גיוון: נשות קריירה פלסטיניות אזרחיות ישראל

פרק א עורכת דין, מהנדסת ורופאה: הצצה לחייהן של נשות קריירה לינא6

לינא, בת 34, נשואה ואם לשניים, היא עורכת דין עם ותק מקצועי של 12 שנה ובעלת תואר שני במשפטים. המשרה הראשונה שלה, עורכת דין צעירה ורווקה, הייתה במשרד עורכי דין פרטי באחד היישובים הערביים. היא עבדה שם ארבע שנים במשרה מלאה תמורת משכורת של 4,000 שקלים בחודש. הבעיה העיקרית במשרה ההיא, מלבד המשכורת הנמוכה, הייתה שההתפתחות המקצועית שלה נחסמה.

את עובדת על תיק מאל"ף עד תי"ו אבל הבוס מקפיד שלא תפגשי את הלקוח כדי שלא תעשי לעצמך מאגר לקוחות ואז תעזבי ותפתחי משרד משלך. הם חוששים מכך ולכן הם לא מלמדים אותך את הכול, והלימודים האקדמיים הם כמובן תאורטיים [...] אגב, כשעורכי דין ערבים מפרסמים מודעת דרושים הם מבקשים עורכת דין אישה, [בהנחה ש]הבחורה הערבייה לא תעז לגנוב את הלקוח ולפתוח משרד משלה. או שהיא מאורסת, או שהיא נשואה ורוצה לחזור הביתה בארבע. אז היא פחות מאיימת מבחינתם [...] עורכות הדין בדרך כלל מוכשרות מאוד, אפילו יותר מהבוס שלהן, גם אם הוא יותר ותיק. אבל הוא יודע שבגלל מצבה החברתי היא לא תפתח משרד משלה. עם הזמן הוא מתחיל לתת לה בונוס שנתי מהכנסות המשרד, אבל היא לא תהווה איום. חוץ מזה, הגברים הערבים שעובדים במשרדי עורכי דין אומרים שהם לא יכולים להקים משפחה עם משכורת של ארבעת אלפים, חמשת אלפים שקל. הגבר אומר אני פותח משרד משלי, אני אדאג שיהיו פחות הוצאות, אבל אם אני אזכה בתיק אחד בחודש אני ארוויח עשרת אלפים שקל אז למה שאתרוצץ כל החודש תמורת ארבעת אלפים, חמשת אלפים שקל [?] אני רוצה להקים משפחה ולבנות בית.

כשלינא עזבה את העבודה היא ביקשה פיצויי פיטורין בסך 16,000 שקלים אבל המעסיק סירב לשלמם. "מי אמר לך את זה?" שאל אותה בזלזול, וכשענתה לו משהו על דיני עבודה, אמר: "אם את רוצה להגיש תביעה לכי על זה, לא מגיע לך כסף". "וזה", הדגישה לינא, "לא סתם עורך דין. הוא היה ידיד של אחותי". בסופו של דבר היא לא תבעה אותו "כי אימא שלו חברה של אימא שלי והיא לא רצתה שאעשה בעיות".

אחרי שהתחתנה עברה לינא לעיר אחרת ומצאה עבודה במשרד של עורכי דין יהודים. כיום היא עובדת בחצי משרה במשכורת חודשית של 8,000 שקלים. יש לה יחסים טובים עם הבוסית שלה ומשפחותיהן התיידדו, אך היא נדרשת בקביעות להשקיע מאמצים בניהול רושם ביחסיה עם הלקוחות היהודים לנוכח דעותיהם הקדומות.

הם שואלים. חשוב להם לדעת היכן למדת. אם הם למשל ישמעו שלמדת בירדן אני מצפה שהם יברחו, וכאשר הם רואים את התעודות שיש לך, את תעודת התואר השני והוותק, ואז מתברר שאת מכירה אנשים שגם הם מכירים [...] אם את למשל אומרת למישהו שאחד הלקוחות שלך הוא השופט הפלוני, או מנהל המחלקה בבית חולים איקס, הם קולטים מהר, הם גם חכמים, שואלים אותך כמה שאלות שהם יודעים את התשובות עליהן, כאילו שהם בוחנים אותך [...] הם גם תמיד שואלים אותי אם אני נוצרייה עם חיוך על הפנים, וכאשר הם מגלים שאני מוסלמית הם מופתעים. תמיד שואלים בסוף אם אני נוצרייה [...] אז תמיד, לאחר שאני מסיימת לעבוד אנחנו מדברים קצת על זה שאני לא מקרה חריג, אימא שלי למדה, האחיות שלי למדו. כולנו אקדמאיות. וכולנו למדנו באוניברסיטאות ישראליות. אז לפעמים חשוב לי לומר להם את זה.

ערין

ערין היא מהנדסת תעשייה וניהול בוגרת הטכניון. היא רווקה בת 25 מכפר בצפון, ודור ראשון להשכלה במשפחתה. שתי אחיותיה הצעירות לומדות רפואה. היא מעידה כי לימודיה היו רצופי קשיים: היא הייתה צעירה (בת 18 בלבד כשסיימה שנת מכינה), אביה נקלע לקשיים כלכליים וזמן קצר לאחר מכן שני הוריה חלו בה בעת. הם לא יכלו לסייע לה והיא נאלצה לעבוד בזמן הלימודים. בתחילת הלימודים היא זכתה במלגת הצטיינות, אך הקשיים המשפחתיים והצורך לעבוד הביאו לירידה בציוניה. "ידעתי באיזה מצב הייתי נתונה, ידעתי שאני לא יכולה לחרוש ולקבל ציונים גבוהים, ידעתי שזה לא יקרה לי, היו לי הרבה 'חבילות' שלא נתנו לי את ההזדמנות להתקדם, בלימודים למשל. אבל לא התנתקתי. החלטתי לשלוח קורות חיים, ללמוד, לעבוד ולראות לאן אני יכולה להגיע. התחלתי ללמוד יותר ויותר, לפתח את האישיות שלי, את השפה שלי, את היכולות שלי. התחלתי להיכנס לדברים שלא קשורים אליי אבל רציתי לנסות אותם. בסופו של דבר היו לי קורות חיים מאוד עשירים ולאן שהלכתי ביקשו אותי". כיום ערין עובדת בחברה בתל אביב. היא התחילה שם כשהייתה סטודנטית בתקן מתמחה והמשיכה בעבודה בחוזה. שכרה החודשי עומד על 12,000 אלף שקלים והיא עובדת ארבעה ימים בשבוע. לדבריה משכורת זו טובה בהשוואה לוותק ולניסיון שלה. "אני שואלת כל מי שעובד בתחום, אבל גם בודקת באינטרנט ועושה השוואות שכר והשוואות תנאים, כי אני לא בוטחת באחרים". בעוד כמה חודשים יפקע חוזה עבודתה והיא מצפה שיציעו לה העלאה, אך היא כבר מתראיינת למקומות עבודה אחרים. עם זאת, בעתיד הלא רחוק, "אחרי שאפַתח את עצמי", לדבריה, היא רוצה לחזור לצפון ולהקים עסק עצמאי. לשאלה היכן היא מדמיינת את עצמה בעוד חמש שנים היא עונה "תוך חמש שנים אהיה יועצת אסטרטגית מוצלחת ובעלת חברה".

