שיינה
יהונתן ולד
₪ 42.00 ₪ 28.00
תקציר
בצוהרי יום, באחד מרחובות השכונה החרדית בירושלים נפגשות שתי נערות – האחת חרדית והשנייה חילונית. בפגישה מקרית זו, המשנה את מסלול חייהן, מתחילה שיינה קאופמן ממאה שערים לספר את סיפור מסע חייה המרתק. מסעה ארוג בחברות נפש לרונה מהמושבה הגרמנית.
שֶׁיְינֶה הינו סיפור על חברות בין שתי נערות הבאות מעולמות מנוגדים, המלווה אותן גם במהלך חייהן הבוגרים, שם מחכות להן עליות ומורדות עם תפניות בלתי צפויות.
סיפור שמתפתל בין סמטאותיה הצפופות של מאה שערים, למושבה הגרמנית השקטה ומרחיק עד השכונות החרדיות בברוקלין.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 268
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
קוראים כותבים (1)
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 268
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
פרק ראשון
הביקור הראשון שלי במושבה הגרמנית
רונה התקשרה אליי אחרי כמה ימים.
"אולי תבואי לבקר אותי?" שאלה. ברור, עניתי לעצמי בלי קול. לַךְ פשוט כל כך לעלות על אוטובוס ולבוא לקנות קיגעל אצלנו. אבל לי? אמא לעולם לא תרשה לי לבוא אלייך.
"שיינה?" שמעתי את קולה, "בסדר? תבואי?"
"כן," עניתי מהוססת, "הייתי צריכה..., אני צריכה לחשוב על זה."
"מה הבעיה?" שאלה, "קו 77 ותרדי בתחנה הראשונה של המושבה הגרמנית."
"זה לא..." ניסיתי, אבל לא מצאתי את המילים, "בעזרת השם אני... בעזרת השם אתקשר אלייך," וניתקתי את השיחה.
איפה יישמע שנערה ממאה שערים תעלה על קו 77 לבדה ותיסע למושבה הגרמנית? ובעצם, מדוע לא? אני שיינה, ואני יכולה. בטני רעשה וגעשה. יצר ההרפתקנות החבוי בי התעורר לחיים. יוצאים למסע? לארץ לא נודעת? ידעתי שאמא לעולם, לעולם, לא תסכים. ובכל זאת מיהרתי למטבח:
"אמא, את זוכרת את רונה? זאת שסיפרתי לך עליה שהייתה כאן בשבוע שעבר שלקחתי אותה לקנות קיגעל, שעברה ברחוב וראיתי שהיא פתאום בוכה, שנתתי לה כוס..." שטפתי במילים בלא מעצור.
"שיינה, תירגעי בבקשה, מה את רוצה?" אמרה אמא כשמגבת בידה והיא רוכנת מעל התנור.
"אז, אני רוצה לנסוע לבקר אותה," אמרתי מהר, כמי שכפאו שד.
"מה את רוצה?" שאלה בתמיהה.
"רונה התקשרה והזמינה אותי לבקר אותה," השבתי בניסיון לגייס את רונה לעזרי.
אמא הסתובבה לעברי, ניגבה ידיה במגבת, התבוננה בפניי ולא אמרה דבר. עיניה הצטמצמו, ורק "שמע ישרואל" נלחש בין שפתותיה.
כשניסיתי לומר משהו, היסתה אותי בידה.
מה היא רוצה לומר לי? על מה היא חושבת? הכנתי את עצמי לתשובה שלילית. זה היה ברור, לא?
"היא הזמינה אותך?" אמרה אמא ונאנחה.
"כן, אז את מרשה?" קפצתי.
"אני לא מרשה," אמרה.
"מה?"
"אני רוצה לדבר עם אמא של רונה," פסקה.
שתקתי. למען האמת, גם אני נבהלתי מהרעיון לנסוע לבד לקצה השני של העולם לבקר ילדה חילונית שפגשתי לדקות ספורות וכמעט אינני מכירה אותה. מצד אחד, הסקרנות לראות איך נראים חייה וההתרגשות לקפוץ אל הלא־נודע משכו אותי כבמטה קסם, מצד שני בטני התהפכה עליי בקרבי.
