שמונה דקות

1

הינסבורג, מרילנד (16:45, רבע שעה לפני "השקיעה")

ג׳ון טייל עם סאני. הוא עצר מול דוכן הדגים ושאף מְלוֹא ריאות. ארומה עדינה עלתה מהסלמון והתערבבה עם ריחו של הפורל המתקתק. הוא האזין לקרקוש הלובסטר בקרח ומישש את הבס. "מה שלומך, ג׳ון? כרגיל?" שאל המוכר והחל למלא עבורו צנצנת הרינג משומר.

"לא הפעם, תודה, מייק." הוא התפתה, אבל לא רצה שהריח ידבק בו, במיוחד לא היום. מדי ראשון ביקר בשוק האיכרים, לרוב בשעות הבוקר, אבל היום הגיע מאוחר יחסית. המחשבה על השקיעה הערב וההבטחה הטמונה בה בשבילו, מילאה אותו ברגש נעים של ציפייה.

אחר הצהריים חלף, וחלק מהרוכלים כבר התכוננו לסגירה. סתיו אביבי פקד את מרילנד, מתהדר בשמיים בהירים. כשפסע בין החנויות, ג׳ון הרגיש כיצד השמש מניחה יד חמה ובוטחת על כתפו. הוא שתה אספרסו, אכל כריך וניגש לחנות העוגות. ליסה זמזמה שיר מאחורי הדלפק. היא סיימה לזגג דונאט בתמצית קינמון, סגרה את הקופה, וניגשה לעברו. "וואו, ג׳ון, אני ממש אוהבת איך שהתלבשת!" קראה, "בחיים לא ראיתי אותך עם עניבה, ועוד עניבת פרפר! אתה חוגג היום משהו?"

"אפשר לומר," חייך.

"אז אתה צריך לחגוג יותר!" פסקה, "מה תרצה הפעם?"

"הפעם אני רק מסתכל."

ליסה רכנה אל המדף והושיטה לג׳ון מאפין תפוחים.

"זה מצוין!" טעם וכיבד גם את סאני, "שבוע טוב, ליסה!" אמר, לא לפני שהושיטה לו עוד מנה.

האלווין התקרב ודוכני תחפושות תפסו את מקומם של דוכני הבגדים הקבועים. הוא שמע איש לוחש: "לוק, אני אביך!" ואחר כך צחוק אישה. ג׳ון העביר ידו בין הקולבים, בדק את ראש החץ באחת התחפושות, כנראה קופידון, וחייך לעצמו.

"נראה טוב, ג׳ון," אמר בעל הדוכן, "המשקפיים מאצלנו?"

"מהחנות של סאם," גיחך, "אבל אני באמת מרגיש קצת מחופש."

את המשקפיים החדשים קנה לקראת הפגישה העיוורת הערב. בעיני רוחו, כבר ראה את שניהם יושבים בפארק מול השקיעה. הייתה לו תחושה טובה, אבל הוא השתדל שלא להפריז בחשיבותה, הרי בלאו הכי לא יישאר לבד — סאני ליקקה את ידו לאישור וכשכשה בזנבה.

ילדים שיחקו בחבל וספרו בקול. ג׳ון איתר חלקת אדמה פנויה ונשכב על הדשא הרך. סאני הניחה את ראשה על בטנו. סנאי כרכר סביבם כשלהקה עלתה על הבמה. ג׳ון אהב את הינסבורג, הייתה בה מין שלווה שנסכה בכול, ושגרה שלא ניתן להפר. העיירה הייתה שונה בתכלית ממקום מגוריו הקודם בוושינגטון, מרחק שעת נסיעה.

סולנית צעירה פנתה לקהל. ג׳ון חש בהתרגשותה, הוא עצם עיניו והאזין. ג׳ון תמיד ניסה לאמוד את האדם שמולו, לאפיין כיצד קולו, אופיו ומעשיו מתלכדים. בשנים האחרונות בוושינגטון, הבחין במין צרימה שהתפשטה מהצמרת לשורשים, מהבית הלבן לאחד האדם. נדמה היה כי ברמה כזו או אחרת, כולם מזייפים, מפברקים אושר ושייכות. הוא כבר מאס בצרימה, וקיווה שהערב תבוא אל קיצה.

בתום ההופעה, ניגש ל"בארניז". בקה ערבבה משקאות על הבר. "היי, ג׳ון," חייכה לעברו.

הבל ויסקי ומבטא אוסטרלי כבד נדף מהשניים לצידו. "זה היה מדהים, בנאדם!"

"אמרתי לך, טיפת אמונה."

"ואתה באמת חושב שהן יגיעו?"

"אם לא, יגיעו אחרות. יש זמן, השמש שוקעת מאוחר יותר במערב."

הריגוש, החירות, הבלתי נודע. ג׳ון הבין אותם, אם כי עד היום לא לגמרי הזדהה. לרוב לא חש צורך בשינוי, אלא פשוט חווה את החיים במלואם דרך השגרה.

סינטרה שר על הירח כשבקה התקרבה. "מתי ההמראה?" שאלה, "אתה נראה כמו טייס."

ג׳ון הטה את משקפיו בהתאם. הוא הכיר את התפריט בעל פה. "כנפי עוף בבקשה."

"מעניין בשביל מי," ליטפה את הכלבה, "ובשבילך?"

"קצת ג׳ין."

