האיש בכובע הקסקט

1. שנתיים

שקט מעיק השׂתרר בבית. כולם הלכו, עזבוהו לנפשו שנתאלמנה. הוא התיישב על הכיסא במטבח. רגע קצר דמם שם ואחריו קם, הלך לסלון והתיישב על הספה. לא חלפה דקה והוא שינה את דעתו, נכנס לאמבטיה, שטף פנים ויצא ממנה, עבר כך מחדר לחדר, עד שהבין שמוטב לשבת במרפסת ולהעסיק את עצמו בכוס תה.

במעלה הכביש דיווש לאטו, מוביל מבוגר וּגדול גוף שגווֹ מעט מכופף ומתעגל פנימה בפינות הכתפיים ובתחתית הגב, ופינת אוכל, שולחן ושישה כיסאות חסרי ריפוד, קשורה לו בקַדמת האופניים. מכונית כסופה התקרבה אליו מאחור עד סכנת דריסה והנהג החל לצפור. מאחורי ההגה ישב בחור צעיר בעל שיער משומן ומסורק לאחור. המוביל פנה לעברו ואיבד את המהירות שצבר לקראת העלייה. "חולירע, נבלה, תן לעבוד, מה קרה? אתה ממהר לאמא שלך?" צעק וקולו הגס שהדהד בין כותלי הבתים לא הפתיע את האלמן. האופניים נעצרו לגמרי והוא נאלץ לרדת מהכיסא ולדחוף אותם בהליכה. הבחור במכונית חדל לצפור, הוציא את הראש מהחלון וניסה להגיד משהו אבל התחרט מיד כשלטש בו הבריון עיניים בהירות, שטופות נימי דם, הבולטות מפנים אדומים ממאמץ, לסת תחתונה מעט שמוטה ולשון משתרבבת.

לשמע הצעקות יצא הנגר מתוך הנגרייה שבכיכר, אץ אל המוביל, "שקט, שקט, מה יש לכם," ודחף גם הוא את הכידון בזרועות שלוחות קדימה עד שעברו את שיא העלייה. רק אז נצמד המוביל לימין הכביש והניח לבחור לעבור כשהוא מלווה אותו בתנועות ידיים מבטלות ובמלמולים מרים. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הביט במוביל הוותיק במבט בוחן, והעיתוי היה מצוין. הסחת דעת שבאה בעִתה. ומה שהפליא אותו: כשהפנה המוביל את ראשו אל הנהג הוא ראה היטב, גם ממרחק כזה, את הלשון הוורודה שלו, כיצד היא חורגת מעבר לשיניים ונחה על השפה התחתונה כך שנדמה שהמוביל הוא יצור משולש שפתיים. זן חדש. וכל זה ללא המשקפיים.

הכיכר שעל סביבותיה הוא משקיף מן המרפסת אינה ראויה לשמה. זוהי מעין לשון מדרכה רחבה שהוארכה ורוצפה והיא בולטת כחצי־אי, תת־יבשת בזעיר אנפין, והודפת את הכביש המתעקל סביבה אל ציבור בתי־המלאכה הרעועים שממערבו, ואלה נסוגים ממנו, נדחקים זה לזה ומביטים בעיני חלונות, שחלקם מנופצים, אל בתי המגורים הבנויים מעברה השני.

מבטם נראה לו עורג, ספוג קנאה, על הקירות היציבים ומחופּי הצבע, על חלונות־הראווה שבקומות הקרקע, על המרפסות המתעגלות בעדינות זו מעל זו, על התריסים המגוננים מפני השמש היוקדת כאן ברוב ימי השנה, ומפני החוץ בכלל.

שטחה של הכיכר אינו עולה על שמונים מטרים רבועים. מספיק בקושי לספסל אחד, פח אשפה קטן, עמוד תאורה ירוק שצומח לצד ארון סַעַף אפרפר של חברת הטלפון במרכזה של גינה קטנה ששתלה העירייה, וגדר מתכת ירוקה מקיפה אותם. לא הרבה בסך הכול, אבל שטח נרחב דיו לצורכי התכנסותה של חבורת שחקני השש־בש ומשחקיהם האין־סופיים. סמוך לכביש עומד הקיוסק שמוכר כרטיסי הגרלה שונים וטוסטים עם נקניק מלבד כל הדברים הרגילים, לידו נגרייה שרצפתה שקועה, כהה ממשקעי נסורת עתיקה, וצללית של מכונת ניסור גדולה מושלת בחללה האפלולי. שם נושק הבניין לחזית הבית הניצב לו, ובו ניתן להבחין בפתח הכניסה של הדיירים הגרים בשתי הקומות העליונות, פתח חסר דלת ואינטרקום, שסף הבטון שלו מצוי בתחתית צמד מדרגות. סמוך אליו דלת הכניסה למרפדייה שהפכה למחסן גרוטאות של רהיטים ובדים, ואף ששום רהיט מרופד לא יצא ממנה זה מכבר, עסוק בתוכה ללא הרף רפד תזזיתי בעיסוקים חסרי פשר מנקודת־מבטו של האלמן.

מעבר לרחוב, בפינה הדרום־מערבית, נמצא בית־כנסת קטן, שמניין מספיק לתפילה יש בו רק בימי חול והוא משרת את העובדים ועוברי האורח שבסביבה. אף פעם לא ביקר בו, אם כי כאשר דלתותיו פתוחות רוב חללו גלוי לעיניו.

 

חדות הראייה המפתיעה היתה גילוי מלהיב למדי. נראה שהאובדן הגדול הותיר בחלל שנוצר שי ניחומים קטן. לכן, בלי להשתהות, הפעיל את כישוריו החדשים על שלל הפרטים שנסתרו ממנו עד כה בסביבה הקרובה. מעל הדלפק של הקיוסק הציץ ראשו מקורזל השיער של הבחור שעובד שם וצעק לנגר: "להכין לך כבר?" ופניו היו מכוסות זיפים שלוּ היתה לו סבלנות נצח היה יכול לספור אותם עד האחרונים שבהם, אלה הצומחים בצפיפות עד סמוך מאוד לארובות העיניים. או שלט הקרטון הנעוץ במסמר ליד הכניסה של הרפד התזזיתי, טוש דק ושחור שיד כלשהי שִׂרטטה בו באותיות דפוס עקמומיות "למכירה" ובשוּרה חדשה: "יד שנייה". בדמיונו ראה מיד את דמותו של גידם הבא לקנות שם את הפרוטזה שלו.

והנה חוזר המוביל בלי פינת האוכל והוא יכול לראות כל פיסת ספוג וסמרטוט שמלופפים סביב חלקי המתכת של האופניים: הכידון הרחב, המעקה של העגלה. ועמוד התאורה הירוק שבמרכז הגינה העירונית, מה קורה איתו? זה בכלל צריך צבע חדש, הוא מנומר לכל אורכו בבועות צבע שהתפוצצו והחלידו אבל מה אכפת לעירייה, הם לא רואים את זה. הוא כן. וכמה מורכב ועדין המבנה של הפרחים האדומים הפורחים במרכז הכיכר, שישה עלי כותרת מוארכים המתרחבים כלפי חוץ כחצוצרה ובמרכזם מציץ כדור קטן של אבקנים צהובים המצוי בראשו של מעין גבעול הבולט מעומק הפרח, ענפון דקיק או איך שקוראים לזה, כדאי לברר, לא? והוא נכנס בצעד תכליתי פנימה וניגש לספרייה, אל מגדיר צמחים שקנה לה ליום הולדת.

"זִיר," מצא עצמו אומר לחתול שיצא מחדר השינה לאחר שהסתלקו כולם ומאז הוא נדבק אליו, "לחלק הזה של הפרח קוראים זִיר, שמעת טמבל?" כבר בעמודים הראשונים מצא שרטוט מפורט של חלקי הפרח, והנה, למד משהו. הרי מישהו יצטרך לטפל מעכשיו בעציצים שהתייתמו והיות שהוא האיש, לא יזיק לו קצת ידע מקצועי. החתול יִמיֵם והתחכך ברגלו בגב מקושת וזנב רוטט זקוף אל על. גם זה היה חדש. עד שמתה, שבוע ויום קודם־לכן, התעלם ממנו החתול כמעט לגמרי.

"עכשיו אתה מתחנף?" אמר לו, אבל נשאר במקומו עד שהחתול חדל.

 

לארוחת הערב באותו היום לא היה צורך לדאוג. המקרר היה מלא בכל מה שהביאו במהלך השבעה כל מיני נשים שאת חלקן הכיר במעורפל. אחותה הצעירה של אשתו למשל. היא נשואה לרואה חשבון מצליח וגבוה שנוהג לטפוח על שכמו בתנופה שהיא קצת מעל הנחוץ ולשאול: "אז איך הולך הביג־ביזנס שלך?" בכל פעם שהם נפגשים.

מה שאומר שהוא סופג טפיחה מגמדת כהוגן פעם אחת נקודה חמש בשנה. בממוצע. ככה חישב לאחר מעקב מדוקדק שארך יותר משלושה עשורים. כשנפגשו הפעם המיר רואה החשבון המצליח את המכה בצמד נגיעות קצרות, כמעט לטיפות, בכתפו, שנלוו אליהן המילים: "איזו אבידה, איזו אבידה, אל תהסס להתקשר אלי אם תצטרך משהו, אתה יודע..." והוא מיד ידע כי ניתן לסכם סופית את תוצאות המעקב הממושך מפני שליבו אמר לו שלא יראה אותו עוד לעולם.

באו לנחם אותו גם שכנים ספורים שפניהם קלושים כעת בזיכרונו, בת דודה עגומת סֵבר מהצפון, ועוד איזו אישה שטענה שהיא החברה הכי טובה שלה והיא יודעת הכול, הרי את ליבה שפכה בפניה תמיד, אבל הוא לא ידע על זה דבר, וכשהטביעה אותו בחיקה בחיבוק ניחומים נדיב עלה ממנה ריח של חומרי חיטוי.

תיאבון גדול לא היה לו, אבל מתוך צורך לצבור כוח לקראת התמודדות עם האפלה הממשמשת ובאה, צילה הזוחל של הבדידות הבאה לכסות, ניגש למקרר ותלש פיסת פשטידה מתוך תבנית אלומיניום חד פעמית שמישהו הביא, ואכל אותה בידיים, בעמידה במרכז המטבח. הרי תהום כזאת שנפערת ככה בחיים שולחת כל אחד להיאחז במשהו, בכל דבר, ולו תהא זו פשטידת קישואים תפלה שמרקמה סמרטוטי.

איך נגמר היום הזה הוא לא זוכר עוד.

מה שיישאר בזיכרונו מכל התקופה המעורפלת הזאת הוא טעמם המיותר של הקישואים. ומן הלילות יזכור את השיטוט הארוך בבית הריק, ער או חולם, והחיפוש אחר עקבותיו של מישהו. לילות רבים יחלפו עד שיבין שאת עקבותיו שלו הוא מחפש.

 

מה שהיה במקרר לאחר שבעת ימי האבל המומלצים למקרי מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה הספיק בקושי לימים ספורים. הדבר האחרון ששלף ממנו היה קופסת פלסטיק שבתוכה שעועית ירוקה עם שום בכמות נדיבה ועוד כמה עלים ירוקים קצוצים שלא זיהה. זה היה התבשיל האחרון שהכינה, שנדחק למעמקי המקרר מפני הקערות והתבניות שהביאו המנחמים. הוא לקח איתו מזלג ויצא החוצה ובכיכר לרגליו התאספו השחקנים. הוא הכיר את הנגר שמתוך הנגרייה שלו הוציאו את שולחן המשחק ועוד כיסאות, ולאחר ימים של צפייה כבר זיהה שניים נוספים מקרב הקבועים. הם נראו לו כפנסיונרים ותיקים, אנשים שעִתותיהם בידיהם. הולכים לאט, לא נחפזים, שוב לא יכולים למהר וגם אין שום צורך. הם מופיעים מתוך השכונה לקראת השעה עשר וחוזרים אליה בשעות הצהריים. אחד גוץ שנתמך במקל הליכה והשני דק ורזה, כל־כך רזה, עד שנראה שרק בגדיו המגוהצים למשעי משווים לדמותו תלת־ממדיות כלשהי. מוּכּר היה גם הרפד התזזיתי שישב על קצה הכיסא כאשר שיחק ורגליו מרקדות על אבני הכיכר. היו שם עוד שני גברים בבגדי עבודה שבאו מתוך הסמטאות, אחד מהם קולני שצעק דברים כמו: "מפגר, מה אתה עושה," בכל פעם שהשני הזיז את אבני המשחק, והיה המוביל הבריון שנשאר לשבת על אופניו ורק הביט בהם בעודו אוכל כריך שהוציא מתוך שקית ניילון שהיתה קשורה לכידון. ממקומו במרפסת ראה בבירור את הפינה של פרוסת הגבינה הצהובה מציצה מבין פרוסות הלחם.

הוא הניח את המזלג על השולחן הקטן ליד המאפרה שהיתה גדושה בשקיקי תה בתחילת תהליך התייבשות, אכל תרמיל שעועית באצבעותיו והסיט את עיניו מערבה, אל ציבור בתי־המלאכה והנגריות שמשמאל לכביש.

ים אפור, גועש ורעוע של גגות המורכבים מיריעות גליות מפח ומאזבסט, הרודפים זה את זה ונעוצים זה בזה, וטוב שכך, שכן אלמלא היו כה שלובים בשכניהם, היו מתמוטטים כולם אל זרועותיו המושטות תמיד של כוח המשיכה.

אילו שלף מישהו ביד פלא אחד מהמבנים, לא חשוב איזה, היה המתחם כולו קורס כמבנה קלפים.

וכל נופו האפור של הרובע הזה מרובּב במנועי מזגנים שהורכבו על כל פיסת קיר פנויה, מיני מאווררים וקורות פלדה בולטות של מנופים וכננות, מרזבים שמוטים, אנטנות ודודי שמש אחדים, כתמי חלודה בכל מקום אפשרי מבחינה כימית, סמטאות נטולות מדרכה, כמה ארובות הפולטות זרמים עכורים של אבקת נסורת, מעט עמודי טלפון ותאורה המנסים לזקוף ראש בין הכתלים.

רחוק יותר הוא רואה צריח של מסגד, עמודי תאורה של אצטדיון כדורגל, מגדל פעמונים של כנסייה, צמרות ירוקות של חורשה פתאומית. אלא ששם סוֹכרת שורה של מגדלי משרדים מודרניים שנבנתה קרוב לחוף את קצה המבט המבקש לפי תומו לראות הלאה, ומונעת ממנו כל אפשרות לנוח על פני הים.

פרט לקטע קטן, אתר הנצחה זעיר לזכר הימים שבהם אפשר היה לראות אותו למלוא הרוחב, מִרווח צנוע שהותיר בית חד־קומתי שחמק ממנופי הקבלנים והיזמים החרוצים, ונותר שקוע בין צמד מלבנים מגודלים של אלומיניום וזכוכית אטומה, ומרובע כחול מעומק הים נותר גלוי בזכותו. לא גדול יותר מחלון רחוק. ריבוע הים הצנוע שיקף את תכול השמיים, ועיטר את המראה בזהרורי אור חוזר. לפחות את החדווה הזאת השאירו להם.

לשעועית היה סוף־סוף טעם מוכר, אם כי הימים שעברו עליה בקצווי המקרר מִסמסו את מרקמה והיה גם טעם לוואי חמצמץ שעורר את חשדו. הוא חבק בשתי ידיו את קופסת השעועית והשיב את מבטו אל מה שקרוב.

