מבוא
"לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". להקמתו של חוק צער בעלי חיים היו טעמים רבים, אחד מהם הוא כי המעשה עצמו משפיע על האדם ועל אופיו, באופן ש"המתאכזר לבעלי-חיים סופו שיתאכזר גם לבני אדם; ומי שראה אדם מתעלל בבעל-חיים ועמד מנגד, סופו שיעמוד מנגד גם כאשר יתעללו בבני אדם".
התפיסה שהתנהגות מסוימת כלפי בעל חיים אחד יכולה להצביע על פגם באופי ועל הרגלי התנהגות שליליים מציגה את בעלי חיים והאדם תחת התייחסות אתית מסוימת שווה. אם גם האדם וגם בעלי החיים האחרים חווים סבל כאשר מתאכזרים אליהם, הרי שאין רלוונטיות אם האדם מתאכזר לבעל חיים או לאדם — בשני המקרים הוא מתאכזר לישות סובלת. גם אריסטו, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה ואבות הפילוסופיה המערבית (384 לפני הספירה), סבר כי התחושתיות אופיינית לבעלי החיים ולאדם גם יחד, וכי תכונות האדם וסגולות אופיו באות לידי ביטוי במעשיו, ותפקידה של האתיקה היא ללמד את האדם מהו הטוב.
לפי הסיפור המקראי, על פי הפרשנות המסורתית, עם בריאת העולם המשיל אלוהים את האדם הראשון על בעלי החיים, אך התיר לאדם למאכל מזונות ממקור צמחי בלבד: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א). כלומר לאדם הראשון לא הותר להמית בעל חיים לצורך אכילה. זה היה רק לאחר מכן, בספר דברים פרק כ, פרשת המבול, שצוין היתר לאכילת בעלי חיים: "כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר".
ההתייחסות הרווחת כיום כלפי אכילת בעלי חיים גורסת כי ההומו ספיאנס הוא אוכל-כול, כלומר מאז ומעולם אכל גם בשר בעלי חיים וגם מזון מהצומח. הומו ספיאנס הוא השם המדעי של האדם, והוא מוגדר כמין האדם התבוני בהיותו בעל יכולת להתבוננות פנימית ושיקוף עצמי של התנהגותו שלו ושל השפעתה עליו ועל אחרים בסביבתו. הוא נבדל מבעלי החיים האחרים בעיקר בשל הליכתו הזקופה, שימושו בכלים והיותו מהנדס את סביבתו. אריסטו טען כי מתוך סוגי החיים השונים — הצמחים, בעלי החיים והאדם — רק לאדם יש יכולת מנטלית להפעיל שיקול דעת נבון כיצד לפעול. כך שלמעשה, לגרסתו, בהתייחסות לדבר הנכון לעשות — מתוך יכולת רפלקטיבית זו המיוחסת לאדם — ישנה לאדם אחריות על מעשיו.
דוקטור דניאל מישורי מציין כי העובדה שהאדם אכל בעלי חיים במהלך ההיסטוריה אינה מוטלת בספק, ולא פחות מכך עובדת שורשיה העתיקים של הצמחונות. ועם זאת תקופתנו שלנו מעידה כי משהו בהיסטוריה השתנה. התקופה המודרנית הביאה איתה אתגרים אתיים ושאלות פילוסופיות לגבי אכילת בעלי חיים שלא נכחו בעוצמתם הקיצונית בעידנים קודמים, אף על פי שהאדם אכל בעלי חיים גם בעבר.
