לא נשוב אחור

הקדמה

ספר זה נולד מתוך הכרה שהתחזקה בי לאורך שנות השירות הרבות שבהן שירתי בצה"ל — שקיומנו כמדינה יהודית חופשית לנצח אינו דבר מובטח כלל וכלל. שאנו נדרשים לעסוק לעומק ובצורה רצינית בשאלה מה נדרש כדי שנבטיח את עתידה של מדינת ישראל לדורות ומהם התנאים הנדרשים להבטחת הקיום של מדינת ישראל ושל העם היהודי. זו השאלה החשובה ביותר שישנה, ומעולם לא נוהל עליה דיון ציבורי רציני.

אחרי שנים ארוכות של שירות בתפקידי קצונה בכירה בצה"ל, הכרתי היטב את המערכת ואת השפה הצבאית־ביטחונית, אבל הייתה לי תחושה עמוקה שמשהו קריטי ביותר חסר.

בשנת 2002 הוצבתי בתפקיד מג"ד ההנדסה הקרבית 605. תפקיד זה, שהוא תובעני ביותר בימי רגיעה, דרש ממני למצות את כל משאבי הזמן, הגוף ובעיקר הנפש שעמדו לרשותי, שכן הימים היו ימי לחימה אינטנסיביים בגזרות שכם וחברון. הגדוד שעליו פיקדתי נכנס לפעילות בחודשים שלאחר סיום מבצע חומת מגן והמשיך בה קרוב לעשרה חודשים ברציפות. פעילות שגרתית ביחידת שדה, שגם היא שוחקת ומתישה, מתקיימת לרוב ברצף של ארבעה חודשי תעסוקה שאחריהם ארבעה חודשי אימון לסירוגין. במצב שבו פעל הגדוד לאורך זמן כה רב, בלחימה אינטנסיבית בלב הערים המסוכנות ביותר ביהודה ושומרון, נמתחו יכולותיהם של לוחמי הגדוד ומפקדיו עד הקצה. עומס כזה לא חוויתי, לא עד אז ולא מאז, בכל שלושים שנות שירותי. הלחץ היה כבד, וידענו שכל החמצה וכל כניעה לעייפות תגרור אחריה פיגוע קטלני שישוגר מהשטח שבו אנו פועלים אל עבר אזרחי ישראל בערים וביישובים.

בתום עשרה חודשי לחימה התקבלה סוף סוף הפקודה לצאת לשלושה שבועות של התארגנות שבסופם נצא לעשרה חודשי לחימה נוספים באותה המתכונת. מייד כשיצאנו מהערים שבהן פעלנו, בהתכנסות הראשונה של כל 800 לוחמי הגדוד, ערכתי להם שיחה. איני זוכר במדויק כיצד התגלגלו הדברים לכך שביקשתי מכלל הנוכחים שכל מי שמעולם לא ביקר בירושלים, ירים את ידו. התגובה לבקשתי הכתה אותי בתדהמה, ואין זו מליצה: קרוב לחצי מכלל חיילי הגדוד הרימו את ידם וסימנו לי שמעולם לא ביקרו בבירתה ההיסטורית של מדינת ישראל. הקשיתי בשאלה נוספת: מי מתוך אלו שכן הזדמנו לירושלים, ביקר בכותל המערבי? שוב, קרוב למחצית מהמבקרים הרימו ידם. רק רבע מחיילי הגדוד שלי ביקרו בכותל המערבי.

הקורא עלול לפטור את האירוע ולהקל בו ראש, אך עבורי היה זה גילוי מרעיש ביותר. ישראלי שיצא ממערכת החינוך הישראלית ולא ביקר בבירתו על נכסיה ההיסטוריים — הרי שתודעתו הלאומית לקויה, אם בכלל היא קיימת. לא אתפלא אם כלל אינו יודע בעבור מה הוא נלחם ואם הוא חסר לחלוטין את האמונה בצדקת הדרך.