מה יהיה אם אמא תסכים? מעולם לא יצאתי לבד מתחומי השכונה שלי. לכן נרגעתי כשאמא שמה גבול להרפתקה.
כעבוד רגעים ספורים, ניגשתי אליה, ניקיתי מלחייה שאריות קמח, נישקתי אותה והודיתי לה.
"זה שוחד," אמרה אמא בחיוך, "עם נשיקה כזאת ומבט כזה לעולם לא אוכל לסרב לך."
"אז השוחד כבר עובד," חייכתי וחיבקתי אותה.
למוחרת, כשחזרה מהאולפנא קראה לי.
"שוחחתי עם דורית," הודיעה לי מייד כשנכנסה.
"מי זאת דורית?" שאלתי.
"אמא של רונה," ענתה והביטה בי בפליאה.
"נו, אמא, ומה אמרה?"
"היא החמיאה לך על התנהגותך ואמרה שעזרת לרונה לעשות מצווה."
"ואת מרשה לי לנסוע אליה?"
אמא אחזה בי בשתי ידיה, הביטה לתוך עיניי ואמרה, "אבא שלך, עליו השלום, לימד אותי להיות סקרנית, לקרוא, ללמוד ולהרחיב דעת. את יודעת שהיה מגניב הביתה ספרים חילוניים כדי שאקרא?"
כן, ידעתי, מכיוון שגיליתי אותם מוחבאים בארון. אבל לא סיפרתי לה.
אמא עצרה לרגע וניגבה את עיניה במגבת שעדיין אחזה בידה. "לאחר מותו של אבא שלך, עליו השלום, החלטתי שאחנך אותך בדרכו."
"אמא, את מרשה לי לנסוע לרונה?"
"החברה שלך רונה, ילדה טובה, חילונית, אבל לא משלנו. את יודעת שהיא תלמידה מצטיינת?"
"אז את מרשה לי?"
היא עמדה לרגע, התבוננה בי ועיניה ליטפו אותי, "תהיי גאה במי שאת, תהיי גאה באבא שלך, זכר צדיק לברכה, וברבי ברוך הקטן שיזכה לחיים ארוכים, והשם ישמור עלייך."
"אז את מרשה?" וידאתי בפעם האחרונה.
אמא הנהנה ומוחי, שלרגע לא הפסיק לנוח, חשש, "אבל רבי ברוך הקטן, אולי הוא יתנגד?"
"החבר הכי טוב של אבא? את חושבת שלא ידע על הספרים ששמרנו אבא ואני בארון בחדר השינה?" צחקה אמא. אז גם הוא ידע, חשבתי, לא רק אני...
"הגיע הזמן," אמרה אמא בקולה המלטף, "שתבקרי אותו. תספרי לו על רונה ותבקשי את ברכתו."
רבי ברוך הקטן, מראשי ישיבת ירושלים, החברותא של אבא שלי, ברוך הגדול, עליו השלום. אבא, שהיה איש גבוה ורחב כתפיים, ורבי ברוך הקטן, איש צנום וקטן קומה, היו חברים עוד מילדותם. הבָּרוכים המְבורכים קראו להם. חברות שהתחילה בחדר, המשיכה כחברותא בישיבה ומעולם לא נסדקה, אפילו כשאבא פנה לעיסוקיו ופתח את החנות ׳ירמולקה׳ במאה שערים. על המדפים עמדו עשרות ומאות כיפות מכל המינים וכל הסוגים, כיפות לחרדים, לחסידים, לספרדים, כיפות לילדים, לנוער ולזקנים, ליום שמחה וליום אבל, ותיקי בד לנשיאת ספרי התפילה והטליתות. לכל האנשים, לכל היהודים, ליטאים, חסידים וספרדים. וכששאל אותו יום אחד רבי ברוך הקטן מדוע אתה פותח את דלתותיך לחסידים שאנחנו בריב איתם ולנטורי קרתא הקיצוניים, אמר לו אבא "כולנו יהודים."
לו אלוהים היה מזמֵן לי חברותא כזאת, חשבתי, הייתי מזיזה הרים ממקומם.
רבי ברוך הקטן, עילוי בתורה, המשיך והעמיק בלימודיו ועלה מעלה מעלה עד לתפקיד הרם, מראשי ישיבת ירושלים.
