הספד
כשהתחלתי לכתוב הספד לאימי ביום מותה, המילים הראשונות שרשמתי על הנייר, כמעט ללא מחשבה מוקדמת, היו: "אימא יקרה שלי. היית אישה מופלאה, תוצר אותנטי של הדור שלך: אינטליגנטית, חובבת תרבות, מקפידה על גינוני התנהגות ולבוש. מנגד – ניחנת בערכים מוצקים ובחוסן פנימי שנרכש בעקבות המאורעות שאפיינו את חייך. הערצתי אותך על כך שאהבת את החיים, הסתפקת במה שהיה לך, ומעולם לא הלנת על מר גורלך, אפילו כשהתאבלת על מותו של אבא או כשחלית במחלה קשה. כי תמיד ידעת שיכול להיות עוד הרבה יותר גרוע".
בניגוד להתרגשות הרבה שאחזה בי בעת כתיבת השורות הללו, כשהקראתי אותן למוחרת בבית הלוויות "שער הגאולה" של בית העלמין ירקון, כבר לא הרגשתי דבר בתוך בועת האטימות המנחמת שעטפה אותי באותו יום, ורק מילים של שיר ברזילאי עצוב המשיכו להתנגן כל הזמן באוזניי, "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש".
אחר כך, בזמן השבעה, סיפרתי פעם אחר פעם למנחמיי המתחלפים את קורותיה של אימי, בשילוב סיפור חייו של אבא, שנפטר שנים אחדות קודם לכן. במחשבה לאחור, ההתלהבות שבה תיארתי את הוריי, ואת סדרת האירועים האקראיים שהביאה להיכרות ביניהם, גבלה אולי בהתרברבות מעט מיותרת, אך זו נבעה בעיקר מהאהבה ומהגאווה שחשתי כלפיהם ומהרגשות הגדושים שמילאו אותי באותם רגעים.
אירועי האבל מתאפיינים אצלנו בדרך כלל בהקפדה יתרה על כללי התנהגות נאותים, בתגובות מאופקות, בדיבור שקט ובמשפטי פתיחה מקובלים כמו, "שלא תדע צער, אולי זה לטובה שהסבל נגמר סוף־סוף", או לחלופין, "אנו משתתפים בצערך. אולי בכל זאת יש נחמה בכך שהיא נפטרה בגיל מופלג כל כך ובבריאות טובה" – האחרון כמובן במקרה שהמוות היה פתאומי ולא תוצאה של גסיסה איטית. כל אלה מלווים תמיד בהנהונים מנומסים ובהשפלות עיניים, תולדה של חוסר נוחות וציות אדוק למוסכמות. אך במקרה הזה הסיפורים שלי עוררו אצל האבלים המשתתפים בצערי דווקא פרצי צחוק רמים ועליזים, אשר התערבבו מדי פעם בפעם בהבעות התפעלות קולניות.
ההתנהגות המשונה הזאת עמדה בסתירה לא רק לנסיבות העצובות של ההתכנסות עצמה, אלא גם לאופי הדרמטי ואפילו הטרגי של חלק גדול מהאירועים שתוארו על ידי, אשר התרחשו על רקע הפורענות חסרת הגבולות של התקופה, המציאות הבלתי אפשרית ואסונות אנושיים רחבי היקף, שעליהם אספר בפרקים הבאים.
ההסבר לדיסוננס הזה היה נעוץ כנראה בעובדה שבכל סיפור אנושי, קשה וטרגי ככל שיהיה, לצד הייאוש והצער העמוק תמיד יתגלו לא מעט מצבים גרוטסקיים ומשעשעים למדי, ואפילו הזדמנויות מפתיעות למצוא אושר עילאי, כפי שקרה גם לגיבורי העלילה שלי. ככה זה כשמעלים בדיעבד אירועים שונים מחייהם של אנשים. וכך היה גם כששמחתי לחלוק עם מנחמיי הצוהלים את קורות חייהם של הוריי.