ערין מתכוונת להינשא לבן זוגה ולגור מעל בית הוריו בכפר. "עכשיו", היא אומרת, "הקריירה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. אבל בעוד שנתיים שלוש, כשאתחתן ואלד ילדים, יהיה איזון בינם לבין הקריירה". היא אופטימית וחושבת שתצליח לאזן בין העבודה ובין המשפחה, בין השאר משום שבן זוגה הוא אדם תומך והיא סומכת על שיתוף הפעולה שלו. כמוה, גם הוא עובד בתל אביב וגם הוא מתכוון בקרוב לחזור צפונה. היא בטוחה שהוא ימצא שם עבודה, ואם לא, אולי יקימו עסק משותף. יש לו רעיון לייבא ארצה מוצרים מסוג מסוים, והיא למדה קורס בייבוא, ייצוא וסחר בין־לאומי כדי שתוכל לעזור לו. "אני תמיד מחפשת דברים חדשים". לאחר שתלד ילדים, ערין מניחה שתוכל לעבוד הרבה מהבית. היא אוהבת מאוד לטפל בבית, אבל אם היא תחוש עמוסה, היא לא תהסס לשכור מנקה. "יש פתרונות לכל הקשור לבית. אבל הילדים יהיו באחריות שלי, אני לא מעבירה את האחריות הזאת לאחרים. אני רוצה להשקיע בילדים כדי שיהיו מיוחדים. אני יכולה לבקש מאבא שלהם לעשות דברים כדי לאפשר לו להיות שותף, אבל אני לא יודעת עד כמה גברים מסוגלים".

רובא

רובא היא רופאה בת 35, נשואה ואם לשלושה. "מכיתה אל"ף הייתי אחת משתי הילדות המבריקות בכיתה. אני פשוט הלכתי במסלול הזה מבלי לבחור. אני לא מתחרטת על כך, אבל המקצוע הזה היה תמיד על הפרק [...] כולם אמרו לי את חייבת להיות רופאה". רובא בת לאם הנדסאית ולאב פועל, וגם היא דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחתה. את תקופת הלימודים בטכניון היא זוכרת כחוויה טובה ונעימה. אפילו הלימודים עצמם לא היו קשים. הקשיים החלו מאוחר יותר, בהתמחות. היא רצתה להיות רופאת נשים, אבל המחלקה דרשה 11 תורנויות בחודש, ואז כבר היו לה שני ילדים והדבר היה "לא הגיוני" בעיניה. בסופו של דבר היא התמחתה ברפואת ילדים, תחום שהיה בו תקן זמין באחד מבתי החולים הקרובים לביתה. בתום ארבע שנים וחצי של התמחות, החלה רובא רצף של שתי תת־התמחויות, לעוד ארבע שנים, משום ש"לא רציתי שתהיה לי רק מרפאת ילדים וחיים קלים". עם תום ההתמחות השנייה היא מתכננת להתחיל לעבוד בתקן מפוצל בבית החולים ובקופת חולים כדי להמשיך ולהתמקצע. רובא היא אם לילדים קטנים והיא נהנית משיתוף פעולה של בעלה ומעזרה של חמותה.

הוא עובד בכל הארץ. הוא יוצא בבוקר וחוזר בשש או שבע וחצי בערב. כאשר הוא נמצא בבית, הוא עוזר לי בכל דבר. כאשר הוא לא נמצא חמותי מבשלת ומטפלת בילדים, הילדים הולכים אליה אחרי בית הספר. את העזרה העיקרית אני מקבלת מחמותי, אבל ברגע שאני חוזרת הביתה אני נוטלת את כל האחריות. בימי שבת הילדים נשארים עם אביהם כי הוא לא עובד ואני כן עובדת. הוא מכין להם ארוחת בוקר, מחמם את ארוחת הצהריים, לוקח אותם לחוגים, מקלח אותם. הוא עושה הכול.

תחומי האחריות הביתיים של בן זוגה לא מבוטלים: הוא מכין כריכים לשניהם ולילדים, ועוזר בקביעות בשטיפת הרצפה והכלים, במקלחות לילדים ועוד, אם כי את המעקב אחר הנעשה בבית הספר היא "לא נותנת לו לעשות" אלא עושה בעצמה. רובא מרגישה שלעומת רופאים אחרים היא מְפנה זמן לטיפול בילדיה. "אני רואה רופאים צעירים שאחרי עבודתם בבית החולים עובדים במרפאות כדי לעשות כסף ולרכוש ניסיון, אני רואה את זה סביבי. אני לא יודעת אם הדבר קשור להיותך אישה ולכן את לא יכולה לעשות את זה, או שזה פשוט עניין של אי־רצון [שלי]". ועדיין, הילדים מרגישים בחסרונה. הבן הצעיר בוכה כשהיא יוצאת לעבודה והגדול מכריז שהוא אינו רוצה להיות רופא. "אבל הוא אף פעם לא אומר לאבא שלו שהוא לא רוצה להיות מהנדס". לקראת סוף הריאיון היא מספרת אנקדוטה: "קרה לי פעם שהבן שלי היה חולה כשהייתי תורנית, והביאו אותו למיון. תארי לעצמך איזו חוויה קשה זו שהילד שלך חולה ואת לא יכולה להיות אתו בבית ואז את רואה אותו במיון. אגב זו שאלה ששאלו אותי בראיון העבודה, אם הילד שלך חולה ואת חייבת להיות בבית החולים, מה תעשי? אמרתי להם שאהיה עם הילד שלי אבל תראי, בפועל לא הייתי אתו".

* * *

בפרקים הבאים נציג בהרחבה את מסעותיהן של רופאות, של משפטניות ושל מהנדסות הייטק פלסטיניות לשילוב בשוק התעסוקה הישראלי. במידה לא מבוטלת, החוויות והאתגרים המעסיקים אותן דומים מאוד לאלה של יהודיות בעלות מקצועות אקדמיים. הצעירות שבהן סקרניות, אנרגטיות, אופטימיות ובטוחות בעצמן. המבוגרות יותר מציגות הישגים מרשימים, אך מדווחות גם על שחיקה בעקבות התובענות של מקומות העבודה וההתנגשות המתמשכת בין הקריירה לאימהות. הן מתארות התמודדות בסביבה רוויית ציפיות מגדריות, חיצוניות ופנימיות כאחת, הכרוכה במשא ומתן מתמיד עם בני הזוג, בדו־ערכיות, ובקושי להתעמת או לדרוש קידום מקצועי. בכל המובנים הללו, החוויות שלהן דומות מאוד לאלה של נשות קריירה "לבנות" בארץ ובעולם; הרבה יותר משהן דומות לחוויות של נשים ב"תרבות מסורתית". כמו כן, שלא כמו הדימוי של חברה מסורתית החוסמת את הנשים מלפרוץ, רוב המרואיינות שלנו מדווחות על תמיכה משפחתית גורפת, ואף על טיפוח ממוקד מגיל צעיר, על עידוד ועל גאווה מצד האם ומצד האב כאחד. ללא מעט מהן יש גם זוגיות שוויונית יחסית, וגם זו מזכירה מאוד זוגות קרייריסטיים יהודים ואחרים. הייחוד העיקרי בסיפוריהן נוגע בעיקר לשייכותן לקבוצת מיעוט. הפן הזה כולל חוויות של גזענות גלויה וסמויה, אפליה בקבלה לעבודה או בקידום, ושלל קשיים מעשיים הכרוכים בחיים בפריפריה הפיזית והחברתית או בקשר הבל־יינתק שבין התעשיות המובילות ומקומות העבודה היוקרתיים, ובין הצבא. באמצעות חוויותיהן ננסה להבין מה הם המחסומים הגלויים והסמויים הכרוכים בקריירה של נשים מקבוצת מיעוט, ונבקש לפענח את ההיגיון שביסוד מדיניות הגיוון התעסוקתי שהתפתחה בישראל, על כשליה ועל ההבטחות הגלומות בה.