לא השארתי את הגילוי החדש תלוי באוויר. בתוך זמן קצר ארגנתי סדרת חינוך בת שבוע בירושלים לכל חיילי הגדוד על חשבון שבוע האימון היחיד שהיה לנו. התחלנו בעיר דוד, שם למדו חייליי ממקור ראשון על השורשים העתיקים של הנוכחות היהודית בירושלים ועל תפקידה ההיסטורי כבירתה של ממלכת יהודה עוד מתקופת דוד המלך, כאלף שנה לפני הספירה הנוצרית. בהמשך ביקרנו בכותל ובמנהרות שתחתיו. אך לא רק באתרים היסטוריים ביקרנו: פקדנו גם את סמלי השלטון בהווה, כמו משכן הכנסת ובית המשפט העליון, שם שמעו החיילים על תפקידם ופעילותם במארג הדמוקרטי הישראלי. את הביקור הבלתי נשכח בבירה חתם מפגש עם נשיא המדינה במשכן הנשיא. המחזה של 800 חיילים יושבים ומשוחחים עם הנשיא שלהם לא יישכח ממני לעולם.

כשחזר הגדוד לפעילות, היה זה גדוד שונה לחלוטין מזה שאך סיים את הפעילות הקודמת. כלל הלוחמים, המפקדים ואנשי המנהלה נמלאו רוח חדשה, והגדוד הגיע להישגים מרשימים: 100% מהפיגועים סוכלו, ואף חייל לא נפל בלחימה — הצלחה חסרת תקדים.

הצלחת הגדוד לא נעלמה מעיני הפיקוד הבכיר, ובסיום תקופת הפיקוד עליו קודמתי לאחד התפקידים החשובים ביותר בצבא: ראש לשכת הרמטכ"ל דאז, משה (בוגי) יעלון. ראש הלשכה יושב למעשה בצומת המרכזי של הפעילות הביטחונית של מדינת ישראל. הוא האחראי על התיאום המבצעי, המודיעיני והמדיני בלשכת הרמטכ"ל ונמצא בממשק יומיומי עם הדרג המדיני ועם שאר הסוכנויות הביטחוניות. הוא יושב בחדר הפיקוד של המבצעים הרגישים ביותר, במרכז העצבים של צה"ל.

תקופת כהונתו של יעלון כראש המטה הכללי לא הוארכה כמקובל, ומצאתי עצמי מלווה אותו במסע פרידה מיחידות צה"ל. לכל יחידה שהגענו אליה העניק יעלון תמונה ממוסגרת ובה מילות שירו של אלתרמן "אז אמר השטן", שיר שאעסוק בו בהמשך הספר ושתוכנו נוגע לאמונה בצדקת הדרך של היהודים במדינתם החדשה. לרמטכ"ל היה ברור שהמרכיב החשוב ביותר בלחימה הוא האמונה בצדקת הדרך, וכי הרוח תכריע את המאבק.

תשומת ליבי החלה להתמקד יותר ויותר בנעלם הזה, צדקת הדרך. התחלתי לשאול חיילים ומפקדים שדרכיהם הצטלבו בשלי מה הם יודעים על ההיסטוריה של עם ישראל, עד כמה הם מאמינים בציונות, וחשוב מכול — עד כמה הם משוכנעים בצדקת דרכנו. התמונה שהתבררה לא הייתה מעודדת. דורות על דורות של צעירים ישראלים אינם מודעים לעובדות בסיסיות ביותר בנוגע לציונות, לעם ישראל ולמדינת ישראל. האתוס שלהם לוקה בחסר, וקיים ריק אדיר שקיומו אינו מעניק לישראלי הצעיר את התשובה לשאלה: על מה בעצם הוא בכלל נלחם?

כשסיימתי את תפקידי אצל הרמטכ"ל יצאתי לקורס בן שנה במכללה לביטחון לאומי. עוד בטרם החל הקורס, קיבלנו מטלה. הוצגה לנו ערמת ספרים בנושא ביטחון לאומי, והוטל עלינו לסכם מתוכה את התשובה לשאלה "מהו ביטחון לאומי?". התחלתי בקריאה ונחשפתי למנעד רחב של גישות שונות המגדירות את מושג הביטחון הלאומי, אך אף אחד מהכותבים המלומדים לא התייחס למרכיב רוח האומה כמרכיב עוצמה. לא מצאתי בכל הספרים הללו ולו אזכור לכך. הדבר היה תמוה בעיניי, שכן ראינו לא פעם בהיסטוריה של המלחמות שהמעצמות החזקות בעולם, אלו שהיו להן כל המשאבים הצבאיים, הכלכליים, המדיניים והתרבותיים, הפסידו למדינות קטנות וחלשות מהן בהרבה. האם יש צורך להזכיר את הכישלון האמריקאי בווייטנאם, או את הסובייטים באפגניסטן?