כיום, בעידן המודרני, אנו חיים בעולם הנשלט על ידי בני האדם, שבו האנושות נחשבת כוח גיאולוגי המעצב את פני הסביבה והמשפיע על הים, היבשה ותנאי הסביבה ויוצר שינויים גיאוגרפיים. אורח החיים המודרני מתייחס אל הטבע ובעלי החיים כחומרי גלם, כמוצרים. רוב שוק המזון כבר אינו הומה בעלי חיים הגדלים בחוות פרטיות ושמחות, במדשאות ירוקות, אלא בעלי החיים מוגשים לצרכן באריזות פלסטיק, כשלצרכנים אין יכולת להבין מהם התהליכים שעמדו מאחורי המאכל המוגש לצלחתם, ולעיתים אף אינם יודעים בוודאות איזו חיה הם אוכלים. הדיון הערכי הוא לרוב אנתרופוצנטרי, שלפיו היחידים שזכאים למעמד מוסרי הם בני האדם (האדם במרכז), ועל כן מעשה נקבע כבעל ערך שלילי או חיובי לפי השפעתו על האדם בלבד, ולא לפי השפעתו על בעלי החיים האחרים והסביבה (מישורי, 2016). האדם כפה על בעלי החיים ייעוד של מזון, מבלי לייחס חשיבות קודמת למהות קיומם, בפני עצמם, כך שהאדם תופס את עצמו כעליון המופרד לחלוטין מכל יליד טבע אחר.
השמדת בעלי החיים איננה נעשית מתוך הישרדות ומאבק לחיים, אלא ככיבוש כוחני מוחלט של העולם מצד האנושות ההרסנית. החיים שהאדם מייעד למינים אחרים כוללים סבל רב, אכזריות מכוונת, התעללות יומית ומעשי אלימות הנחשבים “מוצדקים״, כל זאת עקב הנצחתו של המיתוס שלפיו “ככה זה בטבע״, אף על פי שבעלי החיים בעידן המודרני אינם חיים בטבע, אלא משועבדים וכלואים באכזריות. לא בכדי הסופר יצחק בשביס זינגר ואחרים כינו את המתחולל בתעשיית בעלי החיים “שואה״. בספרו “ראו את החיה״ מציין אורן בן יוסף כי גם תעשיינים הקוראים לניהול חכם ורגיש של גידול בעלי החיים במשק החי, עושים זאת מתוך עולם משעבד, בעל מתודולוגיה של ניהול משאבים וטיפול בחפצים, יותר מאשר הבנה של נפש בעל החיים. ולכן המאבק הנוכחי למען בעלי החיים מתאפיין, בין השאר, בדרישה להתייחס אל בעל החיים — ולא אל המוצר המופק ממנו, אל הפרה ולא אל הסטייק (בן יוסף, 2015).
בבחינת מעמדם המוסרי של בעלי החיים בהיסטוריה היה זה הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט שטען כי חיות הן “מכונות אוטומטיות״ חסרות הכרה ועולם מנטלי, ועל כן הן אינן סובלות. לטענות לגבי יללות בעלי החיים, דמעות או הפגנת צער, הוא השיב כי אלו הן תגובות אוטומטיות שאינן מעידות על קיומה של נפש או תודעה. כיום גרסתו של דקארט ידועה לשמצה. ידוע כי בעלי החיים הם בעלי עולם תחושתי ורגשי מפותח וכי אין שום ספק שהם חשים סבל, לא רק פיזי, אלא גם מגוון רחב של מצוקות נפשיות. לפי נתוני המזון והתעשייה של האו״ם, יותר מ-57 מיליארד בעלי חיים נשחטים בשנה עבור אוכל. מספר זה אינו כולל את מספר הדגים והחיות הימיות שהאדם צורך, המוערך בלפחות טריליון בשנה. אנשים נוטים לחיות את חייהם כאנשים מוסריים, הגונים וטובים, ועם זאת לוקחים חלק בתעשייה אלימה הקוראת תיגר על השלמות המוסרית של האדם. התעשייה המודרנית אינה דומה בשום צורה לחוות בעלי חיים צוהלת ושמחה. כמו כן בשונה מעידנים קודמים, העידן המודרני הוא עידן של שפע מזון מהצומח, כיום לאדם יש אפשרויות בחירה רבות. מסיבות אלה ונוספות יש לטענתי חשיבות רבה לקיים דיון מוסרי מעמיק על מערכות היחסים בין האדם לבעלי החיים ולבחון את המחויבויות המוסריות של האדם העומדות מאחורי צלחתו.