רקע: נשים בתנופה בסביבה עתירת מהמורות

השיח הפמיניסטי על נשים במזרח התיכון עסק שנים רבות בביקורת על הנחות היסוד האוריינטליסטיות שהִבנו נשים ערביות כמי שנשלטות בידי גברים, חסרות קול עצמאי, רעולות, מבודדות ומוחלשות. לפי לילה אחמד (Ahmed 1992), הקולוניאליזם האירופי השתמש שימוש ציני ברעיון של שחרור הנשים הערביות מציפורני תרבותן הפטריארכלית, כדי להציג את עצמו נאור וכדי לטשטש את האינטרסים הכלכליים והגאו-פוליטיים שהניעו אותו להשתלט על המזרח. הפמיניסטיות במערב, טוענת אחמד, נִשבּו בשקר הזה ושיתפו אתו פעולה. העניין שהן פיתחו בהצלת נשות המזרח עזר להן להכחיש את דיכויין שלהן בפטריארכיה האירופית-נוצרית, או למצער לדמיין שמצבן טוב הרבה יותר. בבלי דעת הן נתנו לגיטימציה מוסרית לכיבוש הקולוניאלי (ולימים הנאו-קולוניאלי, ראו Abu-Lughod 2002) ונהיו שותפות פעילות בהבנייתו לכדי פרויקט אַפוליטי של שחרור תרבותי.

ברוח זו ניתחו צ'נדרה מוהנטי (Mohanty 1988), אמאל עמירה (Amireh 2005) וחוקרות אחרות את הרכיבים הפטרוניים בטקסטים שכתבו נשים מערביות על נשות המזרח, וטענו שההבניה של נשות המזרח כנשים מסורתיות, פסיביות ונטולות סוכנוּת אפשרה לנשות המערב לדמיין את עצמן מודרניות, משוחררות וייחודיות, וכך לכונן את עצמן כסובייקטיות מורכבות וכנציגות של תרבות נעלה ומתקדמת. החוקרות הביקורתיות מתנגדות גם להשלכות אחרות שהיו לאוריינטליזם בכלל ולפמיניזם קולוניאלי בפרט, ובהן התפיסה המצמצמת והמהותנית של "תרבות ערבית" כתרבות מאובנת, דכאנית ושונאת נשים; הצגתו של הפמיניזם הליברלי-חילוני כקנה המידה האוניברסלי לחברה נאורה ומתקדמת; והטענה שקידום נשים במזרח התיכון יתאפשר רק אם הן תיטושנה את תרבותן. לעומת זאת, הספרות הפמיניסטית הביקורתית על המזרח התיכון מתמקדת בדיאלקטיקה שבין הדיכוי הפטריארכלי, הקולוניאלי, הלאומי והמעמדי ובין הכוחות הסמויים מן העין שיש לנשים - היצירתיות והיזמה שלהן. בתגובת-נגד לתפיסה הרווחת של האסלאם כציוויליזציה אפלה, חוקרות ביקורתיות משקיעות מאמץ ניכר לבסס גישה תאורטית בעניין הסובייקטיביות המוסרית של נשים מוסלמיות דתיות שלא מתוך המבט המערבי הלבן הרואה בהן בראש ובראשונה קרבנות של דיכוי פטריארכלי. לדוגמה, חוקרות כגון סבא מחמוד, פאטמה מרניסי או אמינה וודוד (Mahmood 2011; Mernissi 1975; Wadud 1999) חושפות קהילות שיח שלמות של פמיניסטיות דתיות המנכסות מחדש את הטקסטים הקדושים - הקוראן והחדית' - באמצעות קריאה ביקורתית המעקרת אותם מהשפעות פטריארכליות.

בישראל התרחשו בכתיבה על נשים פלסטיניות תהליכים דומים, בגרסאות שונות. בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, שלטה במחקר המועט בתחום פרדיגמת המודרניזציה (לדוגמה: Cohen and Savaya 2003; Ginat 1982; Haj-Yahia 2003). חוקרים אלה הניחו כמה הנחות יסוד: הנשים הערביות בישראל (דוק: "ערביות", לא "פלסטיניות") מדוכאות בתוך תרבותן הפטריארכלית; המודרניזציה - נוסף על מניעים כמו המשפחה הגרעינית, תעסוקה וירידה בילודה - מביאה לפתחן את בשורת השחרור באמצעות השכלה; והמדינה היא סוכנת המודרניזציה העיקרית. משנות התשעים השתנה השיח עמוקות בעקבות פועלן של עוד ועוד חוקרות פלסטיניות ואחרות שאימצו את הגישה הביקורתית בכללה (לדוגמה: אבו רביעה 2020; יזבק וקוזמא 2017; קוזמא 2011), ומקצתן גם את נקודת המבט הפוסט-קולוניאלית (לדוגמה: חמדאן-סליבא 2017; חסן 1999; Shalhoub-Kevorkian 2004). מחקריהן היו נדבך בספרות פמיניסטית רחבה יותר שערערה על הנחות היסוד של הפמיניזם הליברלי, בין השאר על התבחינים (הקריטריונים) האוניברסליים הקובעים מהו דיכוי; על ההטיות האינדיווידואליסטיות שלו; ועל ההנחה שהשפעתה של המודרניזציה על נשים היא תמיד השפעה משחררת. בהיפוך חד לשיח המודרניזציה שהזין את הספרות המוקדמת, השיח הביקורתי רואה במדינה גורם דיכוי ראשון במעלה, שבין השאר מעודד את פועלם של מוסדות שמרניים בתוך החברה הפלסטינית כדי לחסום הקצנה פוליטית ולהשאיר את החברה במצב של תת-פיתוח.

ככלל, השיח הביקורתי רואה במגדר מנגנון של כוח פוליטי השזור בהידוק במנגנוני כוח אחרים, בראשם הסדר האתני-לאומי והמדינה בכללו. בתוך השיח הרחב של פמיניזם במזרח התיכון, משנות התשעים ואילך, הַכּתיבה על נשים פלסטיניות בישראל מתמקדת בשוליות מרובה דיכויין על ידי שלוש מערכות מצטלבות: המדינה, הפטריארכיה הדתית, והמבנה המעמדי (לדוגמה: אבו רביעה קווידר ווינר-לוי 2010; מלר 2017; Abu Rabia 2011). להבדיל מן המחקר המודרניסטי, השיח הביקורתי נוטה לראות באזרחות של פלסטיניות ושל פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית נקודת עצירה לא קבועה במדרג של זכויות שהולכות ונשללות. בד בבד, הספרות הביקורתית נוטה להלל את הסוכנוּת ואת כוח ההתנגדות של הנשים, ובייחוד את פוליטיקת הזהויות (Sa'ar 2007).

בשנים האחרונות נראה שחלה עוד תפנית בכתיבה על נשים במזרח התיכון: חוקרות שונות מערערות על ההנחה המוקדמת שלפיה המערכות הגדולות - הדת, המדינה, המשפחה והלאום - הן התחומים המיטביים למקד בהם את הניתוח. עוד ועוד חוקרות נוטות להתמקד בכינון הסובייקטיביות הנשית דרך הדמיונות, השאיפות, התשוקות וההשתוקקויות של נשים בחיי היום-יום (Sehlikoglu 2017). אט-אט מתפרסמים מחקרים בנושאי אפנה, אמנות, פנאי, הנאה וספורט, ובדבר התנועה המתמדת של נשים בינות מוסכמות מסוימות של מוסר ושל התנהגות מגדרית. גם במחקר על נשים פלסטיניות בישראל ניכר כי המניפה מתרחבת: ממחקר שהתמקד בדיכוי הפוליטי, על הפן הכפול של הדרה ושל התנגדות הגלום בו - למחקר על קבוצות משכילות וחזקות יחסית ועל סגנונות חיים בורגניים, ובכלל זה מחקרים בנושא אפנה, צריכה, פנאי, ספורט וכדומה (לדוגמה: להב-רז 2013; Erdreich 2006 ;Kanaaneh 2002; Stewart 2012). המחקר בן זמננו משקף בין השאר את התפנית הרגשית במדעי החברה ואת הדגש המושם בהליכים של כינון סובייקט במודרניות המאוחרת. בתוך מגמה זו, המחקר העכשווי על נשים פלסטיניות משכילות עבר מעיסוק בשאלות של תעסוקה ושל אבטלה לעיסוק בסדר היום הערכי שלהן ולהתמודדויותיהן במרחבים האינטימיים של משפחה, של זוגיות ושל גידול ילדים. דוגמה בולטת לתפנית זו תימצא בעבודתה של סראב אבו רביעה קווידר (2008) על אהבה רומנטית ועל תפיסות של אינטימיות בקרב משכילות בדוויות בנגב. דוגמה אחרת היא עבודתן של דבי גולדן, לורן ארדרייך וסווטה רוברמן על אימהות פלסטיניות משכילות (Golden, Erdreich and Roberman 2017). בעבודתן זו הן מראות כי לתפיסתן של נשים אלה ההשקעה ההורית המאומצת שלהן היא פרקטיקה של ניעות מעמדית.