איש נמוך קומה, משקפיים עגולים מעטרים את פניו. שנות חייו כבר ניכרות בגופו, ידיו רועדות מעט, גופו שחוח, אשתו הרבנית, בת שבע הצדיקה, שמונת ילדיו, נכדיו וניניו מקיפים אותו באהבה ודואגים לכל מחסורו.
עיניו חוקרות, מבטו חד וקשוב, לא דוחק ולא מבטל את בן שיחו, וכשידבר ידבר בנחת, יחייך, יפרש, יסביר וישאל מדי פעם "האם הבנת?" ואם לא הבנת יסביר בעזרת דוגמא. ואם אינך מסכים יעורר דיון "כי אי הסכמתך מעוררת לחשיבה ואם אתה חושב אני מעריך אותך."
רבי ברוך הקטן נשאר החבר של המשפחה הקטנה שלנו ופרש את חסותו עלינו אחרי לכתו של אבא עליו השלום, ברוך דיין האמת. בכל חג ויום טוב אנחנו סועדות על שולחנו.
הוא ואשתו הרבנית בת שבע ושמונת ילדיהם ונכדיהם, השם ישמור עליהם, שמספרם כחול אשר על שפת הים, הם ממש כמו המשפחה שלנו.
ביום חמישי בצוהריים יצאתי מביתי מצוידת בברכתו של רבי ברוך הקטן, בעוגת הפרג המפורסמת של אמא, ובמבטה החם. אמא אף ליוותה אותי, שלא אתבלבל חס וחלילה, עד תחנת האוטובוס שייקח אותי מעיר המבצר שלי לקצה העולם אל המושבה הגרמנית.
בכיסי מקופל בזהירות פתק ועליו בכתב ידה של אמא רשומה הכתובת והוראות מדויקות היכן עליי לרדת. "הנה מעט כסף לכרטיס חזרה ולשתייה אם תהיי צמאה," אמרה לפני שעליתי לאוטובוס.
התיישבתי בסוף האוטובוס ליד החלון, ולפני שהחל בנסיעה קראה לי אמא מבחוץ: "תזכרי שרונה מחכה לך בתחנה וגם אם לא, אז היא מתעכבת. אל תלכי לשום מקום."
לאן אוכל ללכת? אני רק מקווה שיישאו אותי רגליי כשארד מהאוטובוס אם רונה לא תחכה לי.
הצמדתי את מצחי לחלון והתבוננתי החוצה. נופפתי לשלום לאמא, שעמדה ולא ויתרה עד שהאוטובוס ייסע ויתרחק מהשכונה. החולצה הנקייה שלבשתי הייתה כבר רטובה ונצמדה לגבי, ידיי אחזו בכוח את מסעד הכיסא. פתאום שמתי לב עד כמה אני צמאה וחשבתי שאולי פשוט אחזור הביתה ואשתה ואשכח מהכול. נזכרתי שלא הספקתי לסיים את שיעורי הבית והבטחתי למורה להכין פרק להקראה, ומתי אספיק? טוב אעשה אם ארד מהאוטובוס ואחזור הביתה. אבל האוטובוס כבר יצא מהתחנה והחל בנסיעה ברחוב פינס.
לא עבר זמן רב והאוטובוס נעצר. משאית חסמה את דרכנו.
האם השם רומז לי שארד מהאוטובוס? הספק החל לכרסם בי: את עושה טעות, שיינה, את נוסעת לארץ שאינה שלך, את עומדת לחצות את נהר הסמבטיון ואין דרך חזרה. אבל מלאך ההרפתקאות גבַר. הוא זה שהחזירני למציאות, עודד אותי ואמר כי אפילו רבי ברוך הקטן נתן לי את ברכתו ולכן אין סיבה לחשוש. האוטובוס פנה והחל לדהור ברחוב הנביאים.
ככל שהתקדמנו, מסך סמוי מן העין עלה והתרומם והבתים החלו להיראות נקיים יותר, קומותיהם גבהו, חלונות ענק נפערו בהם, אפילו האבק נשר מהעצים והאפור שצבע אותם הפך לירוק. הרחובות עצמם התרחבו, אבני המדרכה מורקו ופרחים שצמחו בעציצים גדולים האירו בשלל צבעיהם.
