אמת וחובה

המוסר תופס מקום מרכזי בחיינו, מהתלבטויות אישיות ועד דיונים ציבוריים חובקי עולם. לא יהיה מוגזם לומר שההיסטוריה האנושית נעה במידה רבה סביב השאלה: מהו המעשה המוסרי, הטוב והנכון? מהו הדבר שראוי לעשותו, ומה אסור לעשות? גדולי אנשי הדת, הפילוסופים והאומנים עסקו ועדיין עוסקים בסוגיות אלה, ספרות אינסופית נכתבה בנושא, אולם השאלות הגדולות עומדות בעינן.

אבל לפני שדנים מה מוסרי ומה לא מוסרי, יש לברר את מושגי היסוד: מה זה בכלל מוסר?

ובכן, "מוסר" הוא קודם כול מושג בשפה האנושית. ולכן, במקום לדון ישירות על המוסר, השאלה הנכונה שיש להקדים היא: למה אנשים מתכוונים כשהם מדברים על מוסר?

אם נתבונן וננתח את השימוש בשפה, נוכל לזהות שתי קבוצות של מושגים הקשורים למוסר:

הקבוצה הראשונה כוללת מושגים כמו "טוב" ו"רע". הללו יכולים לשמש בהקשרים שונים, לאו דווקא מוסריים. אפשר לומר שלעזור לזולת זה טוב ולהתעלל בחתולים זה רע, כאשר הכוונה היא לטוב ורע מוסריים; אבל אפשר גם לומר שהאוכל היה טוב וההצגה רעה, בלי שתהיה למשמעות הללו זיקה מוסרית כלשהי - אם ההצגה רעה, זה לא אומר שהשחקנים הם רשעים או בלתי מוסריים.

מהם טוב ורע שלא בהקשר המוסרי? אריסטו הסביר שלכל דבר יש תפקיד או תכלית שעליו למלא; ככל שהוא ממלא אותם בצורה מוצלחת יותר, כך הוא יוגדר כ"טוב", וככל שאינו ממלא אותם הוא יוגדר כ"רע". למשל, התכלית של אוכל היא להיות מזין וטעים, והתכלית של הצגה היא להיות מהנה ומעניינת. הם ייחשבו לטובים או רעים לפי המידה שבה הם ממלאים את תכליתם. בדרך זו, אפשר לדבר גם על אקדח טוב, רעל טוב או מתנקש טוב, כאשר הכוונה היא שהם מתפקדים בצורה יעילה ומבצעים את תפקידם היטב - גם אם השימוש בהם הוא רע מבחינה מוסרית.

טוב ויפה, אבל אם כך, מה משמעות המושגים "טוב" ו"רע" בהקשר המוסרי? אם נתמקד כאמור בבחינת השימוש המקובל בשפה, נראה שכפי שטען ג'ון סטיוארט מיל בספרו "התועלתיות", כמעט תמיד יהיו המושגים הללו קשורים להנאה וסבל. אנשים מכנים "טוב" את מה שגורם להנאה או מפחית סבל, ו"רע" את מה שגורם סבל או מפחית הנאה. מסיבה זו, לעזור לזולת זה טוב כי זה גורם לו הנאה, ולהתעלל בחתולים זה רע כי זה גורם להם סבל. מובן שבמקרים רבים הדברים אינם פשוטים: הנאה לאחד היא סבל לאחר, סבל לטווח הקצר עשוי להוביל להנאה בטווח הארוך ולהפך, וכן הלאה. ועדיין, קשה להעלות על הדעת שימוש כלשהו במושגים "טוב" ו"רע" בהקשר המוסרי, שאינו קשור בצורה כלשהי לריבוי הנאה ומיעוט סבל (אמנם בהמשך נראה גם דעות אחרות).

נראה אפוא שאנשים נוטים לזהות באופן טבעי את ההנאה כ"טוב" ואת הסבל כ"רע". הדבר מובן מאליו, מאחר שהדחף הבסיסי ביותר הטבוע בכל יצור חי הוא לחתור להנאה ולהתרחק מסבל. בעקבות כך הופיעו מילים כמו "טוב" ו"רע", שאינן משמשות רק תיאור של מצבי הנאה וסבל, אלא גם מכילות שיפוט מסוים לגביהן - הטוב הוא הרצוי והרע הוא הבלתי רצוי, את הטוב יש לעשות ואת הרע אין לעשות, וכדומה.

וזה מביא אותנו לקבוצה השנייה של המושגים הקשורים למוסר.

