אהבה בשנגחאי

אהבה. איכס. לאיווי לָאם לגמרי נמאס מאהבה.

היא לא הייתה טיפוס ציני מטבעה, אבל למסיבת האירוסים הזאת היא הגיעה רק מתוך נימוס. הודעת טקסט אישית לעמית ישן לעבודה, כדי לשאול אם היא יכולה להזמין אותו לקפה כדי להתייעץ בנוגע לשינוי בקריירה שלה, הביאה להזמנה הזאת מצידו של קווין.

אם את בעיר, בואי למסיבה שלנו. הרבה מאוד אנשי קשר אפשריים יהיו בה.

אז היא קנתה בקבוק יין והוציאה הרבה יותר מדי על רכישת שמלה. ההזמנה הייתה לאירוע "לא רשמי" – מסיבת ברביקיו באחת השכונות היוקרתיות ביותר של ונקובר, לכבוד אירוסיהם של זוג בני טובים, אבל היא הייתה צריכה להותיר רושם ראשון טוב על איזה מעסיק פוטנציאלי. קלי-קלות.

היא בחרה בשמלה פרחונית, בוורוד מאובק, באורך הברך, עם מין לוק של בית ספר לבנות בשנות החמישים של המאה הקודמת, למרות שהקפלים העניקו לה מראה די מחויט, והמחשוף המשתפל ניצל עד תום את החזה הצנוע שלה.

המון תועלת זה הביא לה. רוב הנשים במסיבה היו בגופיות נועזות, עם חצאיות בוהמיות או עם שמלות קיץ שחבקו את כל קימוריהן, כך שאיווי הייתה גם מפגע ויזואלי בולט וגם פרח קיר שעדיף להתעלם מקיומו, בעת ובעונה אחת.

ממש סיפור חייה. איווי לא הייתה אדם מופנם או מוחצן במיוחד. היא הייתה פשוט באמצע, מה שהפך אותה למשעממת מכדי לעמוד במוקד תשומת הלב, אך מתאימה בדיוק בשביל להצטרף לצחוק ברקע.

אבל בנוגע לרשימת האורחים, קווין בהחלט צדק. המסיבה הייתה מלאה במיטב יזמי הנדל"ן של ונקובר, אנשי שוק ההון ומשקיעים פיננסיים. ואפילו מיליארדר אמיתי אחד – אם ניתן היה להאמין ללחישות המהוסות ששמעה.

צָאי ג'וּן לי באמת היה – טוב, מה זה משנה שהוא גרם לדם שלה להתלהט, כשקווין התעקש להכיר ביניהם. איווי לא הייתה שם כדי למצוא לעצמה גבר.

אי לכך, ממש לא הפריע לה שג'וּן לי נגרר הצידה כעבור שנייה, על ידי איזו בלונדינית חטובה. "בלונדי" הייתה מוזמנת לקחת אותו לעצמה. לאיווי לא הייתה שום כוונה לתלות תקוות בגבר שכלל לא מעוניין בה. היא לא עמדה לחזור על הטעות הזאת.

אפילו שהוא היה, ללא שום הגזמה, הגבר היפה ביותר שראתה אי-פעם בחייה.

לא. איך שהיא לא הסתכלה על זה, לא היה לה מה לחפש שם. לנסות ליצור קשרים במסיבה כה חגיגית יהיה כמעט בגדר גסות רוח, והאהבה השופעת של קווין אל קרלה רק הזכירה לה עד כמה היא עצמה נכשלה, בכל מה שקשור למציאת אושר ועושר לעולם ועד.

שלושים דקות לאחר הגעתה, היא חמקה בשקט מבית המידות שבשכונת פוינט גריי, בלי להיפרד לשלום מאף אחד. בהגיחה אל מדרגות החזית, שמש אפריל החמימה גרמה לה להתעטש בקול.

אלרגית לאהבה, היא כמעט אמרה בקול למחנה המכוניות, שאמר לה לבריאות.