אדמת הערוגה שבמרכז הכיכר היתה נקייה ומתוחחת היטב. מוקדם יותר הבוקר עבד שם גנן עירוני, גזם מן השיח אדום הפרחים ענפים אחדים שהתארכו יתר על המידה, אסף את הלכלוך שהושלך שם, תלש כמה עשבים שצמחו מאז ביקורו הקודם שאותו הוא לא ראה, אבל היא אולי כן, ושׂידד במגרפה כבדה את פני האדמה עד שרגביה התפוררו באופן אחיד מקצה לקצה.

נראה היה שהנגר מנצח. הוא שיחק בכלים השחורים וכינס אותם במהירות למקומם, לא משאיר ללבן הרבה אפשרויות. "איך, איך אתה..." אמר הקולני לזה שבא איתו והחווה תנועת ביטול בידו, "איזה אפס אתה, באמא שלי יא חתיכת..." ולא יסף. כשהפנסיונר עם מקל ההליכה התיישב מול הנגר במקומו של המפסיד, הניח האלמן את הקופסה עם השעועית על השולחן, והחתול ניתר מהמעקה כדי לרחרח בה. "עזוב," הדף אותו קלות, "יש לך אוכל משלך, פעם בישלת לעצמך משהו? שטפת כלים?" אבל מעייניו היו נתונים למתרחש למטה. זה שהפסיד ניגש אל המוביל ודיבר איתו קצרות. המוביל הוציא מכיס החולצה פנקס כתום כריכה ועיפרון קצר, וכתב משהו. "כבר אני בא," נהם לעברם והאלמן גילה שגם הוא עצמו לא בישל ואף לא עשה כמעט כלום בבית, ושכנראה הגיע הזמן לרדת למכולת ולהתחיל לנהל חיים עצמאיים כמיטב יכולתו. בן־אדם צריך לדעת לתחזק את עצמו, לספק לעצמו את הצרכים הבסיסיים. המוביל כילה את הכריך, שלח את לשונו ללקק את שפתיו והשאיר כמנהגו את הקצה הוורוד שלה בחוץ, ואחר־כך רכב משם אל תוך הסמטאות.

 

ביום ההוא נטל משולחן המטבח את היומן השבועי שלה יחד עם העט המהודק אל הכריכה, אימץ אותו אל ליבו, וחזר למרפסת בתחושה נחרצת שהגיעה השעה לקבל כמה החלטות. אולי הסוד לחיי עצמאות מצוי ביומן ובאופן שבו היא ניהלה בעזרתו את חייהם. וגם אם אין בו הוראות לעתיד המפוזרות כסלעי מדרָך שעל ראשם יוכל לחצות את זרם השנים שנשארו לו, הרי שהיומן עצמו, על טבעו הליניארי, הוא משהו שניתן להישען עליו לאורך ימים. לו עצמו היה בחנות יומן דומה ששימש בעיקר לרישום הזמנות נדירות של לקוחות או חובות קטנים של כמה מהקבועים שניתן לסמוך עליהם וזהו. את כל השאר היא ניהלה באמצעות היומן הזה. את התקציב, את מועדי התשלומים השונים לרשויות, את הקניות הדרושות, האירועים המשפחתיים המעטים, זמני היציאה לחופש, תורים שנקבעו לרופאים, הצגה לעתים נדירות, כל מה שמרכיב את הפעילות המשפחתית שאינה שגרה. כך התקבעו המנהגים בבית והוא התרגל לאחריותה הבלעדית על סדר היום.

רוב ימי חייו איתה לא ידע הרבה על עולמה, הכאיבה המחשבה, וכעת, משהסתלקה ממנו, כבר לא יֵדע. אבל הוא ינסה ללמוד. ילַמד את עצמו.

השעה כבר היתה שעת צהריים מאוחרת, בכיכר נשאר הנגר לבדו על הספסל וסיגריה בידו. מאחוריו הופיע הרפד ומיהר אל הקיוסק. מבית־הכנסת יצאו כמה מתפללים אל המבואה הקטנה, לא גדולה יותר מן המרפסת שלו, נעמדו ליד הכיור לנטילת ידיים ודיברו בקולות נמוכים. הוא התיישב ודפדף ביומן עד שמצא את העמוד שחיפש.

דפי אותו שבוע ביומן היו נקיים וריקים. הדבר האחרון שרשמה שם התגלה רק לאחר שהצליח להפוך את הדף שכיסה על השבוע שבו היתה עדיין בחיים והיה כבד בידו כלוח אבן.

הוא הרגיש כמציצן.

"אגרה" היה כתוב שם בכתב־ידה הקטן ביום שבו נפטרה, ומתחת: "חלונות", וכאן, כבר בהתחלה, היה מוכרח להפסיק מפני הדמעות.

פעם אמר לה שכתב־ידה דומה לזה של מדען. אותיות זעירות בגודל אחיד, כתובות בפשטות ובמרווחים קבועים. אין בהן נטיות אלכסוניות, גם לא סלסולים וקישוטים, רק השִדרה המרכזית של האות עם העיקולים המינימליים ההכרחיים לקריאה נאותה וזהו. היא גם נמנעה מכתיבת מילים מיותרות. אם היה צורך לנקות חלונות – כתבה 'חלונות', צריך לשלם את אגרת הטלוויזיה, כתבה 'אגרה' וחסל. יש רק להזכיר לו שילך לדואר ולבקש ממנו שיעזור עם החלונות והוא עושה את זה. תמיד עשה. אף פעם לא אמר לה לא.

אם כן, מה יכתוב ביומן. מה עליו לעשות מעכשיו. דפי השבועות שנותרו עד סופו נחו בו אדישים וריקים מכל רמז. החתול יצא למרפסת מתוך הבית, מיילל בקול נרגן. "שוב אתה?" אמר לו והחתול קיפץ ונגח בקרסוליו. אחר־כך רץ חזרה פנימה ולא חדל לייבב. הוא קם על רגליו ונכנס בעקבות החתול שקיפץ ודילג לפניו אל תוך הבית, עד שהוליך אותו אל מרפסת המטבח הקטנה ואל קעריות האוכל והמים שלו שהיו ריקות. הוא מילא את קעריתו במים מהברז ונוכח לדעת שהאוכל שלו כמעט נגמר.

זה היה דבר בעִתו. הוא הערה לקערית את השאריות של גרגרי האוכל, חזר אל היומן וכתב "לקנות לחתול." הוא התבונן רגע במה שכתב, הוסיף מקף ואחריו: "אוכל." הוא יצטרך קצת ניסיון וביטחון כדי לתמצת דבר כזה למילה אחת, אבל זה יבוא, הוא היה בטוח. אם רק יתמיד.

וזה עובד. מספק תחושת רוגע ושליטה. אמנם עדיין אין אוכל לחתול וגם לא לעצמו, אבל בעיה זו בטיפול, הנה, רשם גם "מכולת." ועכשיו יש לו סיבה להיות מרוצה מהשימוש הראשון והאחראי שעשה ביומן.

החתול נשאר לנבור בצלחתו במרפסת האחורית והוא הביט סביב רגוע יותר. למטה חזר הרפד בצעדיו החפוזים אל המרפדייה ובידו טוסט ובקבוק בירה. פניו היו תפוחי לחיים והוא לעס במרץ. הבחור מהקיוסק עמד מחוץ לקיוסק ודיבר בטלפון הנייד שלו, המתפללים חזרו לתוך בית־הכנסת והנגר לנגרייה. בחדר השינה החליף את בגדיו לבגדים הראויים למסע קניות, הציץ בארנק שלו וכסף לא היה שם. לא מספיק.

התיק שלה היה תלוי בכניסה ליד המעילים, כובע הקסקט שלו וצמד המטריות, החומה והשחורה, והוא ידע שהארנק שלה נמצא בתוכו. ידע ולא התקרב. עדיין לא. לא תהיה ברירה, יצטרך להוציא כסף מהכספומט. ועכשיו התעוררה השאלה האם יש שם יתרת זכות בכלל, גם את זה צריך לבדוק, והוא הוסיף לרשימה של משימות היום: "לבדוק יתרה בבנק."

היציאה הראשונה היתה סיבוב מסחרר ורב המולה שהחל בכספומט הסמוך לסניף קופת החולים. השמש בהקה מהרגיל, האנשים היו מרובים מדי, המדרכות צרות ומלוכלכות, הרעש המם אותו והוא הלך צמוד לקירות ככל האפשר.

בהקלה גילה שנותרה לו יתרת זכות של כמה מאות. כשטמן את הכסף בכיסו חלף ברחוב המוביל ברכיבתו זקופת הראש, ומקִרבה כזאת ראה כמה הוא מגודל, וכמה בשרניות פניו. אופניו היו ריקים ממטען והיה נדמה לו שהמוביל משיב לו מבט כשחלף על פניו.

מיד הפנה את ראשו לצד השני.

אחר־כך היתה המכולת שיצא ממנה עם צמד שקיות תפוחות אחוזות בשתי ידיו, ובלב הולם מהמאמץ הפיזי והאינטלקטואלי שנדרש כדי להחליט מה עליו לקנות. החלב למשל. מדף שלם במקרר שעמוס באינספור סוגי חלב באריזות קרטון ואת השקיות הפשוטות כמו שהיו להם בבית כל השנים אי־אפשר למצוא. למזלו, הופיעה אישה צעירה שכרסה בין שיניה וניגשה בתכליתיות לפינת המקרר, היכן ששכנו כמה שקיות חלב מבוישות, נחבאות בין הקרטונים הזקופים כמגדלים. כשהתרחקה קצת הוא לקח אחת ותהה מתי הספיקו להמציא את כל הדברים האלה ואיפה הוא היה כשכל זה קרה.

אחד אחוז שני אחוז שלושה אחוז חצי אחוז עם סידן בלי סידן חלב סויה חלב עיזים חלב בטעם בננה בטעם וניל בטעם שוקו אריזות כחולות אדומות ירוקות וגם קבוצה של קרטונים בצבע לבן שכתמים שחורים ומגושמים מודפסים עליו מתוך כוונה שיווקית לשוות לאריזה מראה של עור פרה. לו זה הזכיר דווקא את החתול.

הוא עקב אחריה במעברים שבין המדפים ובלי לחשוב יותר מדי הניח בסל הקניות את הדברים שהיא בחרה. מה היה שם. ביצים ואורז, עגבניות ובצל, טונה במים ושלישיית חטיפי אנרגיה.

משם המשיך אל החנות לצורכי החיות הסמוכה לבית־קפה פינתי שכל כיסאותיו מאוכלסים באנשים צעירים שמסתכלים לכל העברים ובעיקר זה על זה, ולא בו. ולמה שיסתכלו. קצת הכעיסה אותו ישיבתם הזחוחה ויכולתם האגבית לפטפט ולצחוק כאילו כלום לא קרה. כשעמד להיכנס לחנות הופיע מגבו שוב המוביל הבריון והפעם אופניו טעונים באגד של קורות עץ בהיר ובארגז פלסטיק ירוק מלא בגלגלים שחורים של כיסאות משרדיים. הוא נסע שם לאִטו, גלגלי הפלסטיק קרקשו בארגז, וכשחלף ליד המדרכה הצפופה של בית־הקפה חצו את הכביש כמה מהלקוחות שקמו משם ואילצו אותו לבלום בפתאומיות. המוביל לא היסס: "זונות, לא מספיק לכם המדרכה?" ובליבו התעוררה חיבה אליו.

 

לקראת סופו של אותו יום מתיש בישל לעצמו ארוחת ערב. המוביל שלו כבר הלך הביתה מזמן, ותריסי הגלילה המתכתיים שבפתח הנגרייה והמרפדייה היו מוגפים, גם דלתות המתכת של חלון ההגשה בקיוסק היו נעולות. אזור התעשייה שממערב היה חשוך ודומם, רק כמה כדורי ירח צהבהבים מפנסי תאורת הסמטאות זרחו על גגות הפח, מרככים את זוויותיהם.

את הארוחה אכל בסלון מול הטלוויזיה אבל כשהתרוקנה הצלחת לא העז להשאיר אותה על השולחן. דבר כזה לא היה מקובל עליה. אולי עוגה אפשר לאכול שם, איזה פרי, לשתות משהו, מעת לעת לא נפקד מקומם של הפיצוחים משולחן הסלון מעוקל הרגליים, אבל את ארוחת הערב אוכלים במטבח ובימי שישי וערבי חג – בפינת האוכל החדשה יחסית. יום אחד כשחזר הביתה מהחנות היא פשוט היתה שם ליד הספרייה. שולחן עץ ושישה כיסאות זקופי משענת שמושבם מרופד בקנבס חום בהיר.

הוא אסף את כליו ונכנס למטבח המואר באור ניאון חסר פשרות, שמהומה רבה שלטה בו. הכיור היה גדוש בכלים ובקליפות בצל וביצים, על משטח העבודה היה מונח קרש חיתוך טובל בשלוליות אדמדמות וכן כמה כלי מטבח, סכינים, כפות, מטלית ספוגה נוזלים, מלחייה, צנצנת קטנה של פלפל שחור גרוס, פפריקה מתוקה, קופסה ריקה של רסק עגבניות, וסביב המחבת שעל הכיריים נקרשו טיפות שניתזו ממנה כשעִרבב מהר מדי. המטבח נראה כאזור מוכה אסון. אפילו החתול שישב על המקרר במשך כל הזמן השקיף עליו בספקנות.

אבל, מצד שני, הוא אכל זה עתה שקשוקה חמה. הבצל אמנם היה כמעט חי, גם כמה איים של חלבון הביצה רטטו כג'ל שקוף ולא מעורר תיאבון, ובפעם הבאה יתבל בהרבה פחות פלפל, זה בטוח, אבל חוץ מזה הכול היה פחות או יותר בסדר. אצבעו היתה חבושה בפלסטר לבן, כרסו היתה מלאה ואת ניקיון המטבח הוא דחה לאחר־כך, אחרי שיצפה בחדשות בטלוויזיה, שגם אותה הדליק הערב בפעם הראשונה מאז אותו יום שהסתלקה לה פתאום.

 

וזה היה מוזר. האירועים שעליהם דיווחה מגישת חדשות נאה וחמורת סבר, לא התקבלו על הדעת. עולם חייזרי. תחילה הניף אגרופים איש חשוב ומפחיד שהמוח סירב לנקוב בשמו ומתחתיו הכתובית: ראש הממשלה מביע צער. אחר־כך שודרה כתבה שהציגה מסדרונות ארוכים וריקים של בית־חולים ודבר לא מתרחש בהם, חבורה של פוליטיקאים ואנשי עסקים בריאי־בשר בחליפות חגיגיות לחצו ידיים זה לזה בכתבה אחרת, אחד מהם ניגש למצלמה ובארשת של שביעות רצון סיפק רשימה מפחידה של איומים מיידיים על עצם הקיום ואשר על כן יש להגדיל את תקציב הביטחון לטובת העורף, על המסך התרוצץ המון של אנשים רזים, כועסים וצועקים, במרכזו של צומת עצום ממדים, מניפים שלטים שעליהם מתנוססות סיסמאות צבעוניות אל תוך פרצופיהם של הנהגים המציצים אליהם מתוך המכוניות התקועות, חבורת גברים צעירים בעלי זקן פרוע וכיפות גדולות דילגה בחוסר זהירות במורד תלול של גבעה מסולעת ורובים בידיהם, כתב אחד שאחז במיקרופון גדול, והעלה על דעתו כלב בולדוג זועף שעצם שמנה נתונה לפני פרצופו, הסביר משהו לשדרנית המהנהנת באולפן, ואילו לו, שכל זה בידח אותו יותר מכל דבר אחר, נראה הרבה יותר הגיוני שאחרי הפרסומות, במקום תחזית מזג האוויר יעבור השידור אל המטבח שלו ויספר לעולם על מה שהתרחש בו הערב:

"ונעבור כעת לכתבנו בשטח הנמצא באופן בלעדי במטבחו של גיבור היום."