מסקנתי הייתה שהכוח החזק ביותר בעולם, כוח שאין שני לו, הוא כוח הרצון. החלטתי להקדיש לכך את החיבור שנדרשתי להגיש לקורס, אך לצערי החיבור נכשל כישלון חרוץ על ידי המדריכים בקורס, שטענו כי לא הבנתי את המטלה.

אבל אני הבנתי. הבנתי, למשל, שאותו בנימין זאב הרצל שהניע את התהליך האדיר של המפעל הציוני, זה שהקים את מדינת היהודים, היה למעשה חמוש רק במשאב אחד — בכוח הרצון האדיר שלו. וזה הספיק.

אך כוח רצון הוא רק אחד משני מרכיבים של רוח בלתי ניתנת לעצירה. המרכיב השני, זה שמתדלק את כוח הרצון, הוא צדקת הדרך. צדקת הדרך חייבת להיות מוחלטת, וכך גם הרצון יהיה שלם. יחד הם מייצרים פעולה ומציאות.

מאידך, אובדן כוח הרצון והאמונה בצדקת הדרך יביא אפילו את האימפריה האדירה והחזקה ביותר לקריסה מהירה. דוגמאות היסטוריות לכך אינן חסרות.

מדוע מזניחה מדינת היהודים את טיפוח התכונות ההכרחיות לקיומה, אלו שבזכותן יובשו ביצות, הוקמה מדינה ונוצחו מלחמות? האם יש לנו הפריווילגיה להמעיט בערך השניים ולהתרשל בטיפוחם?

ישראל היא המדינה המאוימת ביותר בעולם. מאז הקמתה ובכל רגע נתון מכוון אליה ארסנל רחב של כלי נשק קטלניים, ממתינים ליום פקודה. העבר היהודי — וגם ההווה — גדושים רדיפות ואיומים שחלקם מבשילים לכדי אסונות של ממש. והנה, למרבה הפלא, הדיון הישראלי על ביטחוננו מתנהל באופן שטחי למדי, מבלי להקדיש מחשבה לקיומם העתידי של מדינת ישראל ושל העם היהודי.

הפרדוקס היהודי

בעשורים האחרונים אנו חווים את אחד הפרדוקסים הגדולים ביותר של עמנו. יש לנו מדינה המחזיקה באחד הצבאות החזקים בעולם; הכלכלה הישראלית עוצמתית ומשגשגת; ונוסף על היותנו מעצמת הייטק, טכנולוגיה ותרבות, הפכנו גם למעצמה אנרגטית. מי היה מאמין? מדינת ישראל מדורגת כמעט בכל פרמטר בשורה הראשונה של המדינות, וההישגים האלה אף הביאו להסכמי שלום עם חלק ממדינות ערב, וככל הנראה יבשילו הסכמים נוספים. לו היה הרצל עד לכך, בוודאי היה המום מהצלחת הסטארט־אפ שלו.

אלא שמציאות זו עומדת למרבה התדהמה ביחס הפוך לתחושות ולתפיסה העצמית שלנו. בכל מקום שאליו אני מגיע, הן ברחבי הארץ והן בקהילות יהודיות ברחבי העולם, אני מבחין בתופעה תודעתית בלתי מוסברת, העולה גם מתוך סקרי העומק שעורכת תנועת הביטחוניסטים באופן שוטף. באופן שקשה להסבירו, העוצמה של העם היהודי ושל מדינת ישראל מתורגמת דווקא למין עננה כבדה המרחפת מעלינו, וזאת ללא כל אחיזה במציאות החומרית הנראית לעין. זוהי תחושה קשה המובילה לחשש קיומי ממשי בקרב רבים מאזרחי ישראל, ואפילו בקהילות החזקות והמבוססות ביותר באירופה ובצפון אמריקה.