"אני מזמינה לי אוּבר," היא אמרה, בתשובה להצעתו להביא את המכונית שלה מהחניון.

אלא שהיא כלל לא נחפזה לפתוח את הישומון בטלפון שלה. היא לא חשה שום חיפזון לשוב אל הבית של אביה. מערכת היחסים החדשה שלו הייתה כה כנה ואוהבת, שקשה היה להימצא בסביבה. איווי שמחה בשמחתו, אבל הרגישה כמו מטומטמת בגלל שעד לא מזמן, היא האמינה שזכתה בעצמה למשהו שדומה לזה.

איזה בזבוז! אבל היא לא תוסיף עוד להונות את עצמה. היא המשיכה הלאה בחייה. זה מה שעמד מאחורי כל הנסיעה הזאת.

היא ירדה במדרגות ונעמדה בצל עץ שזיף ננסי, כדי לנסות לקרוא את המיילים שלה. היא קיוותה לאיזו הזמנה מזדמנת לראיון עבודה, אלא שלא היה שם שום דבר, מאחר וזה היה שבת אחר הצוהריים, והשמש זרחה בחוץ. כל העיר הייתה בחוץ כדי ליהנות מחמימותו הנהדרת של יום האביב הזה, אשר הגיע שלא במועדו.

איווי יצאה מהצל לשמש והפנתה את פניה מעלה, להניח לחמימות ולאור העז ללטף את פניה. היא הייתה בדרך להתאוששות. זאת לא הייתה התחלה חדשה ממש, אלא השקה מחודשת של איווי חדשה ומשופרת. איווי שכבר אינה שוטה תמימה. איווי שמקבלת בעצמה את ההחלטות ביחס לחייה. החלטות נועזות, שישרתו רק אותה.

"זה פרסום כוזב," אמר לפתע קול גברי.

מחנה המכוניות השמיע מין "אִיפּ" קטן ואמר, "את הפאגאני?" הוא מיהר לחטוף מפתח מהלוח ונחפז לגשת להביא את המכונית.

איווי שלחה מבט אחורה, במעלה המדרגות, ושם עמד לו הוא, משקיף עליה, כמו קיסר הבוחן את הארצות הנתונות לשליטתו. לדברי קווין, המיליארדר הסיני בן השלושים ומשהו היה "השותף לחדר, בימי הלימודים באוניברסיטה של קולומביה הבריטית." זה תיאר את ג'וּן לי כמישהו רגיל למדי, בעוד שבעצם הוא התנהל כמו איזו חיה טורפת, ירד לו במורד המדרגות כמו פנתר המתקרב אל טרפו.

איווי לא התכוונה לבהות, אבל ברצינות, היא ממש שכחה לנשום, עד כדי כך יפה תואר הוא היה.

היה לו שיער שחור קצר למדי, ארוך מספיק רק כדי להיראות קצת פרחחי. גבותיו היו חמורות סבר, הזקן שלו קצוץ ומעוצב בקו דקיק, שתחם את סנטרו הרבוע ואת פיו רציני ההבעה. עצמות לחייו היו כל כך גבוהות וחדות, שהן היו יכולות לשבור את מסך הטלפון שלה. לעורו היה גוון זהוב חמים, שהודגש על ידי צבע הלימון הירקרק של הסוודר שלו.

איך הסוודר הזה, עם הסריגה הרפויה אך בגזרה צמודה, יכול לא להיראות כמו ניסיון למשוך אליו מבטים?

איווי הבחינה בבגדיו, רק בגלל שהם חבקו את כתפיו השריריות בצורה כה אלגנטית והדגישו את מבנהו האתלטי. הוא משך מעלה את שרווליו, כך שאמות זרועותיו היו חשופות, מה שהוסיף עוד למראה של איש שלא מודע בכלל להיותו כה מהמם. הוא נראה כמו צילום מתוך ירחון של אופנת גברים. מה שחסר היה רק שהוא יתקע יד בחגורת מכנסי החאקי הבהירים שלו ויצביע בידו השנייה על משהו שאינו מופיע בתמונה.