גם האנשים נראו שונים. בגדיהם העלו צבע, לבושים במכנסיים ארוכים, מכנסיים קצרים, עד הברך ומתחת לברך, כל אחד שונה, כל אחד אחר. הנשים לבשו חולצות צבעוניות עם שרוולים או ללא שרוולים, בשמלות ארוכות או קצרות שחשפו רגליים, ברכיים, ואף למעלה מזה.
רק הילדים נראו אותו הדבר. עיניהם סקרניות, משחקים בשמש, רודפים האחד אחרי השני, צועקים, צוחקים, וחייכתי לעצמי בהנאה שכנראה בכל מקום בעולם הילדים נראים ונשמעים אותו הדבר.
ואז ראיתי אותן מהחלון. במרחק הושטת יד התגלו חומות העיר העתיקה. אבני החומה הגדולות שכל כך הרבה צבאות ניסו להחריבן ובעזרת השם הן עמדו בגבורה ושמרו על ירושלים עיר קודשנו. על החומות עמדו הלוחמים, מגיני העיר, חניתותיהם הבריקו בשמש והם נופפו לי לשלום. משום מה הם נעלמו מעיני נהג האוטובוס, שהמשיך ושעט קדימה. הוא פנה ועלה בכביש רחב ולפני שעצר קרא "תחנת מלון המלך דויד". הצמדתי את ראשי לחלון והנה, ממש מולי, דויד המלך ישוב בכרכרה מעוטרת בזהב ורתומה לעשרה סוסים לבנים, נכנס בדרך המלך לבית המלון. אפילו העצים הענקיים קדו לכבודו.
וחבל, כי בדיוק כאשר דויד המלך העיף מבט לעברי והנהן לשלום, הנהג האיץ והאוטובוס החל לגלוש לכיוון שכונת מגורים קטנה שבתיה נגלו פה ושם מבעד לעצים הירוקים. המושבה הגרמנית.
האוטובוס האט ואִפשר לי ליהנות מהמראות שקסמו לעיניי. היה זה רחוב עמק רפאים. על המדרכה הרחבה התהלכו המון אנשים, נכנסו ויצאו מהחנויות שברחוב, ילדים רכבו על אופניהם, זוג מבוגרים אחזו ידיים והתבוננו בחלון ראווה ענק, שלוש נשים ישבו מתחת לשמשייה בחצר בית קפה ועישנו, האחת דיברה בהתלהבות, חברותיה צחקו ואני, כל שרציתי היה לשבת איתן ולשמוע כמוהן את הסיפור המצחיק שסיפרה, אבל האוטובוס, כדרכו, לא היה קשוב לרצונותיי, המשיך בדרכו עיוור למתרחש מסביב.
על המדרכה רצו שלושה חיילים לכיוון התחנה, על גבם תרמילים גדולים ואחד מהם הספיק להסתובב ולנופף בידו לנערה שיצאה מחנות, והיא נופפה לו חזרה.
"התחנה הבאה המושבה הגרמנית," קרא הנהג.
ידעתי שאני אמורה לרדת אך רגליי כשלו. האם תהיה בתחנה? אבל כשעצר, אנחת הקלה נפלטה מפי כשראיתי את שתי עיניה השחורות מחפשות אותי.
החיוך של רונה חיכה לי כשירדתי מהאוטובוס. "איזה כיף שבאת," צהלה לקראתי וחיבקה אותי.
"בואי," אמרה ונתנה לי יד, "אני לא גרה רחוק."
סמוך לרחוב עמק רפאים השוקק חיים נמתח לו רחוב יהושע בן נון. משנכנסתָּ לרחוב הרגשת כבתוך חלום. לכל אורכו עמדו עצי אורן עצומים מטופחים וגאים כשומרים נאמנים על בתי האבן הגדולים. כל חצר נתחמה בגדר מסותתת מאבן ירושלמית, ובכל חצר פרחו פרחים צבעוניים בצדי שביל אבני שיש שהוביל אל הכניסה. אפילו המרפסות היו פתוחות וללא מעקות ברזל גבוהים.
הרחוב דמם, נדמה שאיש לא גר בו, לא נשמע קול פרט לאוושת העלים הנעים ברוח. שאפתי מלוא ריאותיי את האוויר הצלול וריח עצי האורן סחרר את ראשי. אחזתי חזק בידה של רונה והרגשתי שאם אעזוב פשוט אתעופף באוויר וארחף בין הבתים עד מרום השמים הצבועים בכחול עמוק.