חבריי, ששמעו את הסיפורים שלי, חלקם לא בפעם הראשונה, הפצירו בי להעלות את הדברים על הכתב, ובכך עוררו בתוכי את חיידק הכתיבה הרדום. בצעירותי השתעשעתי בכתיבת שירים וסיפורים קצרים, תיארתי אירועים, חוויות, דימויים, וגם סתם מחשבות שעברו בראשי באותה עת. אפילו פרסמתי סיפור קצר בקובץ האנתולוגיה בשם "חיים בשוליים", שתיארתי בו את חוויותיי כשוטר צעיר במשמרות הלילה הארוכות במחלקה הסגורה של בית החולים הפסיכיאטרי, בהן התוודעתי לעבריין צעיר שעליו השגחתי אחרי שניסה לשים קץ לחייו.
וכך, אחרי שבשלושים השנים האחרונות כתבתי בעיקר דוחות ניהוליים, חוזים מסחריים ודואר אלקטרוני, גמלה בי החלטה בעקבות מותה של אימי לספר על משפחתי, על ילדותי, על עלייתי לארץ, על גיוסי לצבא, אך בעיקר על מסעותיהם של הוריי כשהיו צעירים, עוד בטרם נולדתי. ואכן, שנתיים לאחר מכן, התיישבתי לכתוב.
הפעם נשאבתי כולי אל תהליך כתיבה שהיה אינטנסיבי וממושך. נברתי בתמונות הישנות, קראתי ספרי זיכרונות ומכתבים שכבר הצהיבו מזמן, שוחחתי עם מכרים, שעם חלקם שנים רבות מאוד לא הייתי בקשר, ואפילו איתרתי אנשים שהכירו את הוריי טרם לידתי. כמו כן ביצעתי מחקרים מעמיקים בתחומים שונים ומשונים כמו מדיניות ההגליה והגירוש של ברית המועצות, אירוח פליטי מלחמת העולם השנייה באוזבקיסטן, פלאי הטבע וההישרדות בחוג הארקטי ושיטות הדיג מתחת לקרח. ובעיקר הרהרתי ארוכות בחיי, בשינויים שחוויתי מאז עליתי לארץ ובקשר שלי עם הוריי, עם אשתי ועם ילדיי.
בתחילת הכתיבה קינן בי החשש כי לפרקים המתארים את הוריי בצעירותם, בטרם נולדתי, יחסרו אולי תיאורים ופרטים חיוניים לעלילה, כגון מראה המקומות שבהם שהו, התנאים שבהם חיו, תחושותיהם האינטימיות ומחשבותיהם לנוכח האירועים הדרמטיים משני הגורל שהיו שותפים להם באותה עת. לכן התלבטתי ביני לבין עצמי איך אוכל להעמיק את התיאורים בספרי העתידי לאור מגבלות המידע. האם לכתוב אותו בגוף ראשון, אולי אפילו כמתחזה בכל פעם לדמות אחרת? או בגוף שלישי, כשאני מתאר את כולנו כאנשים שזרים לי לגמרי? בסופו של דבר החלטתי לכתוב את הדברים כפי שאני זוכר אותם – חלקם על סמך הסיפורים ששמעתי מהוריי ומחבריהם, וחלקם כפי שחוויתי אותם בעצמי. את החסר השלמתי, כמעט ללא תוספות מומצאות. והתוצאה – ספר אוטוביוגרפי, שהבן מספר בו על חיי הוריו ועל עצמו.
אבל מה שחשוב לא פחות הוא שתוך כדי הכתיבה הרגשתי שאני חוזר לימי ילדותי, ושאני שוב מבלה שעות ארוכות בחברתם של יקיריי ושל חבריי. גיליתי ששחזור הדברים מעורר בי געגועים מוטמעים, ובעיקר את תחושת הצער שלא ניצלתי די את הזמן לשמוע את סיפוריהם ואת חוויותיהם של ההורים שלי ושל הסבים, או שלא הייתי בקרבתם כל עוד היה ניתן. אולי זו אחת הסיבות לכך שהעבודה על הספר נמשכה זמן כה רב – כי פשוט לא רציתי להיפרד.