איך הוא נראה בתחתונים, היא תהתה פתאום, בלי שום בושה.

הוא הוסיף להתקרב לכיוונה, והערצתה הלכה וגברה, הפכה למשהו הרבה יותר מוחשי. התהדקות של תחושת סכנה ופרץ של התרגשות.

תאווה.

זאת רק הייתה עדות נוספת לאנמיות של מערכת היחסים האחרונה שלה, העובדה שמעולם לא חוותה גל כזה של ציפייה כלפי הגבר שעימו עמדה להתחתן, אבל חום החל להצטבר בתוך גרונה כעת, כשג'וּן לי בא וקרב אליה.

וכשהיא כבר שאלה את עצמה אם היא עומדת להיכנס להלם מוחלט, הוא נעצר בצל העץ.

"אקלים," הוא הסביר את עצמו. זוויות שפתיו קצת נמתחו אולי, כאילו הוא צוחק על היותה כה מהופנטת מנוכחותו. "משב ארקטי עומד להגיע מחר ולהרוג את כל הפרחים היפים האלה." הוא החווה בראשו לעבר עציץ, שהיה מלא פרחי אמנון ותמר ססגוניים. "או שמעטה עננים כבד יגיע מהוואי ויוריד פה גשם שוטף שפשוט יטביע אותם. כל מי שרק מגיע לבקר בטוח שככה זה כשחיים פה. זה לא."

הוא גרם לה להרגיש בדיוק כמו שהיא לא רצתה להרגיש – כמו נערה שלא מוצאת מילים, בגלל התאהבות ראשונה. כמו אישה שמאפשרת לגבר להסביר לה דברים שהיא כבר יודעת בעצמה. היא רצתה להיות אחת הנשים המתוחכמות הללו, כמו הבלונדינית שלא חששה ללכת על גבר, שבפירוש נמצא הרבה מעל לליגה שלה.

"אני יודעת," היא הצליחה להגיד. "גדלתי פה."

גבותיו התרוממו קמעה. "הבנתי לא נכון. היה נדמה לי שקווין אמר שהוא מכיר אותך מהתקופה שבילה בהונג-קונג."

"כן, עבדנו שם ביחד."

קווין הגיע מרקע מאוד דומה לזה של איווי. מעמד בינוני, דור שני להגירה. כקנדי ממוצא סיני, כמוה, עם קריירה בעולם הבנקאות ותקופה של עבודה בהונג-קונג, הוא לקח אותה תחת חסותו במשך השנה בה עבדה במחלקה שלו, הציע לה קשר כמו של אח ואחות, עם שפע של הקנטות הדדיות כלפי חוץ ותמיכה יציבה מתחת לפני השטח.

"קיבלתי את התפקיד שלו, כשהוא עזב." זה נשמע משתחצן מאוד, אבל היא ניסתה להתגבר על שנים שבהן הרשתה לאנשים להקטין אותה. "לפני שישה חודשים, קיבלתי העברה לטורונטו." טעות קריירה ענקית מצידה, אך לפחות זה אילץ אותה להכיר בעובדה שהיא הניחה לאנשים להתייחס אליה לא יפה, ולעצור את זה, אחת ולתמיד. "אבא שלי עדיין מתגורר פה, ככה שאני חוזרת לגור פה, כדי ליהנות מהתנועה הזורמת וממחירי הדיור הנסבלים. מזג אוויר נפלא הוא לא המעלה היחידה של העיר הזאת," היא הדגישה, בחיוך משועשע.

"הייתי מוכן להישבע שאין לה מעלות בכלל, אבל אני נוכח בטעותי." שפתיו התעקלו, במידה דומה של אירוניה. ההסטה המהירה של מבטו עד נעליה ובחזרה למעלה, העידה על התעניינות גברית. הקמטים הקטנים בזוויות עיניו רמזו שהוא מעריך את מה שהוא ראה. "את צריכה טרמפ?" הוא שאל, כשנשמע קול נהמת מנוע מתקרב.