ספר זה, העוסק בנשים במקצועות יוקרתיים, מספק מבט להביטוס ולסגנון החיים של נשים משכילות השואפות לניידות חברתית (מובּיליוּת), חיות במשפחות בעלות שני מפרנסים קרייריסטיים, יולדות מעט ילדים ומרבות לצרוך שירותים, מוצרים לשימוש ביתי ופנאי. בזה מצטרף מחקרנו למגמה המתרחבת של תיעוד המעמד הבינוני המתפתח בחברה הפלסטינית בישראל, ושל תיעוד הנשים החזקות והשאפתניות, שהן סוכנוֹת ראשיות בתהליך זה.

המחקר על נשים פלסטיניות משכילות בישראל החל בשנות התשעים בסדרת עבודות לתואר השלישי. לימים הניבו עבודות אלה מאמרים וספרים על נשים מהקבוצות הדתיות והאתניות השונות בחברה הפלסטינית (לדוגמה: אבו רביעה קווידר 2008; Erdreich and Rapoport 2006 ;Weiner-Levy 2006). רוב המחקרים הללו התמקדו בראש ובראשונה בהיות הנשים פורצות דרך בקהילותיהן. השאלות העיקריות במחקרים אלה עסקו בהתמודדותן של הנשים עם התנגדות המשפחה, בני הזוג או אנשי הדת (למשל Abu Baker 2002). לחלופין, הובלטה בהם התמיכה המשפחתית, ובעיקר תמיכת האבות בנשים המוכשרות שיוצאות ללימודים, מתניידות עצמאית מחוץ לגבולות הכפר וכדומה. ככל שגדל והתעשר גוף הידע על הנשים הפלסטיניות המשכילות בישראל, כך הלכו והתגוונו נושאי הדיון, ונוספו אליהם למשל גם דרכי ההתמודדות היצירתיות של סטודנטיות עם המעבר מהבית לאוניברסיטה; הציפיות הסותרות לעתים בנוגע למוסר מיני; לבחירת בני זוג או לתודעה פוליטית. בייחוד הדגישו המחקרים את הסוכנוּת של נשים בניווט פעולותיהן בין הזירות, וכיצד השפיעה בחירתן לרכוש השכלה על היחסים בתוך המשפחה. לצד זה נדרשו החוקרות גם להתמודדויותיהן של נשים בתוך זירות הקריירה, בעיקר בתחום החינוך (Saba-Sa’di 2008 ;Shapira, Arar and Azaiza 2011).

״[...] מבני הכוח החברתיים אינם קופאים על שמריהם: ככל שיש נשים רבות יותר בזירות קריירה למיניהן - נשים בכלל, ונשות מיעוט בפרט - כך יכולת המיקוח שלהן מתחזקת, הרווחה הכלכלית שלהן ושל משפחותיהן גדלה, וניכר שיפור בתחושת הערך העצמי שלהן ובשביעות הרצון שלהן״.

עד העת האחרונה למדו מרבית ראשונות המשכילות מקצועות מתחום מדעי הרוח והחברה כדי להיות מורות (ולאחר מכן גם יועצות חינוכיות), או למקצועות הרווחה והבריאות - אחיות, עובדות סוציאליות, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת וכדומה. המצטיינות ביותר אמנם נכנסו כבר במאה הקודמת גם לתחומי הרפואה, המשפטים והרוקחות, אך יחסית מעט נשים ערביות היו בענפים אלה (פופר-גבעון, קשת וליברמן 2015; Lewin-Epstein, Kalev, Marantz and Slonim 2015), ואף פחות בהנדסה ובמדעים מדויקים. יתר על כן, המעטות שלמדו מדעים מדויקים כמעט שלא השתלבו בתעשיות המתקדמות ולא פנו לקריירה אקדמית. לכל היותר הן השתלבו במחקר תומך בתחום הרפואה או פנו להוראת המדעים.

מחקר זה, על נשים פלסטיניות במקצועות הרפואה, המשפטים וההייטק, נעשה ברגע היסטורי שבו מתחילה להתהוות שכבה נכבדת של נשים בענפים היוקרתיים הללו. בתחומים אלה גלומים אתגרים והבטחות שונים מאלה שבמקצועות הפופולריים יותר - תחומי ההוראה או השירותים החברתיים. בעיסוקים יוקרתיים אלה אפשר להשתכר שכר הגבוה במידה ניכרת מהשכר הממוצע בעיסוקים הנפוצים יותר בקרב הנשים. עיסוקים יוקרתיים אלה דורשים השקעה ממושכת ומאומצת בבניית ההון האנושי, ומציעים אופק רחב הרבה יותר להתפתחות אישית ומקצועית. סביבות העבודה בהם בדרך כלל תחרותיות ואגרסיביות מאלה שבהוראה או בשירותים חברתיים, והתחרות כפולה - מול גברים ומול יהודים. כמו כן, להבדיל מהמקצועות הפופולריים יותר, העיסוקים הללו, כמעט בהגדרתם, מובילים את הנשים אל מחוץ לכלכלת המובלעת, או לכל הפחות כרוכים במגע יומיומי עם החברה היהודית. השאלות שספר זה מעלה נוגעות אפוא לסוגיות הקשורות במובהק לתעסוקה איכותית וליחסי הגומלין המורכבים שבין מגדר ובין אתניות ולאומיות. כפי שנראה, הנשים נדרשות להתמודד בסביבות מרובות אתגרים: עליהן לנווט בין שתי סביבות עבודה עיקריות - הבית והקריירה - שבהן מערך התפקידים והכוחות כרוך במגדר ובלאום, ולפלס את דרכן בסביבות מקצועיות הנגועות בגזענות, בדעות קדומות ובמנגנוני הדרה סמויים וגלויים.

מחקרים על פיתוח קריירה בקרב נשים חושפים מכלול של חסמים חיצוניים ופנימיים שתוצאותיהם הן מיעוט הזדמנויות לקידום ולהתפתחות מקצועית, שכר נמוך ותחומי סמכות מצומצמים (Creed, Patton and Bartrum 2004). מצב זה נוטה להחריף כשמדובר בנשים מקבוצות מיעוט, בשל מגוון סיבות: היעדר קשרים בתחום המקצוע ובסביבת העבודה; אווירה גזענית או למצער סטריאוטיפים אתניים; ומרחק גדול מאוד מדימוי "העובד האידאלי" (O'Leary 1974; Smith 2004 Kelly; Ammons, Chermack and Moen 2010), שנדון בו בהמשך. כלומר נשות קריירה מקבוצות מיעוט מושפעות מהצטלבות מגדרן ושייכותן האתנית (הלאומית, הגזעית והדתית). השפעתה של הצטלבות זו לרוב מחלישה ומדירה אותן, אם כי בצמתים מסוימים - ונדירים - היא עשויה להיות יתרון בשבילן. בו-בזמן, מבני הכוח החברתיים אינם קופאים על שמריהם: ככל שיש נשים רבות יותר בזירות קריירה למיניהן - נשים בכלל, ונשות מיעוט בפרט - כך יכולת המיקוח שלהן מתחזקת, הרווחה הכלכלית שלהן ושל משפחותיהן גדלה, וניכר שיפור בתחושת הערך העצמי שלהן ובשביעות הרצון שלהן. שינויים אלה מוזנים חזרה לשוק העבודה ומייצרים בו תנודות - חיוביות ושליליות.

