנים מחוץ לבית סיגל תרצה לבוא איתו לכל מקום שאליו ינדוד. הוא כמובן הציע לה, אבל היא דחתה זאת על הסף. "זה לא פרקטי," אמרה ולא יספה. דורון, אף שהבין, התאכזב.

הטלפון בחדר צלצל. פקידת הקבלה הודיעה לו שהמונית ממתינה בכניסה. דורון אסף את תיקו ויצא מהחדר.

הנהג עמד מחוץ למונית. כשדורון התקרב, הוא מיהר להלביש חיוך מנומס על פניו, הציג את עצמו ואמר שהנסיעה תיארך כעשרים דקות. דורון התרווח במושב האחורי וניסה להשתחרר מהמתח ומכאב הבטן הקל. הנהג נסע לאט, ודורון הביט ברחובות המתחלפים לנגד עיניו: אנשים הלכו על המדרכות, ממהרים לתחנות ה־TUBE, בדרכם לעבודה, והכבישים רחשו מוניות לונדוניות במראה טיפוסי. איך לא סגרתי לעצמי עוד יומיים חופש כאן? חשב לעצמו, והתשובה הגיעה במהירות: הוא לא אוהב לבלות לבד. הוא צריך לחלוק, לשתף.

בפתח אחד המשרדים המפוארים של חברת SMDR עמד נייג'ל, איש הקשר שהזמין את דורון לפגישה. "אדוני, אני שמח לפגוש אותך," פנה נייג'ל בנימוס.

דורון חייך במבוכה. במצבים כאלה הוא מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה. הוא לחץ את היד המושטת ונכנס לחדר הפגישות.

השעתיים הבאות חלפו במהירות. מנהלי החברה הבריטית הציגו לדורון את הצרכים שלהם, את קשיי האבטחה בשוק הפרטי, וסיפרו שהם מעוניינים בפתרונות יצירתיים. דורון הקשיב וכתב. מפעם לפעם העיף מבט בפניהם של הדוברים, אנשים רשמיים ללא קורטוב של חוש הומור. אני לא מצליח להתחבר, עלה בו קול חושש, אבל עד מהרה שבה תשומת ליבו להתמקד בפן המקצועי של הפגישה. כשזכות הדיבור עברה אליו, הוא הציג את א.ד.ם מערכות, ותיאר בקצרה את היצע המוצרים של החברה.

"אדוני היה קולונל בצבא הישראלי," העיר נייג'ל. "מדוע שלא נציין זאת?"

דורון אישר את הדברים בניד ראש קל. בכוונה לא הרחיב על כך. הוא לא ידע מה הגישה של יושבי החדר לקריירה הקודמת שלו. במקום לפתח שיחה בעניין, הוא הפעיל את המצגת והחל מפרט על האפשרויות, היתרונות, החסרונות והעלויות.

הפגישה הסתיימה. נייג'ל הזמין את דורון להישאר לתה ועוגיות. דורון נעתר להזמנה. אבל חרף ניסיונותיו, לא הצליח להשתלב בשיחה הקלילה. לבסוף נפרד מהיושבים ויצא לתור את לונדון.

היעד הראשון היה רחוב פיקדילי. לפני שנסע, העבירו לו סיגל והבנות רשימת קניות, והוא רצה לסיים עם המשימה הזאת. כשהדליק את הטלפון, קפצה הודעה מסיגל: "איזה כיף לך!" תשובה למסרון מהבוקר. הוא התחיל ללכת. טיפות גשם צלפו בו והרוח הקשתה את התקדמותו. מעבר לכביש ראה דוכן קרפים ומשקאות חמים. הוא חצה את הכביש והזמין שוקו חם וקרפ נוטלה.

הוא רצה לדבר עם סיגל, לספר לה על הפגישה, על התחושות שלו, על הקור העז בלונדון, אבל היא לא ענתה. הטלפון צלצל וצלצל, עד שהשיחה התנתקה. היא טרודה בעבודה, או שהטלפון לא לידה, חשב דורון ולגם מהמשקה החם.

הבוקר של סיגל היה שגרתי למדי: הוויכוח היומי עם הבנות על הלבוש ועל תכולת הכריך, ארגון זריז שלהן ושל הבית, פיזור במסגרות ונסיעה לעבודה. במהלך הנסיעה לא הצליחה להדחיק את המחשבה — שוב אני לבד, מתקתקת את הבית, ודורון לא איתי.

היא נכנסה לאזור המשרדים, וכמדי בוקר התקבלה בחום ובחיוכים. סיגל, מזכירה רפואית בכירה במרכז רפואי גדול, הייתה אהודה מאוד. מאורגנת למופת, מאירת פנים, סבלנית ואחת כזו שיודעת להסתדר עם כולם. היא התחילה בשגרת יומה: מעבר על תיבת הדוא"ל, מענה לטלפון ותיאומים שונים. היא אהבה אנשים והצטיינה בתקשורת בין־אישית, אבל המחשבה על הבדידות שהיא חווה בבית, שהייתה בטוחה שתיעלם עם פרישתו של דורון מהשירות הארוך ואילו היום רק התעצמה, גרמה לה תחושת חמיצות ותסכול. אותה תחושה חזרה כשצג הטלפון הבהב בהתראה על שיחה מחו"ל. לא, היא לא מסוגלת לדבר עכשיו עם דורון. זה לא מתאים כרגע. הזמינות שלו מוגבלת גם כשהוא בארץ, ובמהלך היום הוא תמיד התקשר בזמנים לא נוחים. היא השתיקה את הטלפון וניסתה לחזור לשקוע בעבודה. בתוכה פנימה ידעה שהיא תקועה.

דורון הביט בגשם היורד ללא הפוגה, שעכשיו היה מעורב בשלג קל, נגס בקרפ ולגם מהשוקו. הסיטואציה הרחיבה את ליבו, הוא צילם את עצמו ושלח לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. תחושת הבדידות שבה לכרסם בו. הוא המתין להפוגה בגשם כדי להמשיך לכיוון פיקדילי. מבט לטלפון, סיגל לא חזרה אליו ולא הייתה שום תגובה לתמונה.

הדממה האלחוטית הזאת העצימה את מועקת הבדידות, הוא חייב לדבר עם מישהו. לאחר שנייה של היסוס התקשר להוריו.

"מה העניינים איתך?" שאל אביו בן השבעים.

"וואלה, אני עושה חיים שלא תאמין."

"ספר קצת..."

דורון תיאר לאביו את האווירה ברחוב הקר, את השלג היורד ונמס מייד ואת התענוג המתוק שלו, שוקו חם וקרפ שוקולד.

"הקול שלך נשמע לא משהו, מה קרה?" התערבה פתאום אימו.

"אני לבד, אימא, ואני לא אוהב את זה," אמר דורון בכנות נדירה. מאז ימיו הראשונים בצבא הקפיד לא לשתף את הוריו בקשיו ובתחושותיו האמיתיות, הוא לא רצה להכביד עליהם, ובעיקר — לא רצה שיתחילו לחקור אותו.

"נסה ליהנות מזה, בן," אמר האב בנימת שכנוע. "יש הרבה כיף בלהיות לבד."

דורון ענה בכחכוח קל וסיים את השיחה במילים קצרות, בדיוק כפי שנהג לעשות אז, כשהיה במדים, והיה מתקשר להוריו לשיחות חטופות, רק כדי לסמן V על המשימה.