ליבה החסיר פעימה והיא חשבה לעצמה, זהו זה. זאת ההרגשה, להיות רווקה.

עבותות המשיכה בתוכה החליקו, נכרכו והתהדקו מרוב אפשרויות פתוחות. סומק מחמיא חימם את לחייה, והיא הרגישה את עצמה מתכוננת לקראת צעד משמעותי מאוד.

בשנייה האחרונה, הרגליה הקבועים גרמו לפיה האידיוטי לגמגם. "אני צריכה לריצ'מונד. זה רחוק מדי." כי הרי לא יכול להיות שהוא ירצה לבלות איתה אפילו שנייה אחת יותר מכפי שהוא חייב. ככה בדיוק, היא מצאה את עצמה תקועה במערכת יחסים בין-יבשתית בלי שום עתיד, במשך שמונה שנים תמימות.

"אני מחפש תירוץ לנהוג," הוא אמר, בעת שמכונית ספורט דו מושבית בצבע קובלט הגיעה ונעצרה לפניו. היו לה כנפיים, מנוע שרירי וגלגלים מרובי חישורים. החרטום היה משולש דמוי מקור של עיט. השמשה הקדמית הייתה נטויה בזווית אוירודינמית חדה, המראות היו משוכות החוצה כמו מחושים.

איווי לא יכלה שלא לנשוך את שפתיה מעוצמת הפיתוי. "זה נראה כמו משהו שישמש צמד לוחמים בפשע, כדי לרדוף אחר הארכי-נבלים."

"אז תאשימי אותי בעליה בשיעור מקרי הפשע. שכחתי לגמרי שיש לי את המכונית הזאת. נאלצתי לשלוח אותה לכיוון מחודש, לפני שיכולתי לנהוג בה שוב, אבל עכשיו, אחרי שנהגתי בה, אני חושב לקחת אותה איתי הביתה. אני כמעט לא מגיע הנה." הוא פתח את הדלת בצד של הנוסע. "מה, את מתכוונת באמת לתת לי להציל את העיר, לגמרי בכוחות עצמי?"

איווי כבשה נחרת בוז, שהייתה מכוונת אל כל מי שמחזיק ברשותו מכונית שכזאת – שמחירה מן הסתם נרשם בסכום של שבע ספרות – ולא רק שהוא שכח מקיומה, אלא הוא גם חושב לקחת אותה אל צידו השני של העולם, כאילו מדובר באיזו מזוודה לנסיעה של יום-יומיים.

הגבר הזה לא היה סתם מחוץ לליגה שלה, הוא השתייך לפלנטה אחרת לחלוטין. אבל מתי תוכל להיות לה עוד הזדמנות כזאת?

"אם העיר זקוקה לנו..." היא צנחה אל תוך המושב הנמוך, בהרגישה כמו שנהג מירוצים ודאי מרגיש. היא חיטטה בתיק שלה כדי למצוא את משקפי השמש, זולות, מלוכסנות כמו עיני חתול, שקנתה ביחד עם השמלה.

הוא הרכיב זוג משקפי שמש יוקרתיים, שגרמו לו להיראות עוד יותר מסתורי וסקסי, וכשהם החלו לנסוע היא הרגישה כמו אחת הנשים הנועזות הללו, שרוכבות מאחורי הילד הרע על האופנוע שלו. היא הרגישה סקסית וקרת רוח, רק בשל היותה ישובה לצידו במכונית המדהימה הזאת, ביום יפה כל כך.

הם עשו את דרכם המתפתלת במורד הגבעה, ברחובות עטורי העצים, אבל בהגיעם אל הדרך הראשית שנועדה לקחת אותם דרומה, הם נתקלו בתמרור שהורה על עיקוף.

"זה נראה לי כמו סימן," הוא אמר.

"אתה מתכוון באופן מילולי? או שאתה חושב שזוהי אזהרה, שמוטב לי לא לחזור להתגורר פה, מפני שזה מה שמצפה לי פה?"