מרבית המחקרים נוטים להתמקד בהשלכות שיש ליציאה לעבודה מקצועית על הנשים בביתן או במקומות העבודה, ואילו במחקר זה נבחן את חוויותיהן בשתי הזירות גם יחד, וגם את עצם הדיאלקטיקה בין הזירות המוסדיות האלה. לשם כך נעקוב אחר שני תסריטי תרבות עיקריים - האחד מגדרי והאחר אתנו-לאומי - המארגנים את מערכת היחסים שבין עבודה, לנשיות ולשייכות לקבוצת המיעוט. במקום להניח מראש שיש התנגשות תפקידים בין הבית ובין העבודה בשכר — הנחה בעייתית המתעלמת מהפטור שיש לגברים מהטיפול בבית ולמעשה מעלימה את היתרון העצום שיש להם במשאבי זמן, פניוּת ואנרגיה - אנו מניחות ששתי זירות העבודה, הביתית והמקצועית, מאורגנות על פי תסריט מגדרי אחיד. תסריט זה, שיכונה החוזה המגדרי הפטריארכלי (ומכאן בקיצור: החוזה המגדרי), מכתיב קישור תודעתי בין נשיות לעבודת טיפול, ובין גבריות לעבודה ציבורית הכרוכה בפרנסה ובתחרות. אמנם המציאות סבוכה יותר והתסריט עצמו נתון לשינויים, ועם זאת הממצאים שנציג מראים שיש לו משקל רב בעיצוב התפיסות ואסטרטגיות ההתנהגות של הנשים, של בני משפחותיהן ושל המעסיקים גם יחד. לצד התסריט המגדרי ישנו תסריט רלוונטי אחר - התסריט האתנו-לאומי. תסריט זה, שיכונה תסריט הדומיננטיות היהודית, מכתיב זיהוי תודעתי של מאפיינים כמו הצלחה, הובלה, דומיננטיות מספרית ושכר גבוה עם מי שמשתייכים לקבוצת הרוב; בישראל - עם יהודים. גם לתסריט זה השפעה רבה על חוויית העבודה של הנשים, על ההזדמנויות הפתוחות לפניהן ועל יכולתן לפעול במגוון מצבים ממשיים.

השכלה אקדמית ותעסוקה בקרב האזרחים הפלסטינים

בשני העשורים האחרונים שיעורי ההשכלה הגבוהה בחברה הפלסטינית בישראל עולים בהתמדה. על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת), מספר הסטודנטים הערבים בכלל התארים גדל מכ-26,000 סטודנטים בשנת תש"ע לכ-47,000 סטודנטים בשנת תשע"ז, גידול של 80 אחוזים בשבע שנים. הגידול רב בייחוד בלומדים לתואר הראשון. נתונים אלה אינם כוללים סטודנטים הלומדים בירדן או באירופה, ואם מונים גם אותם עולה כי היקף ההשתתפות בהשכלה גבוהה גבוה אף יותר.7 אמנם שיעור הסטודנטים ובוגרי האוניברסיטאות הערבים עודנו נמוך משיעורם באוכלוסיית בני 64-18 - 15.2 אחוזים לעומת 19.8 אחוזים בהתאמה (אלפנדרי 2018), אך העלייה עקיבה.

בקרב הנשים הערביות העלייה חדה ביותר. כיום שיעור הסטודנטיות לתואר ראשון כמעט כפול משיעור הסטודנטים. פער זה מצטמצם בתואר השני, ומתהפך בתואר השלישי - שבו שיעור הגברים כמעט כפול משיעור הנשים (פידלמן 2009). עם זאת טווח מקצועות הלימוד של נשים ערביות היה ועודנו צר יחסית, אם כי הוא הולך ומתגוון. מרבית הסטודנטיות הערביות פונות ללימודי מדעי הרוח והחברה או ללימודי חינוך, כדי לעבוד בהוראה, או בוחרות במקצועות הרווחה והבריאות כדי לעבוד בשירותים חברתיים. כ-17 אחוזים מן הסטודנטיות הערביות לומדות מקצועות עזר רפואיים (בתחום זה שיעורן כפול משיעור הסטודנטיות היהודיות, וזהה לשיעור הסטודנטים הערבים). בתחומי הידע היוקרתיים יותר, עוד יש יחסית מעט נשים ערביות. במשפטים, ברפואה, ובמקצועות ההייטק - שבהם מתמקד המחקר הנוכחי - שיעורי הסטודנטיות הערביות עוד רחוקים ממיצוי, אך הם במגמת עלייה.

בשנת תשע"ז היו הסטודנטים הערבים כ-20 אחוזים מהסטודנטים לרפואה בארץ, 12 אחוזים מהסטודנטים למשפטים, ו-10 אחוזים מהסטודנטים להנדסה ואדריכלות (מל"ג 2018). בקרב הסטודנטים לרפואה החל שיעור הנשים הערביות לעלות על שיעור הגברים הערבים: בשנת תשע"ז למדו בכל הפקולטות לרפואה בארץ 549 סטודנטיות ערביות לעומת 300 סטודנטים ערבים (למ"ס 2018).8 בלימודי משפטים בשנת תשע"א כשליש מן הבוגרים הערבים היו נשים - גידול ניכר לעומת ארבעה אחוזים בלבד של נשים בשנות השמונים (שחק 2017). וגם כאן, בשנת תשע"ז כבר למדו בפקולטות למשפטים בארץ יותר סטודנטיות ערביות מסטודנטים ערבים: 256 לעומת 200.9

העלייה החדה ביותר בשיעור הסטודנטים הערבים נרשמת במקצועות ההנדסה: כ-50 אחוזים בחמש השנים האחרונות, על פי הודעת המל"ג מיולי 2018. אף שייצוג הסטודנטים הערבים בהנדסה ובאדריכלות הוא הנמוך בשלושת הענפים, מספר הסטודנטים הערבים במקצועות ההנדסה והאדריכלות בישראל הוא פי שניים וחצי ממספרם ברפואה, וכמעט פי חמישה ממספרם במשפטים. אף על פי כן, בתחומים אלה עדיין יש רוב גברי ברור. בשנת תשע"ז, למשל, למדו בכלל הפקולטות להנדסה ואדריכלות בישראל 1,346 סטודנטים ערבים לעומת 858 סטודנטיות ערביות. כמו כן, הגידול במספר הסטודנטים עדיין אינו מתורגם לתעסוקה הולמת: נכון להיום שיעור הערבים מקרב המועסקים בתעשיית ההייטק הישראלית אינו עולה על ארבעה אחוזים (משרד האוצר 2017),10 ומשערים כי המספר נמוך אף יותר. לדוגמה, כהן קובץ' וקסיר (2020) הראו כי בשנת 2016 ובשנת 2017 אחוז אחד בלבד מהמועסקים בהייטק היו ערבים. עם זאת, גם הם מציינים את הגידול המהיר וקובעים כי מספר הבוגרים במקצועות הייטק אקדמיים מהחברה הערבית זינק בעשור האחרון - מ-50 ל-250 נקלטים חדשים בשנה, ובפועל, בחמש השנים משנת 2012 ועד שנת 2017, היקף ההשתתפות שלהם הכפיל את עצמו.