כולנו מכירים את המשפט המפורסם שכתב הרצל בעמוד הפותח את ספרו אלטנוילנד, "אם תרצו, אין זו אגדה". רק מעטים מכירים את משפט הסיום של הספר: "ואם לא תרצו, כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות". העננה המרחפת מעלינו קשורה לנקודה הזו בדיוק: האם אנחנו רוצים מספיק? האם אנחנו מאוחדים תחת אותו דבק שהשיב אותנו לארצנו? האם יש לנו חזון משותף ברור שהעם יכול להתאחד סביבו?

בישראל ובעם היהודי קיים כיום חסך משמעותי בכוח רצון, ברוח ובאמונה בצדקת הדרך. הפגיעה בכוח הרצון אינה מאפשרת להביא לידי ביטוי את העוצמות החומריות שלנו. אנחנו מהססים מול המשימה הנקודתית ביותר, כמו פינוי מאהל בדואי לא חוקי שהוקם בנגב, וגוררים רגליים גם מול משימות מאיימות יותר. הצרות שפוקדות אותנו בארץ ובעולם — התבוללות פיזית ותרבותית, התרחקות של יהודים מישראל, ויכוחים פנימיים קשים, נסיגה לאחור בהנחלת האתוס הציוני במערכת החינוך — הכול קשור לעוצמתנו הרוחנית, לא החומרית. באופן די מדהים, לרוח אין שום ביטוי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. וזו בדיוק הנקודה שהטרידה אותי כל כך בשירותי הצבאי.

לתפוס את הביטחון

למרות אתגרי הביטחון האדירים הניצבים מול מדינת ישראל, אין לה תפיסת ביטחון לאומי סדורה. הדברים שנכתבו לאורך השנים על ביטחון ישראל מתמקדים בעיקר בעקרונות צבאיים מרכזיים, ולא עוסקים בשאלות החשובות, הרלוונטיות והספציפיות שנוגעות למדינה, לערכיה היהודיים והציוניים הייחודיים, ולתנאים המרחביים וההתיישבותיים הנדרשים לקיומה הנצחי. אי אפשר לנתק את המלחמה מהאתוס. כפי שחוזר ומדגיש ידידי ושותפי, האלוף (במיל') גרשון הכהן, וכפי שכתב בספרו "מה לאומי בביטחון לאומי"1 — מלחמה היא אירוע תרבותי. היא כרוכה באתוסים, בערכים ובמטרות של כל עם ומדינה, וזו הסיבה שצריך לדבר על "ביטחון לאומי", ולא על "ביטחון" בעלמא. והנה, מדינת ישראל מתנהלת ללא שום גבולות קבע מוגדרים ובני הגנה, ללא קווים אדומים בנוגע ליחסים עם שכנותיה, ללא חזון ברור, וללא בירור מעמיק של צרכיה בטרם ניגשים לדבר על פתרונות מדיניים אפשריים.

כך, למשל, אנשים רבים וארגונים מגוונים המציגים פתרונות מדיניים לסכסוך הישראלי־פלסטיני מנסים "להנדס לאחור" את המציאות — להציע פתרון וממנו לגזור את ההתנהלות הנדרשת — או לרבע את המעגל הביטחוני כדי להתאימו לרעיון כזה או אחר. אך לפני שמדברים על פתרונות, צריך לוודא שאנחנו מסכימים על שאלות יסודיות יותר: מהי הבעיה שאיתה אנחנו מתמודדים? מהם הצרכים הביטחוניים שלנו? מי אנחנו בכלל? למה אנחנו פה? מה חזוננו ומה שאיפותינו הלאומיות?

התשובות לשאלות האלו לא יגיעו רק "מלמעלה". מדובר בהכרעות ציבוריות לאומיות רחבות בהרבה מתפיסות צבאיות, וזו הסיבה שכתבתי את הספר שאתם מחזיקים עכשיו. השאלות הציבוריות והלאומיות הן שיכריעו את עתידנו הביטחוני בכל המערכות שאנו ניצבים בפניהן.