"תודה, תודה לכם באולפן, ובכן כפי שאתם יכולים לראות, לצִדי עומד בצניעות האדם שהכין את השקשוקה הראשונה שלו לאחר עשרות שנים שבהן אשתו זיכרונה לברכה שנפטרה לפני כעשרה ימים בישלה לו תמיד את ארוחותיו ובכלל, עשתה הכול בבית. ספר לנו ולצופים, איך ההרגשה?"

"אֶה... תודה, ערב טוב לכולם, זה באמת לא עניין כזה גדול, אֶה... לא היתה ברירה, בסך הכול רציתי לאכול ארוחת ערב בשלום."

"ובכל־זאת, אדם כמוך שחתך עד כה סרטי אלכסון וסרטי סָטַן בלבד בחנות הסדקית שלו, איך הסתדרת עם חיתוך העגבנייה, הבצל..."

"זה נכון. גזרתי בעיקר במספריים, אין לי ניסיון עם סכינים. בהתחלה לא הצלחתי לחתוך את העגבנייה והסכין רק מעכה אותה. הכול גם התנהל תחת לחץ כבד של האדים החריפים מהבצל שחתכתי לפני־כן, אבל פתאום עלתה בראשי תמונתה של אשתי המנוחה כשהיא חותכת ירקות ואוחזת סכין עם ידית אדומה. אתה מבין שלא פעם ישבתי במטבח רק כדי לראות אותה מבשלת. גיששתי במגרה של הסכו"ם ורצה הגורל, באמת היה לי מזל גדול, היא הראשונה שנכנסה לי לידיים. והיא היתה חדה. תאמין לי. עשתה יופי את העבודה. אבל אז, כשנראה היה שהשַקשוּקָה נכנסת למסלול, חתכתי לעצמי את האצבע."

"לא ייאמן..."

"זה היה נורא באמת. החתול התחיל לצרוח כאילו עומדים לשחוט אותו בזמן שאני דיממתי על קרש החיתוך. אולי הוא נבהל מצעקות הכאב שלי. לא תאמין כמה דם זרם מחתך כזה קטן. ובוודאי ידוע לכם שאני בולע כדור אספירין כל יום וזה מדלל את הדם, לוקח הרבה זמן עד שהוא נקרש."

"אז?"

"טוב, מיד דחפתי את האצבע למגבת המטבח, כן, זאת המשובצת, אפשר לראות את כתמי הדם, אולי תבקש מהצלם שיפנה אליה את המצלמה, בדיוק, ורצתי לאמבטיה לתיבת העזרה הראשונה. מצאתי פלסטר וקרעתי ממנו את העטיפה בשיניים."

"ולבסוף, אדוני, העקשנות והדבקות במטרה משתלמות, אכלת שקשוקה. כל הכבוד. שנים שאני בתעשייה ודבר כזה לא ראיתי. ובכן, רבותי, אני מחזיר כעת את השידור..."

"רגע, אפשר להוסיף עוד דבר?"

"בקיצור, בבקשה."

"תודה, ובכן אני מרגיש צורך להודות לאשתי האהובה שבלעדיה כל זה לא היה קורה. הכול בזכותה. גם הפלסטרים. סליחה על הדמעות. אני כל־כך מתגעגע."

"זה באמת מרגש. לילה טוב לך, אדוני. אתה מקור השראה לכולנו."

ואז, מעוּדד ממחיאות הכפיים הסוערות שזכה בהן ביושר, אזר אומץ וניגש לארון, אל הדלתות השמאליות, הצד שלה, שמאחוריהן דממו בגדיה שאותם השאיר כמות שהם כאשר הסתלקה לה. מקופלים ומסודרים עד האחרון שבהם. מה חשב לעצמו, אולי להוציא כלאחר־יד את השָל הסרוג שלה כדי להתעטף בו.

טעות.

היבבה שפרצה מגרונו כשהָלם בו מַשב ריחהּ המוכר שבקע ממעמקי הארון הפתיעה אותו כל־כך, לא שיער שגוש כזה של בכי אצור כה גבוה במעלה הגרון, עד שטרק את דלתות הארון ונמלט מחדר השינה. הוא עמד מתנשם במטבח, נשען על השולחן, וניסה להפיק מכל זה לקח כלשהו. הוא יצא מן המטבח ובנשימה אחת עצורה אסף את שאר חפציה שהיו פזורים בגלוי ברחבי הבית. משקפי הקריאה, נעלי הבית, מטפחת הראש הירוקה, תיק היד האלגנטי, כמה מוצרי קוסמטיקה, תכשיטים מועטים, מה כבר קנה לה, עבדו קשה והכסף אף פעם לא הספיק למותרות, והתרופות שלה והוויטמינים, לכולם הספיק ארגז קרטון אחד שנתחב לבּוֹידֶם. רק אז נשם. במעיל שלה ובתיק שהיו תלויים בכניסה לא נגע.

לחדר השינה לא היה אפשר להיכנס כבר באותו לילה, ולכן ישב באפלולית המרפסת עת ארוכה ומבטו מרחף. החתול בא והצטנף על ירכיו.

המרפסת הזאת שירתה אותם בנאמנות למעלה משלושים שנה, מאז שבאו לגור כאן, והיא ממשיכה בכך גם עכשיו כשנותרו רק הוא והחתול. כלומר, הבית זה לא רק הוא והחתול, מעציצי הנענע, הבזיליקום, הטימין, הרוזמרין ומה עוד? המרווה, העירית והזעתר, מכל אלה הוא לא מתעלם, גם הם חלק מחיי הבית, אבל בהייררכיית החשיבויות הם רק בדרגה אחת מעל לחפצים. כעת המעמדות ברורים. הוא ניצב בראש לאחר שדילג לשם היישר מן המקום השלישי לאחר שהיא מתה, אחריו החתול השחור־לבן שנותר, כפי שהיה, במקום השני והוא חולק בעקשנות על פרשנות זו של המצב, במקום השלישי נמצאים העציצים של צמחי התבלין שכה טיפחה וזה משיקולים סנטימנטליים כמובן, מלבד תרומתם לבריאות ולטעם. גם יש המאמינים שצמחים הם בעלי נשמה, וברור לגמרי שגבעוליהם ועליהם רוחשי חיים ופעילות ויש להם יכולת תנועה מוכחת, אם כי הם זקוקים לסיבה טובה וחד־משמעית, כדוגמת השמש, לשם כך.

אחריהם הוא מציב את מכשירי החשמל, האינסטלציה, הצנרת, תשתית הבית, הספרים, מעט התמונות המשפחתיות, היומן השבועי, כל הדברים השימושיים, כלי המטבח למשל, מכונת הגילוח, תיבת העזרה הראשונה, הבגדים, הדברים שבמזַווה, כל מה שדרוש למילוי צורכי הגוף ולתפקוד יומיומי. שכבה רחבה של חפצים, מעלה על הדעת את בני המעמד הנמוך שבאוכלוסייה, כאלה שכל אחד מהם בפני עצמו הוא בר־החלפה ואפשר להסתדר גם בלעדיו, אבל אם מסה קריטית מהם תחדל לתפקד – ישותק הבית כולו. כוחם העיקרי הוא בכללותם.

במקום שלפני האחרון נמצאים שאר העציצים – שלושת מיני הקקטוסים הזקנים והעוקצניים שאף פעם לא חיבב, אבל לא ישליך אותם מפאת גילם. לא איש כמוהו. היה עוד עציץ של צמח בעל פריחה קטנה וצהובה שאף פעם לא זכר את שמו, אחד מאותם שמות שהיתה מגלגלת על לשונה בבקיאות שכזאת, אבל הוא יבַש ונזרק. במדרגה התחתונה נמצאים שאר החפצים. אלה החד־פעמיים, הזולים, מה שבקומה השנייה של ארונות המטבח, מיני דברים שלא נזרקו מתוך עצלות שתירוץ בצִדה: אולי יום אחד יהיה בהם צורך.

או חפצי הנוי למשל. איזו תועלת יש בהם מלבד לשאת בין קפליהם המעודנים את משקעי האבק שהזמן החולף משאיר אחריו. כל־כך הרבה טִרחה נחוצה כדי לשמור אותם נקיים.

"אתה מבין," סיפר לחתול המנמנם, "מרפסת צריך לתחזק." היטב זכר כיצד התפרקה פינת המרפסת של הקומה הראשונה מתחתיהם, וחלקים ממנה נשמטו על המדרכה. מזל שאיש לא עבר תחתיה. הוא לא התפלא אז כלל וכלל. הוא אמר לה לא פעם שזה יקרה להם, לשכנים, אם לא יקפידו לנקות כמו שצריך את המרזב בטרם יחלחלו מי הגשם אל מתחת למרצפות של רצפת המרפסת ויחלישו את הקונסטרוקציה. "הבטון המזוין יש לו בפנים מוטות פלדה," הסביר לה, "והם מחלידים במים ומתנפחים, אחר־כך מתפלאים על הסדקים..." והיא הנהנה והוסיפה לעסוק במה שעסקה, מה זה היה? אולי הִשקתה את העציצים, הוא לא זוכר בדיוק. זה קרה לפני שנים. אחר־כך בא המהנדס מהעירייה ואיתו חבורת פועלים והניחו פיגומים ובמהלך שבועיים רועשים ומלאי אבק חיזקו בקורות פלדה את כל המרפסות. ליתר ביטחון הוא מקפיד מאז לטאטא את המרפסת בכל שבוע, ובתחילת כל חורף משחיל חוטר לתוך צינור המרזב הבולט מהקיר כדי לפנות ממנו את הלכלוך שנדחס שם.

"עבודת גפיים," קרא לזה בזמן השיפוצים והיה מרוצה מעצמו לרגע קצר, "כפות רגליים, כפות ידיים, מה זה משנה, כל אחד עושה מה שהוא יכול וזהו. אם היו יכולים היו כולם רופאים במקום כל הפטישים האלה, או מהנדסים," והיא ענתה לו, ועוד איך ענתה לו, "אנחנו כל היום בחנות, בצֵל, יש ונטילטור, יש קליינטים לבושים יפה, התמזל מזלנו, תן כבוד לפועלים. ואני גם יודעת שאתה פוחד מהם," סנטה בו. זה היה עוד בשנים שעבדה איתו בחנות והמהומה והאבק שיגעו אותו והפועלים היו בעלי קול חזק, אנשי מעשה שברית כרותה בינם לבין מכונות רועשות ואלימות, שזופים וחזקים, בוודאי ביחס אליו שתמיד היה נמוך קומה בעיני עצמו, ובעל גפיים שלא יצלחו לעבודה פיזית קשה. על הקול אין מה לדבר. ויותר מזה, בהתנהגותם הבטוחה הוא ראה סימנים לכך שהם יודעים על החיים משהו שאיננו ידוע לו. שיש להם כישורים נפלאים ממנו וסמכותיות שנמסכת בדמותם בדומה ללובשי מדים שמהם הוא נרתע עד עצם היום הזה. עליה כל זה לא עשה שום רושם והיא הגישה להם מים קרים וקפה ועוגה וכפתה עליהם אדיבות מכובדת. בתוך יומיים בלבד החלו הפועלים לאכול את ארוחות הצהריים במרפסת שלהם, התרחצו בכיור האמבטיה והשתמשו בשירותים בעת הצורך, אבל נכנסו פנימה רק לאחר שניגבו את הנעליים בסמרטוט הרצפה שפרשה על מפתן דלת המרפסת.

הוא הקפיד אז לא להיות בבית במהלך היום, אפילו ביטל את שעות הסגירה בחנות בין שתיים לארבע. במקום לקפוץ הביתה לצהריים הוא נשאר לסדר את הסחורה, להשלים משימות שדחה. בשבועיים הללו מיין את רוב הכפתורים מחדש, התקין מדף חדש לחוברות תפירה וסריגה, ניקה את חלון־הראווה, כולל חצי גו עליון של בובות המָנֵקין שעל צווארן נטול־הראש מוצגים צווארוני הקרושֶה והתחרה, החליף את כל התצוגה, עשה כל מה שעשה כדי שתבוא למחרת בבוקר לשעות הספורות שהיא באה בימים האלה שצריך לשמור על הבית, ותזרוק מילה טובה. דבר שקרה. מעשיו לא נסתרו מעיניה. ובערב כשחזר הביתה עמד בין כתליו ניחוח מאובק המעורב בריחות חריפים של סיגריות וגוף מיוזע. אבל בסופם של השיפוצים, הפועלים צבעו להם, ורק להם, את המרפסת בשכבה כפולה של צבע לבן, החליפו את הגומיות בברז שנזל באמבטיה והוא לא הספיק להתעסק בו, ואפילו ניקו היטב את כל כתמי הצבע מהבלטות ומהפנלים.

"בוא, זמן לישון," נכנס לסלון כשהחתול על כתפו, ופרש לישון על הספה בבגדיו.

 

ארורים עלי הפטרוזיליה הקצוצים. צרה צרורה. הם נדבקים לכל דבר, הוא שוטף את הסכין והירוקים הקטנים נדבקים ליד, שוטף את היד והם נאחזים במגבת המטבח. נחבאים בפינות ובסדקים, מתנוססים על השיניים הקדמיות, סותמים את פי הכיור ומנקדים את החרסינות ברסיסים ירוקים. כשהלך לאמבטיה גילה על מצחו כמה מהם שכנראה נצמדו לשם כשהעביר יד לנגב את הזיעה. ולא בכדי הזיע. זאת היתה הפעם הראשונה שניסה להכין קציצות לפי מתכון שכתבה במחברת המתכונים שלה והמאמץ נמשך כל שעות אחר הצהריים.

את המחברת גילה בשעות הבוקר, חבויה בכריכה הפנימית של ספר בישול שהיה מונח על המדף הפינתי במטבח, ליד ארגז הלחם והמסחטה הגדולה של התפוזים. הוא שוטט במטבח בחוסר מנוחה, הציץ בארונות שמתחת לכיור, הסתכל על הבצל הבודד שהיה בארון הירקות הבולט מהקיר של המטבח אל החלל שבחוץ, פתח את ספר הבישול והניח את המחברת שנשרה מתוכו על השולחן לצורך עיון עתידי, אפילו טיפס על כיסא כדי לראות מה יש בארונות הגבוהים שמעל משטח העבודה והכיריים. "הארונות למעלה," היא כינתה אותם. כשהביא לה פעם מתקן מסתובב לייבוש חסה היא העיפה בו מבט חטוף ואמרה לו: "שים את זה בארונות למעלה, מה עבר לך בראש? פה זה לא מטבח יוקרה, אני מנערת קצת וזהו זה." ובאמת מה עבר לו בראש אז, הוא לא זוכר. כשעמד על הכיסא מול הארונות הפתוחים תקפה אותו סחרחורת, חולשת פתאום, עד שנאלץ ללפות בחוזקה את הדלתות הפתוחות. כל מה שזכר מהזמנים שלפני מותה נראה לו כזיכרונות של אדם אחר המאוחסנים משום מה דווקא אצלו. לא ממשיים. הוא היה מבוהל, יד נעלמה העיקה על חזהו: הרי אדם שאיבד קשר אישי עם זיכרונותיו הוא כחסר זהות, נטול שורשים, נסחף כמו עלה יבש ברוח, כמו זרד בנהר שוצף, נבעט ככדור במגרש כדורגל, נופל כטיפה שנשרה מענן, חסר פנים כבלון, כתועה מדבר צמא למים, נבהל כמביט בראי שדבר אינו משתקף בו, אבוד בחלל כמו... וכאן כבר זיהה בבירור שהוא נתון בסחרחרת מחשבות בלתי־פוסקות כמשוגע.