אשר לתעסוקה ככלל, לעומת שיעורי ההשתתפות הנמוכים מאוד של נשים ערביות בכוח העבודה הישראלי (כ-31.5 אחוזים בלבד בשנת 2015), לנשים ערביות אקדמאיות יש סיכויים גבוהים מאוד להיות מועסקות. על פי קראוס ויונאי (2018 Kraus and Yonay), קרוב ל-75 אחוזים מהאקדמאיות הערביות מועסקות, מרביתן - 36 אחוזים - עובדות במשלח יד אקדמי (הרבה יותר מגברים אקדמאים, שרובם הגדול עובדים במשלח יד לא אקדמי), לעומת 25 אחוזים המועסקות במכירות ושירותים, ו-9 אחוזים העובדות בפקידות ובמשרד. מתוך כלל המועסקות, אחוז המנהלות הערביות עודנו זעום (עואד 2007; Kraus and Yonay, ibid.). ככלל, בקרב כוח העבודה הערבי השכיר בארץ, הנשים משכילות מהגברים (ממוצע שנות לימוד של אישה ערבייה שכירה הוא 13.7 שנים, לעומת 12 שנים בקרב גברים ערבים שכירים). ואילו בקרב שכירים יהודים ממוצע ההשכלה גבוה יותר (14.2 שנים), אך זהה לנשים ולגברים. ואף על פי כן, לפני אקדמאיות ערביות ניצבים שלל מחסומים. לדוגמה, כ-45 אחוזים מהאקדמאיות הערביות עובדות בכלכלת המובלעת, שבה השכר נמוך במובהק וחוקי העבודה אינם נאכפים באדיקות, לעומת 28.3 אחוזים בלבד העובדות בכלכלה הנשלטת בידי יהודים (מזרחי סימון 2016). בקרבן שיעור גבוה מועסק במשרה חלקית שלא מרצון - פי שלושה מהשיעור המקביל בקרב הנשים היהודיות (35 אחוזים ו-12 אחוזים בהתאמה). שיעור זה, אגב, זהה לשיעור הגברים הערבים המועסקים במשרה חלקית שלא מרצון (נכון לשנת 2014).

שכרן של נשים ערביות במשק הישראלי הוא הנמוך ביותר במדרג, להוציא שכרם של מהגרי עבודה חסרי אזרחות. אמנם רמת השתכרותן של נשים בעלות תואר אקדמי טובה יותר יחסית, ועם זה ההחזר שהן מקבלות על השכלתן נמוך במידה ניכרת מזה של קבוצת הרוב, ובכללה נשים יהודיות: נשים ערביות משתכרות בממוצע 45 אחוזים פחות מנשים יהודיות (אלפנדרי 2018; מזרחי סימון 2016), וזמן חיפוש העבודה שלהן ארוך יותר. בשלושת תחומי העיסוק שיוצגו להלן, יוקרתם הגבוהה של המקצועות והנדירוּת היחסית של נשים ערביות בהם מספקות הגנה מסוימת מפני המעקשים שפורטו כאן, אך כפי שנראה, הם עודם ישנם במידה זו או אחרת.

תכניות של שילוב בתעסוקה

מאז שנות האלפיים יזמו ממשלות ישראל תכניות למיניהן לתיקון האפליה ארוכת השנים של האוכלוסייה הערבית. תכניות אלה הדגישו שילוב של אוכלוסייה זו בכוח העבודה הארצי, ובייחוד שילובן של נשים. יזמות אלה, שיידונו בהרחבה בפרק ז, בפרק שכותרתו "גיוון כמנגנון של דה-פוליטיזציה", נובעות משני גורמים: האחד - פעילות מאומצת מצד ארגוני זכויות מקומיים, המפעילים שדולות ובונים מסד נתונים רחב ומדויק על ממדי האפליה, מופעיה והשלכותיה; והאחר - הצטרפותה של ישראל למועדון ה-OECD (Organization of Economic Coordination and Development), המציב לממשלה רף גבוה לשילוב ולקידום קבוצות מיעוט ודורש ממנה עמידה ביעדים. בין מניעים אלה ישנו כמובן ניגוד עמוק, וכאמור ננתח אותו להלן. כאן נתאר בכמה משפטים את הפן המעשי של מאמצי השילוב.

מצד המדינה, נעשו במאמצי השילוב, בין השאר, כמה פעולות ויזמות: הוקמה רשות ייעודית במשרד ראש הממשלה, "הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי, והצ'רקסי" (הוקמה ב-2007); יוסד גן תעשייה מתקדמות בנצרת (הוקם בשנת 2014); הוכרז על תכנית חומש 2016-2020 (תכנית 922); והוקצו כ-15 מיליארד דולר לפיתוח תשתיות, להנגשת השכלה גבוהה, לפיתוח אזורי תעשייה, ועוד. אשר למקצועות ההייטק - בשנת 2020 פעלו בגן התעשייה בנצרת עשר או 11 חברות, רובן של תעשיות מתקדמות, ושתיים מהן סניפים של חברות רב-לאומיות גדולות. להוציא מפעל התכשיטים שפעל בגן התעשייה, מספר העובדים בשאר החברות בגן התעשייה עמד באותה שנה על 450 לערך, רובם הגדול מהנדסים.11 סטטיסטית, סביר להניח שהקמת הגן תרמה להעלאת שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה: בשנת 2016 כרבע מן המועסקים בחברות הללו היו נשים - שיעור גבוה משיעור ההשתתפות של נשים בתעשיית ההייטק הישראלית ככלל.12

כפי שנראה בהמשך, מקצת הנשים שהתראיינו למחקר - ובעיקר הצעירות שבהן - כבר נהנו מכמה רכיבים של מדיניות זו: מלגות לימודים, תכניות ייעוץ והדרכה, והקצאת משרות ייעודיות לערבים שאפשרה להן להתקבל לעבודה. אפשר לומר כי מדיניות זו מתבטאת בעקיפין גם במושגים כגון "גיוון" או "הנגשה". מושגים אלה נקלטו בשפה ובשיח של סביבות העבודה היוקרתיות, ונקרו בדרכן של נשים. עם זאת, מדיניות ההנגשה כפי שננקטה עד כה, תורמת לא אחת ליצירתה של תקרת זכוכית חדשה לנשים - מבחינת שכר, יוקרה ומסלולי קידום - ואינה הולמת, בלשון המעטה, את השכלתן ואת כישוריהן. גם לכך נשוב בדיון המורחב.

כדי לממן את היזמות המתוארות לעיל התבססה המדינה על איגום משאבים בין המגזר הממשלתי, המגזר העסקי ומגזר הפילנתרופיה הציונית,13 והקצתה משאבים לעמותות אזרחיות שאמונות על הפן ה"רך" יותר של שילוב תעסוקתי: הכשרות מקצועיות בתחומים מבוקשים; הכוון תעסוקתי; העצמה אישית; רישות; ייעוץ והדרכה; והקניית כישורים כגון הכנה לריאיון עבודה, כתיבת קורות חיים ועבודה מול מעסיקים. אפשר למנות כמה דוגמאות: מרכזי ריאן להכוון תעסוקתי, שהוקמו בשיתוף של ג'וינט ישראל וכמה משרדי ממשלה. המרכזים פזורים בנגב, במשולש ובגליל, ומופעלת בהם תכנית אמתיאז המתמקדת באקדמאים; תכנית רואד, שנוסדה ביזמת המועצה להשכלה גבוהה, ומתמקדת בהכוון תעסוקתי מהתיכון ועד לאוניברסיטה; עמותות ללא כוונת רווח שצמחו מתוך הפילנתרופיה העסקית, כגון עמותת צופן לשילוב אקדמאים ערבים בהייטק או עמותת קו משווה לקידום שוויון תעסוקתי של אקדמאים ערבים בהיקף רחב יותר. עם תכניות שמציעים ארגונים אלה ודומיהם אפשר למנות את תכנית "פתיחת דלתות" של עמותת קו משווה, לשילוב מתמחים ערבים במשרדי עורכי דין מובילים בארץ; תכנית "הדבר הבא: תכנית המתמחים של ישראל" מייסודה של קרן רוטשילד, העוסקת בהכנת סטודנטים לשוק התעסוקה ומעניקה להם הזדמנות להתנסות בעבודה בחברות מובילות; תכנית "השוברים" של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, העוסקת בהכשרה מקצועית, בעידוד יזמוּת ובסיוע לעסקים קטנים ובינוניים.