"אני אומר שאנחנו מקבלים פה הזדמנות, לנצל את היום היפה הנדיר הזה. מה דעתך שניקח את הדרך הארוכה בחזרה הביתה?"

היא נופפה בידה, העניקה לו את אישורה ללא מילים, מופתעת עדיין כליל מעצם היותה פה בכלל.

הוא הפגין את ההכרות שלו עם הרחובות הצדדים הללו, ומהר מאוד הם חצו כבר את הגשר ועקפו את אינגליש ביי, בדרך לתוך סטנלי פארק. משם הוא לקח את גשר ליונס גייט והעלה הילוכים, בהאיצו במעלה הסי טו סקיי היווי.

חצאיתה התנופפה, כשהוא הלך וצבר מהירות. ליבה נלחץ אחורה אל גבה ושיערה הצליף בלחייה. היא חייכה חיוך רחב של אושר, כשהמוזיקה הרעימה והם חלפו בצורה חלקה על פני מכוניות משפחתיות ומיניואנים. זאת הייתה תחושה של חופש מוחלט, ומוטב היה לה להניח לשניהם ליהנות ממנה, אבל היא הייתה חייבת להרוס את זה.

"אתה צריך לדעת, שיחרימו לך את המכונית אם תעבור את המהירות המותרת בצורה ממש מוגזמת."

"הם יצטרכו לתפוס אותנו קודם," הוא אמר בשחצנות, אבל האט קמעה, בהציצו במד המהירות ובתמרור שעל פניו חלפו.

"עבדתי במחלקת הרגולציה," היא אמרה, בהתנצלות. "כנראה שזאת ההשפעה של התפקיד."

"את עובדת עדיין בתחום הבנקאות?"

"כן." היא הבינה שהוא שאל, בגלל שקווין עזב את הבנק בהונג-קונג כדי לקבל משרה של ניהול משאבים בסקטור הפרטי, כאן בוונקובר. "ומה אתה עושה?" היה לה מושג מסוים, אבל היא תהתה איך בן-אדם כמוהו עונה על שאלה כזאת.

"החלק העיקרי של עבודתי קשור לפרויקטים בינלאומיים של תשתיות. יש לנו הרבה חוזים, שקשורים לתוכנית חגורת דרך המשי החדשה. אם כי אני משמש כנשיא של קונגלומרט בעל תחומי עיסוק רבים ומגוונים. אבא שלי הקים אותו ועסק בהתחלה במכשור רפואי. אנחנו עדיין יצרנים בינלאומיים גדולים בתחום הזה. ולדודה שלי יש רשת למכירת תיקי יד, שמצליחה בצורה שלא תיאמן."

"מה לא ייאמן בזה? כל אישה צריכה משהו אופנתי, כדי לשאת בו את הארנק של בעלה."

זאת הייתה בדיחה מטופשת, עקיצה שכוונה אל כל הגברים, שמתלוננים על כך שמוטל עליהם להחזיק את התיקים של נשותיהם במרכזי קניות, אך לא מוכנים לשאת בעצמם את הארנקים שלהם.

הבעת פניו של ג'וּן לי נעשה דרוכה יותר. "הנחתי שאת רווקה, בגלל שהיית לבד במסיבה."

זה היה כאילו הוא שואל אותה, את הארנק שלי מי את נושאת?

של גבר שמשך אותי באף במשך שנים, אבל לא רצה אותי באמת. הארנק הספציפי הזה נשלח לחנות יד שנייה.

אלא שאישה מתוחכמת, בוטחת בעצמה ובערכה, לא הייתה פולטת סיפור עצוב כזה, על איך שהיא נוצלה ונזרקה.

"אני לא בזוגיות, מטעמי מצפון, מאז חג המולד האחרון," היא אמרה, בנימה האדישה ביותר שהצליחה לסגל לעצמה. "ואתה?"

"לא בזוגיות מטעמי מצפון, כדרך חיים."