ברור לי שלאנשי צבא אין יתרון על פני כל אזרח אחר בכל הנוגע לניתוח מגמות ביטחוניות בעתיד — ויעידו אותם בכירים בדימוס שהצהירו בביטחון גמור שההתנתקות תביא ביטחון או שהסכמי אוסלו יבטיחו שלום ושגשוג; אך יש לנו, בכירי הצבא בהווה ובעבר, ניסיון ביטחוני רחב והיכרות קרובה עם השטח ועם מה שרוחש מתחתיו, שיכולים לתרום לגיבוש תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. את הניסיון והידע שרכשתי עם השנים אני מבקש להעביר לציבור לטובת דיון אמיתי ויסודי בעתידנו, בהתבסס על תפיסה סדורה ומנומקת שתוצג בספר ושעל בסיסה ניתן לקיים דיון עומק.

את העיסוק בשאלות של בניין כוח צבאי, סוגיה שבה עסקתי שנים רבות בשירותי הסדיר, אני משאיר לרמטכ"ל ולמכוני מחקר. בספר זה אני מבקש לסקור את המערכות העיקריות שעימן אנחנו מתמודדים ושאותן אנחנו נדרשים להכריע. מדובר באתגרים מורכבים וקשים שיתוארו בצורה נרחבת, אך לא על מנת לעורר חששות, אלא מתוך רצון להבין את המצב נכוחה ולהיערך אליו. הדברים נכתבים מתוך אופטימיות ואמונה עמוקה בנצח ישראל, מתוך ידיעה שאחרי אלפיים שנות גלות אנו סוף כל סוף אדונים לגורלנו. היטיב לבטא זאת בן גוריון, בתקופה שבה היינו פחות עוצמתיים בחומר אך הרבה יותר עוצמתיים ברוח: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". בן גוריון צדק: החדשות הטובות הן שעתידנו בידינו.

האתגר שלפנינו

מדינת ישראל עומדת היום בפני ארבע מערכות שכל אחת מהן מהווה איום בעל פוטנציאל קיומי בפני עצמה. אנחנו צריכים לזהות מה הן המערכות, להכיר בכך שהן מאתגרות אותנו קיומית, ולבנות מולן מערכות־נגד יעילות ושיטתיות — שכולן נעוצות בבהירות מחשבתית ובאמונה בצדקת הדרך.

המערכה הראשונה היא המערכה על ארץ ישראל. אם תשאלו את הפלסטינים מה הם עושים כיום אל מול "האיום" הישראלי, הם יענו כמה תשובות: אימון למאבק צבאי, כיבוש שטחים על ידי בנייה בלתי חוקית ונחושה בשיטת "חומה ומסגד", חינוך תודעתי לדור הצעיר ועוד. ולצד הפעילות הפיזית — פעילות רוחנית: לאורכה ורוחבה של הארץ, בנגב ובגליל, בירושלים ובערים המעורבות, בהרי השומרון ובהרי יהודה — מנסים לקעקע את הזכות המוסרית שלנו על הארץ, פועלים להשתלט על אדמותינו בשיטות שלמדו מהתנועה הציונית, ומאתגרים את הביטחון האישי של יהודים בערים, בכפרים ובדרכים. אין היום מקום אחד בארץ ישראל שבו יהודי איננו מאוים רק משום היותו יהודי.

אך אם נשאל את מדינת ישראל מה היא עושה היום מול האיום הפלסטיני, האם היא תשיב שהיא נערכת לבלימת הטרור וההשתלטות הטריטוריאלית, נלחמת בחינוך המסית, ומעצימה את אחיזתה בנחלת אבותיה? רחוק מזה. ישראל והפלסטינים לא נמצאים על אותו המגרש, ולא משחקים את אותו המשחק. הפלסטינים מקימים מדינה דה־פקטו, וישראל עדיין מתלבטת אם לקרוא לזה "איום" ואם יש לה לגיטימציה מוסרית לעצור אותו.

המערכה השנייה היא המערכה האיראנית האזורית. לצד החתירה של איראן לגרעין יש ברשותה מערך ענק של רקטות, טילים, כלי טיס בלתי מאוישים וכוחות קומנדו על גבולותינו, בהם מצוידים ארגונים המשמשים כידה הארוכה של איראן, כגון חיזבאללה בלבנון, חמאס, החות'ים באיראן ועוד. המרוץ האסטרטגי האיראני מול ישראל מתחיל להגיע לבשלות, וייתכן מאוד שנצטרך להתמודד איתו במלוא העוצמה בעתיד הנראה לעין.