"כאן אני גרה," אמרה רונה והצביעה לעבר הקומה השלישית בבית שלידינו. "זה החלון של החדר שלי."
דורית, אמא של רונה, חיכתה לנו בפתח הדירה.
"אמא, זאת שיינה המלאכית," אמרה רונה ודורית חיבקה אותי כאילו הכרנו כבר שנים ואני הסמקתי.
"זאת עוגת הפרג המפורסמת של אמא," אמרתי, "היא ביקשה שאביא לכם."
"הריח מפתה," חייכה דורית, "אבל אשמור אותה לארוחת קבלת השבת."
"אתם עורכים קבלת שבת?"
"ודאי, אבא של רונה עורך קידוש כל ערב שבת."
"אמא, אל תטעי אותה. אבא עורך קידוש אבל חוץ מזה אנחנו חילונים גמורים," צחקה רונה.
בקצה הסלון הענק נראתה דלת זכוכית ומאחוריה מרפסת שענפי עץ אורן סקרנים נסמכו עליה והציצו לראות את האורחת שהגיעה. שטיח אדום כיסה את הרצפה, ושני פסלי עץ גדולים עמדו סמוכים לקיר ומעליהם תמונות. אין ספור תמונות גדולות וקטנות כיסו את קירות הסלון.
השקט שחדר מהרחוב ליווה אותנו פנימה וצבע את הדירה בצבע מסתורי, קר אך נעים.
ספה כחולה הייתה סמוכה לקיר ולידה שולחן קטן ושתי כורסאות ירוקות. בקיר שממול עמד ארון ספרים ענק עמוס לעייפה בספרים, ודלתות הזזה מזכוכית שקופה שמרו עליהם. "זאת הספרייה הקטנה של אבא, הגדולה בחדר העבודה שלו," חייכה רונה.
ספר קודש אחד לא ראיתי שם.
"שיינה, בואי לחדר שלי," קראה לי רונה מחדרה, "את יכולה לשבת על המיטה," אמרה משנכנסתי.
התיישבתי בקצה המיטה ולהקת נגנים וזמרים התבוננה בי מפלקט צבעוני שעל הקיר.
"את מכירה את כוורת?" שאלה.
הסמקתי.
"אני יכולה להשמיע לך."
"לא תודה, אין צורך," אמרתי מייד. "יש לך אחים או אחיות?" שאלתי בניסיון להוביל את השיחה לכיוון אחר.
"אח אחד גדול ממני," ענתה.
"וחוץ מסבתא שאוהבת קיגעל יש עוד סבים וסבתות?" ניסיתי עוד.
רונה צחקה. "לא, היא האחרונה שנשארה ואני מאוד אוהבת אותה."
ושוב שתקנו.
כעסתי על עצמי שאני שואלת כמו אמא. אבל לא ידעתי מה לעשות, וגם רונה לא עזרה לי. החשש שמא הכול נולד מהתלהבות ילדותית התחיל להתגנב אליי. אין זאת אלא שאין לנו על מה לדבר. היא חילונית, אני חרדית, אין לנו שום דבר משותף. גם אין סיכוי שתבין מה אני אומרת. מדרשה, ישיבה, תפילות, סידור, מה לה ולזה. אין טעם. כמעט התייאשתי אך ניסיתי עוד ניסיון אחד, אחרון.
"ומה אבא שלך עושה?" הצלחתי למצוא עוד שאלה שהובילה אותנו לשום מקום.
"מרצה להיסטוריה באוניברסיטה," ענתה רונה משועממת משהו.
שוב שקט. אני משחקת באצבעותיי, רונה יושבת על המיטה.
טוב, החלטתי, לא הייתי צריכה לבוא, אגיד תודה ואלך. אין לנו באמת על מה לדבר.
הרמתי את עיניי כדי לקום וללכת, אבל אז ראיתי את עיניה העצובות של רונה.
"תשמיעי לי את כוורת," אמרתי.
"רוצה?" צהלה פתאום וקפצה מייד ממקומה ורצה אל הטייפ, לחצה על הכפתור והשיר ששמענו לא היה של מקהלת צדיקוב, והזמרים לא שרו פסוק מספר תהילים, אלא היה זה שיר של להקה בשם "כוורת".