הוא טרק את דלת הארון למעלה, כָּשל מטה מן הכיסא, נס אל האוויר הנדיב שבמרפסת, ולגם ממנו בפה פתוח. הרגיעה היתה כמעט מיידית. הכול פה מוכר וידוע, נטול ספקות. החתול המתלקק על המעקה, קרקוש הקוביות המתגלגלות בכיכר, הפנסיונרים הקשישים, המוביל החולף על אופניו ועוצר בשפת המדרכה כדי לגבות כסף מהנגר שגם אומר לו משהו, שתי הנשים הצעירות שפוסעות לידם, אחת מהן עם מצלמה ביד, ופיסת הים הקטנה שלהם שם במרחקים. נחמת־מה ירדה עליו, ונקיפת געגוע: כל־כך הרבה פעמים ישבו כאן והביטו על קו האופק הרחוק במפגש המים והשמיים. לא פעם נראתה על פניו אונייה מעשנת. והשקיעות, הו, השקיעות...

וכאן גם היומן, כן, היומן הטוב, מונח לבטח על השולחן הקטן והעט תלוי על כריכתו כחרב.

יותר משבוע שהוא עובד איתו ואת ימיהם של השבועיים הקרובים שוב אין להכיר. מרחביהם הריקים כוסו ברשימות ובסימני דרך שהתווה בהם בעטו השלוף:

לחפש את חוברת ההפעלה של מ. הכביסה

צו ירושה

להתקשר לבנק

לטאטא ולשטוף את כל הבית

לבחור מצבה

לראות מה עושים עם הדברים שלה

לעשות חשבון

בסעיף האחרון התכוון לכך שעליו לשבת במטבח לאחר שיחזור מהבנק ומכל הבירורים שצריך לברר, ויערוך מאזן של הכנסות צפויות מול הוצאות. החלק הזה של עשיית חשבון הוא הקשה ביותר לביצוע מתוך כל הרשימה שרשם עד עכשיו. הוא יודע, קל לדעת, שהתוצאות לא תבשׂרנה טוב. גם כל השאר קשה מאוד. אבל בתושייה רבה קבע לעצמו סדר עדיפויות: לעשות את מה שקל תחילה, ורק אחר־כך את מה שחשוב, אחרי שיתרגל ויצבור ביטחון. וזאת מבלי להתחשב בימים שהמשימות רשומות בהם. ללקט מעשים מהמחר, מהשבוע הבא, לא חשוב, הכול לעת עתה בלבד. צעדים ראשונים וקטנים. לפיכך מיהר להוסיף כמה משימות קלות ליומן.

להשקות את העציצים

לזרוק את זה שהתייבש

לנגב אבק

רשימה למכולת

מכולת

ירקן

נייר טואלט

לבחור מתכון מהמחברת

לבשל

להחליף סדינים

לקרוא את חוברת ההפעלה

כביסה

להזמין אוכל וחול לחתול

לרוקן את המאפרה

והדבר הראשון שעשה היה לרוקן את המאפרה המונחת על השולחן הקטן ובתוכה שקיות תה יבשות. אחר־כך התיישב לעיין במחברת הבישול שלה וכבר בעמוד הראשון מצא את המתכון של הקציצות. לא היה שבוע שלא הכינה אותן. בימי רביעי בדרך־כלל. שמנמנות וקטנות, תמימות ומתמסרות, שתי נגיסות לכל היותר, שכבה חיצונית דחוסה כקליפה וכשהיא נבקעת הפה מתמלא עסיס. ורוטב עגבניות כמובן. הגעגוע שזקף ראש בקרבּו היה כואב ומוחשי כעווית מעיים.

החלק הקל היה לערוך את רשימת הקניות. החומרים הדרושים צוינו בראש העמוד והוא העתיק אותם אחד לאחד. גם להפריד בין מה שדרוש מן הקצב, מהירקן ומהמכולת לא היה קשה.

הקניות חלפו עברו ביעף. כבר היה לו ניסיון של שבועיים בכך. היו התלבטויות מול המדפים, החלטות שהיה צריך להחליט, ליד הקופה נאלץ להשאיר את עוגת השוקולד שחשק בה כי לא היה לו די כסף, אוי לבושה, אבל בסיומן של שעתיים ברחבי החוץ הרועש נערמה במרכז המטבח ערמת שקיות ובהן סיכוי לקציצות ברוטב עגבניות.

"הם כאלה רמאים, טוב שלא קניתי את העוגה," סיפר לחתול, שיחותיהם התארכו והלכו ככל שעברו הימים, "רשמו על האריזה 'עוגה ביתית' אבל כולם יודעים שזה מפעל גדול."

את שעות הצהריים הקדיש למנוחה. בפעם הבאה שיֵצא כבר ייקח איתו את עגלת הקניות שלה במקום לסחוב את השקיות במו ידיו. הוא היה זקוק למנוחה גופנית בעיקרה ולא נפשית. כאשר נשכב על הספה המוח העסיק את עצמו בהקרנת תמונות שלה כשהיא במטבח, תוך ניסיון לדלות מהן פרטים טכניים רבים ככל האפשר. באיזה סיר היא בישלה, או אולי צריך מחבת, באילו כלים השתמשה, סדר הדברים. כשנכנס למטבח לא ידע כיצד להתחיל.

אבל אין לו ברירה. הוא חשב על זה רגע והחליט שיש להתחיל מנקודת אפס. כלומר, מטבח מסודר. יתחיל בשטיפת הכלים שבכיור, ממש כלום, צלחת אחת, שתי כוסות, המחבת של החביתה מהבוקר, מזלג, הכול נקי ומסודר למקום, אפילו צחצח את הכיריים. אחר־כך סידר את הירקות בארון הירקות, פינה מתוכו קליפות יבשות של בצל, את רסק העגבניות הכניס למזווה על אף שתיכף יזדקק לו, פתח את המקרר, השליך מתוכו את כל מה שפג תוקפו או שנראה ישן בעיניו, טאטא את רצפת המטבח והביט סביב בשביעות רצון על ההתחלה הנקייה שארגן לעצמו. את המחברת הפתוחה הניח על עגלת התה הישנה שעד עכשיו היה הקומקום החשמלי מונח עליה, וסלסילת מפיות ועוד כמה עיגולי קש בגודל של צלחת שמטרתם לבודד קרקעיות לוהטות של סירים מהשולחן.

חושיו התחדדו. הוא ריכז את המוצרים הדרושים על משטח העבודה והחתול בא מיד לחזות במתרחש. הוא טיפס כהרגלו על המקרר ועקב בערנות אחרי כל תנועה שלו, בלי למצמץ. "הנה, יש לנו הכול," הסביר לחתול המאזין, "הבשר, הירקות, קדימה, בוא נתחיל," וניגש למלאכה, לא לפני שכרך למותניו את הסינר שלה המשובץ בירוק־לבן ואִמרה מסולסלת תפורה לשוליו.

הוא קילף את תפוחי־האדמה בהתאם להוראות, ואחר־כך גרר אותם בפומפייה. נשימתו כבדה והלב דפק בחוזקה, אך הוא לא הרפה. מסננת מתכת גדולה היתה תלויה מעל הכיור. הוא שם בתוכה את תפוחי־האדמה המרוסקים, החזיק אותה בימינו מעל הכיור ובשמאלו לחץ. המים ניגרו כגשם חלבי. כשהמטר הפך לטפטוף חדל מללחוץ והראה לחתול את המסננת. "אתה רואה? ככה עושים את זה." כעת העניק לעצמו רגע מנוחה ורשם ביומן, בדפים האחרונים שבראשם כתוב "רשימות," את הכלל הראשון מתוך רבים שיבואו אחריו: "לנקות ולסדר את סביבת העבודה בכל הזדמנות."

הוא חכך את כפות ידיו זו בזו, ניער אותן כדי לשחרר את השרירים המאומצים, והמשיך.

את חומרי התערובת אסף אל קערת הפלסטיק של המיקסר. היא נראתה גדולה דיה כדי להכיל את כל המצרכים הממתינים, וגם אם תחליק לו מהיד לא תישבר. הוא טרף אל תוכה שתי ביצים, עליהן את הבשר הטחון, הוסיף כף גדושה של חרדל, הוא הרגיש נדיב, ומה נשאר, כן, התבלינים, כפית שטוחה של מלח, פלפל שחור, קצת פפריקה, יותר מהמתוקה פחות מהחריפה, התעטש פתאום, מזל שהספיק להפנות את הראש הצידה והחתול הזדקף בבהלה, ואז נשארו השום והפטרוזיליה והפלפל הירוק הקטן והחריף שאת כולם צריך לקצוץ.

הוא התחיל בפלפל. דבר ראשון הסיר את ראשו עם הגבעול הקטן. כמה זרעים לבנבנים וזעירים נשרו ממנו. הוא טעם אחד מהם ולהבה נקודתית חריפה ניצתה על לשונו. חריפות מוכרת. הוא חתך אותו לקוביות קטנות כמיטב יכולתו, נזהר על אצבעותיו. כל זה היה עובר בשלום אלמלא הרים את ידו בהיסח־דעת והעביר אותה על עינו כדי למחות טיפות זיעה שהחלו לטפטף. הצריבה היתה מיידית ואיומה, והֵריצה אותו אל כיור האמבטיה לשטוף את עיניו הדומעות ואת האף שהחל לנטוף גם הוא. טעות של טירון. "מגיע לי, זה לא באשמתך," הרגיע את החתול המבוהל שנמלט מהמטבח לשמע הקללות הרמות.

משנרגעה העין התיישב וכתב את הכלל השני: "לא לגעת בפּנים אחרי שמתעסקים עם פלפל חריף." חשב קצת והוסיף: "או בצל."

הוא הטיל סדר בכיור שהפך לבריכה מטונפת. הוציא ממנו לכלוך ככל שהשיגה היד, שטף צרור פטרוזיליה, ניער חזק מדי, וכבר בשלב הזה התעופפו ממנו כמה עלים וגבעולים דקים אל הכיור הנקי. את הצרור הצמיד לקרש החיתוך והחל לחתוך מצד הגבעולים. אלו היו בוגדניים וסוררים. הם התרסקו תחת סכינו המנסרת וגלילים ירוקים קטנים התגלגלו לכל עבר כמו היה להם רצון משלהם. מיץ ירוק נאסף לשלוליות קטנות תחת ידיו אבל חלק ניכר מן החתיכות נשאר בערֵמה מוארכת אחת במרכז קרש החיתוך. בלִבו הוא הודה להן.

והנה, ארורות חתיכות העלים, אם הגבעולים הקצוצים גילו פזיזות ונטייה להתרחק זה מזה וממנו, הרי שהעלים הגיבו לפעולות החיתוך באופן שונה לגמרי. הם נסמכו על משקלם האפסי ונדבקו לכל דבר שעבר בקרבתם כטפילים, ושוב היה עליו ליישם את כלל מספר אחת. וכמה שטרח בכך עדיין נתגלו בימים הבאים רבים מהם דבוקים לדלת התנור, לידית המקרר ובין קפליו של פס האִמרה של הסינר. ומה למד מזה? "לא לחתוך פטרוזיליה בסכין משוננת."

הידית הדקה של כף העץ נשברה מיד כשהחל לערבב. הוא ניסה בכף מתכתית אך התוצאות היו עלובות. אחד משני דברים קרה כשנעץ אותה בתוכן הקערה: גוש המצרכים התהפך כמקשה אחת כשהביצים מהוות את חומר הסיכָה, או שתנופה חזקה מדי ביקעה את הגוש ורסיסים ממנו ניתזו ונדבקו לחרסינות הלבנות. "אז מה, יש לך איזה רעיון או שאתה מתכוון להמשיך לשבת שם ולא לעזור בכלום. בטלן, אפס שכמוך." את דבריו הִפנה לחתול כמובן, הרי מי אם לא הוא ישב בכל השנים וצפה בה עושה את הדברים האלה ועכשיו אינו אומר דבר. החתול השיב לו מבט חצוף ויילל. ידו כאבה מניסיונות הערבוב והיתה לחה ודביקה, וכששטף אותה היתה לו הארה.

ילוש ביד. במו ידיו. בנחישות תחב את כף ידו לקערה אל מתחת לגוש הדביק והרים עיניים לחתול. החתול הסתכל ולא מחה, אם כן יכול להיות שגם היא ערבבה ככה. מחשבה זו עזרה לו להתגבר על הדחייה הראשונית שעוררה הלחות החלקלקה שנמרחה על העור. הוא אחז היטב בקערה ביד אחת ולש בשנייה. קיפול התערובת, דחיסה, שוב יד למטה, קיפול ודחיסה. ידו כוסתה בכפפה מתעבה והולכת של בשר דביק ועלי פטרוזיליה, אבל הוא לא חדל. והיה שכר למאמציו. התערובת נעשתה חלקה ככל שהתמיד, בחלוקה יפה ואחידה למדי של כל המרכיבים, והכול בגוון חום בהיר, מנוקד בירוק ובלבן חלבי שהווריד כתוצאה ישירה של פעולת הפפריקה. וכאשר נבלעה נוזליות הביצים בתוך התערובת, אפפה את ידו תחושה ארוטית שעוררה בו המוצקות הגמישה של הבשר העירום שתפח ולפת את כף ידו ללא כל חציצה או הסתייגות.

הוא שלף את ידו מתוך חמוקיה של התערובת ומבוכה קלה בלִבו. לזה לא היה מוכן. מיד מחה ממנה את מה שדבק בה ושטף את השאר במים. אצבעותיו היו רופסות כעת ושריריהן דואבים. הוא הניח צלחת ריקה ליד הקערה והחל לצוּר קציצות: הוא תלש פיסה בגודל שנראה לו מתאים, הניח אותה במרכז כף יד קעורה והידק בידו השנייה. אחר־כך העביר מיד ליד והידק. נדמה היה לו שכאשר אינו חושב על זה ידיו יודעות את המלאכה מעצמן. ידע כמוס הזורם בעורקיו, יכולת שהועברה אליו בתורשה משרשרת ארוכה של דורות מכיני קציצות, ממש כאינסטינקט.

אלו היו קציצות שצרו ידיה שלה כל השנים, וכעת ידיו חוזרות על תנועותיה. "פנטסטי," אמר לחתול שנרדם על המקרר, רגל אחורית אחת שלו שמוטה ותלויה באוויר מול דלת הפריזֶר.

הוא היה מותש. קצת מיוזע. הוא הִתיר לעצמו הפסקה קלה במרפסת, כוס תה שהוסיף לה כמה עלי נענע מהעציץ, אחד מאלה שהוא משקה באחריות ובקפדנות כפי שרשם לעצמו ביומן. הוא הרים רגליים והניח אותן על המעקה והתבונן בצמחים שזקפו ראשם מיד כשהחל לטפל בהם כהלכה.