הספר כתוב בצורה הדרגתית המכניסה אותך, הקורא.ת, לעולם התוכן הפילוסופי של אכילת בעלי חיים בעידן המודרני. בפרק הראשון של הספר ארחיב על בעלי החיים והטבע בסביבתו של האדם. אף על פי שברובו זהו פרק אינפורמטיבי, הוא חשוב מאוד לצורך ההבנה של הקשר העמוק בין בני האדם לבעלי החיים, ההיסטוריה המשותפת, התרומה ההדדית וכן להבנת היותו של האדם חלק מסביבה.
אלסדייר מקינטאייר (2006) טען שלסביבה יש היסטוריה ושההתייחסות האתית למעשיו של האדם נבחנת במסגרת ההיסטוריה הזו, מכיוון שרק כאשר בוחנים את השינויים שהתחוללו בסביבה במהלך הזמן ניתן באמת להבין את ההיסטוריה ואת השינויים. מקינטאייר טען כי “האדם, בפעולותיו ובמעשיו, וכן בבדיונותיו, הוא במהותו חיה מספרת סיפורים״. פעולתו של האדם בזמן מסוים היא חלק מנרטיב גדול יותר, ומעשיו מושפעים מסיפור העלילה שבו הוא חי. האדם משפיע על סביבתו, וסביבתו משפיעה עליו. אם כך פעולתו של האדם תלויה בסביבתו ובהיסטוריה שבהן היא מתקיימת, ולסיפור שבו האדם נמצא כשחקן משנה יש תפקיד מרכזי בחינוך למידות טובות. הדרך להבין את החברה ואת פעולותיו של היחיד היא דרך הבנה של הסיפור הרחב שאליו הוא משתייך ושל התפקידים שהוא מתבקש למלא בו. מסיבה זו חשוב להבין את הקשר בין הסיפור הרחב לבין אכילת בעלי חיים. מה השתנה בין העת העתיקה לעת החדשה? בין ימי הביניים לתקופה המודרנית? מה קרה בדרך?
האנתרופולוג פיליפ דסקולה טוען כי אחד המאפיינים של המחשבה המערבית המודרנית, בשונה מחברות מסורתיות, הוא הרעיון כי הטבע והתרבות הם דברים מופרדים. בספרו “(We have never been modern (1993״ מסביר ברונו לטור כי המעבר למודרניות מבוסס על הטענה כי הטבע מנותק מהתרבות. המודרניות חילקה ומיתגה את מה שהוא “אנושי״ ו״לא אנושי״ כ״תרבות״ ו״טבע״. מטרת המחיצה בין טבע ותרבות הייתה להדגיש התקדמות מודרנית וחופש מכוחות הטבע והמסורת. דסקולה מתנגד לחלוקה זו. לטענתו טבע ותרבות אינם מופרדים אלא הם אותה יצירה של מצבים מתמשכים של החברה והטבע כקולקטיב (Pearson, 2017). ההיסטוריה של העולם אינה רק היסטוריה של בני האדם. ההבנה שבעלי החיים הם חלק מההיסטוריה העולמית מאפשרת לראות כיצד בעלי החיים במשקים שינו את הסביבה ואת התרבות שבהן אנו חיים, וכיצד בעלי חיים ובני אדם חיו יחד וחלקו יחסים רגשיים וכלכליים בעבר (Fudge, 2017).
הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל הגדיר את הפילוסופיה כ״זמנה הנתפס במחשבות״. הכוונה היא שניתן להצדיק כל אופן חיים או תקופה דרך הסיפור ההיסטורי והשתלשלות האירועים הסיבתיים שהביאו לאירוע מסוים ביחס לצורות חיים קודמות. מתוך ההקשר הזה ניתן להחליט באופן מבוסס מהי צורת החיים הרצויה. בתוך הזמן ההיסטורי שבו כל אירוע התרחש משוקף, לטענתו של הגל, שיקול הדעת הפילוסופי שהיה רלוונטי לתקופה ושממנו ניתן לאבחן את הבעייתיות של התקופה ההיסטורית (איפרגן, 2006).