אלה הן רק דוגמאות אחדות מתוך שדה רחב, פעיל ומשתנה, שהצלע השלישית שלו, לצד המדינה והארגונים הפילנתרופיים, היא החברה האזרחית והעמותות לשינוי חברתי. משנות התשעים המאוחרות, הלכו ומיקדו עמותות אלה את פעילויותיהן בנושא הכלכלי. נקודת המוצא שלהן הייתה אקטיביזם חברתי ופוליטי אופוזיציוני מובהק, והן עברו מפנה דרמטי מתחילת האלף החדש, משעה שהממשלה והקהילה העסקית החלו להזרים כספים לטובת "גיוון" ו"שילוב". ברוח מגמות רחבות יותר בעולם ומאז שנות התשעים של המאה ה-20, החלו התנועות לשינוי חברתי בארץ לפעול במבנה של עמותות (NGOs - non-governmental organizations). מעבר זה חולל שינוי של ממש בהביטוס שלהן. מאז האלף החדש, רובן הגדול של העמותות לשינוי חברתי שפעלו בחברה הפלסטינית בישראל, החלו לחפש וליזום שיתופי פעולה מעשיים עם הממשלה ועם המגזר העסקי, בכוונה לעבור מאקטיביזם לעומתי לניסיון ליצור שינוי בר-תוקף בתוך הממסד. בעקבות השינוי, פעילוֹת חברתיות ופוליטיות שבמשך שנים הובילו מאבקים נגד אפליה ולמען תעסוקה הוגנת לנשים נעשו עובדות שכירות במיזמים של הממשלה ובמיזמים בשיתוף הממשלה העוסקים בשילוב תעסוקתי ובהעצמה כלכלית. עמליה סער (Sa'ar 2016), מנתחת בספרה בהרחבה את התהליך הזה וקושרת בינו ובין שילובן וקידומן של נשים מעוטות הכנסה והשכלה. משנות האלפיים התרחב שדה זה, שסער מכנה "שדה הכלכלה החברתית", גם לנשים ולגברים בעלי הון אנושי גבוה. בספר זה נעסוק גם בהם.

במבט ראשון נראה כי התפנית שעשו ממשלות ישראל משנות התשעים של המאה הקודמת, וביתר שאת משנות האלפיים, בכיוון אימוץ מדיניות של תיקון כלפי האזרחים הפלסטינים, היא דרמטית ומעלה שאלות חשובות. על מקצתן לא נוכל לענות - למשל עד כמה המשאבים העתירים הללו ממוצים; עד כמה הם תורמים לשיפור איכות החיים ורמת החיים של האזרחים הפלסטינים; והאם יש בהם כדי לקדם ממשית את הישגיהם בהשכלה הגבוהה ולשפר את תנאי התעסוקה שלהם. שאלות אלה דורשות מחקר אמפירי מעמיק שאינו בתחומו של ספר זה. עם זאת נציין שלפי דוח מבקר המדינה משנת 2016, התכניות הממשלתיות לצמצום פערים ולשילוב האזרחים הערבים בתעסוקה לקו בחסר - הן היו בלתי תקינות וחלק מהן אף לא אפקטיביות. תקציבי השילוב כמעט שלא נוצלו, ובכלל זה התקציב שהיה אמור להיות מופנה לפיתוח תשתיות תומכות תעסוקה לנשים (מעונות יום וגני ילדים). עוד עולה מהדוח כי אף שחל שיפור ממשי, שיעור העובדים הערבים בשירות המדינה עודנו קטן בהרבה משיעורם באוכלוסייה, ובכמה מן החברות הגדולות הוא נותר אפסי (מבקר המדינה 2016).

השאלות שנידרש אליהן בספר נוגעות לאופן שבו המדיניות החדשה משתלבת, אם היא משתלבת, בהיבטים אחרים של מדיניות הממשלות בשני העשורים האחרונים - קרי בחקיקה הדרקונית שתכליתה הדרת האזרחים הפלסטינים והכרסום העמוק בזכויות האזרח שלהם. השער האחרון של הספר יעסוק בסתירה לכאורה הנובעת ממדיניות הממשלה, מדיניות המקדמת בחוק הדרה אזרחית מזה ושילוב בתעסוקה מזה. את השיזור המפתיע הזה ננתח לנוכח תסביך המדינה היהודית-דמוקרטית ולנוכח תסריט הדומיננטיות היהודית המאפיין את שוק העבודה. נטען כי מה שנדמה כסתירה מתגלה כהלימה: מדיניות הגיוון כפי שהיא מוכתבת מלמעלה משמשת מנגנון לדה-פוליטיזציה של האלימות המבנית ארוכת השנים כלפי האזרחים הפלסטינים, והמיקוד האוריינטליסטי בנשים ערביות משתלב במגמה זו בכך שהוא ממסגר את המדיניות כמהלך של הצלה.

עם זאת נטען גם כי מדיניות הגיוון עצמה יכולה בהחלט להיות מחולל חיובי של דמוקרטיזציה והנגשה בשוק העבודה. אמנם בישראל המדיניות מוּנעת במידה רבה משילוב של לחצים בין-לאומיים ואינטרסים קפיטליסטיים, אך היישום שלה בשטח מניב מפגשים חשובים ובלתי צפויים בין סוכנוֹת וסוכנים בעלי עמדות סובייקט שונות ורחוקות זו מזו: קפיטליסטים מהפילנתרופיה העסקית; פקידים ופקידות מהשירות הממשלתי והציבורי; ופעילוֹת חברתיות הפועלות שנים ארוכות למען זכויות אזרח ולמען צדק חברתי. הגם שהפעילוֹת הללו מודעות היטב לפן הציני והמוגבל של מדיניות השילוב, רבות מהן מוצאות בה פתח כלשהו לקידום ולשיפור מצבן של הקבוצות שהן מייצגות, וליצירת דיאלוג סמוי או גלוי על זהויות, זכויות וזכאות.

הטענה השלישית והאחרונה שלנו בנושא זה תהיה כי בצד השינויים המבורכים בחקיקה ובתקצוב, ובצד ההבלטה הפופולרית של "כשירות תרבותית" - כדי שגיוון יעשה מציאות בת קיימה דרושה התערבות ניכרת בקרב קבוצת הרוב. גיוון הוא לא רק עבור מיעוטים, כך נטען. כדי שהשינוי לא יהיה למראית עין בלבד, דרושים שינויים תרבותיים ומוסדיים בארגונים הקולטים גופם - עליהם להטמיע מנגנונים יעילים לזיהוי; לנטר ולמגר גילויים של גזענות בקרב קבוצת הרוב; ולהימנע מהתמקדות בנשים המוגזעות (racialized), על יסוד ההבנה שנקודת המבט הרואה בהן נשים "אקזוטיות", מתרבות אחרת, נועדה בראש וראשונה לתחזק את אשליית הליברליזם של בעלי זכויות היתר. מנגנונים של העדפה מתקנת הם עדיין כלים חשובים המאפשרים לנשים פלסטיניות להיכנס לסביבות תעסוקתיות יוקרתיות ולהתקדם בהן, אולם משעה שהופעלו - יש להפנות את מרב המאמצים כדי ליצור סביבת עבודה לא פוגענית בעבור הנשים.