"תגיד לי מתי לעצור."

"עוד קצת," אמר לאחר חמש שניות ארוכות וחש במבטה. "יש לי דייט היום," הסביר.

"איזה יופי! עם מי?"

"מישהי מאיזה אתר."

"אתר? אתה, ג׳ון?" צחקה, "לא ידעתי שאתה כזה, היא יפה?"

"את יודעת שזה לא משנה לי," חייך, "אבל תקשיבי להקלטה ששלחה."

"נשמעת חמודה! אל תדאג," אמרה, "אתה נראה נהדר."

העיירה נצבעה שלכת. שטיחים אדומים של עלים נפרשו בשדרה. ילדים שיחקו בכדור וצחקקו בקול. סאני רחרחה עוברי אורח, ג׳ון התנצל בפני המעטים שנרתעו מחיבתה. הוא צעד בטיילת והידק את מעילו. התקרר מעט וגם הרוח התחזקה. אפילו אם גשם יאיים לשבש את הדייט, לג׳ון כבר הייתה תוכנית מגירה.

הוא התקדם אל נקודת המפגש — הספסל הרביעי של הפארק, מול הפסל של איקרוס ודדלוס בלב המזרקה. הוא התיישב ושחרר את סאני מהרצועה. נגן רחוב ניגן בטרומבון. רוכבי אופניים חלפו מולו, "תמשיכי!" שמע אב מעודד את בתו, "לא אעזוב," הבטיח. סאני רדפה אחר יונים עד שהתעייפה והשתרעה לצידו מול המזרקה. מישהי התקרבה. הכלבה זינקה ואיתה גם ליבו. "סאני, לא!"

"זה בסדר," ליטפה אותה.

"הקדמת."

היא צחקה. כלב נוהם התמקם לצידה. "מרפי, לך לשחק."

הוא סימן לסאני להשאירם לבד.

"לברדורית?"

ג׳ון אישר, "ושלך?"

"טרייר."

"כמו הכלבה הראשונה בחלל."

"לייקה," אמרו יחדיו.

היא חייכה, "אתה יודע שהיא לא הייתה הראשונה? אפילו לא העשירית! מסתבר שאנחנו מין די פחדן, שיקריב אחרים לפני שיקריב את עצמו," אמרה קצת בעצב, "אנחנו מין די נורא," צחקה.

הכלבים שיחקו תופסת. היא התרווחה על הספסל ושאפה אוויר צלול.

"מזג האוויר לטובתנו," אמר.

"קצת סגרירי, אבל זו חתיכת שקיעה."

"תתארי לי אותה?"

היא בהתה בו, במשקפיו הכהים, באופן שהטה את ראשו, והבינה, "אתה מתכוון שאתה," היססה, "עיוור?"

מיד קלט את טעותו, היא לא האישה, היא לא יכולה להיות. זהו אינו הקול העדין ששמע בהקלטה. התקווה שיבשה את חוש השמיעה המפותח שלו. הוא שחזר את השיחה בראשו ונמלא מבוכה. "כנראה שהתבלבלתי," התנצל, "פשוט קבעתי כאן דייט."

"זו בטח אשמתי, אני מצטערת שהטעיתי, מי המאושרת?"

"מישהי שהבריזה."

"אני שונאת שזה קורה, אותו הדבר קרה לי ממש לפני שהכרתי את בעלי."

ליבו נחמץ.

הטמפרטורה צנחה. "היא בטח מתעכבת, היא תגיע."

"כבר מאוחר." גשם החל לרדת. הוא עמד לקרוא לסאני, כשלפתע ענתה — "פאי."

הוא השתומם. "השקיעה, היא נראית כמו פאי מקולקל שמישהו בטעות נגס בו, והאוכמניות שבתוכו נשפכו החוצה." הוא עצם עיניו ודמיין. "והן משונות, אדומות וכהות כל כך. אתה מבין את הכוונה? ראית פעם כאלה? אוי," הניחה ידה על פיה, "אני מצטערת אם אני —"

"זה בסדר," ג׳ון חייך, "תמשיכי."

"זו שקיעה יפה," הרהרה לרגע, "אבל גם קצת מפחידה."

הוא מצא נחמה בקולה. "לפחות הכלבים שלנו בדייט."

היא חייכה.

"אגב, אני ג׳ון, ואת?"

השמש שקעה בין העננים, כשלפתע נעלמה. כמו בכוראוגרפיה מתוכננת, האנשים בטיילת וגם הכלבים הרימו כולם את את מבטם. ג׳ון ישב וחיכה לתשובה. נדמה היה לו שהוא מזהה איזה רחש, אנרגיה חדשה מסביב. האם הסובבים אותם צותתו להם? לעגו לעיוור האומלל?

"אלוהים, נהיה מאוחר!" האישה קמה וקשרה את כלבה, "אני מצטערת, הילדים מחכים בבית, כנראה שאיבדתי תחושת זמן."

ג׳ון הנהן. יללות כלבים הקיפו אותו, גם של סאני שמשכה את הרצועה שלא כדרכה ויללה אל השמיים. פסיעות רגלים נשמעו מכל עבר, הטיילת הפכה הומה. סאני משכה ומשכה, עד שהרצועה נשמטה מידו. "סאני!" קרא, "איפה את?" הוא קם לחפש אותה, כשלפתע מישהו נתקל בו והפיל אותו לאדמה.