מתוך כך, לדעתי, התייחסות לתעשיית בעלי החיים חייבת להיות תלויה בתקופה שבה היא מתקיימת. על כן בפרק השני אעסוק במודרניות ואטען כי אף על פי שאכילת בעלי חיים אינה תופעה של העידן המודרני, אלא בעלת עבר עשיר, ובשונה מתקופות קודמות, הניכור הקיים כיום כלפי בעלי החיים והטבע הוא סימפטום לחולי של החברה המודרנית, שבה הגישה הנפוצה היא אטומיסטית ואינסטרומנטלית. התפיסה הזו של האדם יוצרת ריחוק של האדם מסביבתו הטבעית, דבר שעלול לגרום להתייחסות לבעלי החיים כנחותים וכ״אובייקטים בלבד״ ולמנוע חשיבה ביקורתית וקבלת אחריות מוסרית אישית בהשתתפות בתעשייה פוגענית.
העידן המודרני הוא עידן של האדם המרוכז בעצמו. בשונה מגישות אחרות המציגות את הנזק הכרוך באכילת בעלי חיים — אם זו סיבה מוסרית של פגיעה בבעלי החיים, סיבה בריאותית הכוללת מחלות שונות הקשורות לאכילת מזון מהחי, סיבה סביבתית המביאה בחשבון את הפגיעה האקולוגית האדירה של משק החי ועוד סיבות רבות וחשובות — בספר זה אני מבקשת להשתמש בטיעון המודרני כנגד עצמו ולטעון סיבה מודרנית לא פחות במהותה — כי דווקא משום שהאדם מרוכז בעצמו, במימושו ובקיומו המספק, אכילת בעלי חיים בעידן המודרני פוגעת במימושו ובהתפתחותו המוסרית של היחיד. ולכן אטען כי ללא חתירה למושג מקיף של טוב לאדם באשר הוא אדם וגיבוש מושג הטוב בהקשר של אכילת בעלי חיים או שימוש בהם, תהיה פגיעה באושרו וביכולתו לחיות קיום אנושי מספק.
לפני כעשר שנים, באחד מימי השישי האביביים, נפגשתי לארוחה מפנקת ולהשלמת פערים עם חברותיי. בין השיחות העמוקות הקשבתי לשיחה שהתקיימה בין שתיים מהן — הן דיברו על אכילת בעלי חיים. ורד, שעברה לטבעונות זמן לא רב לפני המפגש, סיפרה על תחושותיה כלפי אכילת בשר, ואושרית נדהמה לשמוע את דבריה ושאלה — “אז את טוענת שמי שאוכל בעלי חיים אינו מוסרי?״ השיחה ביניהן, שאני בטוחה שהתקיימה בבתים רבים ובקבוצות רבות אחרות, המשיכה והתפתחה, ואני רק לקחתי את השאלה הזו הלאה איתי לדרך. זו שאלה בעלת פנים רבות שחשתי שלא יכולתי להשיב לה תשובה מלאה ומושכלת בזמנו. במהלך גיבוש התזה בלימודי הפילוסופיה חשתי בהארה כי דווקא העידן המודרני הוא צו השעה לשיח לגבי תעשיית בעלי החיים, והשאלה שקיננה בי שנים מצאה את פתרונה ההולם. לאור השלכותיה של הגישה המודרנית על האדם והשפעתה על תעשיית בעלי החיים אבחן בספר זה את המחויבויות המוסריות של האדם כלפי בעלי החיים בהיותו אוכל אותם, את הבעיות המוסריות שהיא מעלה ביחס ליצירת סבל לבעלי החיים, וכן את דפוסי ההתנהגות הנפוצים כיום לגבי אכילת בעלי חיים.