הצמחים הללו, פעם אחת אתה משקה אותם, גוזם איזה ענף או תולש עלה יבש ומיד נפשך נקשרת בנפשם. מי שמתחיל בדבר כזה קשה לו להפסיק. רק מי שיבש עציצו ומת כי שכח להשקות, יודע אשמת בגידה מהי.

אך עציצי התבלין אינם נכסיו היחידים כאן. ישנם ברשותו הנכסים המזדמנים לטריטוריה שלו. מעופי הציפורים וציוציהן הטרופים בבוקר השכם ועם ערב, העננים הנודדים מן הים עדרים־עדרים, ניחוח מלוח כאשר הרוח מערבית, קרני השמש הנוחות לעיניים בשעות בין־הערביים המאוחרות, ובל נשכח את הנכס דלא ניידי שמוזנח תדיר ומוּעד להתעלמות יחסית לקרקעות ולים, והוא השמיים הגדולים הפרושׂים ממעל.

אך, הנה, גם בהם מכרסמים מִגדלי המגורים שצמחו בשולי השכונה בשנים האחרונות.

בחוץ גלש יום העבודה לקראת סופו, מול פתח הקיוסק התגודדו כמה פועלים שמילאו טופס הגרלה וניהלו דיון ערני, המוביל הביא לרפד ספה דו־מושבית ישנה שריפודה קרוע ושניהם טרחו עליה, ניסו להכניס אותה פנימה, אל שאר הרהיטים חסוכי העתיד שהתגבּבו שם. הוא כבר ידע שמה שנכנס אל הרפד החרוץ – לא יֵצא משם לעולם. הבחור מן הקיוסק הגיח בהילוך איטי ומהסס, אוחז בידו טוסט עטוף בשקית נייר חומה והרפד צעק לעברו: "אתה עד שאתה זז, אפילו צב עם שלוש רגליים עוקף אותך." המוביל הוסיף משלו: "יאללה, היידה, תזיז את התחת, בשביל מה אתה צעיר." הבחור החיש צעדיו וכשהגיע אליהם עמד וידו מושטת קדימה עד שהתפנה הרפד ונטל ממנו את הטוסט. הנגר יצא מן הפתח ונשען על הקיר, הרים את שולי גופייתו אל פניו וניגב בהם את הזיעה, אחר־כך שילב ידיים על חזהו והתבונן בהתרחשות. נח בדיוק כמוהו. שניהם נחים עכשיו איש ממעשיו, וברית כרותה ביניהם, ברית המזיעים והעושים במלאכה.

אחרי שבוע של שַקשוקה בכל יום, רוטב העגבניות לא היווה אתגר מיוחד. הכול היה דומה למדי רק בלי ביצים וגמבה, שאת מקומן תפסו גבעולי סלרי ובצל ירוק. בתוך פחות מחצי שעה נשפת הסיר על הכיריים וכעבור דקות אחדות החל הרוטב שבתוכו לבעבע. הוא שלף מחבת מארון הסירים, יצק לתוכה שמן והחל לטגן.

זה היה מוצלח. שמונה קציצות שחומות וצרובות כהלכה נחו בצלחת. הוא ספר את הקציצות הנותרות: נשארו לו שני סבבי טיגון. הוא הניח את הסיבוב השני, ערבב את רוטב העגבניות הסמיך וטעם אותו. צריך תוספת מלח, כמדומה. הוא השקיף על צמד הלהבות ששלט בהן, הריח את הניחוחות שפשטו בבית ואמר: "נו, עושה רושם שהערב נאכל קציצות, מה אתה אומר על זה?" והחתול לא אמר דבר, כדרכו כאשר ישן.

כשסיים לטגן את הקציצות, "טיגון קצר," היא כתבה, הוסיף אותן לסיר הרוטב, וכיסה במכסה לעוד "עשרים דקות על אש קטנה." את הזמן ניצל להשליט סדר אחרון במטבח שהודות לכלל הראשון, המיושם בקפידה, היה במצב סביר מאוד. הוא שטף את קרש החיתוך, את הסכין והקערה, ניגב היטב את משטח העבודה והחזיר את הפח הקטן והיעיל למקומו שמתחת לכיור לא לפני שהחליף בו את שקית הזבל. הרצפה נזקקה ליעָפים מועטים של המטאטא ואת הכתמים שעל הכיריים ינקה מחר. לא נורא. ריח הקציצות עורר את קיבתו וזו לא חסכה ממנו את קרקוריה. מזמן לא היה רעב כל־כך, והרבה שנים לא הרגיש כה מסופק ממעשי ידיו.

עליצות אחזה בו והוא פסע חרש אל החתול הישן על גג המקרר, קירב את פיו לאוזנו ובקול רם קרא "בּוּוּ." החתול ניתר בבהלה, זינק לשולחן המטבח, הפך בדרך את צנצנת החרדל לשעבר שהיתה מלאה בעפרונות ועטים ונמלט לחדר השינה כשהוא מיילל מרה. "בוא, בוא, סליחה, סתם צחקתי איתך," הוציא אחריו את ראשו מן המטבח, וניגש לפנות את השולחן ולערוך עליו את הכלים לארוחה הבשרית הראשונה שהכין מימיו, תוך שהוא מפזם לעצמו מנגינה. צלחות, סכינים ומזלגות, מִלחייה, פרוסות לחם אחדות שהוציא מארגז הלחם, בקבוק סודה וכוסות.

החתול חזר והציץ מן הפתח. "בוא, טמבל, אתה לא מבין שום דבר, אין לך חוש הומור," אבל בלִבו היתה תחושת אשמה קלה שבזכותה יקבל החתול אחר־כך קציצה שלמה מפוררת לחתיכות קטנות, בגודל המתאים לאכילתו העדינה. הוא כיבה את האש, שׂם במרכז השולחן את אחד מעיגולי הקש ועליו בזהירות הראויה את הסיר המהביל, הֵסיר ממנו את המכסה, התיישב לאכול וגילה בתדהמה, בנקיפת כאב, שערך את השולחן לשני סועדים.

 

הרבה יותר מאוחר, בתום היום הזה שהיה יום של מאבקים וניצחון עד שנחל בסופו מפלה נפשית צורבת – אֵינותה היתה ממשית כמהלומה – כתב ביומן: "לא טוב לאכול לבד במטבח. עדיף בסלון, יחד עם הטלוויזיה."

 

והוא גם עשה חשבון.

 

הוצאות חודשיות ממוצעות

ארנונה – 250

חשמל – 220

מים, ביוב – 190

גז – 70

דמי מפתח – 175

ועד הבית – 80

מזון – 1500

קופת חולים, תרופות – 250

תחזוקת הבית, חומרי ניקוי, נורות, כלים שונים, דברים כאלה – 150

ביגוד, הנעלה – 100

טלפון, אגרה – 300

שונות והפתעות, רצויות ובלתי־רצויות – 100

חתול – 120

תרבות, ספרים, קונצרטים – 0

נסיעות – 100

---------------------------------

סה"כ הוצאות – 3,605

 

הכנסות

קצבת זקנה – 1,460

גמלה מביטוח החיים – 1,970

---------------------------------

סה"כ הכנסות – 3,330

 

סך כל החיסכון שלהם לפי הדו"ח האחרון: 48,150. זה כל מה שהצליחו לחסוך לאחר כל שנות העבודה לכל צרה שלא תבוא. מצב חירום. אם למשל יחליק באמבטיה וישבור את עצם האגן שלבטח בגילו כבר מדוללת מסידן, ויהיה מרותק למיטה, או, חס וחלילה, מיחושי הפרקים העמומים הנודדים כרצונם מפרק לפרק יתבררו כסרטן עצמות ברוטלי. גם אי־אפשר להתעלם מאפשרות של שבץ לא־קטלני שיגרום לשיתוק חלקי, התקף לב שלא יקטול לגמרי, זוועות האלצהיימר, גידול ממאיר בערמונית, כבר עכשיו ההשתנה ממושכת ולעתים צורבת, קטרקט ועיוורון, ניוון שרירים, מה לא, בגילו הוא מועמד ודאי לאחד מהם, ואז יצטרך לשלם למישהו שיטפל בו. ואם יהיה בר־מזל וימות באופן חד וחלק כמוה הרי סכום זה יישאר אחריו ליורשיו החוקיים, כלומר, מה אכפת לו, הרי שארי משפחתו, הבת־דודה ההיא ואחותה הצעירה של אשתו ואין אף אחד חוץ מהן, כולם מבוססים היטב. אולי יתרום למישהו את הכסף? והוא רשם לעצמו ביומן "לכתוב צוואה" באחת השבתות הקרובות.

טור ההוצאות שבמאזן נשען ברובו על הערכה. וכי כיצד יֵדע כמה יוציא על ביגוד למשל. הוא בכלל צריך? הרי הארון מלא בבגדים שמעולם לא קנה בעצמו. גם את אלה נהגה לקנות עבורו. או סעיף תחזוקת הבית המסתורי לעת עתה, עד שיצבור ניסיון, מאה וחמישים נראו הולמים, כמה עולה כבר נורה, או חומר חיטוי לאסלה. ונסיעות. לא מכבר קיבל תעודת תושב ותיק המקנה לו הנחות בתחבורה הציבורית. ובמה זה מועיל לו, לאן ייסע. אבל הוא השאיר את הסעיף הזה ואף נתן בו מאה אחת משום הנורמליות שיש בו, חזות של חיים תקינים ובעלי תוכן, שאדם נוסע בהם מכאן לשם ובחזרה.

ואשר למזון, כבר בטח בעצמו לאור ניסיונו בשבועות האחרונים. פעמיים בשבוע קניות במכולת ואצל הירקן, פעם בשבוע אצל הקצב, פחות מארבע־מאות לשבוע יצטרכו להספיק. תכנון התזונה הכיל סלטים, חביתות, שקשוקה וסנדוויצ'ים עם גבינה, גם טונה, ותבשילי בשר או דגים פעמיים בשבוע. ימי שני ושישי יהיו טובים לכך. מה יבשל הוא טרם יודע, אבל פעם אחת בשבוע יכין קציצות. את זה הבטיח לעצמו. לכל השאר ישנה המחברת שהשאירה לו.

אך לא כך בנוגע למצב הכספי. כשלטש עיניים במאזן ההוצאות וההכנסות הרגיש צופה בתהום. הקיום לעת אלמנות וזִקנה לא היה אמור להיראות ככה. משהו מאוד לא בסדר במצב, ולא באשמתו. הרי הרווחים הנמוכים לא הספיקו ליותר מאשר קיום דל בפינוקים. הפרישו שנים לתוכנית פנסיה, ובניגוד להבטחות ולציפיות התמימות, היא מניבה כעת את הגמלה החודשית העלובה ותו לא. הם מילאו את חובותיהם, היו הגונים ללקוחות, הקפידו על מילוי הדו"חות למס הכנסה, מס ערך מוסף, ביטוח לאומי, שילמו את התשלומים במועד, פעמיים הטילה עליהם הממשלה מִלווי מלחמה והם נענו בנאמנות, לא העלימו הכנסות, הסתפקו בחלקם, והנה חלקו עכשיו קטן מלהספיק. מתחת לאפו השתבשו סדרי העולם שציפה להם, ולא הרגיש בכך. "זהו, העולם שייך לצעירים," אמר לו מנהל החשבונות ששירת אותם כל השנים כאשר העביר לו את האישור על סגירת התיק ואיפוס החשבון במס הכנסה.

המרירות כפתה עצמה עליו. זהו זה. למי שייך העולם כעת: לצעירים, לבריאים ולגבוהים. ויותר מאשר לאלה הוא שייך לבנקים, לרשויות, למי שקובע מה יהיה בחדשות בטלוויזיה ומה בעיתונים, לרואי החשבון, לעשירים, לפוליטיקאים חשובים, ללובשי מדים, לפושטי עורות. להם ולא לו. נחמה כלשהי היתה במחשבה שלאמיתו של דבר העולם לא שייך לאף אחד, ובמידה שווה. מי שלא יודע את זה עכשיו יֵדע אחר־כך, והעניים והחתולים יודעים זאת טוב מכולם.

 

בערב החליט שבכל אחד מן השבועות הבאים ילמד את עצמו מתכון אחד חדש מן המחברת, יבשל בהתמדה עד סיומה ואז יחליט מה הלאה. אין ספק, סעיף זה מעניק תוכנית בעלת משמעות לעתיד, ובמצבו הירוד, תוכנית כלשהי פירושה נקודת משען לחיים. תחושה חמימה פשטה בגופו. זאת נבעה מהסיכוי שהיא חיברה את מחברת המתכונים מתוך ראיית הנולד והבנת צרכיו בלעדיה. דרך משלה, כמעט סמויה מן העין, לשמר את נוכחותה בחייו.

לעצמו מוכרח היה להודות שתחזית ההוצאות מבוססת בעיקר על משאלות לב ועל תקווה כי המציאות המתנהלת בעולם, בדומה להתנהגותו המגושמת של אותו פיל ידוע בחנות חרסינה, תעשה זאת בלי לחבוט בו יותר מדי. אולי יש לו סיכוי כלשהו אם יוריד את הראש, יישאר בבית ויסתיר עצמו מפניה. ועם זאת ידע אל־נכון שהתקווה למשהו טוב מביאה עימה כנדוניה דאגה חרֵדה שמא תתנפץ. החרדה כבר החלה לכרסם את הלילות, את הזמנים הפנויים ממעש ומהסחת־דעת. החשבון מרעיד הידיים שעשה היה עגום: הוא יכול להחזיק מעמד אם יהדק את החגורה עד מחנק, יחסוך במים ובחשמל ובכל מה שאפשר, וינהל את ההוצאות בקפידה. והחשוב מכול הוא שהמזל יסייע, ששום תקלה לא תתרחש.

 

לא חלף חודש וכבר התעורר צורך ללכת לבנק ולפדות חלק מן החיסכון. ההוצאות רדפו זו את זו, הגיע זמן הפירעון של הצ'ק הדחוי שנתן לקבלן המצבות, אומדן ההוצאות היה נמוך מדי בחלק ניכר מן הסעיפים, ועד הבית העלה את התשלום למאה, האוכל והחול של החתול נגמרו מהר משחשב, מחירי הירקות כמעט נכפלו לקראת סוף הקיץ.

לאחר שהמתין בתור כעשרים דקות התיישב מול אישה חיוורת, במרכז תא בעל מחיצות נמוכות של עץ וזכוכית כהה. דלת לא היתה בפתח ושלט מתכת קטן שחרות עליו 'בנקאות אישית' השתלשל מהתקרה, בדיוק מעל ראשה של הבנקאית האישית שלו. "אני רוצה בבקשה למשוך חמשת־אלפים מהחיסכון שלי," ביקש והושיט לה את תעודת הזהות שלו ואת המסמך עם פרטי החיסכון.

היא הקלידה במהירות והתבוננה במסך.

"אני רואה שזה סגור לעוד חצי שנה," אמרה בלי להסתכל בו.

"מה סגור?"

"זה חידוש אוטומטי. אתה יכול לפדות את התוכנית ולהזרים אותה לעו"ש, אבל צריך לשלוח הוראה בכתב שלושה חודשים מראש. ככה אתה מרוויח עוד חצי אחוז ריבית שנתית, זה דווקא כדאי."

"לא ידעתי. אבל אני צריך כסף עכשיו."

"אפשר לשחרר תוך שבועיים, אין בעיה, רק שזה יעלה לך. קנס יציאה, עמלות ניהול, הפרשי שערים והריבית שצברת מתחילת השנה. חבל," היא הביטה בו בפעם הראשונה, "עדיף לך להגדיל את מסגרת האשראי והתוכנית תשמש כביטחון. הריבית על זה לא גבוהה נורא."