כמו אצל רוב בני דורם, חלק ניכר מחייהם עבר, כאמור, בתוך רצף אירועים שכל אחד מהם היה יכול לשמש תסריט לסרט הוליוודי מטלטל. מאחר שלאירועים האלה הייתה השפעה מכרעת על עלילת הסיפור שלי, שילבתי בפרקי הספר הסברים ותיאורים קצרים כדי להמחיש את עוצמתם ההיסטורית.
שתי רעות חולות אפיינו את צעירותם של הוריי: בניית הקומוניזם ומלחמת העולם השנייה. רעות אלו סיפקו כר פורה לאין ספור תלאות וחוויות מצמררות עבור כל מי שנמצא במקרה בסביבה באותה עת. כי במקום לשפר את חייהם של כלל בני האנוש – כפי שהבטיחו מובילי הקומוניזם בסיסמאותיהם הנבובות, או רק של הגזע העליון – כפי שניסו לממש בכל דרך אפשרית הנאצים הארורים, מרבית שנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה הקודמת היו אסון אחד גדול שרק בני אדם מסוגלים לעולל לעצמם.
ברית המועצות, שבה נולדתי וגדלתי, "זכתה" לחוות את שתי הרעות הללו גם יחד, הן את המהפכה הקומוניסטית וכל מה שהביאה אחריה, והן את המלחמה הגדולה בנאצים שפלשו אל גבולותיה וכבשו קרוב למחצית שטחה. בכך העניקה לאזרחיה המסכנים הזדמנות נדירה להשתתף בעל כורחם בתוכנית ריאליטי אותנטית ואכזרית במיוחד שמהותה יחידה – הישרדות אישית, וגם פרס אולטימטיבי לצידה – שמירה על חייו של מי שיגיע לסיומה.
המציאות האכזרית של התוכנית הזאת גרמה לחלק מהמשתתפים בה לבצע מעשים שפלים ביותר כמו בגידה במולדתם או התעללות בבני עמם. אצל אחרים, הגיבורים האמיתיים, היא דווקא עוררה את תעצומות הנפש הנסתרות ואת התכונות האנושיות הנעלות ביותר כמו אומץ, מסירות והקרבה למען המדינה והזולת. חלקו הראשון של הספר מספר בעיקר על תקופה זו.
מניסיוני האישי, לצעירים של היום, דור ה־ Yודור ה־ Z המפונקים, יש קושי רב להבין או לעכל בדמיונם את המציאות הרחוקה הזאת, גם לא בזמן ההצצה הרגעית אל העבר המחריד של סביהם בעת ההכנות וההשתתפות במצעד החיים בפולין. הרי איך באמת אפשר לדעת מהו סבל שבא בעקבות התשישות הכרונית, הרעב והפחד הקיומי כשהתסכול מהחיים מתמקד בעיקר בלימודים בזום, בדחיית בקשה להתקבל ליחידה טכנולוגית בצה"ל או בחוסר יכולת לרכוש עד גיל ארבעים דירת ארבעה חדרים במרכז תל אביב. על כן תמיד מוזר בעיניי שדווקא הקשיים המגוחכים האלה מהווים לעיתים פוטנציאל לא מבוטל לפגיעה בנפש האנושית, אולי אפילו יותר מהזוועות שחוו הדורות הקודמים. אבל מי שהרגיז אותי במיוחד בשנתיים האחרונות היו המומחים לחינוך והפוליטיקאים הפופוליסטים ששכנעו אותנו בעקשנות שבעקבות מגפת קורונה ילדינו הצעירים הפכו לפתע ל"הדור האבוד". אכן כל דור וצרותיו הוא, מה שבטוח הוא שלשיטה הסובייטית, על כל מגרעותיה, היה יתרון אחד בולט – היא סיפקה חיסון עמיד במיוחד כנגד הרחמים העצמיים, פשוט - כי אלה היו בגדר מותרות שאף אחד מאזרחי המדינה הזאת לא היה יכול להרשות לעצמו.
אך הסיפור הזה, כאמור, אינו על דור ה־ Yאו על דור ה־ Z – ואפילו לא על דור ה־X, שעבור שלושתם הוא בעצם נכתב, אלא בעיקר על הדור שנולד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים במזרח אירופה, ואולי גם על הדור שלי ועליי. אבל קודם אספר לכם על אימא.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.