כאשר רוצים לקבל החלטה בהירה לגבי מוסריות הפעולה, מתעוררת השאלה באיזו מידה, אם בכלל, התנהגות האדם ביחס לאכילת בעלי חיים היא רפלקטיבית, מבוססת ומנומקת. רפלקציה, ובהגדרתה — שיקוף, היא יכולתו של האדם לבצע פעולה של התבוננות עצמית. להבין ולהעריך את עשייתו בעבר ואת יכולתו לשפר אותה בעתיד. הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט זיהה את הרצון הטוב עם הרצון התבוני. הוא ציין כי גם הרוע מקורו בחופש בחירה, ולכן יש לקבל אחריות על הרוע. לפי קאנט, האדם העומד מול מספר חלופות בוחר בין הטוב והרע באופן חופשי. כאשר אדם בוחר במעשה רע, הוא אינו בוחר ברע לשמו, אלא מורד בחוק המוסרי התבוני שהוא יודע שעליו לציית לו. ולכן לפי קאנט, בעצם הסירוב לציות יתעוררו באדם מצבי בושה ואשמה.
אריסטו מציב תנאים כדי שפעולה תיחשב צודקת וכזו שנעשתה ביישוב דעת. לטענתו הפעולה צריכה להיעשות מתוך ידיעה, מתוך רצונו של האדם לשמו וכן מתוך דעה יציבה ולא הפכפכה (אריסטו, 1985). מכאן שעל מנת שיתקיים חופש בחירה יש הכרח שתתקיים רפלקטיביות. כאשר האדם מבצע בחינה של מעשיו ושל השלכותיהם הוא מסוגל לשאת אחריות מוסרית למעשיו.
לשם כך, על מנת לבחון אם בני האדם מבצעים רפלקציה לגבי אכילה ושימוש בבעלי חיים בתעשיות השונות, הפרק השלישי יעסוק ברפלקטיביות הבחירה ויתבסס, בין היתר, על מחקרים בנושא הפסיכולוגיה של אכילת בשר לגבי אופן בחירת בעלי החיים שהם אוכלים והנימוקים לכך.
על מנת לקיים דיון מוסרי, פילוסופי ומעמיק לגבי היחס המוסרי הראוי שעלינו להפגין כלפי בעלי החיים, אתייחס בפרק הרביעי לגישת המידה הטובה, המיוחסת לאריסטו, ואפגיש אותה עם תאוריות מוסר שונות. כך אנסה לגבש שיטה לקביעת כללי מוסר ואבחן איזו גישה מתאימה ביותר לקביעת המידה הטובה ביחס לאכילת בעלי חיים בעידן התעשייתי המודרני. לאורך כל כתיבת הספר מטרתי הייתה להשיב על השאלה המרכזית — מהן המחויבויות המוסריות שלפיהן נדרשת החברה האנושית לנהוג ביחס לתעשיית בעלי חיים? כדי לענות על השאלה, ייקבעו “המידה הטובה״ המוסרית וכן שיפוט לגבי איזו התנהגות תיחשב מידה רעה.
השיח לגבי אכילת בעלי חיים גדוש ברגשות ובאמוציות, אולי כי מהצד האחד אוכל הוא חלק מתשוקה, מאהבה, מתחביב, מצורך, לעיתים אף חלק מפרנסה, ומהצד השני ההבנה כי עלינו לשאוף לחברה מוסרית שבה ההתנהגויות הטובות נבחרות לאורם של ערכים ולא מתוך תשוקות ומאוויים גרידא, ועל כן ראוי כי לא כל דבר שניתן לאכול ייחשב אוכל. עם הקריאה אני מזמינה אותך להשאיר את הדעות הקדומות וההרגלים בצד, ולצלול איתי למחשבה פילוסופית רחבה על הבחירות שלנו בעידן המודרני, השלכותיהן, החברה שבה אנו רוצים לחיות והאנשים שאנחנו רוצים להיות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.