"רגע, כמה זה יעלה, מסגרת אשראי זה כמו הלוואה, לא?"

"כן, כן, בדיוק כמו הלוואה. לא עדיף?"

"והריבית על ההלוואה הזאת היא נמוכה יותר מהריבית שאני מרוויח מהחיסכון או גבוהה יותר?"

"ברור שגבוהה יותר. זאת הלוואה, מה לעשות, ככה זה עובד היום."

"אבל... רגע, כמה בדיוק יש בחיסכון?"

היא הציצה במסך. "ארבעים ושישה אלף מאתיים ועשרים."

משהו לא הסתדר. "אבל בדו"ח האחרון ששלחתם זה היה יותר."

"יכול להיות, תן לי לבדוק... כן, ירדו קצת דמי ניהול, ועמלת חידוש אוטומטי אני רואה, וחוץ מזה היו ירידות בבורסה, והתוכנית היא הצמדה משולשת, שליש מדד, שליש מט"ח ושליש מניות והיו ירידות השנה בכל העולם כמו שאתה בטח יודע. זה לא רק אתה."

הוא נזכר שרואה החשבון של אחותו המליץ להם בחום על התוכנית הזאת. "זה הכי בטוח," סיפר להם, "מפזר את הסיכון, כמו קרן נאמנות," הוא לא הביע אז את דעתו, לא הוא זה שהחליט בעניינים כאלה.

"תראי," אמר לה, "אשתי תמיד התנגדה לקחת הלוואות, היא לא תסכים לזה...". "אבל זה כבר לא חשבון משותף," קטעה את דבריו, "אני משתתפת בצערך, אדוני, אני רואה שהיא נפטרה." נכון, נפטרה, אז עכשיו נראה לך שתסכים? התפתה להשיב, אך קול נרגז שבקע מהתא השכן השתיק אותו. הבנקאית האישית שלו קפאה במקומה אף היא. "מה זה, הלו, אתם גונבים אותי, בסך הכול אתה לוחץ על כמה כפתורים במחשב, ובשביל זה עמלה כזאתי? מה, האצבע שלך מזהב?" וברקע נשמע קול מהסה: "אין צורך לצעוק, ששש, אני מבקש ממך... זה לא שוק פה, המנהלת כבר אמרה... אלה התקנות," והקול הכעוס התגבר: "בחורצ'יק, אתה אל תעשה לי ששש, איפה המנהלת, שתזיז את התחת להֵנה, כזאת עמלה? אתם לא מתביישים? דרעקֶעס אחד־אחד אתם." והשני: "בבקשה אדוני, זה בנק פה, תתנהג בנימוס או ש..." "או שֶׁמה, מה, היתה לי מכולת ואני יודע מה זה לעגל פה, לקחת שם, אבל אני מבקש מידע על החוב שלי וזה עולה לי כל־כך הרבה? חבל שלא לקחתי עמלה מכל הקליינטים שלי בכל פעם שביקשו את החשבון, הייתי מיליונר היום. תלכו לעזאזל." רעש מתגלגל של כיסא הנבעט לאחור בקע משם, ומעל המחיצה התנשא כהולוגרמה שטוחה ראשו של הפנסיונר הדק מחבורת השש־בש. קשה היה להאמין שאדם כה רזה וחלוש מסוגל להפיק קול רב עוצמה שכזה.

הבנקאית קמה ממקומה ועמדה, שתי ידיה נשענות על השולחן ועיניה לטושות, והפנסיונר הדק נהם לעברה: "מכיר אותך, גם את לא בדיוק א־גרויסֶע מציאה." וכאשר נתקלו עיניו באלמן, הוא נשבע אחר־כך לחתול שכך היה, קרץ לו והוסיף: "אל תאמין להם," בטון שהתרכך עד כדי ידידותיות.

המשך התהליך של גיוס ההון היה רווי באי־נוחות. הבנקאית יצאה לביקור קצר אצל שכנהּ הנזוף, חזרה ממנו כעבור רגע והתיישבה. מבטה שוטט במרחב שבין המקלדת ומסך המחשב עד שאמרה חלושות: "איזה אנשים, איזה אנשים."

האלמן נאלץ לנקוט יוזמה. להתווכח היה בלתי־אפשרי, היא נראתה כל־כך אומללה, ולכן בחר בדרך אשר תרַצה אותה עד כמה שאפשר, אך מבלי לוותר על כבוד עצמי צנוע. תחושה זו נבעה ישירות מהעובדה שהוא מכיר אנשים כאלה, בריות כגון הפנסיונר הזה והמוביל הבריון, שבמלחמותיהם הם מייצגים בעקיפין גם אותו. "אז, סליחה, כן, החלטתי על מסגרת אשראי. איפה לחתום, אני קצת ממהר." ובמשך כל הזמן שנאלצו להישאר יחדיו בתא ולשתף פעולה, להדפיס ניירות שונים ולחתום כאן, כאן ושם, לא נפגשו עיניהם ולו פעם. צמד זרים שבקרוב מאוד ייפרד והם קורבנותיה של קנוניה אחת. זרים שנכנעו למערכת חזקה מהם מאות מונים.

בשעות הערב, במהלך שידור של כתבת תחקיר על שחיתות במשרד התחבורה, הוא ראה פרסומת מטעם הבנק שלו שממליצה על תוכנית חיסכון הקרויה "הכוח הפיננסי שלך," אותה תוכנית שגילחה מהונו יותר מאלפיים שקלים בשנה האחרונה.

"הוא היה כזה גיבור, ממש כמו המוביל. נראה שהוא מחבב אותי משום־מה," סיפר לחתול. "לא שתק להם, לא כמוני. אל תספר לאף אחד," הפציר בו, "אני שיתפתי איתם פעולה, ככה, כמו כלום. הוא התנגד ואני נכנעתי. טוב שלא ראה את זה."

שעות הערב נדמו לו כנסיעה ברכבת בתוככי מנהרה ארוכה. ברובן הוא המשיך לצפות בטלוויזיה. באחד הערוצים שודרה תוכנית בישול, התוכנית המועדפת עליו בזמן האחרון. את עוקץ הבדידות מקהות היטב גם סדרות דרמה שטוחות שאינן מחייבות מעורבות נפשית כלשהי, וסרטי טבע או היסטוריה, אבל הוא משתדל לדלג על נושאים כמו השואה או ימי זיכרון לחיילים.

תוכניות של מוסיקה, ריקודים, תוכניות אירוח ושמחה צוהלת ולהגנית מעוררות בו תוגה קשה עד שהוא נמנע מהן לחלוטין. ספורט לא מעניין, סרט פעולה רב אפקטים ויזואליים המסתיים בניצחונו הצפוי של הגיבור מתקבל בברכה.

החדשות, האקטואליה, הפוליטיקאים, מאלה הוא מתרחק כמיטב יכולתו. כל אלה נותרו בלתי־מפוענחים באופן מאיים, או מעורר גיחוך במקרים אחרים. בערבים שבהם ישבו יחד על הספה היא נהגה להאזין לדבריהם של האנשים החשובים ולהיאנח: "נוּ, שוֹיְן, אז אמר," להוסיף תנועת ביטול, ובכך היה מסתכם העניין כולו. במקרה של שידורים מיוחדים מאזורים מוכי אסון טבע גדול, צונאמי, התפרצויות הרסניות של הרי געש, רעידות אדמה או מלחמות המנסים לקצץ באוכלוסיית העולם המתרבה ללא מעצורים, הוא חורג ממנהגו וצופה שעות ארוכות. בעניין זה אמרה לא פעם שיש תקופות שבהן מוטב להיות חשׂוך ילדים. ועיתונים? את אלה חדל לקנות אפילו בסופי השבוע משיקולי תקציב ומיאוס כללי. לפעמים הוא יושב אל השולחן במטבח, מרפרף בעיתון המחולק חינם שהביא בגיחתו האחרונה אל מחוץ לבית. התמונות מעניינות יותר מהכתוב. לא כתוב הרבה ובמה שכן כתוב יש להטיל ספק גדול, ומכל מקום, קשה לו מאוד להבחין בימים אלה בין מודעות פרסומת לידיעות חדשותיות.

בדרך אל השינה סיכמו מחשבותיו את מה שידוע להן על חביבן המוביל:

הוא בערך בגילו, אבל נראה צעיר יותר.

הוא טיפוס של בריון קל הצתה.

את הפסקות האוכל, סנדוויצ'ים דקים מפרוסות מרובעות של לחם לבן, הוא עושה על הספסל שבכיכר. אם יורד גשם הוא נכנס אל הנגר ואוכל שם.

הוא כועס מאוד על הנהגים חסרי הסבלנות שצופרים מאחוריו, מקלל וצועק ומרפה יד אחת מן הכידון לצורך המחשת טיעוניו הצודקים.

הוא יכול להוביל שלד עץ של מערכת סלון 3, 2, 1, פלוס שולחן, בהובלה יחידה.

יש לו פנקס קטן בכיס החולצה והוא מסוגל לנהוג באופניים בעזרת המרפקים ולכתוב משהו תוך כדי כך. או לקרוא.

הוא גולש בירידה הסובבת את הכיכר במהירות וללא שימוש במעצורים, ובניגוד למראהו המגושם, הוא מעתיק את משקלו לצד הכיסא ומטה את גופו לכיוון הפנייה בחן רב.

הוא אוהב את התלת־אופניים שלו.

הוא זקוק לדחיפה בעלייה, אבל רק כאשר עגלתו עמוסה.

בשעות הבוקר הוא נראה בדרך־כלל שמח בחלקו, אך יש ימים שבהם הוא מתרעם עליו, וכשהוא במצב־רוח כזה, הלסת שלו שמוטה מהרגיל והוא חובט בדוושות בכוח רב מן הדרוש.

 

אך לא תמיד ההירדמות כה קלה. יש לילות שבהם זה נראה אחרת.

לילות של שיטוט סתמי לאורך המסדרון החשוך, כניסה לשירותים בלי סיבה ובלי תוצאה, עמידה ממושכת ליד החלון, מול המקרר הפתוח, שוב לספה ולתוכניות נידחות בטלוויזיה, לא פעם נרדם לבסוף כשהוא סרוח מולה על הספה. לפעמים הוא מתיישב על הכיסא במטבח, משעין את הראש על הקיר ועוצם את העיניים. הכול אפוף אז בתחושה של חוסר זהות, חוסר התמצאות בזמן ובמרחב חסוכי הפשר אשר סביבו.

אימה ושיגעון.

הבקרים שלאחר לילות כאלה באים כגאולה. אין יפה כזריחת השמש לאחר ליל זוועות. לאורה הנקי משחרר המוח הסחוט את לפיתתו העוויתית בגוף, וניתן להתיישב במרפסת כדי לספוג מעט נחמה, קורטוב של שלווה בתכלת ואפור, שמספקת לו חלקת הים הקטנה שנותרה לו. רק אז מתרצה השינה הברוכה ופורשׂת אליו ידיים.

 

כשצלח את החורף השני מאז שנשאר לבדו, מצא את כרטיס הברכה.

"יקירי. גם אתה אחד מן החוטים המשתלבים במארג החיים," כתבה לו על גבו של כרטיס ברכה וצירפה אותו לזוג חפתים שקנתה לו ליום הולדתו השלושים. הוא הטמין אותו בתחתית מגרה, מתחת לקופה הרושמת בחנות, וכאשר מלאו ימיו ושנותיו כבעל עסק זעיר, מכר את שארית הסחורה והריהוט לסוחר עודפים וירושות, אסף את כל הניירות העסקיים לתוך שקית והוסיף אל תוכה את הפתקים הנדירים שכתבה לו. היו שם תעודות משלוח ישנות, מעט איחולי שנה טובה ששלחו ספקים, ספר טלפונים ירוק בכריכה פלסטית, הודעות שונות מהרשויות, כולל אישור על סגירת תיקם במס הכנסה עקב פרישה לגמלאות. השקית היתה מונחת בארון השקוע בקיר חדר הכניסה יחד עם כלי העבודה ושואב האבק, והיא ממתינה שם בסבלנות עד שיתפנה למיין את תוכנה ולזרוק את רוב הניירות שתפקיד זעיר היה להם בעולם וכעת הם מיותרים. הוא חיטט בארון בחיפוש אחר מברג מתאים כדי לחזק את ידית מחבת הברזל הכבדה שהתרופפה. הוא צלה בה רצועות בשר של חזה עוף מנוקד בגרגרים גרוסים של פלפל שחור ושום כתוש, אחד המתכונים הקלים שבמחברת. השקית התהפכה כאשר משך בתנועה גמלונית את תיבת הכלים, וחלק מהניירות התפזר על הרצפה. כך גילה אותו, כשהוא תחוב בין מכתב מהעירייה ובין פנקס קבלות שלא נעשה בו שימוש.

"וגם אם אינך מהצבעוניים שבהם," הוסיפה שם, הדיו הכחולה שהשתמשה בו דהתה מאוד, "בך בחרתי, ואני יודעת אך זאת: מעולם לא היה ועד עולם לא יהיה מי שיאהב אותי כמוך. לעולם לא תעזוב אותי, ואני לא אעזוב אותך." על כרטיס הברכה צוירה צללית של גבר מקפץ באוויר כרקדן מגביה עוּף ומעליו הודפס 'מזל טוב' באותיות כסופות ובולטות. הוא התיישב לאט על הרצפה הקרה, חבק את ברכיו ונשען על הקיר.

היא פגשה בו כאשר היה זבן מתלמד ומפוחד, כמעט אילם, בחנות גלנטריה גדולה במרכז. לא היה לו מקצוע אחר. היא היתה עובדת מנוסה, כבר שנתיים שירתה לקוחות, ולִבה היה שבור. אהבה נכזבת. היה בחור יפה, גבוה, אולי היה סוכן ביטוח, מי זוכר, לא סיפרה והוא לא שאל, והבחור הבטיח, לקח, ובפתאומיות נטש. מעניין אם הוא עדיין בחיים. מובן שבאותה עת לא ידע על כך דבר. בערב פלאי אחד שבו ליווה אותה לביתה, התיישבו לרגע על ספסל והיא החלה לבכות עד ששלח אליה יד לנחם.

כעבור חודשיים כבר היו נשואים. מה מצאה בו מלבד מסירות אדוקה – לא ממש ידע. זה, כשלעצמו, הספיק.

עובדה. ארבעים וחמש שנים נשארה איתו.

כה גדולה היתה מידת הביטחון העצמי שהיא הפיחה בו באותם חודשים, שדי היה בה כדי לדרבן את שניהם לפתוח חנות משלהם למכירת דברי סדקית. לא לפחד.

בתנופת העזה אופטימית ועתירת סיכונים, הם רכשו במעט חסכונותיהם ותוספת עזרה מהוריה, זכות לחנות קטנה בדמי מפתח באזור שנראה מתפתח מבחינה מסחרית. גרו אצל ההורים שלה עד שהחנות נכנסה למסלול, והצליחו לגייס סכום שהספיק כדי לרכוש דירה, גם היא בדמי מפתח, באזור הזול שבדרום העיר. לא רחוק מהחנות. ארבע תחנות בלבד באוטובוס, או חצי שעה של הליכה מתונה. לדירה היו שלושה כיווני אוויר, היא שכנה בקומה שנייה, בגובה ארבעים וארבע מדרגות שבימים ההם דילג עליהן בקלילות, המטבח היה בגודל סביר, אבל מה ששִכנע אותם למהר ולחתום על החוזה היה הים הגדול שנשקף מן המרפסת. היא העיפה במרחביו מבט אחד, נשמה נשימה עמוקה, הביטה בו ובחיוכו המתרחב אל מול אותם המראות, והנהנה.