הקבוצה השנייה כוללת מושגים כמו "חובה" ו"איסור". בניגוד למושגים כמו "טוב" ו"רע", שמשמשים בעיקר תיאור של הנאה/סבל ומכילים רק רובד מובלע של הוראה מעשית (יש לעשות טוב ולא לעשות רע), מושגי החובה והאיסור אינם משמשים תיאור אלא הוראות מעשיות מפורשות וחמורות סבר. אם אני אומר ש"טוב לתת צדקה", פירוש הדבר הוא שנתינת צדקה גורמת להנאה למקבל, ולכן רצוי לעשות זאת; לעומת זאת, אם אני אומר ש"חובה לתת צדקה", זה כבר לא רק תיאור או המלצה, אלא דרישה חד-משמעית. אם אני אומר ש"רע להתעלל בחתולים", משמע מכך שזה גורם להם סבל ולפיכך בלתי רצוי, אבל אולי במקרים מסוימים זה יהיה בסדר; "אסור להתעלל בחתולים", לעומת זאת, לא משאיר שום מקום לשיקול דעת בנושא.

אם כן, כשאנשים מדברים על נושאים מוסריים, הם משתמשים במושגים שונים. חלק מהמושגים הללו הם בעלי אופי תיאורי (דסקריפטיבי) בעיקר, ומציינים עובדות הקשורות להנאה וסבל, בעוד מושגים אחרים הם בעלי אופי מחייב (פרסקריפטיבי), ומבטאים הנחה שלפיה מוטלות על האדם דרישות כלשהן, חובות ואיסורים שעליו לפעול לפיהם.

את המושגים מהסוג הראשון קל לנו להבין. כאמור, כולנו בנויים בצורה כזו שאנו שואפים להשיג הנאה ולהתרחק מסבל. אנחנו יכולים להבין שגם אנשים ויצורים אחרים בנויים בצורה כזו, ולכן לחוש אמפתיה כלפיהם ולשאוף לכך שגם הם ישיגו הנאה ויימנעו מסבל. על רקע זה אנו מבטאים את תחושותינו כלפי מצבים או מעשים מסוימים, מתארים את ריבוי ההנאה כ"טוב" ואת הסבל כ"רע", ומשתמשים במושגים אלה באופן שמשתמעת ממנו המלצה לפעול בדרכים מסוימות.

הקושי מתעורר עם המושגים מהסוג השני - המושגים המחייבים, כמו "חובה" ו"איסור". כאן מתעוררת השאלה: רגע אחד, מה פשר הדרישות הללו? מי או מה יכול להציב לנו כאלה דרישות, לחייב אותנו לעשות דברים מסוימים ולאסור עלינו דברים אחרים? מתוקף איזו סמכות? ולשם מה?

נדגיש: אנחנו עדיין לא עוסקים כאן במושגים עצמם, אלא באופן שבו בני האדם משתמשים בהם. עוד לפני שאנחנו דנים אם באמת קיימים חובות ואיסורים מוסריים, עובדה היא שאנשים משתמשים בביטויים כאלה בקביעות, וממילא מאמינים לפחות, ולו גם באופן מובלע ולא לגמרי מודע, שדברים כאלה קיימים. במילים אחרות, בין שקיימים חובות ואיסורים מוסריים ובין שלאו, אין להכחיש שבני אדם רבים נוטים להתייחס אליהם כאילו הם קיימים, מה שבא לידי ביטוי בשפה. כל מי שאומר "אסור לך!" או "זוהי חובתנו!" בהקשר מוסרי, מבטא בכך אמונה שלפיה אכן קיימים איסור וחובה. אפשר לטעון שזוהי אמונה שגויה, וכפי שנראה בהמשך, יש הטוענים כך, אבל האמונה עצמה קיימת ורווחת.

אם ביטויים כמו איסור וחובה מוסריים קיימים בשפה ונעשה בהם שימוש רווח, זוהי ראיה לכך שיש אינטואיציות חזקות מאחוריהם. אנשים חשים באופן אינטואיטיבי שיש דברים שאסור לעשות, ויש דברים שחובה לעשות. הבה נבחן אפוא את האינטואיציות הללו: עד כמה חזקים הם החובות והאיסורים המוסריים? מה מידת הסמכות שלהם, ואיך היא באה לידי ביטוי בהתנגשות עם גורמים אחרים?