"אה. רשמתי לפניי," היא אמרה ביובש, מאחר והבחינה באזהרה שנסתרה בדבריו. זה צרב יותר מכפי שהיה אמור לצרוב, אך היא הייתה עדיין רגישה בעקבות הפרידה שלה. לא היה לה שום צורך בעוד גבר, שיגיד לה שהיא לא טובה מספיק בשביל קשר תמידי. כל הכבוד לפחות, לג'וּן לי, על היותו גלוי לב בנוגע לכך.

היא הכריחה את עצמה ליהנות מהרגע, ועוד לפני שהבחינה בכך בכלל. הם כבר היו במחצית הדרך לוויסלר.

"כמה רחוק אנחנו ממשיכים?" היא שאלה, וליבה התכווץ כשהמילים, עד הסוף, צצו ועלו בדעתה.

לא היה לה האומץ להגיד אותן, והוא פנה במחלף הבא וירד מהכביש המהיר. הדרך הובילה אל אתר תיירות, עם רכבל אל הפסגה ועם מסעדה בבקתה של עץ.

"מעולם לא עליתי למעלה. ואתה?"

"לא."

"אז היום זה היום?"

"מתי יהיה לנו יום אחר?"

תוך כמה רגעים, הם כבר טיפסו לאט במעלה נתיב הרכבל, כשהם נהנים מנופם המרהיב של ההרים ומהצלילים אשר עלו מלמטה.

"לא אכפת לי, אם זה פרסום כוזב," הכריזה איווי, בעמדה ליד המעקה של הפלטפורמה שבלטה החוצה. "כשזה יפה, זה ממש יפה. מבחינתי, זה מצדיק את כל הסבל של הימים הגרועים."

"אני מעדיף להימנע מהימים הגרועים ולקבל את הימים היפים כמו המתנה שהם." הוא הסתובב אליה.

הוא רצה לנשק אותה. היא ידעה את זה, וגם היא רצתה בכך. היא הסתובבה ונשאה את מבטה לפגוש את מבטו. שניהם חייכו.

היא לא הרשתה לעצמה לתהות מה יכולה להיות המשמעות של כל זה. היום הזה היה כמו מתנה, לשניהם.

כשפיו ירד על פיה, שפתיו היו כה מוצקות וחלקות וחמימות, כל גופה נעשה טעון באנרגיה חשמלית.

זאת ההזדמנות שלה, לעשות עוד צעד בכיוון של המשך חייה, היא הבינה במחשבה פתאומית. אם תניח לעצמה ליהנות עם ג'וּן לי, זה ימחה כפי הנראה את כל הזיכרון שלה מאז הנשיקה הראשונה שקיבלה, בחטיבת הביניים, אבל זה בדיוק מה שהיה נחוץ לה.

האישה המצפונית שבתוכה, זאת שעדיין כמהה לאהבה, לנישואים ולעגלת תינוקות, הזהירה אותה שגבר כמו ג'וּן לי יציב לה רף כל כך גבוה, שאף אחד לא יצליח להתקרב אליו אפילו בעתיד. הוא יהרוס אותה, מבלי שיתכוון לכך בכלל.

היא הורתה לקול המזהיר הזה להשתתק, ונישקה אותו בחזרה.

הם התנשקו, עד ששניהם נותרו ללא אוויר. וכשהוא הרים את ראשו, היא גילתה שהם צמודים אחד לשני, זרועותיהם כרוכות במהודק אחד סביב השני.

הוא ליקק את שפתיו.

"איך אתה מרגיש, בנוגע לזה שישתמשו בך כדי להתגבר על פרידה כואבת?" היא שאלה, לפני שהספיקה לחשוב פעמיים.

"אני מרגיש נפלא בנוגע למשהו כזה." פניו נרגעו וקיבלו הבעה של ציפייה חושנית. "אני עוזב מחר בבוקר." עיניו הוצרו, בעת שאמד את תגובתה להצהרה הזאת.

"גם אני."

"אז בואי נהנה ביחד מהיום הזה."