לאחר שנים התארגנו הדיירים, אספו כסף, והוסיפו מעלית קטנה שעולה ויורדת בעצלתיים בפיר בטון שנבנה בחדר המדרגות וסָתם את החלל המאוּורר שהתנשא עד הקומה האחרונה. אך, כפיצוי ראוי, היא מקילה כעת באופן משמעותי על שרירי הרגליים הנחלשים ועל הברכיים השחוקות בהתאם לגילן.

השנים ההן רחוקות עד כדי זרות. הוא חוזה בהן מבעד לערפל כבד.

היה כמובן העולם הגדול של חיי המין. שפע העונג שהיה לא מוכר עד שהיא באה אל חייו. אט־אט החלה מלמדת אותו את גופה, לומדת באותה סבלנות את גופו הנלהב, הופכת את מה שהיה חלום באספמיא לבחור כמוהו, למשאלות שהוגשמו זו לאחר זו. היא נטלה את כפות ידיו והניחה אותן על שדיה, מתחת לחולצה. היא שלחה יד לעבר מִפתח מכנסיו, ולחשה באוזניו: "כן, בדיוק ככה," כאשר שילבה את רגליה סביב גווֹ המתפתל מעליה בתאווה ובקצב הולך וגובר עד ההתפרקות, עוויתות העונג שהטבע מעניק ליצוריו החיים כשׂכר על המאמצים הכרוכים בהתרבות. אחר־כך שכבו חבוקים זמן רב, והיו פעמים שלִבו עלה על גדותיו ונשפך על כתפה כדמעות.

וברחוב היה הולך איתה, רעייתו, קומתו זקופה וידו חובקת את מותניה, או מונחת על כתפיה כאשר הם יושבים בבית־קולנוע מודרני עם כיסאות מרופדים ומסך סינמסקופ שנפתח מול כיכר העירייה. כמעט בכל מוצאי שבת הלכו לשם.

מה עוד הוא זוכר מהשנים הראשונות איתה. הרצפה היתה קשה וקרה, הוא קם משם והתיישב במטבח. החתול יצא מחדר השינה, התמתח והחל להתחכך ברגליו. "עזוב אותי עכשיו," דחף אותו, "עזוב אותי, אל תיגע, אין לי כוח אליך." והחתול שנוהג לגלות עיקשות דווקא במצבים כאלה, ניתר והתיישב על ברכיו. הוא ויתר לו וסבל בהשלמה את ניצול רגליו כרהיט.

לא תמיד היה להם כל־כך טוב. היה כעס לפעמים, היו מריבות שונות, חלקן מטופשות, רובן מיותרות אך מיעוטן גם נחוצות. לפעמים אדם רוצה לצרוח, ועל מי יצעק אם לא על הקרוב אליו ביותר.

ולא פעם היה צורך לנער אותו. והיא ניערה.

והדאגות והמתחים, כאלה היו לא מעטים. לילות שהתהפכו בהם על משכבם, נאחזו זו בזה בייאוש, הפנו גב זה לזו בניכור, למי אין לילות כאלה, והכסף הארור שתמיד היה במשׂורה, מהר מאוד גילו שהיא מיטיבה ממנו לחשב ולתכנן והיא הפכה להיות הגזברית הראשית אף שהוא למד הנהלת חשבונות בבית־הספר התיכון. היא למדה ספרות וקצת תפירה.

ושלא כמו ברוב ימיו לפניה, כעת היה לבדו לעתים נדירות. זה היה השינוי העיקרי שחוללה בחייו. ולזה לקח לו זמן להתרגל. "אז אנחנו נחשבים משפחה? הקמנו משפחה?" שאל פעם את שורש צווארה ואת עורה החמים שהצטמרר מהבל פיו, וקולה ענה לו בחושך: "כן, אנחנו משפחה, נסה לישון עכשיו."

הם האמינו שאם יעבדו כמיטב יכולתם, יהיו חרוצים ומסודרים, חסכנים ומהוגנים, ההצלחה סופה לבוא. יעבדו קשה בשנים שיש בהן כוח, וינוחו מלאי סיפוק ונחת לעת זִקנה. מי ידע אז שהחנות הקטנה תִשחק את ימיהם ותהפוך לעול מתמשך עד שתדעך, והם – איתה. מי חשב שיום יבוא והוא יֵשב כך במטבח, ערירי, חרד ועני.

"איזו נאיביות מטופשת יש לצעירים," אמר לחתול שהשיב לו מבט תוהה, "איך מנצלים את זה, איך סידרו אותנו." ההאשמה היתה כללית מדי והסבה לו כזאת אי־נוחות עד שלא התעמק בה. את החתול היא לא הרשימה, הוא ירד מברכיו ועבר לישיבה דרוכה על אדן חלון המטבח. זו היתה שעה מועדת לביקורי יונים ויש לעמוד על המשמר, לבל תעזנה לפלוש לטריטוריה שלו.

וכמה טיפש היה בניסיונותיו המועטים להיות כמו כולם. צקצק בלשונו במקומות ראויים, הביע במחווה, בנחירת בוז, בהרמת גבות משתאה, את דעתו על העניין שבראש סדר היום. אין בעיה להגיע להישגים בתחום הזה. מסתכלים סביב ורואים כיצד עושים זאת האחרים. הוא המשיך את הסבריו באוזני החתול: "קל לראות את זה, אני אסביר לך אם תקשיב. עזוב את היונים, יורד גשם, אתה שומע? אנשים הרי אוהבים להסתדר בקבוצות, בעדרים, אחת מהנהנת והשנייה מיד שוללת, אלה נגד ואלה צועקים בעד. אסור להסס. אסור להגיד אני לא יודע, זה לא ענייני, לא חשבתי על זה, אין לי חשק, ואם מישהו בכל־זאת יגיד יקראו לו טיפש."

אפילו חייל הוא היה. יש צורך באספקה מתמדת של חיילים ואף אחד לא שאל אותו אם הוא מעוניין בזה. גם לא הוא את עצמו. השעון המקומי באזור הזה שנולד בו נתקע פעם ומחוגיו מצביעים מאז על שעת חירום ביטחונית, וכמו כל שעון מקולקל הוא גם צודק במחזוריות קבועה. לפיכך נאלץ להשתתף בכמה מלחמות, אם כי בתפקידים לא הֵרואיים משום שהפרופיל הגופני הנמוך שנקבע לו לא התאים ליותר מזה. אבל בסיומה של אחת מהן, שנחשבה המוצלחת ביותר עד כה, קיבל בכל־זאת סיכת פח מפוספסת המעידה על גבורתו. כל החיילים קיבלו. הצבא המנצח ידע לכבד את חייליו הקטנים.

הוא שירת כעוזר לקצין שלישות גדודי. ע' קש"ג. כך קראו לזה. השפה הצבאית מרובת ר"ת וקיצורים מסיבותיה שלה. הוא מיין טפסים ושלח מכתבים, חילק משכורות, שוברי נסיעה, רשם רשימות על גבי רשימות של שמות אנשים ומספריהם האישיים עד כי נראו לו כאחד. גם המערך הלוחם זקוק לביורוקרטיה, וללא עבודתם החשובה של פקידים כמוהו לא יהיה מי שיסתער קדימה ויחסל את האויב. ככה לפחות אמר להם המפקד הכַּרסתן של הקורס לשלישים צבאיים. 'מערכת תומכת לחימה,' הוא קרא למה שעשו, וכדי שיהיו במצב מתמיד של דריכות, נהג להתגנב אל אוהל השלישות, להשליך אבן למרכז, לצווח בקולו הדק: "רימון," ולנזוף בהם אחר־כך על תגובתם האיטית. "אתם חיילי צעצוע, עשויים משוקולד, אם זה היה רימון אמיתי הייתם כולכם מתים," וסיפר שוב על קרבות פנים אל פנים שניהל מול אויב אכזרי במיוחד באחת מן המלחמות הקודמות. "כך שניתן לקבוע, מר חתול, שבסך הכול הבאתי תועלת למדינה ולכן, בניגוד לך, אני אזרח שווה זכויות. אתה יודע למשל שאני יכול, עד היום, להצביע בבחירות למי שאני רוצה? ולא רק זה, יש לי אפשרות להביע דעה באופן שוטף, מתי שמתחשק לי, אפילו שאין מי ששומע אותי חוץ ממך. מה אתה אומר על זה? ואתה, צבא עשית? מיסים שילמת?"

החתול לא טרח להגיב. ברק רחוק הבהב בחלון, רעם עמום התנפץ וחדל, והוא הזדקף והחל לפזם שיר מחתרות ישן:

"אזרחים אלמונים, הננו בלי מדים,

וסביבנו אימה־ה וצלמ־וות,

כולנו גויסנו לכל החיים,

משוּרָה ישחרר רק המ־א־וות,"

החתול, בבורותו, לא הבחין שהחליף את המילה 'חיילים' במילה 'אזרחים' ושיבש בכך את כוונת המשורר. הוא ניתר מן החלון והתיישב ליד תנור האפייה והחל ללקק את זנבו מן השורש ועד קצה. גשם החל לרדת. בחדשות התריעו מפני סערה כבדה הצפויה הלילה.

להביע דעה זה חשוב, לדעות בכלל ולדעתו הפרטית יש משקל. בהחלט. משקל שבמבט לאחור נראה דומה יותר לנֶפח. הדעות תופסות מקום רב ברחבי המוח, זוללות ממנו אנרגיה, מצריכות תחזוקה, מחייבות עדכונים, זקוקות לשיוף וכוונון, כלומר לבן־שיח, אבל ממשוּת, מסה, אין בהן. דעתו כיום על דעות היא שלילית, לעתים נדירות יש בהן תועלת. לבעל הדעה אין שום השפעה על מה שקורה, ממילא בעלי המאה המעטים הם בעלי דעתם של רבים ושולטים בהם בכל דרך, ככה זה. אם כן, מדוע טרח בהן כל־כך?

"קשה לדעת," סיכם את העניין באוזני החתול, "ככה זה היה ועכשיו כבר פחות."

הטלפון צלצל. כשהצמיד את האפרכסת לאוזנו ספג עור התוף מכה קשה מקולו הרם של קריין נלהב יתר על המידה: "ערב טוב, בוודאי שמעתם על מועדון הלקוחות השמחים שלנו, הצטרפו עוד הערב וגם אתם תוכלו ליהנות משלל מבצעים חסרי תקדים על מגוון של," והוא ניתק וקילל. לא עובר שבוע שבו הפרסומאים הללו אינם מתקשרים ומשלחים בו את הפרסומות המוקלטות שלהם. אין שום דרך לשים לזה קץ, ואין כל אפשרות להשיב להם מנה אחת אפיים.

מול מסך הטלוויזיה זה הרבה יותר קל. "זה לא יפה מה שאתם עושים," טען בשצף קצף כלפי פרסומת של מכללה אחת שדחקה באנשים צעירים ללכת ולהצטיין, לשאוף, להשיג, להנהיג, להצליח, "זה לא הגיוני מה שאתה מנסה למכור," הטיח בשר האוצר אשר טען בכובד ראש כי הפתרון ליוקר המחיה הוא הגברת התחרותיות מצד כולם. "נו, שוֹיְן, אז אמרתם," אימץ את דבריה, "אבל אי־אפשר להצטיין אם אין תחרות, ובכל תחרות אחד מנצח והרבה מפסידים, ומכאן נובע שאתם דוחפים אנשים לבחור בדרך שבה, כידוע מראש, רובם יפסידו. שקרנים. יועיל יותר לכולם ללמוד להתמודד עם כישלונות ומחסור בִּמקום איך להצליח." במקרה זה החתול הסכים איתו, זה היה ברור – הוא נשא אליו עיניים והניח עליו את ראשו.

"השפה הזאת של הפרסומות יכולה לשגע כל בן־אדם שפוי. אתה חתול ולך לא אכפת מדברים כאלה, אבל תדע לך שאצלם בטלוויזיה הכול מרגש, מזעזע או מדהים, וזהו. ככה כל היום, שעות על שעות, מרגש, מרגש, מדהים ומדהים, ממש שטיפת מוח, ומי ששומע את זה חייב כל הזמן להיות נדהם או מזועזע, ואחר־כך להרגיע את עצמו בקניות של שטויות שאף אחד לא באמת צריך. אני אומר לך, המילים שלהם נראות כמו סיר קציצות שהתרוקן ורק שאריות נשארו דבוקות לקרקעית, ולא רק זה, הקליפה הריקה של המילים הופכת בידיים שלהם לנשק."

נשק? החתול הסב לעברו את אוזניו המשולשות בעניין.

"כן, כן, תתפלא, מי שהמילים שלהם פוגעות בו נהיה מטומטם. קהל מטומטם הוא לקוח נאמן. אני זוכר כמה וכמה לקוחות כאלה. יכולתי למכור להם כל דבר."

 

הוא הציץ למרפסת לוודא שהוריד את הכביסה, רוח קרה וחזקה נשבה. הוא עטף את כתפיו בשמיכת הצמר והתיישב על הספה. את הטלוויזיה לא הפעיל, גם לא את תנור החימום, חשבון החשמל האחרון היה גבוה יותר משציפה. הניח רגליים על השולחן ואל השקט נטול הלהג של קופסת השקרים, שבו והתגנבו הזיכרונות.

הם רקמו אז תוכניות לרוב, בשטף ובהתלהבות מאופקת, כאשר טיילו שלובי זרוע לאורך שׂדרות מוצלות, שוחחו עליהן בנמיכות קול כאשר שכבו צמודים זה לזו במיטה, בקולות מחויכים על ספסל מול נדנדות עמוסות בילדים, ובנימה עניינית כאשר ישבו במטבח ולפניהם מונחים ניירות משובצים שטורי מספרים ותאריכים רשומים עליהם.

הם חלמו אז על עושר צנוע, היו ימים שזה נראה בהישג יד. יחזרו הביתה מהעבודה ויבואו חברים לבקר, יֵצאו בחבורה לפיקניקים תרבותיים, יבקרו במוזיאונים, בתערוכות נחשבות, יחסכו עוד קצת ויעשו מינוי לתזמורת הפילהרמונית, יקנו מתנות זה לזו, יטיילו בנחת לאורך הים – בשבתות אחר הצהריים מנגנת על הטיילת תזמורת ריקודים והנגנים לבושים בחליפות ועונבים עניבות פרפר – ומי יודע, אולי אפילו יוכלו לאפשר לעצמם מסע שיט על סיפונה של ספינת תענוגות לבנה שאשנביה מעוגלים. יעמדו חבוקים בירכתיים ויביטו בשובֶל הקצף הלבן הנסרך מאחוריה, יֵרדו ממנה כשתעגון בעיר נמל ציורית ששמה לא יעלה ולא יוריד, יֵשבו במסעדה מקומית באחת הסמטאות המתפתלות בין חנויות קטנות וססגוניות שיקנו בהן אחר־כך מזכרות. מלצר משופם בעל תרבוש ימזוג באדיבות יין לבן וצונן לכוסותיהם ומתחת לשולחן יחככו רגליים. אחר־כך יפרה את רחמה והיא תהיה עגלגלה וזוהרת, ולאחר שייוולד הילד יבחרו לו שם שכולו טוב, והוא יהיה שמנמן וסמוק לחיים, בטוח ומוגן, עטוף באהבתם, ולאחר שיגדל דיו יספרו כיצד הרו אותו בפינה אקזוטית אי־שם בקצה עולם, וכיצד שכבו על חול רך ברצועת חוף ים בתולי והביטו בכוכבים נוצצים בשמי פחם, וים רגוע שילח בהם אדוות רכות. והילד הזה יהיה אח בכור לילדה יפה וגדולת עיניים, שקטה ונבונה, וגם לבן־זקונים שובב המתרוצץ בצהלה על כר הדשא בחצר ומעיף לשמי התכלת עפיפון ארוך זנב.