"אותם אני הכי אוהבת," אמרה בהתלהבות.
השיר היה על גוליית שהיה לו קול נמוך מים המלח, והמילים היו כל כך מצחיקות. חלצתי נעליים, כמו רונה, נשענתי על הקיר עם הרגליים על המיטה, עצמתי עיניים והקשבתי למילים, ושתינו פרצנו בצחוק מדי פעם.
"אתן לך את הקלטת," היא אמרה.
לפני שהספקתי לענות, הוא נכנס לחדר. גבוה היה כמו גוליית ויפה תואר כמו דויד המלך. לבוש היה במכנסי טרנינג כחולים ארוכים וגופייה אדומה ועליה ציור גדול.
נשימתי נעתקה לרגע, וברור היה לי שהסמקתי.
"זה עופר, אחי הגדול," אמרה רונה.
עופר אמר שלום וניגש ללחוץ את ידי שלא הושטה אליו והתבונן בפניי שלא הסתכלו לעברו.
לרגע השתרר שקט. עופר הסתובב, ובעודו ממלמל דבר־מה יצא מהחדר.
רציתי לומר משהו ולא ידעתי מה. הדבר האחרון שחשבתי שעלול לקרות קרה. לא יכולתי להרים את מבטי אל רונה.
"אני מצטערת," אמרה, "הוא לא יודע איך להתנהג עם חרדית."
"זה בסדר," מלמלתי ודמותו נטבעה במוחי, כמו נאחזת בציפורניה ממאנת להיעלם.
"בקרוב הוא יתגייס לצבא," היא אמרה.
"מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ," לחשתי.
"מה אמרת?" שאלה.
"תפילה שהקדוש־ברוך־הוא ישמור עליו," אמרתי לצאת ידי חובה.
"הוא מתגייס לסיירת מטכ"ל, ואמא נורא דואגת," אמרה רונה אבל אני לא הגבתי. לא ידעתי מה זה סיירת מטכ"ל, לא רציתי לשאול אבל הנחתי שזה מקום מסוכן. המשכנו לשמוע את ׳כוורת׳, אבל דעתי כבר לא הייתה שם.
"אני צריכה ללכת," אמרתי לרונה.
עיניה הוצפו בדמעות.
שתקנו.
"אולי תבואי בשבוע הבא לבקר אותי?" הצעתי.
"את רוצה שאבוא?" שאלה בהתרגשות.
"מאוד," עניתי והתכוונתי.
"אבל לא נהנית אצלי," לחשה.
"אנחנו חברות, רונה, זה נכתב בקיגעל," אמרתי וחיבקתי אותה. היא לרגע לא הבינה. אבל אז פרצנו בצחוק והיא הבטיחה לבוא לבקר אותי בשבוע הבא.
מחלון האוטובוס ראיתי אותם. גברים לבושים במגבעות שחורות, חצו את הכביש, ממהרים לבית הכנסת, נשים עייפות עמוסות בסלים גררו עגלות ילדים בדרכן הביתה, איש שמן בחולצה לבנה מוכתמת סגר את סורגי חנות הנעליים, וילדים שעמדו ופניהם צמודות לסורגי המרפסות התבוננו בסקרנות בהמולת הרחוב.
מבעד לחלון האוטובוס ראיתי את הקירות שביקשו שאקרא את הפשקווילים שהודבקו עליהם על מנת להודיעני דבר־מה חשוב. הגדרות החלודות שעמדו גאות למרות שכמעט קרסו מעומס שנותיהן, שאלוני מאין באת? השערים השבורים בכניסה לחצרות ביקשו לדעת אם גם שם השערים נראים כך.
העורבים שעמדו בקבוצות על גגות הרעפים המטולאים שלחו אליי מבט, סקרנים לשמוע על הביקור שלי בקצה השני של העיר.
חייכתי אל השכונה שהיא רק שלי, חיבקתי את הבתים הזקנים, ליטפתי את הרחובות המזוהמים, נשמתי מלוא ריאותיי את האבק ואת פיח האוטובוסים.
חזרתי הביתה.
רותי סבט (בעלים מאומתים) –
ספר מעניין וסוחף