נביא לצורך העניין מעשה שהוא לכל הדעות חמור מאוד מבחינה מוסרית - רצח של אדם חף מפשע. התחושה שלנו היא שזהו מעשה אסור, שחובה עלינו להימנע ממנו. עד כמה הוא אסור? האם במקרה שבו אני יכול להרוויח הרבה מאוד מהרצח הזה, או לחלופין, ייגרם לי הפסד גדול מאוד אם לא אבצע אותו יהיה לי מותר לרצוח? התשובה האינטואיטיבית היא חד-משמעית: לא! אסור לרצוח אדם חף מפשע אפילו כדי להשיג רווח גדול או למנוע הפסד גדול. אין פה שאלה בכלל. לא משנה מיהו אותו אדם, מה גילו ומעמדו ומה תרומתו לחברה. גם אם הוא זקן סנילי וסיעודי, גם אם הוא טיפוס דוחה ומעצבן, גם אם הרצח שלו יאפשר לי לעשות הרבה דברים טובים - עדיין אסור לי לרצוח אותו. המקרים היחידים שבהם ניתן לשקול בכלל אפשרות כזו, הם מקרים שבהם חייהם של אנשים אחרים מוטלים על הכף - וגם אז הדבר שנוי במחלוקת גדולה. אבל מלבד חיי אדם אחרים, נראה ששום רצון או אינטרס שלי אינו יכול להתיר רצח של חפים מפשע. במצבים מסוימים, יהיו כאלה שאף ידרשו ממני להקריב את חיי כדי להימנע מפגיעה באחרים, מה שנקרא "ייהרג ואל יעבור" - מוטב למות מאשר לרצוח.

כשחושבים על כך, הרי זה מפתיע ממש: אנשים רבים מאוד, אולי רוב בני האדם, אכן חשים בעומק לבם שיש "מעשים שלא ייעשו", שיש דברים שהאדם חייב לוותר על כל האינטרסים שלו, ואולי אפילו על חייו, ובלבד שלא יעשה אותם. במובן מסוים הרי זה ממש ההפך מהמושגים של "טוב" ו"רע", שעליהם דיברנו קודם. הטוב והרע, המזוהים כזכור עם ההנאה והסבל, מבטאים בסך הכול את הנטייה הטבעית הבסיסית להשיג הנאה ולהימנע מסבל. לעומת זאת, מושגי החובה והאיסור עומדים לא פעם בניגוד גמור לנטיות הטבעיות הבסיסיות של האדם; הרי מה טבעי יותר מהרצון לחיות ולהרוויח, ומה פחות טבעי מהדרישה להקריב את חיי, או לפחות את רווחתי, כדי להימנע מפגיעה בחייו של אדם אחר? איזו דרישה, איזו חובה יכולה להיות חזקה יותר מדחפים בסיסיים אלה?

לא מדובר רק על תחושה של אנשים צדיקים ואצילי נפש במיוחד. נראה שהאדם הממוצע ישיב בצורה דומה על שאלות אלה, ויטען בתוקף בעד קיומם של חובות ואיסורים חד-משמעיים בכל הנוגע לחיי אדם, לפגיעה בזולת ולפעמים גם בתחומים אחרים. טענות אלה אינן שכליות בלבד, ובמקרים רבים הן מלוות ברגשות עזים התומכים בהן, כגון זעם כלפי מי שעובר על החובה המוסרית. למעשה, ניתן להעלות על הדעת מקרים שבהם אנשים רבים יחושו שמוטב אפילו להחריב את העולם כולו, אם המשך קיומו דורש עוולות מוסריות חמורות (הסרט "רכבת הקרח" של ג'ון-הו בונג ממחיש זאת היטב). אינטואיציות מעין אלה מראות שמה שעומד מאחוריהן אינו הדאגה לקיום הפרטי, ואפילו לא לקיומה של החברה או האנושות כולה, אלא משהו אחר. יש כאן תחושת חובה שהיא כה חזקה, עד שאפילו הרצון בקיומה של האנושות עשוי להידחות מפניה!

קיומן של התחושות והאינטואיציות הללו הוא עובדה. לא משנה כרגע מה התיאוריה לגבי מקורן, האם הן נובעות מצלם אלוהים שבאדם או מהתפתחות אבולוציונית. על כך נדבר מאוחר יותר. מה שברור הוא, שאינטואיציות מוסריות כאלה אכן קיימות באופן רווח, וכל מי שאינו משוכנע בכך מוזמן לשאול את עצמו ואת חבריו שאלות על התנגשות בין אינטרסים אישיים ובין חובות מוסריות. אדם שיאמר בכנות שמבחינתו מותר לרצוח אם זה משרת את האינטרסים האישיים שלו, ייחשב לפסיכופת או רשע, ורק מעטים יזדהו עם עמדה זו.

לסיכום: הדיבור על המוסר מתאפיין במושגים כמו "חובה" ו"איסור", שמאחוריהם אינטואיציות חזקות שלפיהן ישנם מעשים שהאדם מחויב לעשות או להימנע מהם, גם אם ישלם על כך מחירים עצומים, המנוגדים לאינטרסים הבסיסיים שלו ואולי אף של האנושות כולה. מושגים אלה ייקראו מכאן והלאה "החובה המוסרית", והשאלה הגדולה היא - האם אכן קיימת חובה מוסרית, ואם כן, מה מקורה?