המערכות האלה אינן מנותקות זו מזו, וישנו גם שילוב שאנו בתנועת הביטחוניסטים מכנים "מפגש הווקטורים": מפגש בין הווקטור (הקו) האיראני עם הווקטור הפלסטיני, מפגש שיכלול ירי איראני יחד עם התקוממות פנימית לאורך ולרוחב ארץ ישראל — דוגמת מה שראינו במבצע שומר החומות.

המערכה השלישית היא זו שמסכנת את העולם היהודי כולו, והיא המערכה נגד הדה־לגיטימציה והאנטישמיות שמכרסמות ופוגעות במדינת ישראל ובקהילות התפוצות. בתי כנסת נראים כמו כספות, ויהודים חוששים להראות סממנים יהודיים במרחב הציבורי. מיליוני יהודים מתנכרים לישראל וליהדותם ומאמצים את הנרטיב של אויבנו. היכן האחריות של מדינת ישראל כלפי יהודי העולם? מה קורה לחזון קיבוץ הגלויות — מדוע קשה כל כך לעלות לארץ? מעולם לא היה קל להיות יהודי, אבל עמנו הצליח לשרוד בזכות הידיעה שיש לו ייעוד בעולם הזה. כיום אנו הולכים ומאבדים את הכבוד העצמי והלאומי שלנו, והסימנים ניכרים.

ומכאן נובעת המערכה הרביעית — הפנימית. אנו רואים כיום ניסיונות להמציא אתוס ישראלי משותף חדש. זהו ניסיון לזנוח את היסודות הציוניים והיהודיים שלנו ולכונן מדינה המבוססת על אתוס אזרחי ליברלי, מתוך רצון להכיר במיעוטים הדתיים והאתניים. אך אנו צריכים ללמוד להפריד בין הקומה הערכית הבלתי ניתנת לערעור ובין פתרונות מעשיים, שמטבע הדברים מכילים פשרות ואי־שלמויות. זה אפשרי. לא צריך לוותר על הזהות שלנו או להתנכר לעם או לארץ כדי ליישב את הסכסוך שאנו נמצאים בו. אין קשר בין צדקת הדרך שלנו ובין שאלות פרקטיות לגבי פתרונות מדיניים אפשריים.

הספר הזה הוא הזמנה למסע שיטתי ומקיף שיעסוק בכל הנושאים הללו, ולבסוף גם יציע תובנות ופתרונות. המסע דורש את השלתן של פוזיציות פוליטיות. הן לא רלוונטיות פה, משום שאני לא כותב על פוליטיקה. אני כותב על ביטחון לאומי, על החיים שלנו, ועל הקיום הממשי של עמנו לדורות רבים קדימה.‏ החיים שלנו ושל צאצאינו מוטלים כאן על הכף.

מהאישי ללאומי

נולדתי בירושלים בשנת 1969. אמי עלתה מבולגריה ערב הקמת המדינה, ומצד אבי אני דור 15 בארץ. אבי, פיני, היה דיפלומט במשך 51 שנים ושימש שגריר ישראל בקולומביה, בצ'ילה ובטורקיה, לצד שליחויות דיפלומטיות נוספות. מכיוון שכך, ילדותי ובגרותי עברו עליי במעבר תכוף בין מדינות, ולמדתי רבות על אי ודאות והסתגלות למציאות משתנה.