ועכשיו די, ולעזאזל עם כל השטויות האלה. מה שהיה – היה ואיננו. "חלומות נכזבים לא מוסיפים לבריאות," נהגה להגיד, והנה הוא מוסיף על כך משלו: במיוחד כאשר הם עוסקים בילדים. הוא נשכב על צִדו, כיסה את גופו בשמיכה ועצם עיניים. החתול הצטרף במהרה, והתכרבל בגומחה שנוצרה בין רגליו המקופלות.

לא, חלקו לא נגרע מן העולם. בשום אופן לא. הוא השתתף בו עד צוואר. לפחות אז, בתקופה ההיא שהיתה פסגת חייו, כבורג מתפקד באחד מחלקיה של מכונת הקיום. בעיני רוחו הפקוחות לרווחה מאחורי העפעפיים המהודקים, דומה מכונה זו יותר מכול לקטר דוהר. אדם חושב על דברים אחרים לגמרי כשהוא מוצא עצמו לפתע משולב בין חלקיה של רכבת שועטת, נעוץ, מולחם או מוברג, וגם אם ירצה בכל מאודו להשתחרר לא יוכל. והרכבת דוהרת ודוהרת, ומזדחלת אל קרבן של מנהרות חשוכות וחוצה גשרים פרושים על פני תהום, ויצטרך הבורג להמתין בסבלנות שאיננה תמיד בנמצא עד שיתבלה דיו ויוחלף בידי חדיש ושׂשׂ אלי קריירה ממנו. רק אז יוכל לנוח מהעמל המפויח שהיה מנת חלקו. הוא ייזרק כלאחר־יד אל ארגז של חלפים משומשים שפג תוקפם, ושם ישהה לצד חלקים מיותרים כמוהו עד שיישפך לכבשן לוהט וימוחזר בדמות חדשה. והם, אמנם היו להם שאיפות, מבטים צנועים ששלחו בדמיונם לעבר האופק, אבל עם חלוף השנים – השגרה התפלה, האכזבות, הפיח והגריז, פצפוצי המנוע המסובב את הגלגלים, החיכוך השואג בפסים הכותש את חלומות הנפש לאבק, הגיצים המתעופפים תחת הלמות פטישי הנפחים המכים בראש – הצטמצמו מאוד המרחקים, והם הסתפקו באופק המטבח הקרוב בעת ארוחת הערב שלאחר יום העבודה, עיניו תלויות בה, והיא יושבת מולו ומוסיפה לצלחתו עוד כמה כפות מָמָליגה מהבּילה עם קוביות של גבינה מלוחה, חמאה, ובצל קצוץ עם הרבה שום.

מתכון שלא היה רשום כלל במחברת ואותו כנראה לא יטעם יותר. לקחה אותו איתה וזהו.

ליל הסערה טפח בתריסים, הרוח טסה בין הבתים ביבבה פרועה, משהו נחבט במרפסת. הוא קפץ מן הספה, שמט את השמיכה ויצא לשם בבהילות, ללא נעליים. מתקן הכביסה התהפך, ברד כבד החל לפצח את ראשי הצמחים, הרצפה כוסתה במרבד של גרגרי קרח. הוא אסף בקדחתנות עציץ לאחר עציץ, אץ פנימה ומיד החוצה. קליעי הברד צלפו בראשו ללא רחם, דקרו את כפות רגליו, אך עד שהכניס את כולם פנימה, אל מבטחי הסלון, לא עצר.

כולם ניצלו.

הוא הציל.

לא המפקד הצווחן, לא גיסו רואה החשבון, לא שר החקלאות ולא הבנקאית האישית שלו היו מסתכנים בדלקת ריאות כדי להציל עציצים. הפנסיונר הדק שהיתה לו מכולת, המוביל – רוב הסיכויים שכן, אם יש להם עציצים. חבל שאינם נוכחים כאן, חבל שהיא לא רואה אותו ככה.

החתול הגיב ביללות אימה. שלוליות מים עכורים נקוו על הרצפה, עלים מבוהלים שנסחפו פנימה עם הרוח התגודדו בכל מקום. האלמן אחז בגבו הדואב. כפות רגליו היו קפואות ומאובנות ולאור הנסיבות – הפעיל את תנור החימום.

באותו לילה ישנו כולם יחדיו בסלון. החתול, הוא והעציצים. אך בימי חורף גשומים הוא שוכב לפעמים סתם כך במיטה, טיפות הגשם נחבטות בחלון הסגור, נמרחות וזולגות על פניו, עיניו נעצמות והוא מקשיב לקול תיפופן המתמשך. ימים מתאימים לקריאת ספר, אחד מאלה שהצטברו בספרייה שלצד פינת האוכל החדשה. את רובם קרא כבר לפני שנים, ואל חלקם שמח לחזור כאל מכרים ותיקים. הראשון שקרא אחרי שנשאר לגמרי לבד היה רובינזון קרוזו בתרגום ישן, ספר שדפיו מצהיבים בשוליים ופינת כריכתו החיצונית התפצלה מזו הפנימית, ובימים ההם, כשנאלץ לתור אחר הדרכים שבעזרתן ישרוד את שארית חייו, הוא הרגיש כרובינזון קרוזו בביתו שלו.

 

האביב הגיע. הים היה כחול מתמיד, העציצים הצמיחו שפע של עלים רעננים מול עיניו המשתאות. פריחתם המופנמת של צמחי התבלין נגעה ללב. עלי כותרת זעירים טיפסו במעלה הגבעולים, והם לבנים, ורדרדים וסגלגלים, שיח העירית צימח גבעולים ארוכים וזקופים ובראשם תרמיל סגור שהלך ותפח עד שהתפקע לכדור סגול של פריחה. תמורת מטבעות אחדים רכש בעלות על זכוכית מגדלת בחנות לציוד משרדי והתבונן שעה ארוכה, מרותק, בחלקי הפרח הזעירים. מי מתייחס בכלל לפריחת צמחי התבלין, קוטפים את עליהם וזהו זה.

אוכלוסיית הציפורים שקקה חיים, יונים לאין־ספור ליקטו גרגרים בכל מקום והתעופפו מגג אל גג, להקה נמרצת של סיסֵי־חומות עסקה בציד פרוע של חרקים תוך הפגנה של כישורי תעופה פרועים, עורבים גברתנים קראו זה לזה בקולות ניחרים, דרורים התיישבו לנוח על מעקה המרפסת, קיפצו על המעקה ונמלטו בזריזות כנפיים כאשר ניסה להתקרב, שורות של שרקרקים הצטופפו על חוטי החשמל. באחד הערבים זיהה בוודאות תנשמת לבנה דואה מעל גגות הפח והאזבסט של הנגריות.

את ידיעותיו בתחום הצפרות רכש בדרך אל חנות הירקות. דוכן קטן של ספרים משומשים נפתח בין בית־הקפה לחנות לצורכי חיות, והיות שהיה זה יום הולדתו, הרשה לעצמו לקנות מגדיר ציפורים משומש. המחיר היה נמוך ממחיר קילוגרם אחד של עגבניות.

זו שעת בוקר של שבת, אחת משעותיה היפות, המפויסות, של השכונה. רוב חלונות הבתים עדיין מוגפים, הרחובות שמחים אל מול משחקי השמש המלוכסנת, תכונה ניכרת בעציצים, עלי הצמחים משׂרגים את שריריהם לקראת יום של עבודה והתפתחות. האוויר נקי וצלול, נעים לנשימה, עוברי האורח הנדירים הולכים בנחת לאן שהולכים. עבדקן אחד לבוש כולו לבן וטלית על כתפיו, איש וכלב, חיפושית שחורה מאיצה רגליה על המעקה, גופה הפחוס מתנדנד מצד לצד.

שעה נוחה מאין כמוה לשחרר את המבט לטיול חופשי. ולהיכן ילך? ראשית ילך לים, לפיסה האחרונה ממנו, לקו האופק הרחוק. אחר־כך אל הרחוב המפריד בין בתי המגורים לנגריות ובתי־המלאכה. הוא נראה כנהר צר, בחלקים גדולים ממנו גדותיו חסרות מדרכה, ויובלים של אספלט מתפצלים ממנו פעם לימין ופעם לשמאל.

מן הסתם מעטים האנשים המנסים לקלף ממנו את כיסויי השנים ועטיפות האירועים, ומחפשים בו עקבות של דורות רבים ושנים מתרחקות, זמנים שהארץ היתה רחבת ידיים, חיים שלמים היו עוברים על האדם באיטיות ובמיעוט שינויים. לאט, לאט, עם השנים, נסללה הדרך. גבעה קטנה דחפה לכיוון זה, ציבור סלעים היטה את הדרך לשם, בור מים נעקף מכיוון אחר, גדר אבנים שהשפיעה, קבוצת עצים שמשכה את הדרך אל צִלם.

דמיונו מחפש את טביעות גלגלי העץ והמתכת של עגלות וכרכרות שהוטבעו בה, מנסה לשמוע את קול טפיפתם הענוגה של עדרי עיזים וכבשים שבוודאי רעו כאן, פרות ועגלים, ואין־ספור כפות רגליים צועדות של אנשים, יחפים ונעולים, ופרסות סוסים דוהרים וחמורים מזדרזים, אשר תחת כולם הודקה עד שכבש אותה האספלט.

והנה מראה מפתיע: את הכיכר חצה לא אחר מאשר המוביל, שללא אופניו נראה שונה עד מאוד. הוא לבש בגדי שבת, מכנסיים מגוהצים וחולצה לבנה, ידיו משולבות מאחורי גבו וכיפה לבנה בוהקת על ראשו. אם כך, הפתעה מרעישה – הוא מתגורר בסביבה, הוא שכן. ולא זו בלבד, המוביל השכן הניף לעברו יד חזקה בתנועה בעלת משמעות ברורה של ברכת שלום. לא היה מקום לכל פרשנות אחרת, לכן השיב לו בנפנוף. ידו נותרה שלוחה עד שנעלם המוביל מעבר לפינה.

 

האביב חלף כהרף עין ופינה את מקומו לקיץ. האוויר הצלול נעכר והתלחלח, שחקני השש־בש נצמדו לצל הקירות. מועד היציאה מבעד לסורגי הזמן שהטיל הבנק על כספו הגיע, והפעם לא היסס ולו לרגע. הוא הודיע לבנק מראש כי הוא מבקש את כספו, לפי התקנות, פדה את תוכנית החיסכון והעביר את כל הסכום לחשבון השוטף. לאחר תשלום העמלות השונות והמסובכות להבנה, הצטמק ההון שלו עד לסכום של פחות מארבעים אלף שקל. את מסגרת האשראי שלו ביטל, וגם על פעולה זו גבו ממנו עמלה כואבת, אבל לפחות חדל לשלם לבנק ריבית על החוב, ושארית כספו תהיה מעתה בשליטתו המוחלטת.

כעת חישב שבכל חודש הוא במאזן שלילי של יותר מארבע־מאות שקלים בממוצע, זה יותר מדי, ואם כך הרי שהסכום שיש לו בחשבון יתכלה תוך שנים ספורות שלאחריהן יידרש לשירותיהם של בתי־התמחוי ואגודות הצדקה. הוא החשיב עצמו כבר־מזל, באופן יחסי, על שיש קורת גג מעל ראשו ואי־אפשר לפנותו בקלות מהבית בעודו משלם במועד את דמי השכירות הקבועים בחוזה, ולמזלו, באזור מוזנח זה אף קבלן עדיין אינו מעוניין להרוס את הבית הישן ולבנות חדיש במקומו, כל עוד הוא מוגדר לפי החוק כאדם חי, ואזרח בעל זכות הצבעה בקלפי. ובכלל, מדוע אין בנמצא מוסדות העוסקים בהמתת־חסד של עניים. היה מתדפק על דלתותיהם מיד לאחר שחשבון העובר ושב היה נושק את נשיקת המוות שלו לָאפס.

 

הוא ערך הסכם עם הגורל. לפי ההסכם צד א', כלומר הוא עצמו, יעשה כמיטב יכולתו בכל תחום מעשי, לא יזיק לאיש, יחסוך ויקצץ בהוצאות ולא ייכנע לייאוש ולצער, והגורל, מצִדו, לא יפגע בו מעבר למה שכבר פגע. לא יזעזע שוב את עולמו. זמן רב ביקש ממנו שיניח לו, שישוב להתעלם ממנו כפי שנהג במשך רוב חייו. הוא מוותר עליו. לא רוצה ממנו מטוב ועד רע. הדבר הראוי היחידי שסיפק לו הגורל היה היא, והוא גם לקח אותה. איזן את עצמו. שיהיה לו לבריאות ועכשיו שיעוף ממנו ויהי שם הגורל מבורך.

זה היה הסכם ערטילאי ובלתי־כתוב, אבל בלִבו הוא היה חקוק כאותיות מצבה. מאז מותה ועד עתה כוּבד ההסכם על־ידי שני הצדדים ומבחינתו גם היה יכול להימשך לנצח, אלמלא רצה הגורל אחרת ושילח לו סימן המבשר על שינויים קרבים ובאים. אות זה היה אדם מטופח בחולצה שחורה ומבריקה, מכנסיים אלגנטיים ושחורים אף הם, שעבר בכיכר במקרה או שלא במקרה, ופנה אל המוביל שלו בדברים.

היתה שעת צהריים, השמיים היו כחולים וחיוורים, מלובנים מחום, רוח לוהטת ולחה נשבה. חולצתו של המוביל, שנח כדרכו בשעות אלה בריבוע הצל שמתחת לסוכך הפתוח של הרפד, היתה ספוגת זיעה ופניו סמוקים. הזר נותר יבש ורענן, חסין מפני חום השמש ומכל דבר שהוא.

חשד אחז בו למראה השׂיג והשׂיח הבלתי־צפויים: הזר אמר משהו, המוביל נענע ראשו לשלילה, שפתו התחתונה והמשורבבת התנדנדה מצד לצד, האדם בשחורים הניח יד על כתפו ולחש באוזנו, הסבּל הרים ידיו לשמיים ונקש באצבעו על מצחו כאומר 'משוגע', הזר הוסיף בידו הפנויה תנועה מעגלית לדבריו והמוביל החל להנהן בראש מורכן, מחה את מצחו בשולי החולצה ואחר־כך הלך איתו, דוחף לפניו את האופניים בזרועות ישרות ובגב כפוף, מכנסיו שמוטים מדי, מגלים טפח ניכר מחריץ ישבנו.

כל זה עורר תמיהה. מועקה כבדה ומבשרת רע, שהרבה היגיון אין בה, שקעה בבטנו. רק משהתרחקו שניהם במורד הכביש מיהר אל פינת המרפסת בניסיון נואל להבין, אולי לעצור איכשהו, את מה שנראה כביש־מזל המתלווה אל המוביל שלו, ובעקבותיו יגיע גם אליו.