המחקר

במחקר המוצג כאן בדקנו לעומק את חווייתן של נשות מקצוע פלסטיניות בישראל,14 בנקודת זמן שבה חל גידול מרשים בכניסתן לתחומי עיסוק יוקרתיים ובעלי פוטנציאל השתכרות גבוה. בדקנו שלושה תחומי עיסוק: רפואה, הייטק ומשפטים. שאפנו לעמוד על תהליכי השינוי בכל אחד מהם, ולכן ראיינו נשים בשלושה שלבים בקריירה: סטודנטיות; נשים שמהשלמת התואר שלהן חלפו חמש שנים; ונשים בעלות ותק תעסוקתי של עשר שנים. סך הכול השתתפו במחקר 45 נשים, בחלוקה שווה של הענפים ושל הדורות התעסוקתיים. 32 מהן מוסלמיות ו-13 נוצריות. גם לפי חתך זה הן נחלקו שווה בשווה בין שלושת הענפים ושלושת הדורות התעסוקתיים. כפי שנדגים בציטוטים שיובאו להלן, לא נמצאו הבדלים משום סוג בין הנוצריות למוסלמיות - לא בעמדות ולא בחוויות. 15 המרואיינות בנות הדור התעסוקתי הראשון (הסטודנטיות) היו כולן רווקות. בקרב 30 המרואיינות האחרות, 24 היו נשואות ואימהות לילדים, וחמש היו רווקות או גרושות. אשר לפריסה הגאוגרפית, המרואיינות באות מצפון הארץ, מהמשולש הצפוני ומהמשולש הדרומי. ממוצע גיליהן של מרואיינות הדור התעסוקתי הראשון עמד על 21; של הדור השני - 27, ושל הדור השלישי - 40. לעומת העובדות בהייטק ולעומת המשפטניות, שממוצע גיליהן עמד על 26 ו-27 בהתאמה, בדור התעסוקתי השני המרואיינות מתחום הרפואה היו מבוגרות מהשאר - ממוצע גיליהן עמד על 31, בשל הגבלת גיל תחילת הלימודים ובשל הזמן הארוך יחסית הנדרש לסיום ההתמחות. מערך זה אפשר לנו לעקוב אחר השינוי המתרחש הן בעולם העבודה הן באוריינטציה של הנשים. הוא אפשר לנו לעמוד על הדרכים שבהן נשים מתמודדות עם אתגרים, עם חסמים ועם הזדמנויות; וללמוד מה לדעתן נכון יהיה לעשות בעתיד לבוא. בניתוח הראיונות עקבנו אחר הַקשר הדיאלקטי שבין הגורמים המשפיעים על זירת הקריירה (התרחבות של הזדמנויות תעסוקה מזה, ואפליה לאומית או מגדרית מזה), ובין סוכנוּתן של נשים בניווט חיי העבודה המורכבים שלהן.

אשר להרכב הדתי של המדגם, יש מקום להסביר מדוע כללנו בו נשים נוצריות אך לא דרוזיות - שתי תת-קבוצות ששיעורן באוכלוסייה הפלסטינית בישראל זהה (שמונה אחוזים בקירוב). ובכן, נשים נוצריות נכללו במדגמנו משום שהיסטורית הן השתתפו ביתר שאת בהשכלה גבוהה ובתעסוקה; גם כיום - כאשר הנשים המוסלמיות הן הרוב בקבוצת נשות הקריירה - נשים נוצריות עודן מיוצגות בה הרבה מעל שיעורן באוכלוסייה (פוקס ופרידמן ווילסון 2018). לא כללנו נשים דרוזיות משום ששיעורי ההשכלה האקדמית בקרבן נמוכים משיעוריהן של המוסלמיות ושל הנוצריות, אף שהם במגמת עלייה מתמדת (פוקס 2017). כמו כן במקצועות הרלוונטיים למחקר זה מספריהן המוחלטים קטנים מאוד. בשנת 2013, למשל, דרוזים ודרוזיות שהשלימו לימודים לתואר באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכללות האקדמיות לחינוך, היו רק אחוז אחד מכלל מקבלי התארים האקדמיים - 776 בוגרים דרוזים סך הכול, מהם שני שלישים נשים (וייסבלאי 2016). בשנת 2014 שיעור הנשים הדרוזיות האקדמאיות עמד על 19 אחוזים, לעומת 23 אחוזים בקרב המוסלמיות ו-50 אחוזים לערך בקרב הנוצריות (פוקס ופרידמן ווילסון 2018). מקרב הסטודנטיות הדרוזיות, רק ארבעה אחוזים לערך התמחו בלימודי מדע והנדסה שאינם כימיה או ביולוגיה (שם). בה בעת, בפקולטות לרפואה בישראל למדו באותה שנה סטודנטיות דרוזיות אחדות (ברכאת, בהכנה).

אם כן, בחרנו שלא לכלול נשים דרוזיות במחקר בגלל שיקולי גודל מדגם. מחקר איכותני בהגדרתו מתבסס על מעט משתתפים ומשתתפות, ולכן יש לשקול היטב כיצד הוא יתפצל פנימית. במחקר זה, מכיוון שבחרנו להשוות בין נשים משלושה דורות תעסוקתיים, היה עלינו לצמצם את ההתפצלויות ככל האפשר. לכן התמקדנו בשתי תת-הקבוצות הגדולות יותר, קרי מוסלמיות ונוצריות. כמו כן יש לציין את מחקרה החדש של אבתסאם ברכאת (בהכנה), שבו ראיינה נשים דרוזיות משכילות מחתך דומה לנשים במחקרנו: רופאות, עורכות דין ומהנדסות. מחקרה של ברכאת חושף חסם ייחודי הניצב לפני הנשים הדרוזיות - הממסד הדתי - המשתמש בחרם דתי כדי להרתיע נשים מלפרוץ לתחומי השכלה ותעסוקה לא מסורתיים. במחקרה מציגה ברכאת את סיפורה של הרופאה הדרוזית הראשונה שהצליחה להשלים לימודים לתואר בטכניון בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, במחיר חרם שהוטל עליה ועל אמה, ואף שהממסד הדתי ניסה לשכנע את הטכניון לבטל את הרשמתה. מנגד, כך עולה ממחקרה, נשים הנחושות להתייצב מול הממסד הדתי מצליחות במידה רבה בזכות תמיכת המשפחה הגרעינית שלהן, בעיקר של בני זוגן. לפיכך היא מסיקה כי נשים דרוזיות משכילות העוסקות בתחומים לא מסורתיים מצליחות לחולל שינויים חשובים בחלוקת התפקידים המגדרית-המסורתית במשפחתן הגרעינית.

6. ) כל השמות בדויים.

7. ) על פי כמה אומדנים, אם מונים את הסטודנטים לתואר ראשון הלומדים בחוץ־לארץ שיעור הלומדים עולה ב־40 עד 50 אחוזים לערך. ראו למשל גבור 2017; ויניגר 2016.

8. ) וכן לפי הלמ"ס, עיבוד נתונים מוזמן.

9. ) שם.

10. ) שם; צופן, תקשורת אישית, 21.9.2018.

11. ) לפי גן התעשיות נצרת, תקשורת אישית, 6.2.2020.

12. ) לפי צופן, תקשורת אישית, 21.9.2018.

13. ) מעניין להיווכח שהקרנות הציוניות הגדולות, בהן הסוכנות היהודית, ג'וינט ישראל, קרן רוטשילד, קרן רש"י ואחרות, המשמשות שותפות אסטרטגיות של המדינה לצורכי פיתוח מאז ייסודהּ, החלו משנות התשעים לצרף את האזרחים הערבים לאוכלוסיות היעד לפיתוח הזכאיות לקבל מהן משאבים. לפירוט ראו Sa'ar 2016.

14. ) לאורך הספר השתמשנו לסירוגין במונחים "נשים פלסטיניות" ו"נשים ערביות", מתוך קבלה כי מרבית המרואיינות מזהות את עצמן פלסטיניות, לצד השימוש השגור שלהן ושל סביבתן במונח "ערביות".