זכור לי במיוחד היום השני להגעתנו לצ'ילה כשאני רק בן שבע, אחרי שכבר הספקתי לגור בשלוש מדינות. אבי הסיע אותי לבית הספר החדש, בית ספר אמריקאי על האנדים. מצאתי את עצמי כילד בכיתה ב' עומד ברחבת בית הספר, מסתכל ימינה ושמאלה. כבר ידעתי לדבר בשלוש שפות, אך אף אחת מהן לא הייתה רלוונטית פה, והתחלתי לבכות. היה זה רגע משבר שזכור לי עד היום, אבל זו גם הייתה הפעם האחרונה שבכיתי במעברים בין מדינות, כי לאחר מכן למדתי להסתגל ולזהות במהירות הבדלים תרבותיים וסיטואציות. למדתי להכיר את הקהילות היהודיות ברחבי העולם ולהרגיש מה זה להיות יהודי בבתי ספר בינלאומיים. כדי להתמודד עם השינויים הרבים והחשיפה לתרבויות רבות למדתי מצד אחד להיות עם הרגליים נטועות עמוק בקרקע, אבל להשאיר את הראש גבוה באוויר — להסתגל למגוון רחב של תרבויות ותפיסות, מבלי לנתק את השורשים והחיבור הישראלי־יהודי־ציוני.

ההוגה הצבאי המפורסם קלאוזביץ אמר פעם שהמלחמה היא ממלכת אי־הוודאות. אך בעיניי ומניסיוני, אי־הוודאות היא ממלכת ההזדמנות. למדתי לאהוב אי־ודאות ולפרוח בסביבתה. שירתי בצה"ל במשך 30 שנה, רובן בלחימה. באפריל 2002 הייתי מפקד גדוד הנדסה 605 במבצע חומת מגן, ב־2011 מוניתי למפקד בית הספר להנדסה קרבית, ובתפקידי האחרון הייתי סגן מבקר מערכת הביטחון — דבר שאפשר לי לקבל תמונה רוחבית עמוקה של המערך שמבטיח את קיומה של מדינת ישראל.

בשנים שלאחר שחרורי החלטתי להקים תנועה חדשה בישראל — תנועת הביטחוניסטים. היא הוקמה כדי להשמיע קול ביטחוני ציוני שמבקש לבסס את החזון הציוני לדורות, ולא להיכנע לקושי טקטי זמני. התנועה מונה כיום אלפי קצינים בדימוס ובמילואים, מפקדים, משרתים לשעבר וצעירים. כולנו מבקשים לכונן שיח שיורד ממגדל השן הצבאי והאקדמי אל הציבור. שיח הדן במבט ארוך־טווח, המאפשר לנו להשתחרר מאילוצי ההווה ולהקדיש את עצמנו בצורה רצינית למשימת המשימות: הבטחת קיומם ושגשוגם של מדינת ישראל ושל העם היהודי לדורות.

הספר נכתב בין השאר בהתבסס על הערכת מצב אסטרטגית מקיפה מאוד שגיבשו בכירי תנועת הביטחוניסטים במשך תקופה ארוכה, ושמתמצתת את עיקרי התובנות שיאפשרו לכולנו לגבש חזון משותף באשר לתנאים להבטחת ביטחוננו ושגשוגנו לדורות.

חלקים מהספר נשענים גם על מאמרים ועל הרצאות בעל פה שנמסרו על ידי בכירי התנועה, ובעיקר האלוף (במיל') גרשון הכהן ותא"ל (בדימוס) יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן בעברו.

נתן אלתרמן כתב: "כי לא נשוב אחור, ודרך אין אחרת, אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". משפט זה, מתוך השיר "זמר הפלוגות" שמנגינתו נשמעת בכל טקס רשמי בצה"ל, לא במקרה הפך לשם הספר. הוא מגלם בתוכו את הכאב והחשש, הנחישות והתקווה שמלווים אותי זה שנים רבות. אחרי שתי גלויות, רדיפות, פוגרומים ושואה, אין לנו אופציה לשוב לאחור. חייבים לנהל דיון עמוק ורציני על התנאים הנדרשים להבטחת קיומנו הנצחי בארצנו, בידיעה שאיננו יודעים מה הם האתגרים המחכים לנו בעתיד הרחוק, ושגם העתיד הקרוב לוט בערפל. כולי תקווה שגם אתם, הקוראים, תרגישו שהספר הזה מקנה לכם נחישות ותקווה, ידע עמוק יותר ואמונה ביכולתנו להתגבר על כל מכשול.

אמיר אביבי

יום העצמאות תשפ"ג — אפריל 2023

1 גרשון הכהן, מה לאומי בביטחון לאומי, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 2014.